חידושי רבי חיים הלוי על הרמב״ם – קטע 16

אכן גוף הסברא נראית נכונה בדעת הראב"ד וכמש"כ, ועוד די"ל דכיון דהשטר כשר א"כ הא נמצא דאע"ג דמעשה שליחות הנתינה ומנוי השליחות היתה בלא עדים אבל השליחות בעצמה הרי יש עמה ראית השטר, ונמצא דעשאן שלוחים על דבר שיש בו ראית שטר על עצם הגירושין והשליחות, וי"ל דמהני גם בכה"ג לדעת הראב"ד, ואה"נ דאיירי בלא מינה אותם בפני עדים אחרים, ודבר זה צ"ע], ומיושב היטב דעת הראב"ד וכמש"נ.

ולפ"ז נראה דבשליח לקבלה דשם ודאי העדים הם לקיומי מילתא, ובלא"ה לא מועיל השליחות כלל, וכמבואר בדברי הרמב"ם שהבאנו, וכדתנן בגיטין דס"ג האשה שאמרה התקבל לי גטי צריכה שתי כיתי עדים שנים שאומרים בפנינו אמרה וכו', אבל אכתי י"ל בזה דתלוי בפלוגתת הרמב"ם והראב"ד שהבאנו, דהרי גם בשליח לקבלה צורך העדים הוא רק משום דבלא"ה מיחסר עדות על מקצת ענין מהגירושין, וא"כ לדעת הראב"ד הוא כמו שליח להולכה, וכמו דבשליח להולכה מחלק דהיכא דאיכא עדים לקיומי מילתא בזה שהגט בא מיד הבעל להאשה כדין סגי בהכי אף אם לא הויא עדות על עצם מעשה השליחות, א"כ גם בשליח לקבלה סגי בכה"ג כיון דגם בשליחות לקבלה עיקר העדות היא רק על הגירושין, ולדעת הרמב"ם דסובר דאם אך הוה אמרינן דשליח להולכה צריך עדים לקיומי מילתא לא הוה מהניא הוכחת הגט, דאע"ג שמעיד שהגט בא ליד האשה כדין מ"מ כיון דעל עצם מעשה השליחות ליכא רק בירור דברים ולא ראי' המהנית לקיומי מילתא ע"כ לא הי' מהני ראית הגט אם אך בעינן עדים לקיומי מילתא, ומשום דכיון דהקיום הוא ע"י מעשה השליחות ע"כ צריכה להיות העדות המקיימת הדבר ג"כ במעשה השליחות, ואשר ע"כ הוכיח הרמב"ם מהא דמהניא ראית הגט דש"מ דשליח להולכה א"צ עדים כלל לקיומי מילתא ולא איברו בי' סהדי אלא לשקרי, וא"כ בשליח לקבלה דהעדות שבו הויא לקיומי מילתא ובלא"ה אינה מגורשת כלל צריך להיות העדות גם על עצם מעשה השליחות של קבלה.

ולפי"ז הרי מובן היטב פלוגתת הרמב"ם והראב"ד בטעמא דאין מעידין על הקטן, דהנה הא פשיטא דבכל מקום מעידין גם על הקטן, וראי' לזה מדבעי הגמ' לומר בסנהדרין דס"ח דבן סורר ומורה נהרג גם כשהוא קטן וקשה דהא אין מעידין על הקטן, ואע"ג דשם באמת בלא"ה קשה דאיך יקבלו עדות על הקטן והא קי"ל דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד וילפינן לה מקרא דוהועד בבעליו בב"ק דף קי"ד, וגם הרי קי"ל דאם אין יכולין לקבל העדות בפניו מיפטר בזה וכדאיתא בסנהדרין דע"ט, וקטן כשלא בפניו דמיא, וצ"ל דשם שאני דכיון דבעינן לחייבו גם כשהוא קטן א"כ אין זה משום דחייב מיתה, וכמבואר בסוגיא שם דטעמא דבעינן לחייבו הוא משום דכיון דעל שם סופו הוא נהרג א"כ גם קטן נחייבי', ור"ל דמשו"ה הוי דינא בעלמא שצריך להורגו, ולא חיובא שמתחייב הוא במיתה, וע"כ שפיר מקבלין עדות גם כשהוא קטן דבכה"ג גם קטן כבפניו דמי, וא"כ ה"ה לענין עדות אם היא אשת איש אם לא ג"כ פשיטא דמקבלין גם על הקטנה. ובע"כ דצ"ל דהא דכתב הרמב"ם דכיון דאין מעידין על הקטן בטלה השליחות הוא רק משום דהכא העדים הם המקיימין את השליחות, וע"כ מהניא הטעם דאין מעידין על הקטן לענין זה דלא מקיימא מילתא בדבר שצריך עדים, וכן הרי פשיטא דאפילו היכא דהעדים הם לקיומי מילתא ג"כ מהניא עדות על הקטן, וראי' לזה מגירושין עצמן, דיכול לגרש אשתו הקטנה, ואע"ג דהמגרש בלא עדים לא הוו גירושין כלל, וצ"ל דשאני גירושין כיון דמתגרשת בע"כ ולא הוי מעשה דידה כלל, ורק בשליחות דהעדים הם לקיומי מילתא של מעשה דידה בזה הוא דאין מעידין על הקטנה.

ולפ"ז לפי דעת הראב"ד דעצם מעשה השליחות קיים בלא עדים ואף בשליחות לקבלה, ומשום דלא שאני משליחות דעלמא, והא דלא מהניא שליחות בלא עדים הוא משום דממילא אין כאן עדות גמורה על עצם מעשה הגירושין, ולפ"ז הא נמצא דעל עצם מעשה השליחות חשובין העדים רק עדי בירור, ורק דבמעשה הגירושין הם עדי קיום שמקיימין את הגירושין שיהיו קיימין, ועיקר הגירושין הא גם בשליחות לקבלה הם בע"כ, דבכה"ג הרי מעידין גם על הקטן, וע"כ זהו שחולק הראב"ד על טעמו של הרמב"ם משום דלדעת הראב"ד לא מצינו כלל בשליחות שיהיו עדי קיום על מעשה דידה, משא"כ הרמב"ם לטעמי' דס"ל דהעדים הם המקיימין גם עצם מעשה השליחות של קבלה, וא"כ הא בעינן עדים לקיומי מעשה קטנה, וע"כ שייך שפיר הך דאין מעידין על הקטן, והשליחות בטלה. ולפי המבואר הרי ליכא הוכחה דהראב"ד חולק על עצם הך דינא דאין מעידין על הקטן שכתב הרמב"ם, משום די"ל דהכא שאני דמתגרשת בע"כ, וכמש"נ.

פ"ח הי"ג הרי זה גיטך ע"מ שתנשאי לפלוני וכו' ולאחר לא תנשא שאינו גט אלא בקיום התנאי וכו' נשאת לאחר קודם שתנשא לאותו פלוני בטל הגט ותצא והולד ממזר וצריכה גט משני עכ"ל, והוא בגיטין דף פ"ד ת"ר הרי זה גיטך ע"מ שתנשאי לפלוני הרי זו לא תנשא ואם נישאת לא תצא מאי קאמר אמר ר"נ הכי קאמר הרי זו לא תנשא לו וכו' א"ל רבא לו הוא דלא תנשא אבל לאחר תנשא והא בעיא קיומי' לתנאה וכי תימא וכו' בדידה קיימא לאיגרושי, אלא אמר רבא ה"ז לא תנשא לא לו ולא לאחר וכו', ואם נישאת לו לא תצא וכו' לאחר תצא, ודעת הרבה מהראשונים דכיון דהטעם דתצא הוא משום דלאו בדידה קיימא לאיגרושי א"כ הא מיהא דהיכא דקיימה התנאי לאחר גירושין נתקיים הגט למפרע, אכן הרמב"ם מפרש דכיון דעשתה דבר שאין בידה לקיים התנאי זהו גופי' חשוב ביטול התנאי והגט, ונתבטל הגט לגמרי, ואינו מועיל עוד קיום התנאי.

ומקור הדבר נראה, משום דקשה בסוגיא דקאמר דתצא משום דלאו בדידה קיימא לאיגרושי, ותיפוק לן דגם להתקדש לאותו פלוני הרי ג"כ אין בידה, ועוד קשה להנך פוסקים דס"ל דבתנאי דמעכשיו מותרת לינשא מיד קודם קיום התנאי, וכן פסק הרמב"ם, איך מותר הבעל לכונסה הא אין בידו לקיים התנאי, וכמו דאמרינן הכא דאין בידה לאיגרושי ואינו נאמן לה בעל, ה"נ איך נאמנת היא לבעלה, ואיך מותר לכונסה, אלא ודאי דהא דקאמר הגמ' דלאו בדידה קיימא לאיגרושי אין הפירוש שאין הבעל נאמן לה וחוששין שמא לא יגרשנה, אלא דהפירוש הוא שעשתה מעשה שאין בידה לקיים תנאה, וזה מקרי בטול התנאי, וכיון שכן שכל הטעם הוא משום שזה מקרי בטול התנאי, זהו דוקא בדידה, שהתנאת התנאי הי' עמה, ובידה לבטל ולקיים את התנאי, על כן מקרי אצלה בטול התנאי, משא"כ בבעל דלאו בדידי' תליא מילתא, ועל כן לא שייך כלל בטול מה שאין בידו לקיימו, כיון דאינו שייך כלל להתנאי, ולאו בדידי' תליא מילתא, ואין כאן לדון רק משום חששא שמא לא תקיים, וזה לא חיישינן, דמוקמינן אותה אחזקת כשרות, שבודאי תקיים תנאה שלא יהא איסור אשת איש, ועל כן מותר הבעל לכונסה, וגם הא דאין בידה לאיקדושי לאותו פלוני ג"כ לא איכפת לן, דהרי התנאת התנאי הוא כן, והיא לא עשתה שום מעשה שתגרום בזה שלא יהא בידה לקיימו. וע"כ לא איכפת לן זה. והנה פסק הרמב"ם דהולד ממזר וצריכה גט משני, אשר לכאורה הם סותרים זא"ז, דכיון דהולד ממזר ודאי א"כ הרי הגט בטל, וקשה אמאי צריכה גט משני, ועיין במ"מ שכתב דהא דצריכה גט משני הוא מדרבנן וכדעת הרמב"ם בפ"י שם דא"א שנישאת צריכה גט מדבריהם.

אכן נראה, לפי המבואר דטעמו של הרמב"ם דהגט בטל הוא משום שמפרש דהא דקאמר הגמ' לאו בדידה קיימא לאיגרושי, פירושו הוא דכיון דעבדה מעשה ששוב אין בידה לקיים תנאה, זהו גופי' חשוב בטול התנאי והגט, א"כ הרי צריכה גט משני ממ"נ, דאם נפטרנה בלא גט א"כ הרי נמצא דנישואי שני לאו נישואין הן, וא"כ עוד לא עברה על תנאה, וכיון דלא עברה על תנאה ממילא תפסי בה קידושין וצריכה גט, ואע"ג דאם תפסי בה קידושין הרי ממילא עברה על תנאה וחוזרת להיות אשת ראשון, אבל הרי עכ"פ הדבר חוזר כה, אם נימא שעברה על תנאה ולא צריכה גט חוזרים הנישואין להיות בטלים והגט חוזר להיות קיים, וחוזר להיות תפסי בה קידושין, וע"כ אינה נפטרת בלא גט מד"ת. אלא דצ"ע לפי"ז דאמאי הוי הולד ממזר ודאי, אכן גם זה ניחא, דהרי לראשון המותנה שתנשא לו לא תוכל להנשא לו בתורת קיום התנאי בשום אופן, ממ"נ, אם גט הראשון גט ולא עברה על תנאה א"כ הא נמצא דחיילי קידושי שני וגרמו שלא תוכל להנשא לו בלא גט מהשני וממילא דהתנאי בטל, ואם נישואי שני בטלים הא זה הוא משום דהגט בטל א"כ ממילא ג"כ לא שייך קיום תנאי לראשון המותנה, כיון דהגט גופי' בטל וממילא ליתא לתנאה, ולפ"ז הא נמצא, דאחרי שכבר הוחל הדין של הממ"נ דאינה נפטרת מהשני בלא גט, ממילא נמצא דהתנאי נתבטל בודאי ואינה יכולה לקיימו עוד בשום אופן, ואע"ג דהממ"נ חוזר, כיון דעוד לא חלו קידושי השני א"כ עוד לא עברה על התנאי, אכן הרי לקיים התנאי הא מיהא דבודאי אינה יכולה לקיימו, וכל שאין בידה לקיימו זהו גופא מקרי עברה על תנאה, וע"כ הולד ממזר ודאי, וכמש"נ.

ועיין ברמב"ם סוף פ"ח מה' גירושין שכתב ז"ל מי שנתגרשה על תנאי וקדשה אחר וכו' ואם לא נתקיים התנאי ובטל הגט אינה צריכה גט משני שהרי אין קידושין תופסין בה אבל אם נשאת ולא נתקיים התנאי ובטל הגט צריכה גט משני כמו שביארנו עכ"ל, ואם נימא דכוונתו היא על מה שפסק בע"מ שתנשאי לפלוני שצריכה גט, א"כ הא מבואר בדברי הרמב"ם דגם בע"מ שתנשאי לפלוני הגט הוא מדבריהם, וכמו שמדמה לה לבטול התנאי דפשיטא דהגט הוא מדבריהם.. וא"כ הרי מבואר להדיא דלא כמש"כ, אלא די"ל דהך כמו שביארנו שכתב הרמב"ם כוונתו למש"כ בפ"י מה' גירושין שם דכל מי שנישאת בגט בטל הרי זו צריכה גט מבעל שני מדבריהם, אבל בע"מ שתנשאי לפלוני י"ל דצריכה גט מד"ת, וכמש"כ. פי"ב ה"ג בא הבעל וערער אם אמר לא נתתיו לה אלא נפל ממני ומצאה אותו אינו נאמן שהרי הודה שכתבו לה והרי הוא יוצא מתחת ידה, אבל אם אמר הבעל על תנאי הי' פקדון הי' מעולם לא כתבתיו מזויף הוא יתקיים בחותמיו או בעדי מסירה כמו שביארנו, ואם לא נתקיים אינה מגורשת וכו' עכ"ל, ובפי"ד מה' מלוה ולוה ה"ה כתב הרמב"ם ז"ל הוציא עליו שט"ח שאינו יכול לקיימו ואמר הלוה אמת שאני כתבתי שטר זה אבל פרעתיו או אמנה הוא או כתבתי ללות ועדין לא לויתי וכל כיוצא בזה הואיל ואם רצה אמר לא היו דברים מעולם והרי מפיו נתקיים ה"ז נאמן וישבע היסת ויפטר עכ"ל. וצ"ע דמ"ש דבה' מלוה ולוה כתב סתמא דבטען שכתב ללות ולא לוה נאמן ובה' גירושין חילק דבטען שנפל ממנו ומצאה אותו אינו נאמן, ומ"ש גט משארי שטרות וצ"ע, וכבר עמדו בזה המפרשים.

ונראה לומר, דהנה התוס' בכתובות די"ח ע"ב הקשו על הא דתנן העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו וכו' אם אין כת"י יוצא ממק"א הרי אלו נאמנין, והא לקמן דף י"ט ע"ב תניא שנים החתומין על השטר ובאו שנים אחרים ואמרו אנוסין היו הויין תרי ותרי, הרי דחשוב עדות גמורה בשטר שאינן אנוסין, ואיך מהניא הא דאין כת"י יוצא ממקום אחר דליהמנו והא הוי מיגו במקום עדים, ותירצו ז"ל וי"ל כיון דהצריכו חכמים קיום הכא לא חשיב קיום כלל מה שאומרים כתב ידינו הוא זה כיון דאינהו גופייהו אמרי תכ"ד קטנים או אנוסים היינו, וביאור הדברים, דהכא לאו מדין מגו אתינן עלה, ורק דקיומם לא מהני כיון דאמרי דאין זה שטר כלל ורק מעשה כתיבה בעלמא, וממילא לא שייך הכא מה דהוי נגד עדים, דמ"מ עדותן אינה מתקיימת רק כמו שהם אומרים ואמירתן הא הויא דאין זה שטר כלל. ויש להסתפק באומר כתבתי ללות ולא לויתי מהו דינו, אם נימא דדוקא באנוסים וקטנים דלפי דבריהם עצם השטר בטל בזה הוא דאמרינן דהוי מחוסר קיום כיון דאמרי דאין זה שטר כלל, אבל בכתבתי ללות ולא לויתי דמודה דעצם השטר קיים דהרי עדיין הוא שטר גמור ללות בו, וא"כ הרי גם לפי דבריו אין כאן חסרון קיום כלל, ורק דמדין מגו אתינן עלה שיהא נאמן לומר לא לויתי, או דנימא דכיון דכ"ז שלא לוה ולא מסרו למלוה א"כ אכתי לא נגמר עדות שבשטר ואין כאן עדות של הלואה, א"כ שוב אמרינן דכיון דלפי דבריו אין כאן עדות כלל, על כן שוב לא צריכינן לדין מיגו כלל, ודין מחוסר קיום בי', דהקיום אין בו ממש כיון דקאמר דאכתי ליכא עדות של הלואה כלל בשטר זה, וצ"ע.

ונראה דלפי המבואר בסוגיא דף י"ט שם דהעדים שאמרו אמנה היו דברינו אם כת"י יוצא ממקום אחר אין נאמנין, ובאין כת"י יוצא ממק"א נאמנין, הרי מבואר דגם בכה"ג דיינינן בי' דין חסרון קיום, דכיון דבכת"י יוצא ממק"א אין נאמנים א"כ הרי בע"כ דהעדות שבשטר מעידה דאינו אמנה, וממילא דלא מהניא מיגו לזה דהא הוי נגד העדות שבשטר, ובע"כ דנאמנותן באין כת"י יוצא ממקום אחר הוא מדין חסרון קיום, והרי באמנה הרי עצם השטר מיהא כשר הוא ללות בו, ובע"כ דגם בכה"ג שעצם השטר כשר הוא מ"מ כל שאומרים עליו שאין בו עדות הלואה עדיין אין זה קיום, ונאמנים העדים מדין חסרון קיום, וה"ה בלוה המקיימן ג"כ נאמן מדין חסרון קיום, וא"צ להסתייע מדין מגו כלל. וכן נראה מוכרח מהא דתנאי היו דברינו דנאמנים באין כת"י יוצא ממקום אחר, לדעת הסוברים דבכת"י יוצא ממק"א אין נאמנים, דג"כ מוכרח בע"כ דמדין חסרון קיום אתינן עלה, והתם הא ג"כ השטר עדיין כשר הוא ללות בו, דהרי בגוף השטר לא נכתב בו שום תנאי, וגם דבידו למחול לו את התנאי, ובע"כ דגם היכא דעצם השטר כשר הוא מ"מ כל שיש בו חסרון עדות של מסירה והלואה דהוא חסרון גמר העדות שבשטר דיינינן בי' דין חסרון קיום דמהימן גם בלא דין מיגו. אלא דצ"ע מהא דמבואר שם בכתובות די"ט ע"ב אר"נ העדים שאמרו אמנה היו דברינו אין נאמנים, ולדעת הרבה ראשונים קאי זאת גם באין כת"י יוצא ממק"א, ואע"ג דבאמרו אנוסים היינו הרי מבואר להדיא במתני' שם דנאמנין באין כת"י יוצא ממק"א, ובע"כ משום דבאומרים אמנה היו דברינו כיון שהשטר מיהא כשר אין בזה משום חסרון קיום, וא"כ הרי מבואר מזה להדיא דלא כדברינו, דכל שמעידין על השטר שנעשה כהלכתו שוב אין בו משום חסרון קיום.

אכן נראה, דהתם טעמא משום דנהי דאיכא בהגדתן דין חסרון קיום, מ"מ מאחר דעכ"פ הא מעידין שהשטר כשר, א"כ שוב הדר דינא דהשטר מכחיש ומבטל להגדת עדותן שאומרין אמנה הי', וממילא דלא מהניא גם טעמא דחסרון קיום כיון דמוכחש זאת מעדות שבשטר, וכמבואר כן להדיא בב"ב דף מ"א דטעמא דאין נאמנין משום דלא אתי ע"פ ומרע לי' לשטרא, והיינו כמש"כ משום דעדותן הויא דבר המתכחש מתוך העדות שבשטר, אבל אה"נ דבעיקר הגדת עדותן של העדים שאומרים אמנה היו דברינו אית בה דין חסרון קיום, כל שמעידין שלא נגמר עדיין מעשה השטר, אלא דלא מהניא משום הכחשת השטר, וא"כ כל זה הוא באמנה ותנאי דהעדים אומרים דבעשיתן נמסר להמלוה שלא בחוב, וע"כ שפיר השטר מכחישן, משא"כ בכתבתי ללות ולא לויתי דליכא ע"ז שום הכחשה מהשטר, דהרי קי"ל כותבין שטר ללוה, א"כ שוב מועיל הדין של חסרון קיום דנאמן ע"ז, משום דלפי הגדתן עוד ליכא עדות של חיוב בהשטר ושפיר נאמן גם בלא מיגו וגם לר"נ, ומכש"כ דאנן קי"ל כמר בר"א דאי לאו טעמא דאין אדם משים עצמו רשע נאמן גם להכחיש את השטר, וכדמוכח כן מהא דפסק הרמב"ם בפי"ד מה' מלוה ולוה בה"ה שם שהבאנו דהלוה עצמו נאמן לומר אמנה הי', אף דזה מכחיש להשטר, וכמש"כ הרמב"ם בפ"ג מה' עדות דאמנה הויא עדות שקר, ומ"מ נאמן הלוה, ומדמהימן הלוה גם בהכחשת השטר, ש"מ ודאי דאין זה מדין מיגו ורק מדין חסרון קיום, ומשום דכיון דלפי הגדתו עוד לא נשלמה העדות שבשטר ואין כאן עדות של חיוב ע"כ ה"ה בכלל חסרון קיום, וכש"נ. ומעתה מיושב היטב דברי הרמב"ם שהבאנו שפסק גבי.

גט דאם טען ממני נפל ומצאה אותו אינו נאמן וגבי שטרי הלואה פסק דמהימן, ולפי"ז הרי ניחא, דהרי טעמו של הרמב"ם שפסק גבי גט דאינו נאמן הוא משום דס"ל דחשוב מילתא דלא שכיחא כל כך דאף מיגו לא מהניא בזה, אכן כ"ז הוא רק מיגו, אבל היכא דאין כת"י יוצא ממק"א אז פשיטא דמהימן, משום דלא הוי קיום כלל, וכמו דמהניא גם נגד עדים ושטר, ומכש"כ בלא שכיחא, וע"כ שפיר פסק הרמב"ם גבי הלואה דמהימן באין כת"י יוצא ממק"א, משום דלא הוי קיום כלל, אלא דכ"ז הרי לא שייך אלא היכא דצריך קיום, משא"כ בגט אשה הרי פסק הרמב"ם בפ"ז מה' גירושין ובפי"ד שם דגט אשה א"צ קיום כלל, אלא דהבעל יכול לטעון מזוייף, וא"כ היכא דהודה דנכתב כהלכתו שוב לא שייך לומר דחסר קיום, כיון דא"צ קיום, ומה שיוכל לטעון מזוייף הוא רק מיגו, וכיון דהוי מילתא דלא שכיחא דלא מהניא מיגו שפיר פסק הרמב"ם דאינו נאמן.

פי"ב הכ"א אשה אומרת מת וכו' ואח"כ בא עד כשר ואמר לא מת ה"ז לא תנשא ואם נשאת תצא עכ"ל, ובמ"מ שם הביא דעת הרמב"ן והרשב"א שחולקין ע"ז וס"ל דגם בבא עד כשר לבסוף ג"כ אמרינן על עדות האשה שמקודם דכ"מ שהאמינה תורה ע"א ה"ה כשנים ואין דבריו של עד כשר שבא לבסוף כלום, והוכיחו זאת מהא דאיתא בירושלמי גידל בר בנימן בשם רב בכל מקום שהכשירו עדות אשה האיש מכחיש את האשה והאשה מכחשת את האיש, וכן הוא בתלמודין בכתובות דף כ"ג גבי שבויה אני וחברתי טהורה ואמר לה ע"א את וחברתך טמאה חברתה משתריא אפומא דידה, וכן פסק הרמב"ם בפי"ח מה' איסורי ביאה עיי"ש, הרי להדיא דכל מקום דאשה נאמנת הרי היא נאמנת בעדותה גם לגבי עד כשר, וא"כ הרי מילא דבבאה האשה מתחלה אמרינן על עדות האשה דכ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים גם לגבי הכשר שאין דבריו אח"כ כלום, ועיין במ"מ שם שתירץ לדעת הרמב"ם דזה תלוי בשני הלשונות ביבמות דף פ"ח, דללישנא קמא אמרינן שם ועשו שתי נשים באיש אחד כשני אנשים באיש אחד, ולישנא בתרא איתא שם אבל שתי נשים באיש אחד כפלגא ופלגא דמי, הרי להדיא דללישנא קמא שוה עדות האיש לעדות האשה, וללישנא בתרא עדיף עדות האיש מעדות האשה, ולפ"ז י"ל דדעת הרמב"ם היא דהירושלמי אתי כלישנא קמא דעדות האיש והאשה שוין הן בנאמנותן ועל כן האשה מכחשת את האיש, משא"כ לדידן דקי"ל כל"ב דמאה נשים כעד אחד דמיין, ועדות האיש אלים מעדות האשה, ע"כ אין האשה מכחשת את האיש, וגם בבאה האשה תחלה ג"כ אלים עדות האיש להכחישה, וזהו שפסק הרמב"ם דבאשה אומרת מת וע"א אומר לא מת תצא אף בבאו בזאח"ז, והך דשבויה דאשה מכחשת את האיש היינו משום דבשבויה הקילו, וכדחזינן דגם בבאו בב"א האשה והע"א ג"כ מותרת לכהן עפ"י עדות האשה, ובע"כ דבשבויה הקילו, עכ"ד המ"מ.