חידושי רבי חיים הלוי על הרמב״ם – קטע 12

ותירוץ זה נראה יותר מרווח, דבאמת הסוגיא דכתובות אכתי צ"ע, לפי המבואר בדברי הרמב"ם שם דרק אם ילדה אחר י"ב שנה הוא דנעשית גדולה, אבל בתוך י"ב שנה אינה נעשית גדולה אף בלידה, וא"כ הא שוב קשה דהא מצינו להאיבעיא דבגר בקבר כשנתעברה תוך י"ב שנה דאכתי קטנה היא ותיכף כשנעשית בת י"ב ילדה, ואין כאן ששה חדשים בשעת לידה, דאכתי נערה היא ולא בוגרת. וצ"ל דגם לדעת הרמב"ם הא דאינה נעשית גדולה בתוך י"ב שנה הוא משום דלדין גדלות צריכינן גם שנים, אבל אה"נ דדין סימנים לא פקע מהבנים אף בתוך י"ב שנה, וחשיבי גם אז סימנים גמורים של גדלות, ורק דאכתי קטנה היא משום חסרון שנים, וא"כ כ"ז הוא לענין עצם הגדלות דאית בה דין שנים, אבל לענין חשבון הששה חדשים דנתבאר דלא תליא בגדלות כי אם בהבאת סימנים, וא"כ נימא דלא איכפת לן כלל בשנים, וכיון דגם תוך י"ב שנה הויין הבנים סימנים גמורים של גדלות, שפיר מתחיל אז הששה חדשים שלה ועולין לחשבון להעשות בוגרת אף אם עדיין קטנה היא בשנותיה, ולפ"ז שפיר מתישבא הסוגיא דכתובות דלא מצינו בגר בקבר, משום שכבר נשלמו הששה חדשים בעת עיבורה ולעולם היא בוגרת בשעת לידה וכש"נ. ועכ"פ הא מבואר מזה דדין חשבון ששה חדשים אינו תלוי בגדלות כ"א בהבאת סימנים גדלות, א"כ הא אין אנו צריכין למש"כ למעלה דהששה חדשים מתחילין משעה שראוי' להיות גדולה, ומשום דהא דלא אמרינן איגלאי מלתא למפרע אינו מועיל לענין חשבון הששה חדשים, כיון דניחא בפשיטות, וכמש"כ דכיון דהדין סימנים של בנים חייל בשעת עיבורה, ע"כ ממילא מתחילין אז הששה חדשים דתלויין רק בדין הבאת סימנים של גדלות, ולא בעצם דין גדלות, וכש"נ.

והנה ביבמות דף פ' איתמר אכל חלב מבן י"ב שנה ויום אחד עד בן י"ח שנה ויום אחד ונולדו בו סימני סריס וכו' רב אמר נעשה סריס למפרע, ושמואל אמר קטן הי' באותה שעה, וי"ל דפליגי דרב סובר דנעשה גדול מעצמו במה שהוא סריס ואינו בר הבאת ש"ש ובשנים לבד הוא דנעשה גדול, וע"כ ס"ל דנעשה גדול למפרע כיון דהשתא כשנולדו בו סימני סריס איתברר מילתא דלא הי' אז בר הבאת ש"ש, ושמואל סובר דבעינן דוקא סימני סריס לגדלות, וע"כ לא נעשה גדול רק משעה שנולדו בו סימני סריס וגם, יש לפרש דתרווייהו ס"ל דבעינן דוקא סימני סריס לגדלות, ותרווייהו ס"ל דהסימנים ראויין לעשותו גדול למפרע אלא דפליגי אם אמרינן איגלאי מילתא למפרע אם לא, ונראה דזה מבואר בסוגיא שם דפריך הגמ' לרב אילונית לר"מ יהא לה קנס כיון דנעשית נערה למפרע, ועיין בתוס' שם שעמדו דמאי פריך הגמ' דוקא לרב הלא אף לשמואל קשה כנ"ל ומאי שני לן בזה אם נעשית גדולה למפרע או מכאן ולהבא הלא עכ"פ משכחת לה נערות באילונית, יעו"ש בדבריהם שתירצו דדין נערות אינו אלא בששה חדשים הסמוכים לשתים עשרה ולא כשהקטנות נמשך לאח"ז, אכן קשה לדעת הרמב"ם בפ"ב מה' אישות ה"ג דבכל גווני ששה חדשים שלאחר קטנות היא נערה וא"כ הא קשה אליבי' קושית התוס'. אלא בע"כ נראה דהא דשמואל ס"ל דלא נעשה גדול למפרע הוא משום דס"ל דלא אמרינן איגלאי מילתא למפרע, וא"כ הדר דינא דהיינו רק לענין למפרע, אבל לענין מכאן ולהבא הסימני סריס מעידין גם זה שהיתה צריכה להיות גדולה למפרע וכבר נשלמו בה הששה חדשים של נערות, וע"כ היא חשובה בוגרת מיד ואין כאן שעת נערות כלל, וע"כ לא פריך הגמ' רק לרב דס"ל דבאמת נעשית גדולה למפרע ולא עברו עלי' עוד הששה חדשים שלה ויש לה ימי נערות, דלשמואל הא שפיר חשובה בוגרת מיד וכש"נ.

עכ"פ חזינן דבמקום דלא אמרינן אגמ"ל לעשותה גדולה מ"מ כיון שראוי' להיות גדולה עולין לה אלו הימים גם בקטנותה לחשבון הששה חדשים שבין נערות לבגרות ונעשית אח"כ גדולה ובוגרת כאחת, וזהו להדיא כמש"כ לדעת הרמב"ם דימי עיבורה עולין לחשבון הששה חדשים אף דאינה נעשית גדולה כ"א בשעת לידה, ומהני זאת שתחול עלי' בשעת לידה גדלות ובגרות כאחת, ומיושבת היטב הסוגיא דכתובות לדעת הרמב"ם וכמש"כ. ונראה דדברינו אלו שכתבנו בדעת הרמב"ם מתישבים גם לרב דאמר נעשה סריס למפרע, ומשום דהרי הא דאין בגדלות דסריס דין איגלאי מילתא למפרע הוא רק אם דין גדלותו תלוי בהבאת סימני סריס, ובהסימנים האלו הוא דנעשה גדול, ואז שפיר שייך לומר דאם אמרינן אגמ"ל מועילין הסימנים לעשותו גדול למפרע, ואם לא אמרינן אגמ"ל אינן מועילין לעשותו גדול רק משעת הבאת סימנים ואילך, משא"כ אם נימא דלא בעינן כלל הבאת סימני סריס, ודין הסריס הוא דבשנים לחוד הוא דנעשה גדול, א"כ הרי בשעתו ג"כ כבר נעשה גדול בשעה שהגיע לכלל שנותיו, כיון דנתברר שהי' סריס, ורק דלא ידענו מגדולתו, וא"כ פשיטא דנעשה סריס למפרע אף אם לא אמרינן אגמ"ל, וא"כ הרי י"ל דרב דאמר דנעשה סריס למפרע הוא משום דס"ל דגדלותו היא בשנים לבד, וע"כ לא שייך זאת כלל לדין אגמ"ל, אבל אה"נ דהיכא דצריכינן לדין סימנים לא אמרינן אגמ"ל כשמואל, וכמש"כ בדעת הרמב"ם.

ועוד דנראה, דלא דמי דין גדלות הבאה ע"י שתי שערות או ע"י בנים, לדין גדלות הבאה ע"י סימני סריס, דאף דבעינן עכ"פ סימני סריס להעשות גדול, מ"מ אין בהסימני סריס דין סימני גדלות העושין אותו לגדול, ורק דין סימני סריס הוא דאית בהו, וממילא הוא דנשאר עי"ז בדין סריס וגדלותו, אבל לא דהויין סימני גדלות המחשיבין אותו לגדול, וכמו שפסק הרמב"ם בפ"ב מהל' אישות הי"ד ז"ל אבל הבן שחתכו או נתקו או מיעכו גידיו או ביציו וכו' הוא הנקרא סריס אדם וכשיהי' בן י"ג שנה ויום אחד נקרא גדול שאין זה מביא סימנים לעולם עכ"ל, הרי להדיא דעיקר דין סימני סריס שנעשה גדול הוי רק דין סימני סריס ולא דין סימני גדלות העושין אותו לגדול, דהכא בסריס אדם הרי לא שייך כלל לומר שהוא סימן גדלות כיון דהוא בידי אדם, וע"כ גם סריס חמה כשנולדו בו סימני סריס דינו כן. והכי נראה ממה שפסק הרמב"ם בפ"ב מה' אישות שם הכ"ט ז"ל וטומטום ואנדרוגינוס שהיו בן שתים עשרה שנה ויום אחד הרי הן בחזקת גדולים עכ"ל, ולחד פירושא הוי ביאורו דנעשין גדולים אף בלא סימנים, יעו"ש בדברי הראב"ד והמ"מ, והרי שם ג"כ ליכא סימנים של גדלות, דסימני אנדרוגינוס ה"ה משעת לידה ואינם שייכים לגדלות, אלא ודאי דכיון שאינו ראוי לסימנים ע"כ מועיל לו זאת להעשות גדול ממילא גם בלא סימנים, וה"נ בסריס חמה דכוותי', בזה שהוחזק לסריס הוא דנעשה גדול, משא"כ דין בנים ה"ה כסימנים הא הוי זאת דינא דסימני גדלות העושין אותה לגדולה.

ולפ"ז נראה דגם לרב דס"ל דאמרינן אגמ"ל, היינו דוקא התם דעיקר דין הסימנים הוא שהם סימני סריס והגדלות ממילא באה, אבל לא שיש בעיקרם דין סימני גדלות, ואז הוא דס"ל דאמרינן אגמ"ל, משא"כ בבנים ה"ה כסימנים דהוי דין סימן גדלות, כיון דבעצם הסימנין היא דנעשה גדולה אז לכו"ע לא אמרינן אגמ"ל, ועוד דכיון דלדעת הרמב"ם הרי גם אם נתעברה בבני קיימא ואח"כ נשתנה ומת הולד ג"כ אינן בכלל סימנים, ומשום דהכל תלוי דוקא בלידת בני קיימא, א"כ בכה"ג לא אמרינן כלל אגמ"ל, ולא דמי לסריס דאיגלאי מילתא דבשעתו הי' סריס חמה, ומיושב היטב דעת הרמב"ם לכו"ע, וכש"נ. והנה הרשב"א והמ"מ חלוקין בדעת הרמב"ם בהא שכתב הבת שילדה אחר י"ב שנה וכו', דהרשב"א פי' דהוא משום דקודם שנת י"ב אינה מתעברת בני קיימא כלל, והוכיח זאת מהא דאיתא בסוגיא דיבמות שם דאי לאו דבנים ה"ה כסימנים היא מתה ועוברה מת, וזהו להדיא דאינה מתעברת בני קיימא כ"א בשני גדלותה. ולפ"ז כל דברינו בדעת הרמב"ם ומה שהקשינו מהסוגיא דכתובות דהא משכחת לה בגר בקבר היכא דנתעברה קודם י"ב וילדה לאחר י"ב, הרי זה לא יתכן לדעת הרשב"א דקודם שנת י"ב אינה מתעברת בני קיימא כלל, ומיושבת הסוגיא דכתובות כמש"כ אכן המ"מ פי' דדעת הרמב"ם היא דשפיר יכולה לילד בני קיימא אף בתוך הזמן הזה וקודם שנת י"ב, אלא דאינה נעשית גדולה על ידם כיון דעדיין היא קטנה בשנותי', והא דתנן דאין אתה יכול לומר בחמותו שמיאנה, היינו משום דכל שילדה שוב אינה ממאנת אף שהיא קטנה, ולדעת המ"מ הסוגיא דכתובות צ"ע דהא משכחת לה בגר בקבר היכא דילדה קודם שנת י"ב דעדיין קטנה היא, ואחר שנת י"ב נתגדלה בהבאת שתי שערות דהרי היא נערה ומתה קודם בגרות דהבגר הוא בקבר וצ"ע.

אלא דיש להסתפק בילדה בני קיימא קודם י"ב שנה ונעשית אח"כ בת י"ב שנה, אם נימא דבטל מהבנים כל דין תורת סימנים כיון דהיו בשני קטנותה, וכשהיא בת י"ב צריכה סימנים אחרים לגדלותה, או דנימא דדין סימנים לעולם לא פקע מהבנים, ורק דעדיין קטנה היא משום חסרון שנים, אבל כשהגיעה לכלל שנותי' ונעשית בת י"ב הרי היא גדולה ע"י הבנים שמקודם משום דינא דבנים ה"ה כסימנים. אשר אם נימא כן הא נמצא דגם בילדה כשהיא קטנה מ"מ חשבון הששה חדשים מתחילין עוד משעת עיבורה, כיון דלעולם הויין הבנים סימנים גמורים של גדלות, וחשבון הששה חדשים הא תלוי רק בסימני גדלות, ולא בשני גדלות, וכש"נ למעלה בדברינו. אשר לפ"ז מתישבת היטב הסוגיא דכתובות גם לדעת המ"מ, דנראה דאע"ג דאיבעי בגמ' אם יש בגר בקבר אם לא, מ"מ הא ודאי דאין גדלות בקבר, ומשום דדין גדלות הרי תלוי בסימנין דלא שייך זאת במתה, ואף בגוונא שהביאה סימנין מקודם, כגון שילדה בקטנותה, ואין חסר לגדלותה רק שנים לבד, אבל מ"מ הרי גדלותה אח"כ הוא ע"י חלות דין סימנין שבה אז, ובמתה פקע מגופה גם עצם דין החלות של סימנין, וממילא דאינה נעשית גדולה לאחר מיתה, ואין גדלות בקבר. וגם דנראה דבלאו הך טעמא דסימנין ג"כ לא דמי עצם שם בגרות לשם גדלות, דעיקר דין בגרות הוא דפקע ימי נערות ובגרות ממילא קאתי, וכדחזינן דבאיילונית מקטנותה יצתה לבגר, והיינו משום דבאיילונית ליכא ימי נערות וממילא דהיא בוגרת, וע"כ שפיר איבעי לן אם יש בגר בקבר כיון דהוי מילתא דממילא, משא"כ בגדלות שצריך להתחדש בגופה שם גדלות, א"כ לא שייך זאת לאחר מיתה דפקע מגופה כל דין חלות שם של גדלות, וודאי דאין גדלות בקבר.

ולפ"ז הרי מיושב היטב הסוגיא דכתובות דלא מצינו בגר בקבר, גם לדעת המ"מ, ומשום דגם בילדה בקטנותה קודם שהיתה בת י"ב שנה, מ"מ כשהגיעה אח"כ לכלל שנותי' ונעשית בת י"ב שנה, כיון דנעשית גדולה ע"י הבנים שמקודם, א"כ ממילא דאתחלו הששה חדשים עוד משעת עיבור הבנים שהם סימני גדלות, וכשילדה ונעשית אח"כ בת י"ב הא כבר נשלמו הששה חדשים ונעשית גדולה ובוגרת כאחת עוד בחיי', וזה לא מצינו לאוקמי במתה קודם שנעשית בת י"ב שנה, דהא אין גדלות בקבר, ואם אין גדלות אין בגרות. אלא דכ"ז הוא אם נימא דגם בילדה קודם י"ב שנה מועילין הבנים שמקודם לעשותה גדולה כשתבא לכלל שנותי', דאז לעולם הויין הבנים כסימנים, ומיושבת היטב הסוגיא כמש"כ, משא"כ אם נימא דכשילדה קודם י"ב פקע מהבנים דין סימנים לגמרי, וכשתהא בת י"ב צריכה סימנים אחרים לגדלות, א"כ אכתי צ"ע הסוגיא דכתובות דהא מצינו בגר בקבר כשילדה בקטנותה וכשנעשית בת י"ב נתגדלה ע"י שתי שערות ומתה דאכתי נערה היא ושפיר מצינו האיבעיא אם יש בגר בקבר אם לא, וצ"ע. אלא דמלשון הרמב"ם אין הכרח בזה, דאע"ג דכתב הבת שילדה אחר י"ב שנה, היינו משום דעיקר דין הסימנין הוא לאחר שבאה לכלל שנותי', וגם בילדה לפני י"ב גדלותה הוא משום דהסימנים חוזרין וחלין אח"כ כשנעשית בת י"ב, וע"כ נקט הרמב"ם מילתא כפשטה.

ובאמת שמעצם הסוגיא מוכרח כן, דהא תנן דאי אתה יכול לומר בחמותו שמיאנה כיון שכבר ילדה, הרי דלא משכחת כלל לידה בעודה בת מיאון ואף קודם י"ב, ומה שתירץ ע"ז המ"מ דכל שילדה שוב אינה ממאנת אף שהיא קטנה, הלא צ"ע ע"ז דבגמ' הרי מבואר להדיא דהא דאי אתה מוצא חמותו ממאנת הוא משום דבנים ה"ה כסימנין, וע"כ צ"ל דזהו גופא טעמא דהמ"מ דמשילדה שוב אינה יכולה למאן משום דבנים ה"ה כסימנים, ומפרש המ"מ דסימני גדלות לחוד מועילין שלא תוכל למאן אף שעדיין קטנה היא, ועכ"פ הא מיהא דהבנים הם סימני גדלות לעולם, ואף דילדה בעודה בקטנותה, ומיושב היטב דעת הרמב"ם עם הסוגיא דכתובות כמש"כ. אולם קשה לפ"ד המ"מ, דא"כ הא נמצא נלמד מתוך המשנה דאי אתה יכול לומר בחמותו שמיאנה דכל שילדה שוב אינה ממאנת ואף שהיא קטנה, וא"כ למה השמיט הרמב"ם להך דינא ולא כתבו בפי"א מהל' גירושין גבי דיני מיאון, ופסק שם בסתמא דממאנת עד שתהא נערה, ולפ"ד המ"מ הי' לו להזכיר שם דבילדה גם קטנה אינה ממאנת, כיון דהוא זה דין המפורש במשנתנו וצ"ע. וגם צ"ע מהסוגיא דנדרים דף ל"ה דפריך הגמ' קטנה בת לידה היא, הרי להדיא דלא מצינו לידה בקטנה, [ואע"ג די"ל דהסוגיא דנדרים הא קיימא אליבא דר' יוחנן, ואיהו הא ס"ל בנדה דף מ"ה דתוך הזמן כלאחר הזמן, וע"כ שפיר לא מצינו לדידי' לידה בקטנות, דכל שילדה אף בתוך שנת י"ב ג"כ הרי היא גדולה, וקודם שנת י"ב הרי אינה מתעברת כלל אליבא דכו"ע, אבל לדידן דקי"ל דתוך הזמן כלפני הזמן ולא מהניא סימנים בתוך השנת י"ב לאשוויי גדולה, שפיר מצינו שתלד בקטנותה בתוך השנת י"ב, וניחא היטב דברי המ"מ, אכן זה נראה דוחק].

אשר מכ"ז הרי נראה מוכרח בדעת הרמב"ם דקודם שהיא בת י"ב א"א כלל שתלד בני קיימא, וזהו שכתב הבת שילדה אחר י"ב שנה וכו', אלא דלענין עיבור שפיר נוכל לומר כדעת המ"מ דמשכחת לה גם בעודה פחותה מבת י"ב, וכפשטות לשון הרמב"ם דרק הלידה היתה לאחר י"ב שנה, ולענין הוכחת הרשב"א מדברי הגמ' ביבמות שם דאי לאו דבנים ה"ה כסימנים היא מתה ועוברה מת, הא י"ל דכיון דבנים ה"ה כסימנים ונעשה בה מעשה גדלות ע"כ היא חי' ועוברה חי, ולא נאמר הך דהיא מתה ועוברה מת רק היכא דאינה גדולה כלל, משא"כ היכא דהיא גדולה בסימני', ורק משום ההלכה דחסרון שנים הוא דדינה כקטנה, זה אינו מעכב העיבור של בני קיימא, ושפיר מתישבין דברי הרמב"ם כפשטן דרק הלידה היתה לאחר י"ב אבל העיבור הי' קודם י"ב, וכש"נ. והנה ברמב"ם פי"ט מהל' אישות הי"ד ז"ל בת הממאנת הרי היא כשאר הבנות ויש לה מזונות עכ"ל, ובהשגות שם ז"ל הממאנת אין לה בת ולא בן ולא שאלו עלי' אלא על עצמה וכו' עכ"ל, ובמ"מ שם ובפ"ב ביאר דהרמב"ם לטעמי' דס"ל דהא דבנים ה"ה כסימנים הוא רק משעת לידה ובעודה מעוברת שפיר יכולה למאן, והראב"ד ס"ל כדעת יתר הראשונים דבנים ה"ה כסימנים משעת עיבור וזהו שהשיג דממאנת אין לה בת, אלא דצ"ע דלמה לא השיג זאת. הראב"ד בפ"ב שם, דשם הוא עיקר הך דינא ברמב"ם דה"ה כסימנים רק משעת לידה, ולמה השיג רק הכא בפי"ט, וצ"ל משום דהתם בפ"ב אכתי לא ברירא מילתא בדעת הרמב"ם דאינה גדולה רק משעת לידה, די"ל דהא דכתב הבת שילדה הוא משום דבעת לידה הוא דמתברר למפרע שהי' עיבור של בני קיימא, אבל הכא בפי"ט דמפורש להדיא בדברי הרמב"ם דיש בת לממאנת ע"כ זהו שהשיג דבנים ה"ה כסימנים משעת עיבור ולא מצינו בת לממאנת.

אכן מה שנראה לומר עוד בזה, דבאמת גם הראב"ד ס"ל כהרמב"ם דהא דבנים ה"ה כסימנים הוא רק משעת לידה, והשגתו היא מטעם אחר, והוא, דהנה ביסוד הדין דמיאון, הרי תנן ביבמות דף ק"ח הממאנת באיש הוא מותר בקרובותי' והיא מותרת בקרוביו, והטעם בזה מבואר ברמב"ם בפי"א מהל' גירושין הט"ז שכתב ז"ל הממאנת אינה מגורשת ממנו ודינה עם בעלה שמיאנה בו כדינה עם מי שלא קדשה מעולם היא מותרת בקרוביו והוא מותר בקרובותי' וכו', הרי דדין המיאון הוא שמפקיע הנישואין למפרע, ומ"מ הרי אמרינן ביבמות שם דקטנה שנישאת בעלה זכאי במציאתה ובמעשי ידי' ובהפרת נדרי', וגם לאחר המיאון ג"כ אין חוזרין כל הנך דינים למפרע, וביאור הדבר נראה, דודאי דין המיאון הוא הפקעה על עיקר הקידושין למפרע, אלא דמ"מ לא מהניא הפקעת המיאון לענין שנימא דגם בשעתן קודם המיאון לא היו הקידושין חלין וקיימין בה אז, כי אם רק דלאחר המיאון דיינינן לה מכאן ולהבא כאילו לא נתקדשה מעולם, וע"ז הוא דמהניא הפקעת המיאון, וע"כ לענין איסור קרובים, שפיר אמרינן דכיון דהשתא ע"י המיאון הופקעו הקידושין למפרע, ע"כ שפיר היא מותרת בקרוביו והוא מותר בקרובותי', כיון דדיינינן לה השתא כאילו לא נתקדשה מעולם, משא"כ לענין זכותו במציאתה ומעשי ידי' והפרת נדרי' שקודם המיאון, בזה אמרינן דמאחר דהנישואין בשעתן היו חלים וקיימים אז, ע"כ שפיר זכה בהן בשעתן ולא מהניא ע"ז כלל הפקעת המיאון, וכש"נ דלענין דין הנישואין בשעתן לא מהניא הפקעת המיאון למפרע.

אשר לפ"ז נראה בבת הממאנת דפסק הרמב"ם דיש לה מזונות, מ"מ הדין בזה חלוק, דכ"ז הוא דוקא אם זכיתה בתנאי המזונות הוא חייל קודם שמיאנה בעוד שהנישואין קיימין אז הוא דיש לה מזונות, אבל אם כל זכיתה של הבת בתנאי המזונות צריך לחול רק אח"כ לאחר שכבר מיאנה, אז אמרינן דכיון דהמיאון מפקיע את הנישואין למפרע, ומשעת המיאון דיינינן לה כאילו לא נתקדשה מעולם, א"כ ממילא דלא תוכל עוד לזכות גם בתנאי המזונות. אשר ע"כ זהו ביאור השגת הראב"ד, דהראב"ד ס"ל דזכית הבת בתנאי המזונות חיילא רק לאחר שנולדה הבת, אבל בעודה עובר אינה שייכה עוד לזכות זה, ולפ"ז הא נמצא דהך דינא דממאנת יש לה מזונות לא יתכן אלא בשנולדה קודם מיאון דאכתי הנישואין קיימין אז בשעה שנולדה, אבל אם מיאנה קודם שילדה, דבמיאונה כבר פקעו הנישואין למפרע, ונמצא דבשעה שנולדה שאז הוא שעת זכיתה בתנאי המזונות כבר דינה אז כאילו לא היו נישואין מעולם, ושוב לא תוכל לזכות בתנאי המזונות וכש"נ, וממילא דאין לה מזונות, וא"כ כל דינו של הרמב"ם דממאנת יש לה מזונות ע"כ הוא דוקא כשנולדה הבת קודם מיאון, וזהו שהשיג הראב"ד שהממאנת אין לה בת ולא בן, דכיון דאיירינן בנולדה קודם מיאון, וא"כ הא ודאי דאינה ממאנת כיון דבנים ה"ה כסימנים לכה"פ משעת לידה. פ"ב הט"ז שתי שערות האמורות בבן ובבת ובכ"מ שיעורן כדי לכוף ראשן לעיקרן ומשיצמחו ויהיו יכולות להנטל בפי הזוג עד שיגיעו לכוף ראשן לעיקרן דנין בהן להחמיר בכ"ט לפיכך בבן ובבת נחשוב אותם גדולים להחמיר הואיל וצמחו כדי להנטל בפי הזוג ונחשוב אותם קטנים להחמיר הואיל ולא הגיעו לכוף ראשן לעיקרן עכ"ל, והוא בנדה דף נ"ב דתנן שם שתי שערות האמורות בפרה ובנגעים והאמורות בכ"מ כדי לכוף ראשן לעיקרן דברי ר"י ר"א אומר כדי לקרוץ בציפורן.