חידושי רבי חיים הלוי על הרמב״ם – קטע 11

האומנם די"ל דבאמת המותר אין בו שום דין הבאת טומאה כלל, ומשום דלית בי' טפח על טפח, ואינו מצטרף כלל עם יתר האהל, והא דתחת המותר טמא הוא משום דכנגד הטומאה מיהא הא בוקעת למעלה ושם מתפשטת בכל האהל כיון דיש שם טע"ט, וממילא שוב מטמאה כנגדה תחת כל המותר דכנגד הטומאה לא בעינן טפח, אבל אה"נ דדין הבאת טומאה ליכא תחת המותר, וא"כ ניחא הא דתחת התחתון טהור אע"ג דהויין שני אהלים הסמוכין זל"ז, וגם נוכל לומר דשני אהלים הסמוכין זל"ז הטומאה עוברת מאהל לאהל, ומשום דהכא שאני דעצם הטומאה אינה תחת אהל המביא ואין כאן הבאת טומאה כלל. אכן נראה דתחת המותר באמת הוי אהל גמור, אף שאין בו שיעור טע"ט, מ"מ שפיר מצטרף עם יתר האהל משום דין שיפועי אהלים, דכל פחות מטפח מצטרף עם האהל טפח ביחד להחשב אהל גמור לחוץ בפני הטומאה ולהביא את הטומאה, וא"כ הרי תחת המותר בודאי דין אהל בי' ויש בו דין הבאת טומאה, ומדתנן דתחת התחתון טהור ש"מ דאין שני אהלים מביאין טומאה מזל"ז כי אם כשנעשו אהל אחד ע"י ההילכתא דחבוט רמי, ומשו"ה הוא דתחת התחתון טהור כיון דלית בהמותר טע"ט ואין בו חבוט רמי.

וכן זה שכתבנו דההילכתא דחבוט רמי הוא במקום שאין בהתחתון טפח, ג"כ אינו, וכסוגית הגמ' בסוכה דף כ"ב היתה אחת למעלה ואחת למטה רואין העליונה כאילו היא למטה ואת התחתונה כאילו היא למעלה, דש"מ דבעינן גם בתחתונה טפח שתוכל להיות כאילו היא עולה למעלה, ומשום דההילכתא דחבוט רמי מאהל לאהל נאמרה, וגם דממילא דלא מצינו כלל דהחבוט רמי יועיל לאשוויי אהל, ועיקר הלכה זו לא נאמרה רק לצרף את האהלים ולעשותן אהל אחד, וממילא הרי מבואר דכל ההילכתא דחבוט רמי לא נאמרה רק מאהל לאהל לעשותן חדא האהלה, ומשום דבלא"ה לא מצטרפי יחד לא לענין סוכה ולא לענין הבאת טומאה, ואע"ג דבאמת לפ"מ דשני רב כהנא הא דרואין את התחתונה כאילו היא למעלה לא איירי כלל בדין חבוט רמי כי אם בהדין רואין שבקורה וכמבואר ג"כ הכי בעירובין דף י"ד, אבל לפי דברי רב אשי דמפרש טעמא דקורות דהוא משום חבוט רמי הרי עכ"פ מוכרח דההלכתא דחבוט רמי מאהל לאהל נאמרה, ובזה ליכא מאן דפליג עלי', ועיין בפיה"מ להרמב"ם באהלות פי"ב שכתב גבי קורות דרואין את התחתונות כאילו הן למעלה ואת העליונות כאילו הן למטה, והיינו כהסוגיא דסוכה שהבאנו, ומשום דזה לכו"ע דההילכתא דחבוט רמי על שניהן העליונות והתחתונות ביחד נאמרה. ועכ"פ הא מבואר מזה דכל הבאת טומאה שבשני אהלים הוא רק משום דינא דחבוט רמי, ובע"כ מוכרח דגם הך דזיזין דהי' עליון עודף על התחתון טפח, וכן הך דארובה דמצטרף אהל העלי' לאהל הבית להבאת טומאה, וכן הא דתניא גבי קורות היו עשויות שתי וערב טומאה תחת אחת מהן תחת כולן טמא כולהו משום דינא דחבוט רמי נינהו, וש"מ דגם בעליון עודף על התחתון ג"כ אמרינן חבוט רמי, וקשה דברי הרמב"ם שפסק דבעינן שיהי' מכוון כנגד שפת היורד.

וע"כ הנראה לומר בדעת הרמב"ם, דהנה בסוכה דף י"ח אמר אביי אויר שלשה וכו' ומיעטו וכו' בסוכה קטנה בקנים הוי מיעוט בשפודין לא הוי מיעוט, וה"מ מן הצד אבל באמצע פליגי בה ר"א ורבינא ח"א יש לבוד באמצע וח"א אין לבוד באמצע, הרי דמבואר בסוגיא דהא דאויר פחות משלשה אינו פוסל הוא משום טעמא דלבוד, אבל בלא"ה גם אויר משהו פוסל, וכמו באמצע למ"ד אין לבוד באמצע דלא מהניא מיעטו בקנים, אשר ע"כ זהו שכתב הכא הרמב"ם בסוכה המדובללת שיהי' העליון מכוון כנגד שפת התחתון, ר"ל שלא יהי' פחות מאויר התחתון, ומשום דס"ל דבמדובללת גם אויר משהו פוסל, ולא מתכשרא כי אם במכוון נגד שפת התחתון שלא ישאר שם אויר כלל. וטעמו של הרמב"ם בזה הוא, משום דס"ל דאע"ג דההילכתא דחבוט רמי מועיל למיחשבי' כאלו הוא למטה ומצטרף העליון עם התחתון ועם הדפנות, אבל לענין לבוד אין זה מועיל כלל, וכל שהעליון רחוק מן התחתון שלשה טפחים בין שהמרחק הוא ברוחב בין שהוא בגובה פקע מיני' דין לבוד, וממילא דהדר דינו דגם אויר משהו פוסל כמו באמצע למ"ד אין לבוד באמצע, וזהו שפסק הרמב"ם דבעינן שיהי' מכוון ממש כנגד שפת התחתון וכש"נ.

ונראה דכן הוא מוכרח בדעת הרמב"ם כמש"כ, והוא מהא דפסק לעיל בפ"ד וז"ל היו הדפנות דבוקות לארץ ולא הי' מגיעות לסכך אם היו גבוהות עשרה טפחים אע"פ שהן רחוקות מן הגג כמה אמות כשרה ובלבד שיהיו הדפנות מכוונות תחת שפת הגג עכ"ל, ושם הרי בודאי קשה למה לנו מכוונות, והרי אף אם נימא דמשום חבוט רמי בעינן דוקא מכוונות, אבל הרי שם לא צריכינן כלל לההילכתא דחבוט רמי, והכשר הסוכה שם הא הוי משום ההילכתא דגוד אסיק מחיצתא דהמחיצות עולות עד סכך העליון, ועדיפא מינה פסק הרמב"ם דאפילו בסיכך ע"ג שפת הגג ג"כ הויא סוכה כשרה משום דאמרינן גוד אסיק מחיצתא, וכש"כ כאן שהמחיצות ניכרות, וא"כ ל"ל מכוונות, אלא ודאי דכוונת הרמב"ם היא שלא יהא בהן גם אויר פחות משלשה, ומשום דבלא"ה אין הדפנות מצטרפות לסוכה, כיון דהסכך רחוק ג' ויותר מהדפנות דפקע מינה דין לבוד, וא"כ הרי ממילא דהוא הביאור עצמו גם גבי סוכה המדובללת, דר"ל שלא יהי' שם גם אויר משהו, דתרווייהו חד דינא וחד טעמא להו, דכל שהסככות עצמן רחוקות זמ"ז או מהדפנות שלשה ויותר בגבהן, פקע מהן דין לבוד, וגם אויר משהו פוסל בהן, וכש"נ.

אלא דקשה ע"ז מהא דאיתא בעירובין דף ט' רב אשי אמר וכו' כגון שנעץ שתי יתדות עקומות על שני כותלי מבוי שאין בגובהן ג' ואין בעקמומיתן ג' מהו דתימא או לבוד אמרינן או חבוט אמרינן לבוד וחבוט לא אמרינן קמ"ל, ועיין ברשב"א שם שהקשה דל"ל הכא לדינא דחבוט רמי והא כיון דאין בגובהן ובעקמומיתן ג' א"כ תתכשר מדין לבוד לחוד ותירץ דאיירי שיש בהאלכסון שבין קורה לכותל המבוי שלשה, והא דאין בעקמומיתן ג' פירושו בנטיתן לרוחב המבוי, אבל בהאלכסון באמת יש ג', ואין כאן דין לבוד, וע"כ צריכינן דוקא לטעמא דחבוט רמי, ולפ"ז הרי מבואר להדיא הכא דאף דיש בין הקורה לכותל המבוי מרחק שלשה, מ"מ כל שע"י החבוט רמי יהיו תוך ג' שוב אמרינן ע"ז לבוד, ומשום דאמרינן חבוט ולבוד ביחד, ולפ"ז גם בסוכה המדובללת אין אויר פחות משלשה פוסל, ונסתר מש"כ בדעת הרמב"ם, והמכוונות שהצריך אכתי צ"ע. אלא דבאמת יש לפרש הא דקאמר הגמ' אין בגובהן ג' ואין בעקמומיתן ג', דר"ל דגם באלכסון ליכא ג', כי אם דהקורה היא בתוך שלשה לכותלי המבוי, והא דצריכינן לההילכתא דחבוטו רמי ולא סגי בטעמא דלבוד לחוד הוא משום דלבוד לא מהניא רק למיחשבינהו כמחובר, אבל מ"מ הקורה נחשבת כבמקומה ואינה ע"ג מבוי, ולענין הכשירא דמבוי קורה ע"ג מבוי בעינן, שלזה אין הלבוד מועיל כלל, אם לא משום ההילכתא דחבוט רמי דעיקרה נאמר דמחתינן לה למטה, ורק בזה הוא דנחשבת קורה ע"ג מבוי.

אשר אם נימא כן שוב הדרינן לכללין, דאין לבוד רק היכא שעצם הקורה היא בתוך ג' לכתלים, ואין חבוט רמי מועיל כלל למיחל בי' דין לבוד, והא דקאמר מהו דתימא או לבוד אמרינן או חבוט אמרינן לבוד וחבוט לא אמרינן, היינו משום דהכא צריכינן לתרווייהו, חבוט לענין גובהה שהיא מעל המבוי, ולבוד לענין רחבה שאינה מגעת לכתלים, אבל אין הלבוד נוגע להחבוט, כי אם דכל אחד חל בפ"ע. ובהכי מתישבת היטב הסוגיא, דהנה התוס' שם הקשו בהא דקאמר הגמ' אין בגובהן ג' מהא דאיתא בסוכה דף כ"ב דכי יש ברחבו טפח אמרינן חבוט רמי אפילו ביתר מג', ותירצו דהכא שאני דבעינן קורה ע"ג מבוי וביתר מג' לא הוי היכר, וביאור דבריהם, משום דבאמת זה קשה לומר דהדין של חבוט רמי אינו מועיל לאשוויי קורה ע"ג מבוי, דהרי אדרבה זהו עיקר ההילכתא דחבוט רמי דחשבינן לה כאילו היא למטה, וע"כ זהו שהוסיפו התוס' טעמא דהיכר, ור"ל דאע"ג דמדינא הא הוי שפיר קורה ע"ג מבוי משום ההילכתא דחבוט רמי אבל מ"מ היכרא דקורה ליכא רק בתוך שלשה, אכן לפמש"כ הרי מתישבת הסוגיא היטב, דבאמת אה"נ דאי משום ריחוק הגובה בלחוד לא הוה איכפת לן גם אם היתה גבוהה הרבה כיון דאמרינן חבוט רמי וחשיב קורה ע"ג מבוי, אבל הכא שאני דיש כאן גם החסרון שברוחב, דהקורה אינה מגעת לצדדי המבוי, שלזה הרי לא שייך כלל ההילכתא דחבוט רמי, וכל הכשרה צריך להיות רק מדין לבוד לחוד, דנימא לבוד מהקורה לכותל המבוי, וע"כ צריכינן דוקא שעצם הקורה תהא סמוכה להכותל בתוך ג', וכש"נ דלמיחל דין לבוד לא מהניא לזה ההילכתא דחבוט רמי וצריכינן שיהו סמוכות זל"ז ממש בתוך ג'. והתוס' בע"כ דקיימי בשיטת הרשב"א דאיירי שיש באלכסונן ג', ובע"כ דאמרינן לבוד גם ע"י חבוט רמי, וע"כ זהו שהקשו דגם ביש בגובהן ג' ג"כ ליתכשר.

אכן נראה דבדעת הרמב"ם מוכרח כמש"כ, והוא מהא דהשמיט כל הך אוקימתא דרב אשי, ולדעת התוס' והרשב"א דאיירי שיש באלכסון שבין קורה לכותל שלשה ואין כאן דין לבוד רק עי"ז דאמרינן מתחילה חבוט רמי, א"כ הא הוי זאת חידוש דין דאמרינן לבוד גם ע"י חבוט רמי, ואף שהקורה עצמה רחוקה יותר מג' מהכותל, וא"כ למה השמיט זאת הרמב"ם, אלא ודאי דהרמב"ם מפרש כמש"כ, דאיירי שאין בין קורה לכותל שלשה, ולבוד והחבוט רמי הם שני ענינים נפרדים, דהלבוד הוא לענין החסרון שבין קורה לכותל, והחבוט רמי הוא לענין מה שגבוהה מהמבוי ואינה ע"ג חלל המבוי, אבל אה"נ דהא שתהא הקורה תוך שלשה לכותל ע"י החבוט רמי אינו מועיל כלל לענין לבוד, כי אם דבעינן שתהא הקורה עצמה תוך שלשה לכותל, וע"כ שפיר השמיט הרמב"ם להאוקימתא דרב אשי, דכיון דפסק דאמרינן לבוד בתוך ג' ואמרינן חבוט רמי שתחשב כאלו יורדת למטה א"כ ממילא איכלל בזה גם אוקימתא דרב אשי דאמרינן חבוט רמי ולבוד ביחד כיון דכל אחד חל בפ"ע. ולפ"ז מיושב היטב דעת הרמב"ם כמש"כ, דהא דהצריך שיהא שפת העליון מכוון כנגד שפת התחתון הוא למעוטי גם אויר פחות מג', ומשום דכיון דגבוהות יותר מג' ופקע מינה תורת לבוד א"כ פוסל בה גם אויר משהו, וכמו שהבאנו מהסוגיא דאין לבוד באמצע דלא מתכשר אויר פחות מג' בסוכה רק ע"י לבוד, וכש"נ. פ"ו הט"ו עצי סוכה אסורין כל שמנת ימי החג בין עצי דפנות בין עצי סכך אין ניאותין מהם לדבר אחר כל שמנת הימים וכו' עכ"ל, והרא"ש בפ"ק דסוכה כתב וז"ל והאי דאסירי עצי סוכה היינו דוקא הסכך אבל עצי הדפנות משרי שרו דכל מאי דדרשינן מחג הסוכות היינו דוקא בסכך כדלקמן גבי פסולת גורן ויקב ודלא כהרמב"ם ז"ל שכתב עצי סוכה אסורין כל שבעת ימי החג בין עצי דפנות בין עצי סכך וכו' עכ"ל.

ונראה לומר בדעת הרמב"ם, דס"ל דנהי דאם באנו לדון על הסוכה עצמה ודאי דהסכך הוא דמיחשב עיקר הסוכה, וכדאיתא בסוכה דף ז' עיי"ש דפליגי בזה ר' יאשי' ורבנן אם דפנות איכללו בהדי סכך אם לא, ולדידן קי"ל דפנות לאו סכך נינהו, וגם חמתה מרובה מחמת דפנות כשרה, משום דלא חייל בהו דין סוכה, ורק הסכך לבד הוא דחלה עליו ונתקיים בי' דין סוכה, אכן כ"ז הוא רק בהדינים הנוגעים לפסולא והכשרא דסוכה, דהם בגוף החפצא של הסוכה, והוא זה נוגע רק בסכך ולא בדפנות, כיון דהדפנות אינם בכלל סוכה, משא"כ בזה דעצי סוכה נאסרין, דילפינן לה מקרא דחג הסוכות, ס"ל להרמב"ם, דאין זה תלוי בעצם הסוכה, ושיהי' גזה"כ דסוכה אסור ליהנות ממנה, כי אם דדין זה נאמר על מצות סוכה, דכל דמיקיימא בי' מצות סוכה אסור ליהנות ממנו, ודין מצוה שבה הוא שאוסר ליהנות ממנה, וע"כ כיון דילפינן גם לדפנות מקרא דבסוכות, ובלא דפנות לא מתכשרא, א"כ ממילא דגם דפנות איכללו במצות הסוכה, ואע"ג דאינהו לאו שמא דסוכה בהו, אבל מ"מ כך הוא מצותה, דלשם סוכה שעל הסיכוך בעינן גם דפנות, ולהכי הוא שפסק הרמב"ם דגם עצי דפנות הסוכה נאסרין. הלכות אישות פ"ב ה"ט הבת שילדה אחר י"ב שנה אע"פ שלא הביאה סימן וכו' ה"ז גדולה בנים ה"ה כסימנין עכ"ל, והנה דברי הרמב"ם האלו מבוארין ביבמות דף י"ב דתני רב ביבי קמי' דר"נ ג' נשים משמשות במוך קטנה וכו' שמא תתעבר ושמא תמות וכו' מדקאמר שמא תתעבר ושמא תמות מכלל דאיכא קטנה דמיעברה ולא מתה א"כ מצינו חמותו ממאנת וכו' א"ר ספרא בנים ה"ה כסימנין ורב זביד אמר אין בנים בלא סימנין, ופסק הרמב"ם כר"ס דבנים ה"ה כסימנין.

אלא דבפירושא דבנים ה"ה כסימנין כתבו התוס' שם דהיינו משעת עיבור יעו"ש בסוגיא, ובדברי הרמב"ם הרי מבואר דסובר דהא דבנים ה"ה כסימנין הוא משעת לידה, וכמש"כ הבת שילדה וכו', ועיין במ"מ שם. והנה הנימוקי יוסף הוכיח כדעת התוס' מהא דאיתא בכתובות דף ל"ט דבעי רבא יש בגר בקבר או אין בגר בקבר, יש בגר בקבר ודבנה הוי, או אין בגר בקבר ודאבי' הוי, ומי מעברא והתני רב ביבי קמי' דר"נ ג' נשים משמשות במוך וכו', וכ"ת דאיעברא כשהיא נערה והולידה כשהיא נערה ובשתא ירחי מי קא ילדה והאמר שמואל אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים, ואם נימא דלידת בנים ה"ה כסימנין אבל איעבורי מיעברה גם כשהיא קטנה ואתיא לכלל לידה לכשתגדל, א"כ מאי קושיא אימא איעברה כשהיא קטנה והולידה כשהיא נערה, וקשה על הרמב"ם שפסק דבנים ה"ה כסימנין רק משעת לידה, והא בסוגיא דכתובות מבואר להדיא דבנים ה"ה כסימנין משעת עיבור, וצ"ע.

ונראה לומר, דהנה הא דבנים ה"ה כסימנין הרי זהו דוקא כשילדה בן קיימא ונשארת היא חי' ועוברה חי, אבל בלא"ה אין בנים כסימנים, וכמבואר בסוגיא דיבמות די"ב שם תוך הזמן הזה היא מתה ועוברה מת לאחר הזמן הזה היא חי' ועוברה חי, אשר ע"כ יש להסתפק בדעת הרמב"ם דסובר דגדלותה מתחיל משעת לידה, אם הטעם הוא משום דס"ל דעיבור בנים אינם בכלל סימנים כלל, או דנימא דבאמת גם הרמב"ם ס"ל דעיבור בנים הוא ג"כ בכלל הך דבנים ה"ה כסימנים, ורק דכיון דצריכינן שתהא היא ועוברה חיים, וזה נשלם רק בשעת לידה, ע"כ לא נעשית גדולה כי אם בלידה, ומשום דס"ל דלא אמרינן איגלאי מילתא למפרע להעשות גדולה למפרע, ומשום דנראה דיסוד המחלוקת של הרמב"ם ויתר הראשונים בזה הוא, דלדעת כל הנך ראשונים יוכל להיות שנתעברה בבני קיימא ונעשית אז גדולה וראוי' לילד, ושוב הרי היא גדולה אף אם אח"כ נתהוה שמתה האם עם העובר יחדיו, וממילא דלא שייך בזה כלל דין איגלאי מילתא למפרע, כיון דנעשית אז בשעת העיבור גדולה בשעתה, והא דבעינן היא חי' ועוברה חי הוא רק לברר גדלותה לפנינו, משא"כ לדעת הרמב"ם הויא ההלכה דאם לא נולדו בני קיימא אח"כ אין זה בכלל סימנים כלל, ואף אם הא דמתה היא והעובר נולד אח"כ מאיזו סבה שתהי', מ"מ כיון דלא הי' מיהת לידת בני קיימא אין זה בכלל סימנים, ומשום דדעת הרמב"ם היא דכיון דההלכה נאמרה בנים ה"ה כסימנין ע"כ בעינן דוקא בנים, וכל זמן שלא נולדו אח"כ בני קיימא אין זה בכלל בנים, וע"כ אין זה סימנים, ואע"ג דבשעת העיבור ראויין היו להולד בני קיימא מ"מ לא הויין בכלל בנים כי אם דוקא בשנולדו אח"כ בני קיימא, אשר ע"כ שפיר שייך זאת לדין איגלאי מלתא למפרע, וכיון דס"ל דלא אמרינן איגלאי מלתא למפרע בדין סימנין להעשות גדולה למפרע ע"כ ממילא דאינה גדולה רק משעת לידה ואילך.

ולפ"ז אם נימא כן כאופן השני שכתבנו יהא ניחא דעת הרמב"ם מהסוגיא דכתובות, דכיון דגם עיבור ראוי להחשב סימנים, ורק משום דלא אמרינן איגלאי מלתא למפרע ע"כ לא נעשית גדולה רק משעת לידה, א"כ כ"ז הוא לענין למפרע, אבל לענין להבא הרי הלידה מעידה שהיו לה סימני גדלות עוד משעת עיבור, וצריכה אז להיות גדולה, וכי עברו על סימני' גם הששה חדשים של נערות והגיעה לבגרות, א"כ שפיר הויא הלידה סימני גדלות דנערות וסימני בגרות כאחת, וממילא דהויא בוגרת. ויש להסביר עוד, דנימא דלענין חשבון הששה חדשים לא בעינן גדלות ממש, ורק כל שראוי' להיות גדולה בסימני' מתחילין מיד הששה חדשים שלה, וע"כ הכא דהלידה משלמת שתהא חשובה גדולה בסימני' משעת עיבור, ורק משום דלא אמרינן איגלאי מלתא למפרע הוא דאינה נעשית גדולה רק משעת לידה, א"כ הא מיהא דהששה חדשים מתחילין מיהא מיד משעת עיבורה דהוא שעה שראוי' להיות גדולה, וממילא דבשעת לידה שכבר עברו עליה הששה חדשים שמשעת עיבורה, נעשית אז נערה ובוגרת כאחת. אשר ע"כ שפיר קאמר הגמ' דלא מצינו בגר בקבר משום הך טעמא דבנים ה"ה כסימנים דנהי דעד לידתה הרי היא עדיין קטנה, אבל מ"מ לאחר לידתה כבר באו סימני גדלות דנערות וסימני בגרות ביחד, וכבר היא בוגרת משעת לידתה.

ולפמש"נ צ"ע, אם הא דלא אמרינן איגלאי מלתא למפרע הוא על כל דין הבאת סימנים של הבנים, וגם הדין סימנים שיש בבנים ג"כ אינו מתחיל רק משעת לידה, ומטעמא דלא אמרינן איגלאי מילתא למפרע, או דנימא דכ"ז לא שייך אלא לענין עצם הגדלות שבא ע"י הסימנים שתעשה גדולה, ע"ז הוא דלא אמרינן אגמ"ל, ואינה נעשית גדולה רק משעת לידה, שאז הוא דנגמר דין הבאת סימני', אבל לענין דין הבאת סימנים עצמן שפיר אמרינן איגלאי מלתא למפרע, ויש בה דין בנים ה"ה כסימנים גם משעת עיבור.

אשר אם נימא כן הרי יתישב דעת הרמב"ם מהסוגיא דכתובות בפשיטות, משום דנימא דהששה חדשים תלויין רק בדין סימנים ולא בעצם הגדלות, ומאימתי שיש בה סימני גדלות מתחילין להחשב הששה חדשים של בגרות, וא"כ כיון דגם לדעת הרמב"ם ע"י הלידה שלבסוף נשלם הדין סימנים של העיבור, ואיגלאי מלתא למפרע דהביאה סימנים משעת עיבור ורק דעל עצם הגדלות הוא דלא אמרינן אגמ"ל, וגדלותה מתחיל משעת לידה, אבל הא מיהא איגלאי מילתא למפרע דהי' הבאת סימנים ממש בשעת עיבור, ע"כ ממילא דחשבון הששה חדשים דתלוי רק בהבאת סימנים לחוד הוא מתחיל משעת עיבורה, דאז הוא הבאת סימני', ושפיר קאמר הגמ' דלא מצינו בגר בקבר משום דבנים ה"ה כסימנים, כיון דבשעה שילדה איגלאי מלתא למפרע דהביאה סימנים עוד בשעת עיבורה וכבר עברו הששה חדשים והרי היא בוגרת בלידתה, ובאמת שלפ"ז י"ל דהא דאינה נעשית גדולה אינו תלוי כלל בדין איגלאי מילתא למפרע, כי אם שכך הוא מעיקר דינם, דכיון דהלידה משלמת את שם בנים כסימנים שיהיו סימנים, א"כ ממילא כך הוא דינם שמשעת עיבור הם סימנים להעשות גדולה בשעת לידה, ומאחר דחשבון ששה חדשים דבגרות תליא רק בדין סימנים לבד, א"כ ממילא דכל שילדה בני קיימא איגלאי מלתא למפרע שכבר הותחלו הששה חדשים מזמן עיבורה, וכבר שלמו בימי עיבורה, ובלידתה היא נעשית נערה ובוגרת כאחת, ושפיר ניחא דברי הגמ' דלא משכחת לה לידה בעודה נערה.