בינה לעיתים – חלק ב – דרוש ראשון לתפלה, קטע 12

לב חכם ישכיל פיהו ועל שפתיו יוסיף לקח ירצה כי החכם בעל שכל אשר כל פעולותיו עושה בהשקפה והסתכלות. הנה זה עומד תמיד מתבונן ומשכיל. מהות פיהו חשיבותו ומעלתו ואיך בו נבדל מהבלתי מדברים. ויאמר אם כן אין לאבד סגולה יקרה כזאת. רק להשתמש ממנה בדברים המעולים ובעסק התורה. וזה הוא ועל שפתיו יוסיף לקח. כי על החסד אשר לו מהשפתים והדבור יוסיף אומץ בלקחה של תורה וזו היא באמת החרב החשובה אשר מסר השי"ת לידידיו להוד מלכות לכבוד ולתפארת. ובזה המשל עצמו אמר המשורר ע"ה:

רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם. לעשות נקמה בגוים תוכחות בלאומים מה נמרצו לחיך אמרי רבי לוי ע"ה בירושלמי שאמר אילו הוינא על טורא דסיני בעינא תרי פומי כו'. ועתה אמר דוד ע"ה כי החסידים והצדיקים אשר אמר בפסוק הקודם יעלזו חסידים בכבוד וגו'. יש להם בגרונם כב"י מעין הרוממות וההתנשאות האלהי ית' שמו. כי הוא מחכסיסי המלכות. שבאמצעות הדבור היוצא מהגרון מתדמים אליו יתב' מתכבדים בהדר רוממותו. ועם שהיו צריכים תרי פומי א' לדברי המעלה ואחד לדברי העולם. הנה בטוב הנהגתם חרב פיפיות בידם בידם הוא וברשותם אם ירצו לעשו' שהחרב הזה של הדבור הנתונה להם תשמש לשתי פיות. כי לא יתבלבלו בתערובות נקלה ונכבד. יקר וזולל בדבורו. רק את הכל יעשו יפה בעתו. כי ידברו מה שיצטרך מהכרח העולם בזמנו ובעתו עדר לבדו. ובדברי השלמות לבדו. ובזה ישלימו הכונה כי תכלית מה שישתדלו להשתמש בחרב זה מהדבור. הוא לעבודתו ית'. להתקומם בדברים נגד המתפקרים ולהוכיחם על פניהם. וזה הוא לעשות נקמה בגוים תוכחות בלאומים וגו':

מעתה אלו יצוייר חלילה וחס על שום אדם. אשר לא בלבד יתרשל מלעבוד את בוראו ית' בלשונו מבלי דבר בה במה שהוא מחוייב. אבל עוד יאבד שפיטת שכלו עד שבכח הדבור עצמו הנתן לו מאלוהו. יתפקר נגדו. ובו בעצמו יעיז מצחו ליגע בקצה הוד גדולתו רחמנא ליצלן במה יכופר העון ההוא. היש מספר לגדודי העונשים הראויים אליו. וצדק מאד התנא ע"ה שאמר חיה רעה בא לעולם על שבועת שוא. כי כדברי החסיד ע"ה בא המשפט מכוון כיון שאין יתרוננו על החי אלא הדבור. אם מקור דבר זה הוא משחת בשבועת שוא. כבר אנו שוים עם החיות ולמה לא ישלטו בנו כאשר הם שולטים על יתר הבעלי חיים. ואינו רחוק אצלי לפרש:

חיה רעה באה לעולם על שבועת שוא. שידבר על עצמו שנעשה עתה בריה משונה. כי עד עכשיו היה בעל חי מדבר נולד מאז יצא לאויר העולם. ונקרא שמו אדם ביום הולדו מצד הכח הדברי שבו. אכן עתה ע"י השבועת שוא שהוציא מפיו. הוא כאלו עכשיו בא לעולם נהפך למין אחר ונעשה חיה רעה. כי אבד מעלת הדבור וכאלו איננו בו. ומכל קלקולי הדבור המתועב הוא ספור לשון הרע והוצאת דבה. כי על כן חרה אף ה' יתב' בהגזמה מופלגת על המרגלים על אשר הוציאו דבת הארץ רעה וספרו עליה לשון הרע:

ולא נוכל להתעלם ממה שהרבו צבאי תמיהתם המפרשים עליהם השלום. בענין זה אם על משה ע"ה עבד ה' אשר כפי הנראה הוא נותן מכשול לפני המרגלים. במה שנתעצם להזהירם על כל הפרטים אשר הזכיר בראיית הארץ מאיכותה ועצמה וטבע העם וכל הנמשך לזה. ומה חטאו השלוחים בהיותם נאמנים בשליחותם במה שהשיבו האמת. כאשר ראו בעיניהם. כי הלא מעיקרא הגידו היות הארץ טובה בפרי תבואתה. ושהעם הוא עז והערים בצורות. וכל זה אמת היה לא כחשו דבר. ועד עתה היו נאמנים בתשובתם. מה שמץ פשע נמצא בהם. בכל זה שהשתיקם כלב אשר בלי ספק זה גרם לחרות אפם בם. ואז אמרו לא נוכל לעשות והוציאו דבת הארץ רעה. אבל בתשובתם הראשונה. לא מצאנו דבר שקר בפיהם. ובאמת וקשה מאד מה היה בדעת משה רבינו ע"ה באלו הפרטים לדעת מה הארץ ומה הערים וכסו. כי אין דברים אלו ממה שיצטרכו ישראל לידע אותם בכבישת הארץ. אחר אשר השם ית' הולך לפניהם לאור להם מנוחה. ומבלי נאריך להביא דברי מי שקדמונו עליהם השלום. אומר כי לדעתי כונת הרועה הנאמן ע"ה. היתה מתלחשת המה שנראה לכאורה. וזה כי האמת הוא שכל עיקר שלמות ישראל ואושרם תלוי במה שיכירו וידעו נאמנה שאין שום דבר מדבריהם מודרך בדרך טבעי. אלא הכל על צד ההשגחה הפרטית כחפצו ית' היכול על כל. ובהיות זאת הפנה תקועה בלבם ומושרשת שרש חזק כל אשר יעשו יצליחו. אך אם ח"ו יהיו מתמוטטים קצת מזה לייחס איזה דבר אל הטבע נופלים בפח הקרי וההזדמן כי אמונה זו שרש כל ההצלחה הלא נראה כי איוב כ"ז שהחזיק באמונה זו היה אהוב למטה ונחמד למעלה. ובנטותו ממנה רבו עליו התוכחות בין מחבריו בין ממנו ית'. כי מתחלה בבוא עליו צרת אבדת הממון והבנים:

אמר הי נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך. בכל זאת לא חטא איוב ולא נתן תפלה לאלהים. ואח"כ כשנתמלא בשחין ואמרה לו אשתו ברך אלהים ומות. השיב לה כדבר אחת הנבלות תדברי גם את הטוב נקבל מאת האלהים ואת הרע לא נקבל. בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו. ולבסוף נאמר עליו אחרי כן פתח איוב את פיהו ויקלל את יומו וההרגשים מבוארים. כי מאחר שאמר דברים כל כך מצודקים ה' נתן וגו'. מאין הרגלים לחשוב שחטא בזה. עד שהוצרך הכתוב להעיד שלא חטא. ובשני' למה שנה לומר לא חטא איוב בשפתיו. ולא אמר בשתם לא חטא איוב כבראשונה. ומלת גם את הטוב מה בא להוסיף ומאי פתח איוב את פיהו. יאמר בקצרה אחרי כן קלל את יומו:

ונראה כי לפי שאמרו חכמינו ז"ל כשם שקלוסו של הקב"ה עולה מן הצדיקים כך עולה מן הרשעים. דהיינו שגם כשהקב"ה עושה דין ברשעים ומייסרם. שמו ית' מתגדל. כי יאמרו הייתו שופט צדק ואמת. על כן בראות איוב באו עליו אלו היסורין. אמר ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך. ירצה בין על הנתינם שהיא שכר המעשה הטוב. ובין על הלקיחה שהוא עונש העברות. יהיה בפי הבריות שם ה' מבורך ומתעל'. שיקלסוהו הכל לומר שאפילו לאוהביו אינו נושא פנים ומייסרם בתוכחות על עון. ויאמרו שגם לאיוב הרעה הזאת הבאה עליו היתה על חטאיו. והעידה רוח הקדש כי עם היות המובן מדברי איוב אלה היות לו חטאים הגורמים העונש ושלכן יבורך השם יתברך ביסרו אותו. זה היה מחסידותו של איוב. אכל באמת עם כל זה לא חטא איוב .ש לא היה לו שום חטא הגורם אל היסורין. ומעולה לא נתן תפלה לאלהים. וכאשר הכביד עוד עליו הרע שנגע עד גופו ואמרה לו אשתו ברך אלהים וגו'. אסר גם את הטוב נקבל וגו'. לדעתי היתה מדקדקה באיוב. כי בפעם הראשונה באבדת הבנים והממון הצדיק עליו דין שמים ונפל לארץ והשתחוה ואמר ה' נתן וגו'. כאשר פירשנו שהיה מודה ומכיר בעצמו שהוא חוטא. אבל עתה ראתה כי לקח לו חרש להתגרד בו ולא דבר שום דבר בקלוסו יתברך לצדק עליו דינו. אלא שתק מכל וכל. ושפטה בדעתה כי זו הוראה גלויה שחזר בו ממה שהיה מחזיק עצמו לחוטא. ועתה מחזיק עצמו לתם וישר וזך בלי פשע. והוא אמרה עודך מחזיק בתומתך. רואה אני בך שאתה מחזיק את עצמך בעודך בתומתך. ולא נתרפית ממנה ושאינך ראוי לאלו היסורין ושלא כדין באו עליך. מכיון שלא נתת תודות אליו ית' עליהם. ומאחר שאתה רואה שאחר ברכתך הראשונה לה' יתב' הוסיף צרה על צרותיך שוב עתה מחדש לברכו. כי ירבה עוד להכותך ולא חסרת רק המות. ובזה תמות ותנצל מיסורים קשים כאלו. אז השיב לה על שני הדברים. אם על הראשונים תדבר כא' הנבלות. נתמלא בדבור של נבלה לחפות עלי שאני כמתחיל להתפקר. וגם על השניה שיעצתיני שאברך את השם ית' ואתן לו תודות שבזה יוסיף להרע לו וימיתני. גם בזה לא צדקת. כי אין ממדת טובו ית' כ"א לעשות טוב ולא רע. ועתה העיד הכתוב בכל זאת. עם כל מה שהשתדל איוב להוכיח את אשתו ולהראות שלבו שלם עמו ית' ביושר השגחתו. מ"מ האמת הוא כי מה שלא חטא איוב הוא דוקא בשפתיו. שלא הטיח דברים כלפי מעלה. אבל בלבו חטא כדבריהם ז"ל. שכבר עלתה טינא בלבו לספק על ההשגחה. ולתלות הדבר אל הטבע. אלא שלא ערב להוציאו בפיו ובשפתיו עד לבסוף שלא יכול עוד הצפינו. ואחרי כן פתח את פיהו ובפה מלא אמר בפי' כי הכל בא מהטבע כפי סדור המערכה. ולפיכך קלל את יומו ומזלו אשר נולד בו. עד שהוכיחוהו חבריו והוא יתברך דבר עמו משפטים. באופן שפנה זאת מאמונת השגחתו ית'. הוא יסוד כל האושר. ובפרט עם עמו ישראל. שאין לטבע שום מבוא עמהם וכל דבריהם אינם אלא דברי פלא ונס. ומה גם בענין כבישת הארץ הנבחרת. לעולם היתה כונתו יתברך יכירו וידעו כי לא בחיל ולא בכח יכבשוה כ"א ברוחו יתברך. כי דרך טבע היא נמנעת הכבוש מצדם. והנה אם אולי היו נכנסים אל ארץ חמדה. מבלי היות להם ידיעה אמתית ובלתי מסופקת מקושי כבושה. ושהוא בלתי אפשר בכח אנושי. לעולם ישאר להם פתחון פה באיזה זמן לומר כחנו ועוצם ידינו הכניסנו בתוכה ולא ה' פעל כל זאת חלילה וכ"ש אחרי אשר אמרו למשה ע"ה. נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבא אליהן. וע"כ אמר יתב' למשה:

שלח לך אנשים ויתורו וגו'. וכבר הרגישו ראשונים ואחרונים מלת לך. וגם ראוי לדעת למה הוצרך לומר אשר אני נותן וגו' דלאו מילתא חדתא היא. אמנם יראה כי לפי שקדם התעוררות ישראל בשליחות המרגלים והורו באמרם את הדרך נלך בה ואת הערים וכו' שכונתם היתה להתנהג בזה כפי דרכי ותכסיסי המלחמה האנושית ושרצו לדעת באיזו דרך תהיה נוחה לכבוש אותה כמשפט אנשי הצבא. לפיכך אמר הקב"ה שלח לך אנשים לתור את ארץ כנען. אך לא כפי דעת ישראל וכונתם להשיג איך יכבשום הם. אלא שלח לך לדעתך. אני מוסר זה לך כפי מה שיראה בעיני שכלך ראוי והגון בתכלית שליחות זה וכונתו ודרך כלל אני אומר לך שאדרבה הפרי אשר צריך שיצא מזה השליחות הוא שיתאמתו מתוכו אשר אני נותן לבני ישראל. יכירו וידעו שעל כרחם אין להם מקום להכנס בה מצד עצמם. אלא שאני הוא הנותן אותה להם בחפצי ורצוני וביכלתי המוחלט. ובזולת זה לא יכבשוה לעולם. ולבא אל התכלית הזה תשלח את השלוחים. על האופן אשר יראה בעיניך נאות להשיג כונה זאת. וכאשר הבין זה הנביא הנאמן השתדל בשליחות זה להזהירם על תוקף החקירה בכל הדברים והסבות המונעות כבישת הארץ כפי המרוץ הטבעי. דהיינו בחוזק הערים ומבצרם ואבירות העם ועוצם כחם נוסף על רבויים. וכאשר יביטו יראו כל אלו הדברים יספרום אל העם היותם כלם שוים למנוע אותם מהאמין שיספיק השתדלות אנושי לנצחו וישימו באלהים כסלם ובהשגחתו הנסיית. ואלו היו המרגלים מגידים הדברים אשר ראו כהווייתם מתוקף העם וחוזק הערים. על הסדר אשר אמרו מרע"ה. היתה הכונה יוצאת כפי התכלית הנכסף. אכן מעלו מעל באופן דבריהם אשר בו הראו מחשבתם הנשחתת. להטיל ארס כונתם בהפך הנראה להניא לב ישראל ולהסיר בטחונם מקונם. וזה בשנבין מאמר משה רבינו ע"ה שלשה פעמים. מה הארץ. וגם בתשובתם שאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת. חלב ודבש וגו'. כי עדיין לא אמרו כלום מהארץ לשיוסיפו לומר וגם זבת וגו'. ולדעתי נתכוון משה רבינו עליו השלום לשני דברים גם יחד. הא' לשיראו בעיניהם קושי הכבוש מצד. חוזק הערים ותוקף העם כאמור. וזה היה העיקר. ואגב ארחיה שידעו גם כן טוביות הארץ בכל ההצלחות האפשריות. אשר כללום ז"ל בשלשה. בני חיי ומזוני שכלם יושפעו בארץ המושגחת. ועל הבנים ורבוי העם הנולד בה. אמר וראיתם את הארץ מה הוא. תראו מהות הארץ אם היא משכלת או אם היא מוכנת לפריה ורביה. אך שתבואו להתבונן בזה. תשגיחו בדרך עיקר על איכות העם אם הוא חזק או רפה. שזה יהיה סבה לידע מעוט כח ישראל בערכם ויכירו כי באלהים יעשו חיל. ועל פי דרכם תשגיחו במעוטו או ברבויו לענין טוביות הארץ שמרבה אוכלוסין:

ועל החיים אמר ומה הארץ. דעו מהות הארץ ואיכותה מצד עצמה. אם אוירה הוא אויר תרופיי ממוזג שומר הבריאות. או חולני מעופש ונשחת. והיינו הטובה היא אם רעה. ולפי שלא תוכלו לדעת זה בשעה קלה. להכיר איכות האויר ומזגו אמסור לכם אות וסימן ומופת לזה. במה שתראו הערים אשר הוא יושב בהנה הבמחנים אם במבצרים. שאם האויר רע ומזיק. בלי ספק ישבו במחנים בלי שים מבצר כי לא יפחדו משום אויב מחוץ יחמוד את ארצם כי מי פתי ירצה לערוך מלחמה ולתת עם וצבא מרמס כדי לכבוש מקום מעופש מכלה יושביו וממיתם ולפיכך ישבו לבטח מבלי שום פחד, ואימה. אבל אם הם במבצרים זו הוראה שהערים הם טובי הישוב וחזקי הבריאות. ולכן מפחדם פן יקנאו אחרים בהם ויחפצו לכבשם יבצרום ויחזיקום מפני עקת אויב. ועל שופע המזונות אמר ומה הארץ השמנה היא אם רזה וגו' והוא מבואר. והנה דקדק בדבריו להקדים תחלה חלוקת העם החזק הוא אם רפה. להיות יוצא ממנה עיקר הכונה בהודעת המנעות הכבוש לקושי וחוזק כחם. כי זה הוא הנרצה והנכסף בעצם השליחות. ולבסוף חלוקת הטובה היא אם רעה כדבר תפל. ואם המרגלים היו משיבים כסדר הזה על ראשון ראשון. ויאמרו תחלה העם היושב בארץ רב ועז ועצום והערים בצורות. וגם הארץ זבת חלב ודבש וגו'. היה הדבר הגון והכונה יוצאת לפועל שהיו ישראל מבינים. שמצד חוזק העם ותוקף הערים צריך יבטחו בו ית' ולא על כח עצמם. אך החטאים האלה דברו במרמה והפכו הסדר והתחילו תחלה בספור סוביות הארץ. והניחו לבסוף הענין האחר כדי לומר אפס כי עז העם היושב בה ואמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגו'. ירצה מה שנוגע לענין טוביות הארץ מצד עצמה. הנה בלי ספק אמת דברת לעולם עליה. ובאנו אל הארץ ממש במהותה ובאיכותה. והיא אותה אשר שלחתנו כי כאשר שלחת אותנו לראות ארץ טובה מאד בעצמה מאוירה ומזגה. כן היא באמת. וגם בענין המזונות כן דברת. כי זבת חלב ודבש היא וגו'. וכל זה ניחא להנאתנו ולטובתנו. אך הענין האחר שצויתנו לראות קושי הכבוש מפני העם והערים. למען נבטח כלנו בשם אלהינו בזה נאמר: אפס כי עז העם היושב בה. אין זה מסכים עם כונתך כמו הענין הקודם כי הוא דבר משונה מאד. ובאה המניעה ובלתי אפשרות לכבשה בהחלט לא בכח אנושי ולא בשום כח אחר חלילה, זה כיונו דרך רמז באופן דבורם וסגנון לשונם. אפס כי עז העם והערים בצורות גדולות מאד וגם ילידי וגו' עמלק וגו', כלומר ואין שום תקוה בשום פנים להכנס שם, וכיון שהתחילו להתפקר והשתיקם כלב. פקרו עוד טפי לדבר כזבים אל העם. ההפך ממה שאמרו למשה ע"ה. שספרו לו באנו אל הארץ וגם זבת וגו'. שאותם הדברים היו לו לבדו ואח"כ להכעיס בדברם אל כל ישראל אמרו להפך. וזה הוא ויוציאו דבת הארץ רעה אל בני ישראל וגו', והיתה דבתם. ארץ אוכלת יושביה היא וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות. ולפי שעורי הרשיעו להתנכל בערמימות לחפות בלבם עפוש הארץ בכלוי היושבים בה שהיא הגורמת מרוע טבעה ולא מסבות אחרות. וזה כי כבר היה אפשר יהיו יושביה מעותדים אל הכליון לסבת עצמם היותם מתכונה נפסדת בלתי מסודרים בהנהגתם. משולחים אל בולמוס תאותם יפליגו ברבוי המאכל והמשגל המזיקים את הגוף: וכן בכל שאר הפעולות המפסידות הבריאות. וכיון שהם בלי רסן והשערה. יגרמו לעצמם המיתה עם היות טבע הארץ טובה. לזה אמרו כי אין הדבר כן. אלא הארץ עצמה אוכלת יושביה היא ממש ולא לסבתם, כי אדרבה הם כלם כאחד מקטנם ועד גדולם אינם אלא אנשי מדות ולא יתנהגו כלום בשום ענין מעניניהם כי אם בהיות הכל על פי המדה הנאותה וההשערה מכוונת. לא יצאו נקודה א' כלל חוץ מהמדה. א"כ אין זה כי אם רוע הארץ והיא היא האוכלת. ועל כל זה נכנס המורך בלב ישראל וגרם מה שגרם עד שנגזרה עליהם הגזרה הרעה. זולתי לכלב אשר לא הלך בעצת רשעים. ועליו העיד הוא ית' באמרו

ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי והביאותיו וגו'. ואמו היתה רוח אחרת עמו הוא מבואר היתור. כי היה מספיק לומר עקב מלא אחרי. וגם מלת עמו כבדה. ויותר היה צודק לומר בו. אך לדעתי רצה יתברך להורות כי כלב היה ראוי לשכר גדול על מה שעשה. לא בלבד בבחינת הפועל עצמו שהוא מעולה. אלא גם מצד פרטיות אחר נמצא שם והוא כי מי שיצרו תוקפו בינו לבינו. והוא עצמו כובש את יצרו ונמנע מלחטוא. ודאי ראוי הוא לשבח. אבל לא ישובח כ"כ כמו האיש אשר יהיו בחברתו רשעים פועלי און מסיתים ומדיחין אותו והוא מתאמץ להתקומם נגדם ולא יוכלו לו. וזה ודאי ראוי לשכר יותר גדול. ולזה אמר כי עבדי כלב בעבור שהיתה עמו בחברתו רוח אחרת חפץ ורצון מתחלף ממה שהיה רוח המרגלים מרעיו אשר מרוחם וחפצם היו נוטים להרע ומעוררים אותו לשיהיה כהם. ועכ"ז לא הסכים עמהם. ולא עשו בו שום רושם. אלא מלא אחרי ופירש מהם. ע"כ ארבה שכרו ואביאהו וגו'. והמרגלים עם כל הדור ההוא יתמו במדבר כאשר נגזר. על כובד עונם בלשון הרע. ונחלקו ז"ל בפרק חלק:

ת"ר דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא שנאמר במדבר הזה יתמו ושם ימותו יתמו בעה"ז ושם ימותו בעולם הבא ואומר אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי דברי רבי עקיבא. רבי אלעזר אומר הן באין לעה"ב שנאמר כורתי בריתי עלי זבח אלא מה אני מקיים. אשר נשבעתי באפי באפי נשבעתי וחוזרני בי. וראוי שנבין לר' אליעזר ע"ה איך הרגיש על עצמו מפ' אשר נשבעתי וגו' אשר לפי פשוטו אין לו ממנו שום סתירה. כי מנוחה היא בית עולמים או א"י בכללה. כאמרו כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה. ולא שת לבו להזכיר פסוק התורה מכפל יתמו ושם ימותו שהוא הפסוק העיקרי שמביא רבי עקיבא ע"ה. שכמעט הוא מוכרח לפרשו על כפל המיתות. ואם כי אולי במה שאמר בישובו נשבעתי ונחמתי יתיישב ג"כ פסוק שם יתמו. שאמת הוא מעיקרא גזר עליהם שתי מיתות. אלא שאח"כ נחם ע"ז. מ"מ ר' אליעזר הי"ל להזכיר בהרגשו פסוק שם יתמו. ויאמר מה אני מקיים במדבר הזה וכו' שגזר כן ונשבע וחזר בו. אבל מדלא הזכירו משמע שלא החשיבו לשום סתירה. ואפשר שכן הוא. כי ראה שמתוכו הוא מובן ומוכרח. שאין ה' חפץ לכפול להם המיתות. כי יקשה אמרו אני ה' דברתי. אם הוא יתברך היה מדבר עם משה ע"ה כל אותם הדברים. למה הוצרך באמצען אני ה' דברתי. ועוד שלא בא שום גזרה על אמרו אם לא זאת אעשה וגו'. כי לא פי' מה יהיה אם לא זאת אעשה. ע"כ ידע ר' אליעזר שבמעט עיון יובן הפסוק. כי כונתו ית' הוא אדרבא לשלול סברת רבי עקיבא ע"ה. והוא אמרו ובניכם יהיו רועים עד תום פגריכם במדבר כמספר הימים וכו' ירצה גזרתי טלטול גדול במדבר ארבעים שנה למען ע"י טלטול זה ישאו עונם עד שיגיטו לגדר יתמו פגריכם גופותיכם בלבד. ויומרקו העונות בזה העולם ולא יגיע העונש גם אל הנפש. ושמא יראה לכם זה קצת אכזריות. לזה אמר אני ה' דברתי. אל תחשבו שגזרתי זאת היא מצד הדין הקשה. כי אדרבא בדיבורי זה נתנהגתי בעצם הרחמים. וזה כי אם לא זאת אעשה. אם לא הייתי עושה הדבר הזה אשר דברתי להאריך זמן טלטולם ארבעים שנה. אלא שאמתם בלי טלטול וצער. הנה כפי עוצם חטאתם היה מתחייב שבמדבר הזה יתמו הפגרים הם הגופות וגם שם בעוה"ב ימותו הנפשות כאשר היתה גזרתי ושבועתי הראשונה. אבל עכשו חוזרני בי ואתנהג עמהם ברחמים לחוס על נפשם שלא ימותו לעוה"ב. ויספיק להם מה שיתמו כאן במדבר ע"י טלטול רב. וסר עונם הפלילי המסובב מלשין הרע. ולמען תהיה חתימתנו מעין פתיחתנו נסיים הדרוש באזהרת חנה עליה השלום שאמרה: