בינה לעיתים – חלק ב – דרוש ראשון לתפלה, קטע 11

כדעתכם ידעתי גם אני לא נופל אנכי מכם. ירצה כפי הדעת והסברא שלכם גם אני ידעתי כי כלנו שוים בדעות ובאמונות. ובענין זה איני נופל מכם. אך ההבדל אשר בינותינו הוא בדברים. כי אולם אני אדבר גם בדבור חיצוני. ולא דבור מן השפה ולחוץ בלי רצון וחפץ פנימי אלא והוכח אל אל אחפוץ. אנכי רוצה וחפץ בויכוחים שאדבר אל אל. אבל אתם בהפך זה כי מה שאתם טופלים הוא שקר. שתוציאו מפיכם מבלי גמר הלב ומי יתן החרש תחרישון וגו' הלאל תדברו עולה ולו תדברו רמיה וגו'. הרי מבואר כי איוב היה מוכיח על פניהם היותם שקרנים ושכל דבריהם דברי מרמה ותוך ובלתי מכוונים לדעת לבם. וזה סבב שלא עצרו כח להתמיד בויכוחים. כיון שהיה במקרה ולפנים. וזה הבין גם כן אליהוא בחכמתו ומופת שתיקותם הוכיח לו הענין ואז חרה אפו בכלם. על איוב לפי שהצדיק את נפשו יותר מה'. או מסבת ה' שהיה מאמין היותו מוכרח. ובשלשת רעיו חרה אפו על ראותו בהם שני דברים הפכיים. כי לפי האמת לא מצאו ולא השיגו שום מענה ותשובה. כי גם הם היו מסכימים בדעת איוב שהוא צדיק ולא מצאו סבה ליסורין מצדו. ועכ"ז היו מרשיעים את איוב בפיהם הפך מחשבתם ואומרים לו שהוא רשע. ואמר שעם שהבין כל זה אליהוא מדבריהם מ"מ חכה להם לנהוג בם כבוד ולא הוכיחם כי הם זקנים ממנו. אבל עתה שראה אין מענה בפיהם שאפי' בפה בלבד בלי מחשכת הלב לא ענו כאשר עד עתה. מיד התחיל הוא לדבר. אמרתי ימים ידברו. ראוי הוא שהזקנים באים בימים ידברו. אך בתנאי שידברו בפיהם עם הסכמת הלב והרוח. וזה הוא אכן רוח היא באנוש וגו'. אבל הוחלתי לדבריהם ואבין ואתבונן עדיכם. וראיתי שאין לאיוב מוכיח ומייסר שיהיה עונה אמריו מהם ממש. שיהיו הדברים מפנימיותיכם ותוכיות לבכם כי לא כן היו אלא בפה בלבד:

אמנם אנכי לא כן אעשה לדבר אחד בפה ואחד בלב. כי יושר לבי אמרי. מה שיהיו אמרי הם יושר לבי ומחשבתי וגו'. באופן שדברי חברי איוב לא היו מסכימים עם מחשבתם. והוא דברי ה' לאליפז. הן אמת כי איוב חטא בדבריו שדבר עלי סרה. אך אמנם דבר מה שהבין ומה שהשיג בדעתו. והיה הלשון שליח הלב. ובזה הוא דבור נכון בלי שקר ומרמה בשהוא מכוון עם הלב. אבל בך ובשני רעיך חרה אפי כי מה שדברת בעבורי להצדיקני. לא היתה אמרתכם נכונה בדעת לבכם כאשר היה דבור איוב עבדי ונמצא בזה כי שתים רעות עשיתם. הא' בפיכם אשר דבר שוא וכזב. והב' המחשבה הרעה מהדעות הנפסדות שהייתם מאמינים באיוב. ולכן צריך שתעשו שני תיקונים הא' שתקחו שבעה פרים ושבעה אילים. והב' שתלכו אל איוב. וזה כי הפרים והאילים תעלו עולה הבאה על הרהור הלב לכפר על מחשבתכם הרעה. ואיוב עבדי יתפלל עליכם על הדבור שלא היה נכון בלב. ושמא תאמרו אי חשיב איוב כולי האי למה לנו לכל זה. נלך לאיוב והוא יתפלל עלינו על שתיהן. לזה אמר כי לא יספיק הוא לכל. כי אם פניו אשא. אם יספיק הוא לשאשא פניו. הוא בלבד לבלתי אעשה לכם נבלה על עון הדבור שלא דברתם נכונה כמוהו. וכיון שהוא בענין זה צדיק מכם איישר חיליה להתפלל עליכם על דבר שהוא נקי ממנו. אבל בענין המחשבה רעה כמוהו כמוכם שוים בדעות הנפסדות. והלואי יספיק לעצמו וכ"ש לאחרים. ואולם הוא נתכפר לפי שאין אדם נתפס על צערו וטעמים אחרים. ויצא מזה כמה וכמה יפגום האדם בדברו עתק כלפי מעלה חלילה, ועל שלשת סוגי החלקים הרעים האלה אשר בלשון הרע יתבאר מאמרנו. כי ראוי להתעורר במה שהרגיש בכתוב ששאל מ"ד ומה הכוונה בדמיונות אלו. ולמה הוצרכו שתי החומות ושתהיה א' של עצם וא' של בשר. ונראה כי להעירנו על ההזהר מליפול ברשת שום א' ממיני הלשון הרע שאמרנו. המציאו ז"ל במתק לשונם. כי הוא יתב' בחכמתו הנפלאה. הטביע בנו אופני השמירה. כאלו יכריזו ויאמרו המלט על נפשך ואל תלכד בפח יוקשים אלו. כי הרגיש בכתוב כיון שהתחיל לומר הצילה נפשי משפת שקר מלשון רמיה. למה אחר כך הסב פני דבורו אל הלשון בלבד ולא הזכיר השפת שקר. ומלת לך למה באה כפולה ולא כלל הכל יחד מה יתן ומה יוסיף לך. ופירשו בזה כי נתכוון להמציא דברים לא יתייחסו אלא אל הלשון בלבד שאינם בשפתים. והוא כאלו השית"ב ידבר עם הלשון כמתמיה ומתפלא עליו כל אבריו של אדם זקופים ואתה מוטל. הנה כי ידעתיך מוטבעת בעזות פנים עד כי יערב אל לבך לדבר גדולות אפי' נגד בוראך כי שתו בשמים פיהם. על כן למען השפיל זדון לבך ולהכניעך עשיתיך מוטל למטה ולא זקוף כשאר האברים. כי בזה יש לך להסתכל איך לשון מוטל ומושכב שפל האיברים ירום ראש ויקום לדבר על המחנשא לכל לראש. וגם למען תשמרנה בטהרה בדבור נאה ולא תהיה מטונפת בטומאת דברי נבלה עשיתי שתהיה בפנים מעוטפת בכסוי חיצוני. כדרך כל דבר נחמד. שהרוצה לשמרו מטנוף עושה לו מכסה מבחוץ. ולמען לא תצא להזיק הבריות בלשון הרע על חבריך. אשר הוא בא משני פנים או בשקר או באמת. לכן אסרתיך במאסר והפקדתיך בשתי חומות כדרך שעושים לאריות ולחיות רעות. והיתה הא' של עצם בעבור הלשון הרע של כזב שתראה קשיו וחזקו כברזל. וא' של בשר בעבור הלשון הרע שהוא אמת. כי עם שמצד היותו אמת יהיה קל ורך כבשר מ"מ הוא עומד כחומה לפניו להכחידו תחת לשונו. לבלתי יגיע הפסד או היזק לחברו בעבורו. וא"כ מה היה צריך ליתן לך להוסיף לך יותר לשמרך מכל רע. וכבר היה משבא על זה החושק הנאמן את חשוקתו באמרו. שניך כעדר הקצובות וגו' כחוט השני שפתותיך ומדברך נאוה וגו'. אמר כי שתי החומות האלה עשו כונת בוראם ולא שנו את תפקידם כי היו השנים כעדר הקצובות סומכות זו לזו בלי חסרון שלא יצא דבור רע. ונלוה עמם השפתים. עד שהיה מדברך נאה ראוי והגון. ובהפך זה אמר המשורר ע"ה יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות אשר אמרו וגו'. ירצה בדין הוא שהוא יתב' יכרית ויעניש כל השפתים החלקות. יען לא עשו המוטל עליהם מהשמירה ללשון. שהרי הלשון היא מדברת גדולות. ואומרים הרשעים כי ירצו עכ"פ להגביר בלשונם כחפצם ומי יעכב. האם השפתים שנתנו לחומה אליה לשמרה. הלא שפתינו הם אתנו נגררים אחרינו ואנו שולטים על השפתים. לא השפתים עלינו ומי אדון לנו. ונמצא כי הוא ית' עשה מצדו כל הגדר האפשרי. ועכ"ז לא הועיל כלום כי פשתה הצרעת בכלן ואין איש נצול מהם בין רב למעט. אשר בלי ספק צריך תקון מופלג ליישר זה המעוות. ונחתום הדבור במה שבא בירושלמי דיציאות השבת תני בשם רבי מאיר כל מי שהוא קבוע בא"י ואוכל חוליו בטהרה ומדבר בלשון הקדש וקורא את שמע בבקר ובערב מובטח לו שהוא בן חיי העוה"ב. ונפרש בכונתם ז"ל כי שתים רעות גדולות ונמרצות נמצאות באברי הפה נמשכות משתי תנועות הפכיות ונגדיות זו לזו. אחת בהכנסה ואחת בהוצאה. רמזם שלמה הע"ה באמרו שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. כי צרת הפה היא ממה שהאדם מכניס לתוך פיו אכילה ושתיה אשר לא כדת האלהית והטבעית. וצרות הלשון היא מה שמוציא לחוץ בדבור אסור ובלתי נאות. ומי ששומר עצמו מאלה הב' דברים. כבר הוא שומר נפשו מצרות צרורות. כי ינצל מפח יוקשים רבים בהם נלכדים בני האדם. אם מסבת רבוי המאכלים לאוכלים למעדנים. נודע כמה לו עונות וחטאות לאדם הנמשך אחר הבלענות ומתענג באכילה ושתיה למלאת תאותו הבהמית. כי בזה נמשל כבהמות נדמו אשר לא יביט כ"א אל מלוי הכרס מבלי פנות אל מה שיאות להשלמת הנפש ואשרה באותו המאכל. אם הוא על הקו השוה ולהתחזק בבריאות לעבודת בוראו. ואולי לזה אמר החכם ע"ה. כל עמל האדם לפיהו וגם הנפש לא תמלא, ומובנו אצלי עם מה שצוה מרע"ה באמרו:

רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר. וראוי לשית לב בטעם התחזקות זה ובמלת רק. וגם אמרו ולא תאכל הנפש עם הבשר נראה מיותר. כי כיון שאמר שלא יאכל הדם ונתן הטעם להיות הדם הוא הנפש. ממילא הוא משמע שאינו רוצה שיאכל הנפש עם הבשר. אמנם ירצה כי כיון שהמזון הוא סבת חיי האדם. שהיא העמדת וקיום הרכבת ושותפת הנפש הרוחנית עם הגוף החמרי. נמצא אם כן שבצד מה נאמר היות שני חלקים אלו אוכלים יחד מאותו המזון. ואיך יצדק זה אצל הנפש בהיותה רוחנית והמזון גשמי. אלא שיש במאכל שתי בחינות. הא' עצמות הדבר הנאכל שהוא גשמי וחמרי וממנו נזון הגוף. והב' הכונה המעולה לשמור את מצות ה' במאכל. והוא אם לבלתי הרבות בתענוג המאכל ואם להזהר שלא יהיה בו צד אסור. ומזה הצד נזונית הנפש ומעמידה את הגוף באמצעות המאכל ונמצאת הנפש היא העיקר. ואגבה הגוף ולכאורה לפי הטבע יראה כי הדם בהיותו תמצית ומיטב הגוף, הנה הרוצה להיות חזק האברים ובריא אולם יאכל ממנו. כי לשלמות איכותו יחזיק ויאמץ כח האדם. כדרך כל אבר מחזיק אבר:

ע"כ אמר כי אצלנו העם הנבחר אשר אין אנו מתנהגים ע"פ הטבע כ"א על כל מוצא פי ה'. הדבר הוא להפך כי אדרבה רק חזק לבלתי אכול הדם. באופן זה בלבד תהיה חזק ואמץ כח עבור המניעה מאכול הדם. כי הוא ית' מונע אותך מלאכלו. לאשר הדם הוא הנפש. אך השמר לך לעשות באופן שלא תאכל הנפש עם הבשר, שלא יהיה עיקר האכילה להנאת בשרך מה שימתק לגוף שאז תאכל הנפש כטפלה עם הבשר הפך האמור. ואילו היית אוכל הדם נגד רצונו ית'. אז תאכל הנפש עם הבשר לא תהיה הנפש שלך אוכלת ונזונת לעיקר ועמה לטפלה הבשר שלך ממאכל זהו. כי אדרבה הגוף הוא נהנה ממנו לעיקר. ותשאר הנפש טפלה, ואיך יחזק הגוף כשאין לנפש כדי שבעה, הוא שאמר שלמה המלך ע"ה כל עמל אדם לפיהו. כל היגיעה והטורח והלאות הבא לאדם בחסרון כח ויתרון הצרות. הלא הוא בעבור פיהו. מה שימלא פיהו כל מאכל אשר יאכל. ומאכל זה הוא מאותם שהנפש אינה מתמלאה ג"כ ממנו בחברת הגוף, על בלתי היותו מכוון לשמים אלא למעדני הגוף. זה ודאי יביא לו עמל ויגיעה רבה. וא"כ כששומר פיו מאכילות אלו שומר נפשו מצרות וגם בשמירת הלשון הוא מבואר מכל אשר אמרנו. כמה יצטרך האדם להיות זהיר וזריז בה לבלתי עזוב אותה לדבר כאחת הנבלות. כל אשר תחפוץ להטיב או להרע לו ולאחרים, ומאמר דהע"ה קיים זה באופן מתחלף ממה שפירשנו למעלה באמרו.

אמרתי אשמרה דרכי מחטא בלשוני וכו'. יאמר מריש הוה אמינא והייתי סבור שעם היות יש מקום להיות חוטא באחד משני ענינים בדבור או במעשה. הנה העיקר ממה שאני צריך להזהר. הוא מחטא הפעולות יותר מחטא הדבור. וזה הוא אמרתי לכאורה שיש לי לשמור דרכי הם דרכי המעשים, יותר ממה שאשמור עצמי מחטא בלשוני ע"י הד הדבור. כי אין לתת מחסום לפי ולסגור דלתיו תמיד אלא דוקא בעוד רשע לנגדי שאז ודאי בהתחבר לרשע. יהיה קשר הרשע אמיץ מאד ויזיק בהפלגת אבל בזולת זה לא יתכן להתמיד בשתיקה מכל וכל. כ"א אולי נאלמתי דומיה ואני עושה עצמי כאלם. אני גורם רעה לעצמי כי החשיתי מטוב אמנע ממני הטוב אשר ימשך לי מצד הדבור. נמצאתי מרחיק ממני התועלת. וגם אקריב אלי הנזק. כי בהיותי עוצר בקרבי מה שהייתי רוצה לדבר בזה. כאבי נעכר. כי יש לי צער גדול כנודע. ע"ד אמרתי לא אזכרנו והיה בלבי כאש בוער וגו'. זו היתה סברתי מתחלה. אמנם שבתי וראיתי כי לא כן הדברים יען מהשתיקה אם אולי ימשך לי איזה צער לעצמי. סוף סוף לא יזיק לאחרים. אבל מדבור הלשון אגרום רעה לי ולאחרים. והוא אמרו:

חם לבי בקרבי. יהיה החמימות נוגע אלי וגם בהגיגי תבער אש לזולתי. כדרך האש הבוערת מחוץ כשאני דברתי בלשוני מה שלא יאות, וע"כ צריך לומר אדרבה כי יחוייב יותר להשמר מחטא הלשון. ממה שצריך לשמירת הדרכים הפעליים. ובשתי שמירות אלו יקויים הכתוב על מכונו שומר פיו ולשונו. ולזה רמזו במאמר הירושלמי אשר בו. להדריכני במעגלי יושר המדות המעולות האלה מלבד פשוטן של דברים כדרכם ז"ל במאמריהם כי באמרם כל הקבוע בא"י ואוכל חוליו בטהרה ירצו לא לבד כי האיש הנלבב בהיותו בארץ ערבה ושוחה וחסרת כל יצמצם עצמו בפרישות ממעדני המאכלים. אלא אפילו הקבוע בארץ הקדושה זבת חלב ודבש. מקום מוכן לאכול מפריה ולשבוע מטובה. ועכ"ז מרסן תאותו שאינו אוכל חוליו אלא בטהרה, דהיינו שאוכל בלבד לשובע נפש הרוחניות לעבודת בוראו ולא יתכוון לתענוגי גופו, נמצא בזה שומר פיו כראוי. וכן בענין הלשון אינו מרבה דברים אלא מדבר בלשון הקודש כי יכלול בזה קוצר הדבור כנודע מקדושת לשוננו וגם טהרתו לבלתי הוציא דבר מגונה מפיו ויהיה עיקר דבורו בק"ש שחרית וערבית שהם דברי קדושה. כי בזה יצדקו יחד פיו ולשונו בשמירה מעולה. איש כזה מובטח היותו מחיי עה"ב. כן יזכנו יתברך לכך. אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה אכי"ר: דרוש שלישי על רסן הלשון

במדרש, אשר לו אלהים קרובים אליו אדם אם יהיה לו קרוב עשיר הוא מודה בו ואם עני כופר בו ואומר שאינו קרובו אבל הקב"ה כב"י ישראל נתונים במצרים בשעבוד הקב"ה אומר קרובם אני, מנין שנאמר לבני ישראל עם קרובו, ואם קרובו עני הוא עושה עצמו עיקר ואותו טפלה מהו אומר פלוני מתקרב לי אבל הקב"ה כב"י עושה לישראל עיקר אשר לו גוי קרוב אין כתיב כאן אלא אשר לו אלהים קרובים אליו:

אם מזרע הפרתמים וקרוב למלכות נולד איש רש אשר לא נמצאו אצלו הצלחות העולם ועשרו בשופע גדול כי איש עני ומך מערכו וגרם טוב מזלו להפיל חנו בעיני המלך האדיר שבזמנו עד אשר מעט מעט גדלו ונשאו על כל השרים אשר אתו. ולתוספת אהבה בקש לפרסם לו מעלה מופלגת. ונתן בידו חרב מלוטשת עם אבן יקרה מאד אין ערוך אליה ואמר לו חגור חרבך על ירך לסימן הוד מלכות. כי מתכסיסי מלך היא ולא הורשה זולתך לחגור אחרת כמוה בדמותה כצלמה, וכל רואיך יכירוך כי לאשר יקרת בעיני נכבדת בה. מי לא ידע כי האיש הלזה נתרבה עליו חיוב עצום וגדול מאד להשתדל בכל כחו. שלא להשתמש באותה החרב ולא להוציאה מתערה כ"א במה שיזדמן לעבודת המלך להתקומם נגד הקמים עליו ולהיות יוצא לקראת נשק. לחוש על כבודו בכל מקום ובכל זמן. אך אם יום מהימים ילכדונו עוונותיו ותכבד עליו רוח עועים ויתפתה מיצרו עד אשר ימלאנו לבו לשלוף החרב הזו עצמה נגד המלך. ולהעיז פיו לזלזל בכבודו בחרבו היקרה הנתונה לו ממנו. האם יצוייר בעולם. יספיק שום עונש עצום ורב לייסר את האיש המשוגע הזה:

הלא זה הדבר בעצמו יקרה לאיש הישראלי אצל אלהים חיים ומלך עולם יתברך שמו כי הן אמת מצד המין אנושי במה שהוא אדם נברא מאדמה ומחומר קרוץ. קטן הוא מאד ובשפל המדרגה. אבל מטעם נפשותינו החצובות מתחת כסא הכבוד כבר יתייחס לנו היותנו גדולי היחס והמעלה. וכביכול קרובי מלכותו יתברך. כאשר כן קיימו ז"ל במאמרנו אשר קושיותיו מבוארות, תחלה. כי נראה היותו סתור מתוכו. כי בחלוקה הראשונה אמר שבהיותו עני הוא כופר בו ואומר שאינו קרובו ואחר כך אמר שהוא אומר פלוני מתקרב לי. והרי כל עצמו אינו מודה בקורבתו כלל. ואם עושה את עצמו עיקר. הרי אינו כופר בו. שנית מהיכן מוכיח מפסוק לבני ישראל עם קרובו, שקראן קרובים בהיותם בעוני שעבוד מצרים. כי אדרבה מאמרו תחלה וירם קרן. מורה שבהיותם ברום המעלות קוראם כן. שלישית כיון שאמרו גוי קרוב מורה פחיתות ועל כן אמר אלהים קרובים. אם כן איך כתב עם קרובו שאינו עושה עיקר לישראל. ועוד בשנויים שבאו בשתי החלוקות. כי בראשונה אמר אם יהיה לו קרוב עשיר וכו'. ובשניה אמר ואם קרובו עני ולא אמר ואם יהיה לו קרוב עני וכו' ומתחלה הניח הדבר והפכו. שהעשיר מודה בו והעני כיפר בו, ואח"כ לא אמר אלא אם קרובו עני עושה עצמו עיקר וכו'. ולא אמר הצד האחר שאם הוא עשיר עושה עצמו טפלה. ונראה בבאורו כי הם ז"ל הרגישו בכתוב מלת אליו לבלי צורך, כ' היה מספיק לומר אשר לו אלהים קרובים. וליישב זה אמרו כי כונת הכתוב להורות לנו מגודל ענותנותו יתברך ויתעלה שמו באהבתו את ישראל בחלוף מה שיהיה אצל האנשים. כי יקרה בזה כשאדם אחד לא הוחזק עדיין אחר זולתו היותו קרובו. ועתה בא האחד לומר שהוא קרובו וזה הוא אדם אם יהיה לו קרוב וכו'. דהיינו אם הוא מעותד להיות קרובו שעדין לא הוחזק בכך. אז אם הוא עשיר הוא מודה ואומר אמת הוא כי קרובי אתה. ואם הוא עני הוא כופר בו. כיון שלא נתפרסם ולא נודע ברבים מה הוא לו, אולם הוא יתברך אינו כן כי בהיות ישראל נבזים ושפלים בגלות מצרים קראם קרוביו באמרו לבני ישראל עם קרובו. ולדעתי נתכוונו לכפל בני ישראל עם שאומר הפסוק וירם קרן לעמו, נתן ה' ית' רוממות והתנשאות לישראל. ומה היא רוממות זה. הלא הוא שבין בהיותם בני ישראל גדולי המעלה. ובין בהיותם עם שפלי המדרגה, לעולם הם עם קרובו, על דרך אך עמי המה בנים לא ישקרו וגו'. זה הוא כשיהא לו קרוב שעדין אינו מפורסם לכך כאמור. שאז מבקש לכפור בו. אבל אם קרובו עני וכו'. שאינו בא עתה להיות קרובו אלא כבר הוא קרוב מוחזק בכך שאי אפשר לו להכחישו אז מבקש לו דרך אחרת לכל הפחות תליית הגדולה לעצמו. שאומר פלוני הוא מתקרב אלי דהיינו שהוא משתדל ומבקש להיות נכר וידוע היותו קרוב לי שיתכבד בכך. והקב"ה בהפך. תולה הגדולה בישראל בהתקרבו כביכול אליהם. כאלו הם העיקר. וזהו טעם קרובים אליו, שמלת אליו מורה ההתלות בהם. וההתקרבות בחפץ וברצון, אבל אמרו עם קרובו. אינו ענין לזה כלל, כי שם מדבר בעצמות היותו קרובו ואין שום הפרש בזה מצד הכנוי. ואין ספק שקורבה זו המתייחסת לנו עמו ית' היא מצד הנפש כאמור. אך מצד החומר דלים ונחלשים אנו. אמנם היה מחסד האל ית' לקרבנו אליו ומתנה גדולה נתן לנו להגדילנו על כל הנבראים. הוא הכח הדברי. וכמאמר משה רבינו ע"ה מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לד' אלהיך נדבה אשר דברת בפיך. יאמר ראוי לך לעשות שמירה מעולה אל המבטא הזה אשר בשפתיך. להבין ולהשכיל היתרון אשר לך בו. ועל כן תשתדל לעשות כל מה שתדור לקיים מאמרך. לבל יתבטל ולשחת דבריך הנעימים. ויאות לך לעשות כן. יען כי היותך מדבר בפיך ובוטא בשפתיך כל מה שתרצה. אינו טבע מוטבע לך מכח הבריאה ככל שאר הפעולות אשר ביתר הנבראים. אבל היה זה נדבה גמורה ממנו ית' ויתעלה שחפץ בטובו וחסדו ורוב נדיבותו לתת לך כח הדבור. מבלי שום הכרח או חיוב. ואם הוא עשה לך זה החסד. למה לא תשמרהו כאישון בת עין. והנחת הטעמים בפסוק הוא סמכתני מאד בפירוש זה. כי מתוכם נראה שאמרו לה' אלהיך נדבה היא גזרה מתאחדת בפני עצמה. ואינה קשורה עם מה שקדם לומר כאשר נדרת. והמלך שלמה ע"ה אמר במשליו: