בינה לעיתים – חלק ב – דרוש ראשון לתפלה, קטע 13

אל תרבו תדברו גבוהה גבוהה יצא עתק מפיכם כי אל דעות ה' ולו נתכנו עלילות. הרצון אל תרבו לדבר עם לשינכם גבוהות גבוהות. אם נגדו יתברך חלילה ואם נגד חבריכם. בדבורים רעים וחטאים שלא כהוגן. כי הלא תגרמו בזה שיצא עתק מפיכם. אותו החוזק ואומץ גבורת אשר בפיכם והוד החרב היקרה הנתנה לכם ממנו ית' מחנינת הדבור אשר הוא לכם יתרון על הב"ח בלתי מדברים חוזק זה יצא וילך לו מפיכם ותאבדו אותו וכאלו אינו בכם. כיון שאינכם שומרים הכונה בו. ודוגמת זה אמר המלך החכם ע"ה בספר קהלת שלו:

כי יש דברים הרבה מרבים הבל מה יותר לחכם. וכונתו מבוארת עם כל מה שאמרנו. כי להיות יתרון האדם על זולתו מהב"ח הוא הדבור אם כן ראוי שיתנהג בו באופן היותר שלם שאפשר. ולא ישתמש בדברי הבאי. כי אם יש לאדם דברים מרבים הבל. שמדבר בדברי הבל נמאסים ואסורים. הנה לפי זה מה יותר לאדם. מה יתרון יהיה למין האנושי בכח הדבור. הרי כיון שנשתמש בו לדברי הבל. היה כלא היה ונשאר משותף עם הבלתי מדברים. ע"כ יחשב מאד כח דבורו וישמרהו כאישון בת עין לעבודת בוראו יתברך: דרוש ד לדבור מיוסד על השבועה פרק א קמא דנדרים. אמר רב גידל אמר רב מנין שנשבעין לקיים את המצוה שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך. והלא מושבע ועומד מהר סיני. אלא קמשמע לן דשרי ליה לזרוזי נפשיה:

עטרת תפארת חכמי ישראל הרמב"ם ז"ל בפירושו לאבות על משנת ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה. חלק הדבור לחמשה חלקים. א' מצוה. ב' נזהר ממני. ג' נמאס. ד' אהוב. ה' מותר. וכבר נוכל לכלול אותם תחת שלש. והם איסור. מותר. ומצווה. כי הוא מבואר שהנמאס בעיני האדם כמו השיחה הקלה ודברים בטלים בלי תועלת וכיוצא ודאי גם הוא יתברך ימאסהו. ואם לא אסרו בפירוש. מ"מ יכנס במין האיסור. וכדברי החכם ע"ה ברוב דברים לא יחדל פשע. כלומר אם שיראה בעיניך שרבו הדברים בשפת יתר. אינו אלא דבר נמאס מצד האנושית. ולא יכנס בכלל מה שהוא עון אשר חטא. מ"מ אינו יוצא מגדר זה. ואינו חדל מהיות פשע נגדו יתב'. וכבר אז"ל על פ' ומגיד לאדם מה שיחו אפי' שיחה קלה שבין איש לאשתו וכו'. וגם הנאהב אצל האנשים כמו בשבח המעלות השכליות ובגנות הפחיתיות מי לא ידע כי גם בזה בחר ה'. כאמרו אמרו צדיק כי טוב וגו' וכיוצא. א"כ גם הוא יכנס בצד מה בגדר המצווה. ואמנם המותר. בזה אין ספק שאין בה לא מצוה ולא איסור. כגון לדבר הדברים המוכרחים למדיניות האדם. בהיותם על קו היושר והאמונה ושלשתם רמזם הנביא מלאכי עליו השלום בשבח הכהן המעולה והקדוש אמר:

תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון. כי בחלק הדבור המצווה תורת אמת היתה בפיהו. לא פסיק גירסא מפומיה כוליה יומא. לבקש האמת במה שהוא אמת. והיא תורת אמת בכונה רצויה לשמה לאמתה של תורה לא לקנטר או להתגדל או לאיזה פניה אחרת. ובדבור האסור רחק ממנו כי עולה לא נמצא בשפתיו. וגם בחלק המותר מצד המדינית וצורך החברה. בשלום ובמישור הלך אתי. לא היה מדבר לתכלית צרכי גופו רק במה שהי' מוכרח כדי להתקיים שיוכל לעבוד עבודתו ית'. ואנחנו נמצא כי יש חלק פרטי ועיקרי בכל סוגי הדבור. שנכללו בו שלש אלה אסור ומותר ומצווה. כי יש ממנה מה שהוא אסור. וחלק אחר שיש בו היתר. ויש ממנה מה שיש בו מצוה להשבע. החלק האסור. בא מפורש ענינו בעשרת הדברות אשר ראשונה בתחלתם כלל כל מה שנוגע לשלמותנו בינינו לקוננו ית' שהם דבורי אנכי ולא יהיה לך. לא תשא. וזכור ומצאנו ראינו בהם סדר נפלא והוראה אמתית בעיקר מה שאנו צריכים להשתלם עמו ית' שהוא בשלשת הדברים הידועים. מחשבה דבור ומעשה. כמאמר המשורר ע"ה.

רחש לבי דבר טוב אומר אני מעשי למלך לשוני עט סופר מהיר אמר להלהיב לבות האנשים ולעוררם שידמו אליו בתכונות אלו השלשה דברים שיהיו בתכליות הטוביות על השלם שבפנים שלא ימצא בהם צד דופי וחסרון כלל כאשר הוא גם כן נשתלם בשלשתם כי בענין המחשבה. רחש לבי דבר טוב מעולם לא נכנסה בי מחשבה פוסלת ורעה. אבל תמיד הוא רוחש וחושב דבר שיוחלט עליו היותו טוב. ובענין המעשה. הלא כל מעשי הם כל כך מצודקים ונאותים שאוכל לאמרם ולספרם בלי שום חשש ואפילו אל המלך ממש. כי בלי ספק לא יערב האדם אל לבו לומר למלך מה שעשה. אם לא, היה המעשה בטוב שבפנים שלא יוכל להמצא בו שמץ דופי. ובענין הדבור לשוני עט סופר מהיר מעולם לא אמרתי דבר שאח"כ אצטרך להכחיש את דבורי לאמר לא כן אמרתי מחמת דפיו. אלא הלשון יהיה כעט סופר מהיר. כי כמו שמה שנכתב בעט ברזל ונחתם בספר אין להשיב ולומר לא אמרי כך. בי אין לשנות מהכתיבה. כן לשוני הדבר כל כך בצדק ויושר בלי שום עולה שלא תצטרך לחזור בו. עד ויכתבון מילי וגו'. לכן התחכם הוא יתברך להדריכנו במעגלי צדק במה שנוגע אליו. ובאו הדבורים האלו מכונים על כך. כי אנכי ולא יהיה לך שבדבור א' נאמרו. הוא להשריש בלבנו מחשבה טהורה באמונת מציאותו יתברך לבלתי יכנס בה שום הרהור רע חלילה מאמונה כוזבת אצל מהותו ואחדותו ושאר השרשים הנתלים בזה. ודבור לא תשא בא להשלים חלק הדבור ולהרחיקו ממה שהוא מזיק ומשחית נפשו בו שהוא מין זה מהשבועה האסורה. ודבור זכור את יום השבת בא על החלק המעשיי. להגביל הפעולות ולהדריכה אל השלמות ונתבארה כאן האזהרה על השבועה האסורה. ואולם חלק השבועות שאין בהם לא איסור ולא מצוה אלא היפר בעלמא הוא כעין שבועת הדיינין וכיוצא. אין לנו להאריך בזה. אך את זה בלבד נאמר בדרך קצרה כי נלמוד כמה וכמה חוייבנו על צד הפרישות להשמט מלהשבע אפילו במה שהוא מותר גמור בלי שום חשש איסור. ממה שראינו כשבקש אבימלך מאברהם ע"ה ישבע לו שלא ישקור לו וגו'. אמר לו אלהים עמך בכל אשר אתה עושה ועתה השבעה לי באלהים וגו'. כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי וגו'. ירצה ידעתי בי שאלה קשה מאד אני שואל מעמך. והיא בקשת השבועה אשר בלי ספק תסרב מלהשבע יען ידעתיך שבכל פעולותיך ומעשיך תצרף עמך אלהותו יתברך. שכל מה שאתה עושה אינו אלא בהצטרפות האלהים לעבודתו ולשמו. ובל המרוחק מזה לא תעשהו וכל שכו שלא תרצה לישבע בדבר שאין כאן שום מצוה לעבודת שמים. אבל מ"מ עתה בלבד להוראת שעה לעת כזאת אשאל ממך שתשבע להפיס דעתי בפעם הזאת. וכן עשה לצורך שעה. וספר הכתוב כי ע"כ למקום ההוא קרא באר שבע כי שם נשבעו שניהם. יאמר כי הסכים יקרא המקום ההוא באר שבע. למען ישאר רשום בזכרון האנשים. כי שם בלבד באותו מקום היה שנשבעו שניהם והישוה אברהם ע"ה לאבימלך בענין השבועה כי כן הוצרך באותה שעה. אבל בזולת אותו המקום לא היו שניהם הנשבעים כי אבימלך בלבד היה מורגל להשבע. אבל אברהם ע"ה שבועה ירא כל ימיו. וכן הורגלתי לפרש ע"צ הצחות מה שאמר הכתוב:

וישבע יעקב בפחד אביו יצחק. כי בלי ספק היה יצחק ע"ה מזהיר ומצוה גם כן לבניו להשמט מהשבועה. כי לא בלבד היו נזהרים מלישבע בפניו אלא אפי' שלא בפניו. וכבר ראינו שהקפיד בפרטות על יעקב ע"ה בהשלמת קול ותמימותה כשאמר הקול קיל יעקב. כשישתמש בקולו שיהיה קול יעקב בדברים נאותים לעבודתו ית' ולא יהיה משולח לכל מה שיזדמן. ואז אין הידים ידי עשו שולכות בו וכו'. וממילא שאם אין הקול מרוסן בשלמות ומה גם להשבע שלא במקום מצוה. יש לו לדאוג ולירא כי חסר עוצם שלמותו. ע"כ אמר כי כשלחצהו ההכרח לישבע נשבע אותה השבועה במורא ופחד מאביו יצחק. מחמת אזהרותיו עם היותו רחוק מאביו ע"ה. ומה נעשה בדור, הזה אשר בעונותינו ראינו כמה נכשלים בשוחה עמוקה זו זקנים עם נערים. ואוי לדור שהקטנים נשמעים לגדולים בדבר זה כי הבנים שומעים אזכרה מפי אביהם וילמדו לעשות כן. ולא זז כל היום שמו יתברך מפיהם. הוא ית' ברחמיו יכפר בעדם. ונלך אל חלק השבועה אשר יש בה סרך מצוה. והוא הנרצה במאמרנו אשר יש בו מהדקדוק למה אמר לקיים את המצוה לשון יחיד ולא אמר המצות כלשון הפסוק שמביא לשמור משפטי צדקך:

אמנם הכונה לדעתי לומר שעם היות כל מין שבועה דרך כלל ממה שלא יצדק. וכל שכן שנאמר היות בשבועה עצמה קיום מצוה מ"מ הודיענו רב גידל ע"ה. שאין הדבר כן בכללות כי יש צד בשבועה כשישבע האדם הוא עושה מצוה בגוף השבועה עצמה בעת הוציאו אותה בפה. כי ה' צוה לו להשבע. וזה הוא מנין שנשבעין. כדי שבשבועה עצמה נאמר שהוא מקיים אז המצוה שצוה ה' להשבע. והוכיח זה מפסיק נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך. כי הדבר קשה יאמר דוד ע"ה שנשבע והיה מקיים. וכי יעלה על לב לא יקיים את שבועתו. אבל רצונו כי על כל דבר שמירת משפט היה לזרז עצמו על כך והיה מתכוין בזה לעשות שתי מצות ולשמור שני מיני משפטים. האחת בשעת השבועה. שאז אני מקיים מצוה אחת. דהיינו להשבע לעבודת ה'. והשנית כשאני מקיים המצוה שעליה נשבעתי. נמצאתי בזה שומר שני משפטי צדקך והוא מה שאמרו במדר' תילים נשבעתי ואקיימה שני שכרים היה נוטל דוד המלך. שכר השבועה ושכר המצוה. לומר שהשבועה עצמה היא מצוה ונוטל עליה שכר וזו אצלי מכונת הכתוב. וידבר משה אל ראשי המטות זה הדבר אשר צוה ה' איש כי ידור נדר לה' וגו' כי רבותינו ז"ל הבינו אמרו כי ידור נדר לה' וגו' שנשבע על דבר מצוה והיינו כפל ידור נדר והשבע שבועה. שנודר ונשבע מה שכבר הוא נדור ומושבע מהר סיני. ויאמר א"כ דע לך שזה הדבר אשר צוה ה' איש כי ידור. יראה כי הרא"ש ז"ל כתב על ההוא דרב גידל מנין שנשבעין לקיים את המצות. ולא חיישינן שמא יבא לידי תקלה ויעבור על שבועתו וכו'. לכן אמר עם היות לכאורה נראה שלא ישבע שבועה זו. כי שמא יעבור על שבועתו ויקלקל. אינו כן אלא אדרבא זה הדבר. צווי מאת ה' שידור האיש לדבר מצוה מה שכבר נדר בסיני. ואין לחוש שמא יקלקל כי בטוח הוא לא יחל דברו. ועוד אפשר לומר עם מה שאמרו הקדמונים ז"ל. שיזהר האדם מלהוציא מפיו הטובה אשר בלבו לעשות. שלא יאמר אעשה מצוה זו היום או אלמוד חמשה פרקים וכיוצא. כי בסגולה הוא כשהאדם מוצא זה בשפתיו אינו בא לידי עשיית אותה המצוה או אותו הלמוד. כי הדבר נשמע בין המקטריגים ומעוררים כמה עכובים למנעו, כאשר הובא במדרש שמואל. והוא אצלי מאמר התנא ע"ה. ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה. ירצה אל תאמר בפיך שתרצה ללמוד ולשנות כשיהיה לך פנאי. כי באמרך כן ישמע הדבר בין המקטריגים. ושמא יעכבוך שלא יהיה לך פנאי ואמר קהלת ע"ה. אם יאמר החכם לדעת לא יוכל למצא. אמר בבאור אם החכם יאמר ויוציא מפיו היותו חפץ לדעת יגרום רעה לעצמו כי לא יוכל למצא להשיג מבוקשו לפי שימנעוהו. ולפי זה היה נראה היות נזק גדול בנודר ונשבע לעשות מצוה כי כאשר ישמעוהו החיצונים יעכבוהו. לזה אמר מרע"ה צוה ה' שתדור ותשבע לקיים מצות ה'. ואל יחוש הנודר שמא ימנע לעשותו ע"י אמירתו זאת. כי אני מבטיחו לא יחל דברו וכל היוצא מפיו יעשה:

ולהבין הכפל דהיינו לא יחל דברו היינו ככל היוצא מפיו יעשה. אני אומר כי אמרו חכמינו ע"ה על ריב"ל ז"ל כשנשבע שלא לצאת מגן עדן. גזר השי"ת שאם קבל התרה על איזה שבועה מימיו יתירו לו גם את זאת. ואם לאו לא. ומצאו שלא התיר מימיו וקיימו את דבריו לזה אמר אם זה האיש כשישבע לא יחל דברו שלא ישאל ויתיר אותו אלא יקיים את השבועה אז ככל היוצא מפיו יעשה ולא יתבטל שום דבר מדבריו ויאמר עוד לפי דבריהם ז"ל האומר אשנה פרק זה נדר גדול נדר. עם שלא הוציאו ממש בלשון נדר או שבועה. והוא מאמר הכתוב.

מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה אשר דברת בפיך. יאמר אל תחשוב שלא נתחייבת לקיים אלא מה שנדרת ממש בפירוש בלשון נדר ולא מה שאמרת דרך דבור סתמא בעלמא בלי שום קבלה או שבועה. כי אין הדבר כן אלא צריך שתשמור לעשות ולקיים. מה שהיה בלבד מוצא שפתיך בלי שום נדר תשמרהו כאשר נדרת. כענין מה שאתה חייב לשמור שנדרת בנדר ממש. ופי' באיזה מין מהדבור נאמר כן שמוצא השפתים הוא כנדר. ואמר לה' אלהיך נדבה אשר דברת בפיך. לענין מה שנוגע אליו ית' כגון ללמוד תורה או לעשות איזה מצוה וכיוצא. בזה הוא שנחשב נדבה ממש מה שדברת בפיך בסתם שהוא כאלו אמרת הרי זו עולה. כאותה שאמרנו האומר אשנה נדר גדול נדר וכו'. וזה אמר איש כי ידור נדר וגו'.. כלומר ודאי מי שנדר או נשבע לעשות דבר השייך אליו ית'. אין לו שיחל דברו. ולא זו בלבד אלא אפילו דבר בדבור הקל לעשות מצוה ככל היוצא מפיו יעשהו. ולפי שאמרו ז"ל כל הנודר כאלו בנה במה והמקיימו כאלו הקריב עליו קרבן. אשר הורו בזה שאין לאדם לנדור. ואם נדר אין לו לקיים נדרו אלא לשאל עליו. אמר הכתוב כי אין זה כן כלל בנודר על המצות. אלא איש כי ידור נדר לה'. הנה לא יהיה איש זה מחלל דברו ית' כאלו הקריב קרבן בבמה כשכל היוצא מפיו יעשה ולא יבקש להתיר את נדרו. אי נמי איש כזה לא יצטרך להחל דברו ולהתירו אלא ככל היוצא מפיו יעשה דאדרבא מצוה קא עביד כנדר עצמו. ומה יקרו בשבועה זו של מצוה שלשה הרועים האבירים שנזכרו במדרש רות בזה הלשון. א"ר יוסא שלשה הן שבא יצרן לתקפן ונזדרזו כל אחד ואחד בשבועה. ואלו הן. יוסף ודוד ובועז. יוסף דכתיב ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת. רב חוניא בשם רב אידי כלום קריא חסר וחטאתי לאלהים וחטאתי לה' אין כתיב כן אלא וחטאתי לאלהים. אם חטאתי אני עושה לאלהים ולא אלהים עושה הרעה הגדולה הזאת. דוד מנין דכתיב ויאמר דוד חי ה' כ"א ה' יגפנו. למי נשבע ר"א ור' שמואל בר נחמן. ר"א אמר ליצרו נשבע ורבי שמואל בר נחמן אמר לאבישי בן צרויה נשבע. א"ל חי ה' אם תפגע בו אני מערב דמך בדמו. בעז מנין שנא' חי ה' שכבי עד הבקר. ר' יהודה ור' חוניא ר"י אומר כל אותו הלילה היה יצרו מקטרגו את פנוי ומבקש אשה והיא פנויה ומבקשת איש עמוד ובעלה ותהיה לך לאשה. ונשבע ליצרו ואמר חי ה' שאיני נוגע בה. ולאשה אמר שכבי עד הבקר. ור' חוניא אמר כתיב גבר חכם בעז ואיש דעת מאמץ כח שנזדרז על יצרו בשבועה. ושרש דבר זה כי רבו כמו רבו המצאות אויבנו הפנימי. בכמה מיני ערמומיות ונכלים להפילנו ברשת מכמוריו ולתפשנו במזימות זו חשבו. עד כי לא יספיק לנו המרוץ הטבעי אשר לכל בעל נפש רוחנית בנטיה אל השלמות ועוצם המעלה אבל יצטרך לנו ג"כ להעזר בכל צדדי התחבולות ולהתאמץ בכל הכחות האפשריות כדי להנצל מידו. ולא היתה אזהרת שהמע"ה רחוקה כשאמר. כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה, לא יסבלו דברים אלו מה שכיון במקום אחר באמרו. שמח בחור בילדותך וגו'. שהכונה למגזים ומפחיד לומר ראה והתבונן והסתכל היטב כשתהיה משולח בתאותך ותרצה לעשות כל אשר ישאלך יצרך. כי האמת הרשות נתונה לך ובבחירתך ושמח בילדותך ויטיבך לבך. עשה מה שתרצה אך דע לך כי מרה תהיה באחרונה. ועל כל אלה יביאך האלהים במשפט נמצא שהוא כאלו יאמר בהפך. אל תשמח בילדותך ואל ייטיבך לבך וגו' והורה כן במה שסיים ודע כי על כל אלה וגו' אבל כאן כתוב כל אשר תמצא ידך שהוא מסיים בו כי אין מעשה וחשבון בשאול וגו'. הרי הוא להפך ונמצא חלילה כנותן יד לפושעים לעשות כל אשר תמצא ידם. באמור להם שאין בשאול מעשה וחשבון. ויראה לי בפירושו. כי ענין העונות אצל הרשעים כענין החולי אצל החולים, שהטבע בחכמת בוראו ית' שם באדם החום הטבעי שהוא מעצמותו וכל זמן שהאדם מקבל החמימות מחומו הטבעי של עצמי והוא גובר בו עד שלא נכנס שם שום חום אחר הוא קיים בבריאות ורחוק מן החולי. אבל כאשר לאיזו סבה יתחדש בו חום נכרי אז יחלה. וכשהחום הזה הנכרי יתגבר מאד על הטבעי. יגרשהו ממנו עד ימיתנו. כן החום הטבעי בעניני הנפש הוא ההתנהג בשלמות הרוחני ובשמירת התורה ומצותיה. שהוא היות נשמע לחלק השכלי ולהתקומם נגד התאוות הגשמיות. וזה הוא באמת לאדם כח של עצמו שהוא טבעי אליו במה שהוא אדם, אמנם בהכנס בו רוח עועים והסתת היצר הוא חום נכרי וכח חיצוני שלא מסגולת האדם. ואם יתגבר הכח החיצוני הזה. כלה גרש יגרש ממנו כחו הטבעי והשכלי ויאבדהו באבדן הנפש. והוא אצלי מה שאמר איוב:

מה כחי כי איחל ומה קצי כי אאריך נפשי. אם כח אבנים כחי אם בשרי נחוש. יאמר הנה הכח שלי האמתי שאין לאחרים בו כלום אלא אני שהוא השכל הטבעי אשר בי. מה הוא שאוכל לייחל ולקוות ממנו כלו' בהשארות נפשי באמצעותו. ומה יוכל להיות קצי ותכליתי שאאריך נפשי שאוכל לקיים ולאמת על אריכות נפשי והעמדתה לאורך ימים. אם אני רואה כי כחי זה השכלי אינו עושה פעולתו. אבל כח אחר מעורב בו שהוא כח של אבני הקלע. הלא הם מזימות היצה"ר כח זה נתגבר ונעשה כחי. ובאר הדבר באמרו אם בשרי נחוש. אם גרמו עונותי שבשרי בלבד וחלקי הגופני הוא נחוש מלובש נחשת. שמור מכל צדדיו הולך ומתחזק מבלי יוכל להחליש. כי נצח היצר ונשאר החלק הנפשיי ערום וחלוש בלי משען ומשענה. או שהוא הפך מה שהבטיחנו ית' והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר וגו'. וכאן הוא להפך. כי הכח שלי אבנים ובשרי אינו בשר. אלא נעשה של נחשת עז וקשה. א"כ מה אייחל כלל שום תועלת מכחי הטבעי. ע"כ הזהיר שלמה המלך ע"ה בחכמתו ואמר כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה ירצה הזהר והשמר לבלתי עשות שום דבר שיהיה מצד כח נכרי אצלך. דהיינו מכח תביעת היצה"ר אשר ירצה וישתדל להכנס בך. אלא כל מה שתוכל לעשות בכח שלך הטבעי שיקרא באמת המעשה ההוא מכח עצמך. מבלי כח אחר מעורב בו. עשה אותו כי לא יהיה זה אלא מצד שפיטת השכל הישר בהשתעבדותו אל התורה ומצותיה. שזה הוא החום הטבעי אל כל בעל דת אלהית. ואל תאמר שהשאיל בית מנוס לך. שעתה בעה"ז תעשה כל אשר תאוה נפשך המתאוה. ואח"כ שם תתקן המעוות. כי הלא בשאול אשר אתה הולך אין מקום למאומה שאינו עולם המעשה. ואין שם מעשה וחשבון לחשוב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עברה כנגד הפסדה. כדי להתרחק מן העברות ולהדבק במצות ע"י זה החשבון ואין שם דעת וחכמה. לומר שע"י הלמוד והעיון בחכמת התורה שהיא תבלין ליצה"ר תדריך עצמך אל הטוב. כי באותו העולם אין לך אלא גמול ממה שכבר נעשה כאן. באופן שיוכרח האדם לעצם כחו מאד בזה העולם בעבור היצר הזה להתגבר עליו לבל ינצחהו ברוב תחבולותיו. ואם לא יספיק כחו הטבעי מצד שכלו עוד יבקש עזר אחר בהמצאות נכונות להתקומם עליו. ויש הנה לפנינו עד מוכיח לכל זה יוסף הצדיק ע"ה אשר בלי ספק ידענו מענינו היותו מתעצם בכחו תמיד לעשות רצון יוצרו ית' בהיותו יראתו על פניו בכל עת ובכל שעה. וכבר היה אצלי כונת הפסוק האומר: