בינה לעיתים – חלק ב – דרוש ראשון לתפלה, קטע 10

חטאנו כי דברנו בה' ובך. כי שדברו העם באלהים ובמשה נשלחו בהם הנחשים השרפים ומת עם רב והם ידעו והכירו סבת המיתה ואמרו חטאנו כי דברנו כו'. וכונתם לומר העונש שבא לנו חמור כל כך ממיתה משונה כזו. הוא על כי מתוך מה שדברנו בה' ובך. נמשך לנו שחטאנו כמה עונות וחטאים. ומקביל לזה אמר החכם ע"ה מרפא לשון עץ חיים וגו'. ירצה המרפא אשר נעשה אל הלשון אשר חלתה מחולי הדבור הרע. וזה מרפא אותה שמחזירה למוטב. הוא ודאי עץ חיים כי את נפשו יחיה וחי לעולם: דרוש שני על תועלת השתיקה

פרק יש בערכין. א"ר יוחנן משום ר' יוסי בן זמרא מ"ד מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה. אמר הקב"ה ללשון כל אבריו של אדם זקופין ואתה מוטל כל אבריו של אדם מבחוץ ואתה מבפנים ולא עוד אלא שהקפתי לך שתי חומות אחד של עצם וא' של בשר מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה:

לבב אניש יחרד ויתר ממקומו בהתאמת לו כי הוא יתברך השופט כל הארץ לא יעשה משפט חרוץ ודין נחוץ לפעולות אדם בלבד במה שבא לידי מעשה ממש ומעללי איש. אבל הוא צופה ומביט ורואה גם כן בפרטות מוצא שפתיו ושומר מה מלל ומה היו דבריו. למען מפרי איש ישבע כל אחד ואחד על פי דבורו הן לטוב הן להפכו. כאשר כן תמה רבי אילא ע"ה בפ"ק דחגיגה דאמרינן התם. ר' אילא הוה סליק בדרגא דבי רבא בר שילא שמעיה לינוקא דהוה קא קרי כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו. אמר עבד שרבו מגיד לו מה שיחו תקנה יש לו. ויש בו מהדיוק איך נתעורר עתה ר' אילא להגזמה זו בשמעו פסוק זה מפי הנער. היתכן לא קראו הוא קודם לכן כמה פעמים. ולמה בפעם הראשונה כשהגיע לפסוק זה לא שת לבו לזאת. והלא בזה הפ' נאמר על כמה שלמים וכן רבים. כי הוה מטי להאי קרא הוה בכי. ואפי' נאמר דכי הוה מטי. דהיינו שבכל פעם שהגיע לאותו פסוק היה בוכה. ומסתמא כן היה דעת ר' אילא ג"כ בפסוק זה. ועכשיו ששמעו מפי הנער. חזר לומר מה שהיה מדרכו. מ"מ יקשה מה לנו לתלות הדבר במה שאמר זה עתה עבור שמעו אותו מהנער כיון שלא היה אומר זה לשום אדם. ויותר היה צודק שיאמר הגמרא כמו שאמר בכל האחרים. כי הוה מטי להאי קרא וכו' אם אמת הוא שכבר נתעורר על ככה. כי מאמרו זה ע"י מעשה ליכא שום נפקותא. ואגב ידוייק מה איכפת לן אי סליק בדרגא או נחית:

ואפשר לנו לומר כי פסוק זה הוא בעמוס מתחיל כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו. ומסיים עושה שחר ועיפה ודורך על במתי ארץ ה' אלהי צבאות שמו. והנה ר' אילא ע"ה כשקרא פסוק זה בין שאר הכתובים. לא נתעורר לשום תמיהה. כמו שיש גם כן כמה פסוקים אחרים. אשר חכם אחד בכה על פסוק זה וחכם אחר על פסוק זולתו. כי אינו מההכרח שכל החכמים ירגישו מה שיש להתעורר בכל הפסוקים. אמנם עתה אירע שרבי אילא היה עולה בכולם. ושמע שהתינוק אשר היה שם בבית למעלה היה קורא מזה הפסוק תחלתו בלבד שהוא כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו. והפסיק בזה ולא התמיד בפסוק לסיימו עד סופו. ואין לומר שמא התינוק סיימו ורבי אילא לא שמע אלא תחלתו. ומידי הלוכו נתרחק ממנו ולא שמע לסופו. דהא ודאי ליתא. שהרי רבי אילא היה עולה למעלה בסולם אל הבית אשר שם הנער. וכל שכן שבעלותו מתקרב יותר אליו ואם שמע ממנו תחלת הפסוק פשיטא שאם אמר גם סופו היה שומעו גם כן בהיותו קרוב יותר מידי עלותו אלא ודאי שלא אמר יותר מדברים אלו ומזה נתעורר מאי האי דאפסקיה ינוקא לקרא אשר מדרכו לקרא פסוק שלם. הלא דבר הוא. ושמא מאמרו דהוה קא קרי ולא אמר דקא קרי. נראה שלא אמר דברים אלו פעם אחת בלבד אלא היה קוראם בהתמדה פעם אחר פעם. ע"ד הוא היה אומר ושת לבו לזאת רבי אילה ואמר מילדי העברים זה הכקרים אשר דברים אלו אומר אותם כמשתאה עליהם על כי כל אנשי לבב יאחזמו רעד. באמור עבד שרבו מגיד לו מה שיחו תקנה יש לו. ואם ארז אשר בלבנון כמוהו אומר כן מה יעשו אזובי קיר קצרי רוח כמונו היום. פשיטא שחיל יאחז ונמס כל לב בחשבו מה ישיב. על תוכחתו ית' כאשר יוכיחנו על אמריו כי לא עמו בחטאו בלשונו הרעה. וחומרת ענין זה הניעתו למשורר ע"ה להכריז ולומר: לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם. מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. והדיוק מבואר איך אמר לכו בנים שמעו. כי הרוצה שאחרים ישמעו דבריו. צריך שיקראם יבואו אליו ולא שילכו מאתו. והיה לומר בואו בניה שמעו לי. אמנם יובן זה לדעתי במה שנדקדק שנוי אחד בא בדברי שלמה המלך ע"ה. כי כשמדבר על החכמה שהוראה על גפי מרומי קרה. כתוב שם מי פתי יסור הנה חסר לב אמרה לו לכו לחמו בלחמי וגו' ולא באה אות הוא"ו לא במלת חסר ולא במלת אמרה. ואחר כך כשמדבר על אשת כסילות הקיראה לעוברי דרך. אמר מי פתי יסור הנה וחסר לב ואמרה לו. מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם. הוסיף אות הוא"ו במלת חסר ובמלת אמרה. ובלי ספק לא היה זה על מגן אבל יראה כי המדבר דברים מגונים ובלתי ראוים מאיזה צד שיהיה ישתדל בכל עז ישמעם אותו האיש בלבד אשר ירצה לדברם אתו ולא זולתו פן יהיה לבוז. ולפיכך יבקש ממנו יתקרב אליו בסמיכות גדול וישמיעהו דבריו מן הפה אל האזן בלחישה. אך המדבר דבר חכמה ומוסר מודרכים לעבודתו ית'. לא יקפיד להשמיע בחוץ קולו וידבר אותם אל חברו גם בהיותו רחוק ממנו. כי מה לו אם ישמעום כל יושבי חלד. אחרי היותם דברים מוצדקים. אדרבה אם האחר ירצה שידבר לו בלחישה יש בזה קפידא, שמא יהיה נחשד למדבר עמל ואון. לפיכך החכמה השלמה היוצאה מתורתנו התמימה תקרה בפומבי על גפי מרומי קרת. שישמעו מרחוק כל השומעים אמריה כי נעמו: ואולם מי שיהיה פתי ובער שכדי לשמוע יסור הנה. ירצה להיות קרוב למען לא תהיה שם הרמת קול. אז חסר לב היא אומרת לו היותו חסר לב ונעדר השכל כסיל ואויל. כי למה תרצה לומר דבריה בחשאי מקרוב. אדרבה לכו לחמו וגו' לכו מאצלי אל מקום אחר ומרחוק תאכלו בלחמי היא קבלת תוכחתי וגו'. ובהפך זה אשת כסילות אמת הוא שעושה הוראות והמיות כאלו רוצה לדבר בפרסום ובקול רם על גפי מרומי קרת. אך בבא לידי כך לקרא לעוברי דרך היא אומרת מי פתי יסור הנה וחסר לב. קוראה לפתי וחסר לב שיקרבו מאד אליה. ויהיה סמוך פה אל פה לדבר בסוד. ואמרה לו לכסות קלונה לתת טעם אל רצותה לדבר בסוד. שהוא לפי שמים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם. שהדבר שהוא בהעלם והסתר ודרך גנבה. יש בו יותר נעימות ומתיקות. והוא לא ידע כי אין הענין כן. ולא זו היא הסבה לדבר בדרך מחבואים. אלא להיות כי רפאים שם. לאשר יש בדבריה סבה שיגרום היות שם בהכרח רפאים והרוגים. לפיכך בעמקי שאול קרואיה. הקרואים ממנה תסתירם ותחביאם בעמקי שאול לדבר בהסתר גדול. כי לא ידוברו דברים אלי כשיוכלו להשמע כמאמר דוד ע"ה. הנה יביעון בפיהם חרבות בשפתותיהם כי מי שומע. ירצה יביעו וידברו דברי חרבות והריגה. לפי שאין שם מי שישמע. מה שאין כן החכמה שאדרבה תרחיקם להרים קולה. והוא דברי המשורר ע"ה לכו בנים שמעו לי. איני קורא אתכם תבואו אלי לשמוע לי מקרוב אלא לכו מאצלי ורחקו עצמכם ומשם שמעו. יען מה שאני אלמד אתכם אינו אלא יראת שמים שהוא עצם השלמות. ואיך לא אקרא בקול גדול. ובאר הלמוד מה הוא מי האיש החפץ חיים וגו'. שהרוצה יהיו לו חיים ושיאריכו ימיו. וזה לא לתכלית התענוגים במעדני העולם אלא כדי לראות טוב. הנה הדרך לבא לזה הוא שמירת הלשון מכל מה שלא יאות כי מות וחיים ביד הלשון:

ונאמר כי כאשר נחפש ונחקור על הדבור מאיזה צד יקרא רע ובלתי נאות. נמצאו מגונה ומרוחק מא' מג' פנים. הא' מפני שהוא רע מצד עצמו מבלי יזיק או יהיה נגד זולתו כלום. כעין הדבור היתר לבלי צורך הנקרא בשם דברים בטלים. כי המעט ממנו הוא המשובח כאשר גזר החכם ע"ה באמרו:

בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור יאמר כי עם היות המעלה תלויה באמצע. ושתי הקצוות מהחסרון או היתרון לא יאותו. מ"מ לפעמים הקצה האחד הוא השלם והטוב. ולפעמים הקצה ההפכי לו. כי הנה בכל מה שהוא עצב דהיינו ההתעסק בפעולות עבודתו ית' בזה ראוי יהיה שם יתרון ולא תסתפק באמצע ממנו. ואולם בדבור השפתים שאינה אלא שיחה קלה. יהיה אך למחסור. צריך שימצא בו הקצה האחרון של החסרון. כי מעוטו יפה אף נעים ורבויו מגונה מצד עצמו. וכ"ש הדבור אשר יהיה בו נבול פה שמטמא שפתיו בדבור נמאס. כאותה שאמרו הכל יודעים כלה למה נכנסה לחופה וכו'. ובפ' שור שנגח. אמר רבי חייא בר אבא א"ר יוחנן אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה אפי' שכר שיחה נאה. דאלו בכירה דקאמר מאב אמר ליה הקב"ה למשה אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה. מלחמה הוא דלא. הא אנגריא עביד בהו. צעירה דאמר בן עמי א"ל הקב"ה למשה וקרבת מול בני עמון אל תצורם ואל תתגר בם כלל דאפי' אנגריא לא תעביד בהו. ודברים אלו נתקשו בעיני. כי הוא אמר שהקב"ה נותן שכר על שיחה נאה. דהיינו שעושה עמו איזה הטבה בשכר דבורו הנאה. מה שלא היה עושה מבלי זכות השיחה נאה והראיה שמביא מבני עמון שצוה דלא ליעבד בהו אנגריא נראה שאינה ראיה. כי מה שצוה על מואב אנגריא עביד בהו. היינו משום פריצות הלשון שדברה. וא"כ לעמון שלא היה שם לשון פריצות אין מקום כלל לענין האנגריא. ונמצא שאין כאן שום שכר על השיחה הנאה. תדע שגם על עשו אמר אל תתגרו בם. דמשמע כלל ואפילו אנגריא לא תעבדו בהו. והרי אין שם שכר שיחה נאה. הא למה זה דומה לשני אנשים שנכנסו לבית גנזי המלך, והא' גנב משם אבן יקרה. והאחר מאומה לא הביא בידו עם שהיה יכול לגנוב. וצוה המלך לתלות את הגנב. האם נאמר שהמלך רצה לתת שכר לאחר על נאמנותו שלא גנב וצוה שלא יתלוהו על, עץ כאשר עשה לאחר. הזה יקרא שכר. הרי בלאו הכי אין לו משפט מות. כי למה יומת מה עשה. ואם נרצה לתרץ זה במה שכתבו התוס' בגמ' באמרם מואבים עצמם לא כ"ש. וא"ת תינח אדומים ועמון מאי איכא למימר. ויש לומר דאיצטריך לאסור בהן אנגריא שהיו מותרין דאנגריא היו עושין שלא ברשות וכו'. דכיון דמסתמא האנגריא הותר שלא ברשות. היה השכר לבני עמון מה שנאסרה אצלם. אכתי קשה לי על דברי התוספת. דאם שלא ברשות היה עושה האנגריא מה הוא העונש שנתן לבכירה על פריצות לשונה דקאמרה מאב. שיעשו בבניה אנגריא. דמשמע דזה גרמו לה. והא בלאו הכי היו עושים אנגריא שלא ברשותי ואפשר לי לומר כי אין ספק ששתי האחיות בשמות אלו. נתכוונו שישאר הרושם נכר בהם היות הבנים נולדים מאביהן. אלא שהראשונה נתפרצה לבארו בפירוש בלי שום פקפוק. והצעירה אמרה ברמז בן עמי בן מי שהיה עמי תמיד כדפירש בב"ר דהיינו האב דמקדמת דנא היה אצלה תמיד בבית אחד. ופשיטא שדבר כזה לא ימלט מהגנות. כי מה שהוא מכוער ראוי להעלימו. ולאבד זכרו לחלוטין. לא יעלה על לב לעולם ולפי זה היה ראוי לתת לצעירה עונש כמו הבכירה כיון שסוף סוף יש בדבור זה כונת הודעת המעשה הרע ההוא. כמו שנתכונה גם הבכירה. אבל מ"מ להיותה שיחה נאה נאמר על צד היופי והנאות ולא בלשון פריצות רצה הקב"ה שיהיה לה שכר ע"ז. שלא תכנס בכלל עונש הכונה למען השרישו בלבנו מדת טובו יתב' וכמה ערב לפניו הדבור הנאה. כדי שנתרחק מהמנוול וכעור להיותו נמאס ונתעב בעצמו. משפיל מעלת ושלמות הלשון אשר ראוי לשמרה בטהרה ולא לטמאה והלא תסמר בשר הרואה דבריהם ז"ל בפ"ב דשבת. בעון נבלות הפה צרות רבות וגזרות קשות מתחדשו' ובחורי שונאי ישראל מתים. ויתומים ואלמנות צועקים ואינם נענים שנאמר על כן על בחוריו לא ישמח ה' ואת יתומיו ואת אלמנותיו לא ירחם כי כלו חנף ומרע וכל פה דובר נבלה בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה. דאיכא למידק מנא ליה דעונשים אלו הם בעון נבלות הפה. הרי הכתיב אומר כלו חנף ומרע וכל פה דובר נבלה. וא"כ נאמר דבשביל כל אלו העונות הם שהם חנפים ומרעים ודובר נבלה. ולא בעון נבלת הפה בלבד. ואפשר לומר כי הם ז"ל הרגישו בכתוב אריכות כלו חנף ומרע וכל פה דובר נבלה. יקצר ויאמר כלו חנף ומרע ודובר נבלה. ומה גם שמלת פה מיותרת כי ודאי הפה הוא הדובר ולא היל"ל אלא וכלו דבר נבלה. וע"ז פירשו כי הורה לנו הכתוב שעון נבלת הפה גורם שכל הסבות אשר מהם יסובב הטוב או הפכו לאדם כולם יהיו שוים לרעה והם הבחירה והטבע וההשגחה. אם הבחירה צרות רבות וגזרות מתחדשות. שאויבינו הצרים אותנו יחדשו בבחירתם גזרות וצרות רעות. ואם הטבע כי הבחורים אשר כפי הטבע מוכנים לחיות הרבה. יתהפך הטבע נגדם וימותו בקצרות שנים. ואם ההשגחה במקום היותו הוא ית' קרוב ומשגיח לשמוע צעקת היתומים והאלמנות. עכשיו יהיו צועקים ואינם נענים. והוא נלמד מהכתוב על כן על בחוריו לא ישמח וגו'. ובאר הסבה כי כלו חנף וגו'. ירצה כי מדרך החנפים להרע שרוצים להחניף ולרמות הבריות בדבריהם. הם משתדלים להורות קדושה מבחוץ להעלים רמאותם בדברים טהורים וטובים למען יחזיקום לברי לבב. ואלו היה מרשעתם בנבלות הפה. כי עם היות כלו חנף ומרע והיה להם לפי זה להזהר מלדבר נבלה. מ"מ הוטבעו כל כך בעון זה של נבלות הפה עד שכל פה דובר נבלה. אעפ"י שירצו שלא לדבר בעבור חנופה להרע לא יוכלו. כי הפה הוא מאליו דובר הנבלה ע"ד מחזיקינא טיבותא לרישאי דכי מטי למודים וכו'. יש דברים אחרים נכנסין באופן זה הראשון מהדבור המגונה מצד עצמו. האופן השני הוא הנקרא לשון הרע שם כולל יקובץ בו כל אשר ידובר נגד רעהו. אשר יזיק לו בלשונו אם בכבודו ואם בממונו ואם בגופו בין בדברי שקר בין בדברי אמת. וכל מגמתו להטיל מום בחברו ולהתכבד בקלונו. ועל כת זו אמר המשורר ע"ה.

ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי וגו' פיך שלחת ברעה ולשונך תצמיד מרמה תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי. אלה עשית והחרשתי דמית היות אהיה כמוך אוכיחך ואערכה לעיניך. הוכיח במישור לאיש הרשע אשר ידע גנותו של לשון הרע שהוא עצמו מפרסם ומכריז כמה וכמה רעה מדה זו ומכריז להכריתה בלשונו ולגנותה. ועכ"ז הוא אוחז בה ולא ירפנה וזה הוא פיך שלחת ברעה. הנה אתה שלחת פיך ואמרת נאצות גדולות בענין הרעה הנאמרת מזה על זה. ובי"ת ברעה הוא ממש מעין שתו בשמים פיהם. ולשונך תצמיד ותכחיד המרמה. והנך נאה דורש ואינך נאה מקיים. כי אתה אדרבא אזלת בתר איפכא תשב באחיך תדבר באמור עליו לה"ר. ובבן אמך תתן דופי ומחפה עליו דברים אשר לא כן. ואולי לא נמצאו בו וכל כונתך להבאישו ולמעט כבודו בעיני הבריות. ולכן גלית מסתורין שלו. בין באמת בין בשקר. ואני לא כן אנכי עמדי. כי הנה באמת אלה עשית והחרשתי. אלה הדברים אשר אתה מיחס ומעמיס על אחיך ובבן אמך אתה הוא שעשית אותם. ועכ"ז החרשתי ולא פרסמתי אותם לשום אדם. ואתה חשבת ודמית אהיה כמוך הולך רכיל ומגלה מומים כאשר דברת ונתת דופי על בן אמך. אבל אני נזהר מזה ואשמור צווי רבינו יונה ע"ה בשערי תשובה ובמקום פרסוא חטאיך ומומיך פי אמלא תוכחות לך להשיבך אל הדרך הטובה. ולא אדבר לך בעיני אנשים אחרים שתתבייש אלא אערכה לעיניך. שלא יהיו שם אלא עיניך רואות ואין לזרים אתך למען לא אכשל בעין לשון הרע:

ומכאן יש מקום התבוננות על תפארתן של צדיקים יוסף ע"ה איך יצאה מתחת לשונו דבה רעה על אחיו בהביאו אותה אל אביו כי עם היותו בן י"ז שנה כבר נקרא בן זקונים שקנה חכמה ולא תאונה אליו רעה כזאת לספר לשון הרע. ויראה לי כי הכתוב מצילו מתרעומת זה באמרו יוסף בן י"ז שנה היה רועה את אחיו בצאן והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם. אשר הרגישו בו ז"ל במדרש בן י"ז שנה וקרי ליה נער מלבד דיוקים אחרים אשר בפסוק. ולפי דרכנו יאמר כנותן התנצלות ליוסף ע"ה על מה שספר לאביו מדבת אחיו. כי כונתו היתה לשמים להצילם מן החטא ולהשיבם למוטב ולא בא לידי מדה זו אלא אחר ההכרח הגמור שלא ראה להם שום תקנה אחרת. כי הנה הוא מתחלה עשה כל מאמצי כחו לבל תגיע שום ידיעה מזה לאביו ע"ה. אלא להיותו בן י"ז שנה. שכבר הם שנים כדאים ומספיקים. לשיוכל להוכיח ולהישיר זולתו במה שיאות. ומה גם באשר היה זקן שקנה חכמה ולפיכך הוא היה רועה את אחיו,. מנהיג ומדריך אותם אל הדרך הישרה בנועם תוכחותיו על מה שהיו עושים ולא היה זה בבית מקום שיוכלו הדברים להשמע ולהגיע לאביו הזקן. אלא בצאן במקום מרעה הצאן בשדה בינו לבינם . כאשר המתיק סוד יעקב ע"ה עם נשיו השדה אל צאנו. והיה זה ע"ד שאמר דוד ע"ה אוכיחך ואערכה לעיניך. ולא היה מועיל כלום כי במקום קבלת תוכחותיו בסבר פנים יפות בתקון עותתם. אדרבא היה לבוז בעיניהם בהיותו אתם ואצלם בגדר נער ינוקא פתיא שאפי' בני בלהה ובני זלפה היו מזלזלים בו וקורים אותו נער ובער וכ"ש בני הגבירות. באופן שלא היו מקבלים ממנו תוכחת מוסר ע"כ גמר אומר להודיע הדברים אל אביהם למען יוכיחם ויחזירם למוטב כי ממנו (שהיה אב שלהם ומוראו עליהם שלכן אמר אל אביהם ולא אל אביו). יקבלו תוכחותיו ואל ישובו לכסלה. וא"כ אין כאן לשון הרע אלא כונה רצויה. כעין לוכיחנהו מר להני דבי ריש גלותא וכו'. האופן השלישי הוא מה שיעבור מכל זה ויערב אל לבו לשלוח יד לשונו המזוהמת למה שנוגע אליו ית' ולהטיח דברים נגדו באיזה אופן שיהיה. ע"ד שאמר דוד ע"ה שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ. כאלו יתפלא איך אפשר לצייר התפקרו כל כך עד ששתו פיהם בשמים ממעל וידברו באלהים. בהיות לשונם נמבזה ושפלה היא מתהלכת בארץ משוקעת בתכלית המטה. ועכ"ז לא תביט אל שפלותה. ותעיז מצחה לשים פה באשר הוא תכלית העליונות בלי ציור יתברך שמו. וכמה פער פיו לבלי חק בענינים אלו מחמת צערו המדוכא איוב כנראה מכל ויכוחיו אשר הוכיחוהו חבריו. ויש מקום עיון בענין זה ממה שנאמר בסופו ויאמר ה' אל אליפז חרה אפי בך ובשני רעיך כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב. ועתה קחו לכם שבעה פרים והעליתם עולה בעדכם ואיוב עבדי יתפלל עליכם כי אם פניו אשא לבלתי עשות עמכם נבלה כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב. והוא דבר זר כי כפי הנראה מכל הויכוחים הם בקשו תמיד להצדיק דיני שמים כאשר אמר בלדד האל יעות משפט וגו' וצופר החקר אליה תמצא וגו'. ואליפז האנוש מאלוה יצדק וגו' וכיוצא בזה בכל דבריהם. ואיוב אדרבא פיו מלא תוכחות לומר חי אל הסיר משפטי וגו'. וכאלה רבות כפירות מפורסמות. ואיך א"כ אמר לאליפז כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב. ועוד אמרו כי אם פניו אשא. הוא לשון מגומגם. שהוא תנאי בלי גזרה. ויותר היה צודק לומר כי פניו אשא. ועוד מה טעם באלו העולות. ולמה חזר לומר כי לא דברתם אלי נכונה ולדעתי זה תלוי במה שאמר למעלה. וישבתו שלשת האנשים האלה מענות את איוב כי הוא צדיק בעיניו. ויחר אף אליהוא וגו'. באיוב חרה אפו על צדקו נפשו מאלהים. ובשלשת רעיו חרה אפו על אשר לא מצאו מענה וירשיעו את איוב. והבאור הוא כי הנה כל הויכוחים שעברו היו. שאיוב אמר היותו צדיק והיסורין באו עליו על צד העול ושלא כדין. או שאין ה' משגיח. וכפירות כיוצא באלה. והם היו משיבים כי השית"ב משגיח ודיניו אמת ואינו מעניש הצדיק. כאמרו זכר נא מי הוא נקי אבד. וע"כ ראוי לשפוט שהוא רשע ולפיכך מענישו. ואם הוא מחזיק עצמו לצדיק אינו כן באמת כי אין אדם רואה חובה לעצמו. והנה אם דברים אלו היו נאמרים ביושר ובאמונה עם הסכמת כונת לבם בהיות הפה והלב שוים ודאי היו מתמידים לעולם. ולא ישתקו מפני כל כיון שהדבר חזק בלבם. אמנם יראה שדברים אלו לא היו אלא מן השפה ולחוץ ולבם לא נכון עמם שוה לפיהם ולא היו מדברים כן אלא להפיס דעת איוב ולהשקיטו מדאגת לבו. כי יצטער מאד בהיות לו יסורין על לא חמס בכפיו. ולכן אחרי אשר האריכו הדברים. כיון שלא היו מיוסדים על אדני מחשבתם. לא יוכלו להתמיד בהם. וסוד לבם לא יוכלו עוד הצפינו. ואם לא גילוהו בפירוש הורו עליו בשתיקה שהיא כהודאה. וכבר רמזה להם איוב שהבין כן מדבריהם. כי אחר המענה השלישי שכבר ענו שלשתם אליפז בלדד וצופר אמר להם: