בינה לעיתים – חלק ב – דרוש ראשון לתפלה, קטע 9

עשית ותגנוב את לבבי ותנהג את בנותי כשבויות חרב למה נחבאת לברוח ותגנוב אותי ולא הגדת לי וגו'. ואני משער בכונתו כי מדרך המבקשים לברוח פתע פתאום. כדי שלא יורגש הדבר כלל קודם היותו הם מרבים באותו זמן להתראות בשוקים וברחובות למען יחשבו הכל כי הם יושבים שם בטח. ובלי ספק הרוצה לברוח לזמן קרוב. ימנע מכל וכל מלהתעלם או להחבא אפי' רגע אחת. להוציא שום מין חששא מלב הרואים כי עם ירגישו היותו עושה שום מין שנוי בהתמדת ראות פניו או כיוצא בו מיד יכנסו באיזה חשש. ואולי יעכבוהו המפסידים בהתעלמו. והנה אבינו יעקב ע"ה בהסכימו לברוח מלבן. היה מן הראוי שלא יעשה שום פועל נעלם ונסתר בהחבא כדי שלא יבא לבן לחשוד כלום ויחשוב היותו יושב לבטח עמו. והנה לא כן עשה אלא שלח לקרא לרחל וללאה השדה. כאלו רוצה לשית עצה בנפשו עמהן במסתרים ובמחבואות. ובלי ספק היה זה מבוא גדול לשיקדים לבן להרגיש. ויבא להכנס באיזה חשד. ועכ"ז לא חלי ולא מרגיש והיה לבבו שלם כבתחלה. ולא חשש מאומה וע"ז אמר מה עשית ותגנוב את לבבי. כמתמיה ראה נא איזה פעל פרטי עשית אשר בו גנבת את לבבי שלא ארגיש בבריחתך כדרך הגונבים דעת אחרים. אדרבא עשית להפך כי לפי דעתך יש לשאול לך למה נחבאת והסתרת עצמך כדי לברוח. כי אדרבא זה היה נותן מקום שלא תוכל לברוח. כי היה מעורר אותי לחשוד בזה ולמענך. ועכ"ז ותגנוב אותי איסתייעא לך מלתא שגנבת את לבבי. וכ"ש שלא היית צריך כלום. כי למה לא הגדת לי בפירוש ובודאי הייתי משלחך בשמחה. וסוף סוף עתה אפי' לפי שטתך הסכלת עשה. עשית מה שעשית בסכלות ובלי שום השכלה. כי כבר היה מביא לי הפעל שלך בהפך מכוונך. אלא דאסתייעא לך מלתא. נמצא שענין כזה היא גנבה וגזל גמור אלא שאצל יעקב ע"ה אלהים חשבה לטובה ליושר כונתו. מה שאצל הכל הוא עון פלילי. ונכללה בזה החניפה בהיות לאדם אחד בפה ואחד בלב ומחשבתו מתחלפת מהוראת הפעל החיצוני. וזה היה לדעתי אחד מפשעי דור הפלגה. אשר החמיר הוא ית' כ"כ בענשם. כי אמר הכתוב:

ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים ויאמרו איש אל רעהו וגו'. וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכלם וזה החלם לעשות ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות. ומבלי האריך בדיוקים אומר בכוונתם. כי הראשונים ז"ל בהרגישם הסתירה הנמצא בדברי רבותינו הקדושים ע"ה. שאצל ישמעאל אמרו כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם.. שאינו נפרע מן האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה ולא על מה שעתיד לעשות. ואצל בן סורר ומורה אמרו שהוא נדון על שם סופו וכו'. תירצו באחד מן התירוצים שהבן סורר כבר התחיל לעשות מה שמורה על סופו וכיון שיש כאן ראשית פעולת זדון נדון ע"ש סופו כאלו נעשתה. משא"כ גבי ישמעאל. והנה האנשים האלה בהשתדלם לעשות הבנין ההוא. עם היות שפרסמו ואמרו בפיהם היות כונתם טובה לאהוב הקבוץ פן יפוצו על פני כל הארץ ולעשות להם שם. שאין בכל זה הוראות שום דבר רע:

מ"מ בוחן לבות ית' הבין וידע פנימיות מחשבתם כי כונתם היתה אחרי תשלום הבנין לכמה רעות נפסדות בארום חז"ל. אלא שלא בארו אותם בפה מלא. באופן שכל מה שאמרו לא היה אלא מן השפה ולחוץ. וזהו ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים. שכלם היו מדברים בשפה בלבד ולא בהסכמת לבם. כי בדבור אמרו הבה וגו'. ופרסמו באמירתם ונעשה לנו שם פן נפוץ וגו'. אמנם הוא ית' וירד ה' לראות וגו'. ירד לסוף דעתם והעמיק בתוכיות מחשבתם לראות את העיר ואת המגדל. ירצה לראות מהותם העצמי ותכלית הכונה הנפסדת. ואמר ה' שהאמת הוא כי כל דבריהם אלו אינם אלא שפה אחת. בחלוף הסכמת מחשבתם שהיא רעה. וראוי להענישם על מה שהם חושבים לעשות בסוף אחר גמר הבנין. וכ"ת הרי אין ה' דן אלא לפי מה שהוא עכשו. אבל לא כפי מה שיהיה בסוף כאשר למדנו מישמעאל. לזה אמר וזה החלם לעשות. אין המדה ההיא אמורה. אלא כעין ישמעאל ממש שלא היתה שם התחלת מעשה. אבל זה החלם לעשות כבר התחילו לעשות כמו הבן סורר ומורה. כי כעין זה היא ממש התחלת וראשית הפעולה המגונה אשר הם חושבים לאחרונה. ע"כ עתה לא יבצר מהם. לא יהיה נגרע ונחסר מהם. מה שיזמו לעשות היא מחשבתם הרעה.. שבענינים אחרים אין המחשבה נחשבת לכלום ועתה לא יהיה כן. אלא יתייסרו עליה כאלו יצאת אל הפעל. וכל זה הוא בכלל גנבת דעת עליונה חלילה. ונקרא ג"כ גזל מניעת השלום למי שראוי. כדרשתם ז"ל על גזלת העני בבתיכם. גם בלתי עשות הדין כראוי קראו הכתוב גנבה כאמרו שריך סוררים וחברי גנבים יתום לא ישפוטו וגו'. וכמה גופי עבירות אחרות שכלם נקראו בשם גזל. וצדקו מאד במה שאז"ל על דור המבול שלא נחתם דינם אלא על הגזל. עם היות נמצאו בהם עברות חמורות כי רובם יכנסו תחת סוג זה. אלא שהגזל המפורסם והפשוט מהממון ממש עשה רושם על הדרך שפירשוהו ז"ל במ"ר במאמר האומר: כי מלאה הארץ חמס מפניהם ואיזהו חמס ואיזה גזל א"ר חנינא חמס שוה פרוטה וגזל שאינו שוה פרוטה וכך היו אנשי המבול עושים היה מוציא קופתו מלאה תורמוסים והיה זה בא ונוטל פחות משוה פרוטה וזה בא ונוטל פחות מש"פ עד מקום שאינו יכול להוציאו ממנו בדין. א"ל הקב"ה אתם עשיתם שלא כשורה אף אני אעשה עמכם שלא כשורה הה"ד הלא נסע יתרם בם ימותו ולא בחכמה בלא חכמת התורה. ואולם הרב בעל יפה תואר ז"ל גרים איפכא חמס פחות מש"פ וגזל ש"פ דהכא חמס כתיב וקאמר א' מהם מוציא קופתו וכו' וקשה לפי גירסתו אי קאמר מעיקרא חמס פחות מש"פ ואח"כ וגזל ש"פ. היכי סמיך ליה מיד וכך היו אנשי המבול עושים וכו' דמשמע ממלת וכך דקאי אגזל דסליק מיניה. וזה הוא להפך שלא היו עושים כך. אלא בהוראת מלת חמס. ודוחק הוא לומר דוכך לא קאי אדלעיל אלא למאי דמפרש בתר הכי. והנכון היה שלא יזכיר מלת וכך אלא יאמר בסתם. ומה היו אנשי המבול עושים וכו':

ובעניותי אני מקיים גירסת הספרים מבלי הכניס עצמנו לשבש במה שנדייק עוד למה שאלו איזה חמס בפ' זה דכי מלאה הארץ חמס ולא בקרא דלעיל ותמלא הארץ חמס ונרא' כי הם ז"ל הרגישו שנוי הלשון כי לעיל אמר ותמלא הארץ מבנין נפעל שהוא בלי ספק הצודק בזה. לומר שהארץ נתמלא מהחמס וכאן אמר כי מלאה הארץ שהוא מהקל. לכן אמרו כי תובן הכונה במה שנדע החלוק שבין חמס לגזל. כי חמס נאמר בדרך כלל על ש"פ. וגזל על פחות מש"פ. וכן היו אנשי. המבול עושים. כי היה מערמתם לכוין שיהיה גזל בלבד פחות מש"פ כדי שלא יוציאו ממנו בדיינים. נמצא שכל א' וא' מהם בפני עצמו לא היה חייב כלום בדין. כי לא היה אצלו חמס שלם. אמנם הלוכד חכמים בערמם ית' ויתעלה שמו. בראות רוע לבם ורשעת כונתם לא רצה לדונם כפי הפעל החיצוני אלא כפי תכליתם הנפסד. וזה כי הדבר גלוי ומפורסם שכל ישעם וכל חפץ היה שבין כלם תלך לטמיון קופת אותו העני ויכלה ממונו לחלוטין. ולתכלית זה כבר יצא לפעל מצד כללותם כי עם היות שכל א' לעצמו אין בידו חמס שלם הנה כבר מלאו הכלל. ויצדק מחובר מה שלא יצדק נפרד. וזה הוא קץ כל בשר ירצה התכלית של כל בשר הוא מה שבא לפני ועלה לפני בית דיני. דהיינו כונת כלוי ממון חבריהם יען מלאה הארץ חמס. הארץ בכללה מלאה החמס החסר לכל א' בפני עצמו כי בין כלם נעשה חמס מלא ושלם מש"פ ולמעלה ועל כן הנני משחיתם את הארץ. משותפים יחד עם הארץ בכללה למען יתחייבו ולא לכל א' בפ"ע נמצא שכל יחיד כפי מה שהוא איש בפ"ע הגוזל פחות מש"פ לא היה יכול להקרא רשע גמור אך לא יצדק גם כן עליו שם צדיק בתמימות כיון שכבר גזל איזה דבר. ויהיה נעדר הצדקות בהצפרפותו עם אחרים. אבל נח איש צדיק תמים היתה צדקתו בתמימות ושלמות. שלא דבק בידו מאומה בי בבחינת היותו איש מאישי זמנו. ובין בהצטרפו אל דורותיו. ואולם החלק הב' שאמר ומעוט בעריות נראה שהיה צודק דינו בדורות ההם. אבל בזמן הזה נוכל לומר בטח רוב בעריות. כי הוא מבואר שאין אסור הערוה תלוי בלבד בפעל המגונה. אבל יש כמה דברים נכנסים באסור זה. ומכללם ההסתכל בנשים אפילו הפנויות וכ"ש הנשואות להיות העין הסרסור הגדול והמסית ומדיח האמתי לעבירה. ודבר זה ודאי צריך תקון גדול. הלא ראינו במה שאמרו בפ' במה בהמה על ויקצוף משה על פקודי החיל. א"ר נחמן אמר רבה בר איבו. אמר להם משה לישראל חזרתם לקלקולכם הראשון אמרו לא נפקד ממנו אמר להם א"כ כפרה למה אמרו לו אם מידי עבירה יצאנו מידי הרהור לא יצאנו מיד ונקרב את קרבן ה':

תנא דבי ר' ישמעאל מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה מפני שזנו עיניהם מן הערוה. והכונה אצלי בפירוש הפסוק לפי דעתם ז"ל. שאמרו עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה: אשר בידנו וגו'. כבר ידענו שפירשו מלחמה זו על מלחמת היצר. והנה העבירה הנעשית בפעל בכלי המעשה היא מתייחס אל הידים להיותה הכלים העיקריים שבכל הפעולות. ועל כן אמרו כי בדבר המלחמה השייכא לידים שהיו מוסתים מיצרם הנלחם בם לעשות בפעל מעשה העבירה. בזה נשאו את ראשם ומצאו בעצמם שלא נפקד, ממנו איש. כי שום אחד מהם לא נכשל בעבירה ממש. אך מה שהקרבו קרבנות אלו היה בלבד על המחשבה. דהיינו לכפר על נפשותנו לפני ה' להיות לנו כפרה על מה שהוא לפני ה' לבדו. היודע מחשבות לב כי מידי המחשבה לא יצאנו. ונמשך זה מפני שזנו עיניהם מן הערוה. ואנחנו לא נדע חומר איסור זה וגרמת נזקיו ותמיד כל היום ראה ראינו מידי עבור אשה נשואה ברחובות קריה. אליה ישגיחו אליה יתבוננו מכף רגל ועד ראש. אם תצא כלה מחופתה ובאה אל בית הכנסת או אל חמיה ויתלוו אחריה רעותיה עושים שורות של בני אדם אלה מפה ואלה מפה מפתח ביתה עד פתח בה"כ ומסתכלין בכונה עצומה בזיו יפיין ובהדור לבושיהן. אוי לעינים שכך רואות. גם על אלה תפקחו עיניכם הטהורות ורק הרחק תרחיקו ללכת מאד מן המקום אשר האשה עוברת שם לבלתי תחטאו אחרי עיניכם, והלואי לא היה האיסור עובר ממצב זה. אבל בעונותינו שרבו. גדלה המרידה כי הגיעה הפריצות עד העצומות והחמורות שבעריות. והשחיתו התעיבו עלילה. כאותה שדרשו בב"ר באמרם:

ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו אלו נשי אנשים מכל אשר בחרו זה זכור ובהמה. ופי' הרב בעל יפה תאר ז"ל דדייק הכי ממלת נשים שהם הנשיאות ונבעלות כבר לבעליהן דאל"כ לא לכתוב אלא ויקחו להם. ונשים למה לי. וזכור ובהמה דייק דאל"כ כל לאתויי מאי וכו'. וקשה דא"כ אמאי תפיס מעיקרא כוליה קרא ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו אלו נשי אנשים. והדר תפסו מכל אשר בחרו זה זכור ובהמה. לא היל"ל אלא ויקחו להם נשים אלו נשי אנשים. מכל אשר אשר בחרו זה זכור ובהמה. על כן יראה לי שהם ז"ל דייקו אות המ"ם במלת מכל. שאם אמרו מכל אשר בחרו חוזר אל בני האלהי' שבחרו כל הנשים שרצו מאי מכל. לימא ויקחו להם נשים כל אשר בחרו כי לא יצדק לומר מכל שנראה שמקצת כל אשר בחרו לקחו ולא כלן. וזה אינו כי הנשים אשר בחרו להם לקחו את כלן ולא מקצתן. מלבד שדבר פשוט הוא שהנשים אשר לקחו להם בחרו אותן. שאלו לא בחרו. בהן למה לקחון אחרי שלא הוכרחו על כך. אבל הכונה לדעתם ז"ל כי בני האלהים האלו לקחו להם הנשים מיד ורשות כל אותם האנשים כשר כבר בחרו אותן להיות נשיהם מהם לקחו את נשיהם ולא חששו היות נשואות לבעליהן. ודרשו עוד ממלת כל שהיה מספיק לומר מאשר בחרו. שכיון אגב ארחיה שגם זכור ובהמה בחרו להם. אוי לדור שכך הגיע לו. ואמנם מהחלוקה השלישית של הלשון הרע הוא מה שנוגע לענין הדבור שהוא עיקר דרושנו. נאמר בכללותה בהצעת מאמרם ז"ל בוי"ר פ' יו"ד שאמרו:

זאת תהיה תורת המצורע הה"ד מי האיש החפץ חיים. מעשה ברוכל אחד שהיה מחזר בעיירות שהיו סמוכות לצפורי והיה מכריז ואומר מאן בעי למזבן סם חיי אודקין עליה רבי ינאי הוה יתיב ופשיט בתירקליניה שמעיה דמכריז מאן בעי סם חיי א"ל תא סק הכא זבין לי א"ל לאו אנת צריך ליה ולא דכוותך אטרח עליה סליק לגביה הוציא לו ספר תילים הראה לו פ' מי האיש החפץ חיים מה כתיב בתריה נצור לשונך מרע סור מרע ועשה טוב. א"ר ינאי אף שלמה מכריז ואומר שימר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו א"ר ינאי כל ימי הייתי קורא הפ' הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשיט עד שבא הרוכל הזה והודיעו מי האיש החפץ חיים לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם זאת תהיה תורת המצורע תורת המוציא שם רע. ועם כי דשו בו רבים ונכבדים. אולי יחנן אלהים לעבדו לחדש איזה דבר:

וכעת נעורר בדבר למה הוצרכו ז"ל להודיענו שרוכל זה היה מחזר בעיירות הסמוכות לצפורי ואין זה מעיקר המבוקש יאמר בסתם מעשה ברוכל א' שהיה מכריז וכו'. וכשקראו רבי ינאי למה כפל לומר לית את צריך ליה ולא דכוותך. דמה לו לדכוותי' כיון שר' ינאי היה מבקש לעצמו יאמר לו בלבד לית את צריך ליה. ולמה הוציא לו ספר תילים ולא אמר לו הפ' מי האיש וגו'. וההרגש המפורסם השגור בפי הכל הוא. כי מה נתחדש לרבי ינאי מדברי הרוכל שאמר כל ימי הייתי קורא וכו'. כיון שהרוכל לא אמר אלא דברים נכתבים מבלי הוסיף על הפסוק רק לשונו כמות שהוא. והמצאת הראשונים ז"ל ידועה בדקדוק מי האיש החפץ חיים שלא לנוכח ונצור לשונך לנוכח ואנחנו נאמר בבאורו. כי חטא הלשון בשני פנים דרך כלל. הא' שמה שיסכים בדבורו נגלהו עם נסתרו. כי יוציא בפירוש בלשונו מה שבלבו לרע נגד חברו איך שיהיה. הב' שיהפך דבריו מרעה לטובה. כי יוציא מפיו מילין נראים נאמרים לטובה או קלום חברו. ותכלית כונתו המסותרת היא ממש להפך. ע"ד תרעומתו ית' ע"י הנביא ירמיהו ע"ה:

חץ שחוט לשונם מרמה דבר בפיו שלום את רעהו ידבר ובקרבו ישים ארבו. ובא לדעתי הרמז במאי דכתיב שוחט וקרינן שחוט כי הרמאי הזה מראה בפיו הכנעה גדולה היותו נשבר ונדכה כאנו הוא שחוט בעצמו וזה במה שמדבר שלום אל רעהו בהשתחויה עצומה. כן נקרא מלה זו במבטא בהנעת השפתיים. אמנם מה שהוא באמת כונתו הפנימית. היינו כתיבתו הבלתי נקראת שוחט את זולתו. כי בקרבו ישים ארבו להפילו להמיתו. והוא הנרצה אצלי במאמר המשורר ע"ה אני שלום וכי אדבר המה למלחמה. ואות הלמ"ד במלת למלחמה היא כבדה. כי כמו שאמר אני שלום בלי למ"ד יאמר ג"כ המה מלחמה. או יאמר בתחל' אני לשלום. אך ירצה כי לפי שדבר על הכת הרעה הזאת מהרמאים ואנשי חונף באמרו הצילה נפשי משפת שקר וגו'. ודמה אותם לחצי גבור כדמיון חץ שחוט. ע"כ אמר כי הוא בתום לבבו אינו כן ח"ו אלא כדבריו כן הוא באמת בתוכו ובקרבו. וזה הוא אני שלום. אני בעצמי תוך לבבי עצם השלום וגם כי אדבר שלום. כן אני אנכי עמדי אבל המה אם אולי ידברו שלום. אין כונתם לשלום עצמו. אלא למלחמה שתמשך מדברי השלום כפי ערמותיהם. ועל שני המינים יחד אמר

תסתירני מסוד מרעים מרגשת פועלי און. יתפלל אליו ית' יצילהו משתי כתות רעות אלו המצירים אותו והתחיל בכבידה תסתירני מסוד מרעים תהי לי למחסה ומסתור מאותו הסוד הצפון והמכוסה מהמריעים אותי שאינו גלוי וידוע לי כי יכחידוהו במרמה. וגם מרגשת פועלי און. מאותם הפועלי און בפועל נגלה ממש המתרגשים עלי ובפה מלא יטיחו דברים נגדי ובארם אחת אחת. באחרון החל באמרו אשר שננו כחרב לשונם דרכו חצם דבר מר. שני מינים אלו ידמו בלשונם לשני מיני הכאות בשני כלים משונים החרב והחץ. כי החרב מכה האדם בה עודנה בידו ובשעת המכה ידו וחרבו באים כאחת ונראה המכה נעשית מהאיש המכה תכף ומיד בה שעתא. כן האיש המדבר בשפה ברורה נמצאת לשונו שנונה כחרב ובעת הדבור עצמו מקניט את חברו מיניה וביה, אך החץ אינו כן. כשהאדם יורה אותו הנה אינו עושה שום מכה בשעת וברגע איתה הירייה. אלה אחר שיצא החץ מידו הוא הולך ונתחב בגוף שכנגדו ומכהו. ובאותה שעה אין יד המשליך נוגע בו. ככה סוד המרעים המסתירים רעתם. מדברים דברים שאינם מכים מיד. אלא אחרי כן הם עושים את שלהם. וע"כ בא הדמיון בדבריו ית' חץ שחוט לשונם. ומאיזה אופן שיהיה חטא הלשון הוא אבי אבות כל העונות כי ממנו ימשכו ויתהוו כאשר אמרנו למעלה והבאנו מאמרם ז"ל פ' יש בערכין ארשב"ל כל המספר לשון הרע מגדיל עונות עד לשמים שנא' שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ וההרגש מבואר. כי כפי דבריהם שגודל העונות עד לשמים נמשך מלשון הרע. היה ראוי שיאמר הפסוק להפך לשונם הלכה בארץ ושתו בשמים פיהם. ואפשר ירצה אלו המדברים בפיהם מה שלא יאות. אל יחשבו שלא עשו פגם אלא למטה בארץ. כי האמת הוא שגם בשמים ממעל שתו פיהם מחמת העונות הגדלים עד השמים. והסבה בזה כי עד עכשיו היתה לשונם טהורה ומעולה והיה לה מקום לעסוק בדברי תורה שהיא תבלין ליצה"ר ומצילתו מן החטא אבל עכשיו ע"י דבורו הרע לשונם תהלך בארץ תאבד מעלתם ורוממותם ותהלך בתחתיות ושפלות הארץ זוחלת עפר כי לא יאות לעשות פרי בלמוד תורה. עם כלי מכוער הוא הלשון מטונפת ומלוכלכת בדברים רעים ולא תצלח למלאכה. ונבא למאמרנו כי לדעתי הרגישו מה זה שיחס כאן לשון תורה אצל המצורע ולא אמר משפט או חקת וכיוצא. או לא יאמר כלום אלא בקצור וידבר ה' אל משה לאמר המצורע ביום טהרתו יובא אל הכהן. ועוד אם על כל פנים ירצה לומ תורת המצורע. מ"מ מלת תהיה היא מיותרת ויאמר זאת תורת המצורע כמו זאת תורת העולה והרבה כזה. ע"כ אמרו שיובן זה בפסוק מי האיש עם מעשה הרוכל. אשר מתוך מה שהורה מטוב מדותיו והשכלת עניניו בכל מה שעשה. הוציא רבי ינאי פרי למוד הבנת הפסוקים. וזה כי הרוכל המשכיל והעניו הזה. לאשר היה מתאוה להיישיר ולהדריך רבים מעמי הארץ. בשמירת הלשון להזהירם מהדבור הרע. לסבת גודל ההפסד הנמשך ממנו. והוא היה מחשיב עצמו לבלתי ראוי והגון לכך. וחשב שאם היה עושה פעולה והכרזה זו בכרכים הגדילים מקום אשר שמה ישבו כסאות למשפט שלומי חכמי ישראל. יהיה זה לו עזות פנים להיות מוכיח את העם במקום גדולים. כאלו החכמים ההם לא ישיתו את לבם להוכיח במה שיצטרכו והיה זה אצלו כענף משרש המורה הוראה במקום רבו. ולפיכך בצפורי שהיתה עיר ואם במדינות גדולה מלאה חכמים וסופרים. לא היה מכריז כלום. אבל בעיירות הסמוכות לצפורי שהם ערי הפרזות. אשר מן הסתם הן מהכת ההמוני ואין מדרך החכמים השלמים להתיישב אלא במקום תורה שם היה מכריז להקהיל לו קהלות מאותם ההולכים בתום לבב. ואומר להם להגזימם מאן בעי סם חיי. כי הוא ידע היות הלשון הרע גרמה בשלוח אל כל העונות אשר בהם יתחייב בנפשו וגורם מיתה לעצמו. נמצא שקיום החיים תלוי בהתרחק מלשון הרע כאשר יבאר מפסוק דהע"ה. ע"כ היה מכריז מאן בעי סם חיי להפרישם משני מיני נזקי הלשין. וקרה מקרהו שנפל במה. שברח כי רבי ינאי ע"ה הוה פשוט וכשמעו הכרזתו קראו. והשיב לו הרוכל לאו את צריך ליה ולא דכוותך. רצה לרמוז לו כי דבריו לא היו אלא לשתי כתות. האחת למדברים ממש לשון הרע ומזה הצד ודאי אין אתה צריך הכרזה זאת. כי בלי ספק אתה שלם ולא יצא מפיך דבר רע. והשנית לאותם שעם שאינם מדברים רע רק טוב. אינם כמותך בכונת התכלית כי מחשבתם הנסתרת היא לרעה. אמנם אותם שהם דכוותך. שבמה שיזדהרו מלדבר רע יהיו כמותך וידמו לך בטוב הכונה. לא יצטרכו לזה. ולפי שלא באר הדברים בפירוש. סרב בו עד שגלה. האמנם כי היה מכונת צדיק הרוכל הזה להתבונן בעצמו כי אפילו בדרך אמירה בעלמא לא יאות לו לפתוח פיו בפני ר' ינאי לומר לו פסוק המשורר בבטוי שפתים. כי נראה לו היות זה יוצא מגדר המוסר וחשיבות. אבל לבלתי היות עוד סרבן הוציא לו ספר תלים ובשתיקה מיוחסת הראה לו הפסוק מי האיש החפץ חיים, וגו'. אשר מתוך הכרזתו מאן בעי סם חיים. וממה שאמר לאו את צריך ולא דכוותך כאשר אמרנו. הוא מובן מה שרצה לדייק בפסוקים ופירושו עליהם כי מלבד היותו כפול אמרו לשונך ושפתיך. עוד ראוי לדעת למה בלשון אמר מרע ובשפתים אמר מרמה. ועוד מלת מדבר מיותרת. כי כמו שבתחלה אמר לשונך מרע ולא אמר מדבר רע. יאמר גם כן ושפתיך ממרמה. וכל הפסוק היה יכול לאמרו בחלוקה אחת נצור לשונך ושפתיך מדבר רע ומרמה. וגם שייכות הפסוק הבא אחריו סור מרע וגו'. ומפני כל זה יפורשו הפסוקים שאמר המלך החסיד ע"ה. התרצה לדעת מי הוא האיש החפץ להיות חי החיים הנצחיים האמתיים. הלא הוא מי שאוהב הימים כדי לראות בהם טוב השלמות ולהשיג האושר המקווה. ואשכילך איזה הדרך תשיג זה בהיות בידך המפתח העיקרי להנצל משני מיני חטא הדבור. הא' שהוא בא מהלשון כפי גדר שהוא שליח הלב. שאומר מה שהלב גומר לאומרו. ואז אין הלשון דובר דברים בעלמא אבל בעצם הלב הוא המדבר. וזה הוא כשמדבר הרע עצמו שרוצה. לדברו מבלי שום העלם או מרמה. וע"ז אמר נצור לשונך מרע. תזהר מהלשון שלא תאמר בשליחות הלב. הרע ממש בפירוש. ועוד מזאת תשמור השפתים. שאעפ"י שלא ידברו רע אלא טוב לא יהיה זה מן השפה ולחוץ בדבור בעלמא במרמה ובערמה מבלי הסכמת הלב. כי אז יתייחס זה לדבור השפתים. ואני מרבה להזהירך כ"כ ע"ז בשביל מה שנמשך מזה והוא סור מרע ועשה טוב. שאם תשמור הלשון והשפתים שהם כלי הדבור. תוכל לסור מעשות כל רע ולעשות טוב ע"י התורה. אך אם אתה מטמא הלשון. גם תורתך תהיה בלתי טהורה. ולא תנצל מרשת העונות. והנה ר' ינאי ע"ה כשהראה לו הרוכל הפסוק הזה עם מה שקדם לו מההכרזה והתשובה. שת לבו וירד לעמקן של דברים. ואז נתעורר להבין שאף שלמה ע"ה מכריז כזה שאמר שומר פיו וגו' ואמר שכל הימים שהיה קורא פ' זה וראה אותו כפול בפיו ובלשונו ושדבר דבריו סתומים. מבלי שיאמר ממה ישמור פיו וממה ישמור לשונו. ולמה יחס הצרות לנפשו היה שופט שבלי ספק שלמה ע"ה נסמך בהבנתו על מה שנתפרש במקום אחר. אלא שר' ינאי לא היה יודע היכן. ירצה לא היה יודע היכן ובאיזה מקום הוא פשוט ומפורש סתמיות פי' זה של שומר פיו. עד שבאמצעות הרוכל ידעו כי מתוך פסוק נצור לשונך וגו'. כפי מה שנתפרש מדבריו יובן ג"כ כאן שומר פיו על מה שאומר בפה מלבד במרמה בלי שליחות הלב באמתות מחשבתו. ולשונו בשליחות פנימיותו שמדבר רע ממש זה ודאי שומר מצרות נפשו. כי כיון שינצל מחטא הדבור. הוא מפתח גדול לסור מרע ולעשות טוב ולבלתי הגדיל עונות עד לשמים ונמצא מציל את נפשו מני שחת. ומביאה אל החיים הנצחיים. והוא מה שמזהיר משה ע"ה לישראל זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו. יאמר מי שהוא מוציא שם רע שיש בידו חטא זה מהלשון. הנה זה אעפ"י שיש לו תורה אינה כלום והרי היא נחשבת כאלו לא היתה אצלו. אך זאת תהיה תורת המצורע. זאת התורה תהיה ותקרא תורת המצורע להגין עליו. דוקא ביום טהרתו כשהוא יטהר מחטא זה וישוב ממנו כי ישמור לשונו מעון הדבור. כי אז טוב לו ותורתו תהיה תורה. ויאמר בו באמת היותו חפץ חיים תחת היות מתחייב בנפשו בלשונו הרע בשימשיכהו להרבות ולהגדיל עונות וחטאים. וכבר רמזו זה ישראל שהרגישו בעצמם היות הדבר כן כשאמרו: