בינה לעיתים – חלק ב – דרוש ראשון לתפלה, קטע 8

מי יתן תבא שאלתי ותקותי יתן אלוה. הן אמת כולי האי ואולי אוכל להשיג שהשאלה שאני שואל היא תבא אלי מאליה יבא הטוב ויבא מ"מ. אמנם עדיין יש לי תקוה ותוחלת בחסד עליון יתן אלוה יזכני הוא ית' שהוא עצמו יהיה הנותן השאלה הזאת ואכירנה ממנו ולא שתבא ממילא כאילו אין שם נותן כי זה אליה וקוץ בה. ולכן אנו מתפללים אל תשיבנו ריקם שנשיג מה שאנו שואלים ויהיה זה מלפניך ממש ולא באופן אחר כאמור. ואת הכל יעשה יפה בעתו ברחמיו הרבים. אם גם אנחנו כלנו נשתדל ליפות את מראינו במעשינו הטובים ולהשלים בתפלתנו המכוין הראוי: עת לחשות דרושים למעלת השתיקה. לרסן הלשון בדבורים הבלתי ראויים. דרוש ראשון

בתרא פרק גט פשוט. א"ר יהודה אמר רב רובן בגזל ומעוטן בעריות והכל בלשון הרע. לשון הרע סלקא דעתך. אלא באבק לשון הרע:

החסיד האלהי בעל חובת הלבבות ז"ל. ברצותו להמציא דרך נכונה להביא בם האדם אל הפרישות כפי מה שיאות בחושים הגופניים ובחושים הנראים. כתב בפ' ה' מאותו השער שיתחיל בראשונה לאסור הלשון ולבלום השפתי' עד שתהי' הנעת האבר הכבד שבאברים יותר קלה מהנעת הלשון ולהיות הלשון מהיר בתנועתו וחטאיו רעים מכלם בעבור קלותו וכו'. והמתיק הענין בהמשילו הלשון לשער האוצר שכשישמור השער יהיה שמור האוצר ומה שיש בו ובהיות השער פתוח יצא מה שאינו חפץ וכו'. נמצא אם כן חסימת הלשון ובלימת השפתים סבת שמירה מעולה אל אוצר הגוף לבלתי יחטא ויצא חוץ ממחיצת שלמותו. ואולי לזה רמז המשורר ע"ה באמרו:

אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי נאלמתי דומיה החשתי מטוב וכאבי נעכר. חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש דברתי בלשוני. אמר כי כשהיה רואה עצמו נרדף מהרשע העצמי הוא יצרו הרע ובהיותו לנגדו מבקש להכשילו לבלתי ישמור דרכיו הישרים. הוא לא מצא לזה תקון יותר חזק ובריא ממה שהוא להזהר בשמירת השער דהיינו הלשון לבלתי חטוא בה. כי בהמנעו מחטוא בלשון כבר הוא שמור בזה מכל הדרכים. וזה אשמרה דרכי. ובמה זה תהיה שמירה מעולה זו אל הדרכים שלי מחטוא בלשוני בהזהר מלחטא שום חטא בלשוני ואיך תהיה הזהרה זו בארו באמרו אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי. שכל עוד שהרשע האויב הזה יהיה לנגדו שהוא בלי ספק כל ימי חייו. כי בשום זמן לא יתרחק ממנו. לעולם יחסום פיו ויבלמהו מלדבר. כי בזה ודאי יהיו כל דרכיו שמורים ובטוחים. ובאר מתועלת השתיקה באמרו נאלמתי דומיה וגו'. וזה מיוסד לדעתי על מה שאמרו בירושלמי פרק מי שהיה טמא:

תני רבי חייא יפה שתיקה לחכמים ק"ו לטפשים וגם שלמה אמר גם אויל מחריש חכם יחשב. אין צ"ל חכם מחריש. והרגיש מוהרר"י בן חביב זלה"ה דמאמרו תחלה ק"ו לטפשים. יראה שהוא מבואר וצודק יותר בטפשי' מבחכמים. ומאמרו בסוף ואצ"ל חכם מחריש משמע שהוא יותר מבורר וצודק בחכמים מבטפשים והוא ע"ה חלק בין יפה שתיקה לחכם יחשב. וכבר הרגיש הוא בעצמו דוחק הלשון דקאמ' וכן שלמה אמר וכו' ולי אפשר כי הוא מהמבואר שאין דבורי כל האנשים שוים בנושאיהם. כי כל אחד ידבר במה שמתעסק בענין פרטי מיוחד אליו לפי מלאכתו שהחכם ידבר בעניני חכמה ודעת. והטפש ההמוני ידבר במילי דעלמא ודברי הבאי. ואין ספק שיותר יצדק בדבורו מי שהוא בעל מלאכת אותו הדבור מזולתו שאינו מענינו. ולא נטה מטבעו אליו. ועתה א"ר חייא כי אפי' החכמים המדברים תמיד בדברי חכמה. תהיה אצלם השתיקה יפה מאד שישתקו מלדבר בדברי חכמתם. כפי הזמן והסבה המתחייבת כן. עם היות החכמה היא מלאכתם הפרטית. וכ"ש לטפשים. שתאות להם השתיקה מדבר חכמה שאין להם מבוא בה. וכן תמצא ממש לשלמה ע"ה ששמר סדר זה עצמו ללמוד קל וחומר על השתיקה למי שאינו שייך באותו הדבר. ממי שהוא בעל אותה מלאכה. כי אמר גם אויל מחריש. שרצה לומר במלת גם. שאפי' האויל כשיחריש וישתוק מדברי הבאי שהם עסקי דבריו ביחוד יחשב לחכם. ואין צריך לומר לחכם מחריש מדברי בטלה אלא שאין זה מענין החכם וטבעו. ואם כן יש כל כך צורך והכרח בשתיקה זו. כי לא בלבד תצדק בדברים הפחותים והרעים. אלא אפי' בדברים הטובים והמעולים תאות כפי מה שיגרום העת והזמן. והוא מה שאמר דוד ע"ה נאלמתי דומיה החשיתי מטוב. מצאתי כל כך תועלת בשתיקה עד שנדבקתי בה בדרך כלל לכל הדברים ונשתתקתי ונאלמתי. לא מבעיא מלדבר במילי דעלמא הרעים אשר להם דומיה תהלה מטבעם. אלא גם החשיתי מטוב ממה שהוא טוב ונאות כפי מה שיצטרך ונמשך על ידי השתיקה זו שכאבי נעכר. הכאב והצער והצרה הבאה אלי לסבת הדבור. הוא נעכר כלה ואבד שאני נצול ממנה בעבורי השתיקה. מה שהוא להפך כשאני מרגיל לשוני לדבר. כי אני גורם רעה לעצמי ולזולתו וזהו חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש. כשאני מדבר בלשוני. כי ממנה תוצאות הקטטות והמריבות בערה בה אש המלחמה מנפש ועד בשר תכלה. וכל רעות שבעולם באות בסיבתה. ואחשוב להבין כונה זאת בדברי רב ע"ה במאמרנו כאשר נדייק בו. שלא מצאנו שום סדר מדרגות בחלוקות אלו לא מלמעלה למטה ולא בהפך. כי אם רצה להיות מוסיף והולך. היל"ל מעוט בעריות ורוב בגזל והכל בלשון הרע. ואם כונתו להיות פוחת והולך יתחיל מהכל ויסיים במעוט. ואגב ארחין נעמוד על דקדוק קטן. ואם הוא חלוש. למה בחלוקות הכל הוסיף אות הה"א. מה שלא בא בחלוקות רוב ומעוט שלא אמר הרוב והמעוט. אבל ירצה לדעתי כי להיות האהבות ג'. כנודע ואהבת הטוב היא המקווה לאדם שלמות והצלחת נפשו אבל אהבת הערב והמועיל כשיהיה נמשך אחריהם גורמים אבדנו. לכן אמר כי משתי אהבות אלו רוב בני אדם נכשלי. באהבת המועיל ולפיכך לא ינצלו מגזל. ומעוטן נכשלין בערב והיינו בעריות. אמנם דע לך כי הכל כאשר לכל. כלומר בין גזל בין עריות. וכל מיני מדות רעות פחותות ומגונות אחרות. כלן נקבצו ונמצאו בלשון הרע וממנו נתהוו. וכאותה שאמרו פרק יש בערכין אמר ריש לקיש כל המספר לשון הרע מגדיל עונותיו אדם ניצול ממנו בכל יום. ואחרי אשר דבור הלשון הוא אבי אבות הרעות והעבירות כלן יחוייב לנו עד לשמים. ותניא דבי ר' ישמעאל כל המספר לה"ר מגדיל עונות כנגד שלשה עבירות: ע"ז גילוי עריות שפיכות דמים כו' הרי דכלהו גופי עבירה איתנהו בלשון הרע. ולפיכך אמר רב הכל בלה"ר. לומר שכל עבירות שבעולם נמצאו בלשון הרע וממנו נמשכים ומתהוים ופריך לשון הרע סלקא דעתין. דכיון דקאמר שהכל בא ממנו כאלו הוא סבה ליתר הפחיתות. והרי כמה וכמה יש שאינם בעלי לה"ר. עם היות שיש בהם פחיתיות אחרות. והשיב שאינו דוקא על לה"ר ממש. אלא אבק לה"ר שאין שום לגלות מצפוניו וסתרי מומיו ברבים. למען נוכל לתקן עותתו בכל הדברים אשר הוא משחית בהם. והן אמת כי בהכנסי לדבר עם מעלתכם בעניני תוכחות מוסר ולהיישיר את העם ולהדריכם במה שצריך תקון. יראה ורעד יבא בי. יען בא אל זכרוני מאמרם ז"ל פ"ק דברכות:

אמר רבי חלבו א"ר הונא כל אדם שיש בו' יראת שמים דבריו נשמעים שנאמר סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם. ועם שפשוטן של דברים מובן מעצמו. שהמוכיח אחרים אם יש בו יראת שמים אז ישמעו ויקבלו דברי תוכחתו. שכשיאמר טול קיסם מבין שיניך. לא יוכלו להשיבו טול קורה מבין עיניך. מ"מ מדאפקיה בלשון שמיעה. וגם אמרו בלשון הווה ולא אמר לשון עתיד שהיל"ל ישמעו דבריו או יהיו דבריו נשמעים וכיוצא אני מבין בכונתו. על הדרך שאמר איוב לחביריו. מה נמרצו אמרי' יושר ומה יוכיח הוכח מכם. הלהוכח מילים תחשובו ולרוח אמרי נואש. והוא כי מצאנו מגדולי שבחי המעלות שימצאו במלך משיחנו מהרה יגלה. הוא מאמר הנביא ע"ה:

ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ. והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע. כי באמת יקשה. דבשלמא אמרו והכה ארץ בשבט פיו וכו' ניחא שהוא ענין נסיי יוצא מחק הטבע האנושי וימצא בסגולה במשיחנו. אבל שישפוט בצדק ויוכיח במישור מאי רבותא בהא. וכי צריכא למימר שלא יעשה עול במשפט הרי מדה זו היא מצויה בהכרח אצל כל אדם בינוני. ובזולתה יקרא איש בליעל רשע מעול וחומץ:

אמנם לדעתי ירצה כי התוכחת והיסורין הם שני שמות נרדפים יורו על שני דברים שונים בענינם. כי התוכחת הוא בפה ע"י דברים נאמרים בכלי הדבור הפה והלשון והשפתים. שהם דברי כבושין וכיוצא. מגיעים אל לב השומע לא יגעו בגופו כלל. אולם היסורין הם בהפך זה כי הם נוגעים בעצם ובבשר בגוף המתייסר. ובהכרח יצטרך לזה פעל ממש נעשה בכלי המעשה ואין לדבור גרידא מבוא לזה כלל. ואמר הנביא ע"ה כי מגדולת המלך הקדוש הזה שהוא יהיה בעניניו בהפך מה שהוא בטבע המין האנושי כי מה שאצל האנשים יצטרך דבור ואמירה יעשהו בפועל ממש בלי שום מוצא שפתים. אין אומר ואין דברים. ומה שיעשה שאר כל האדם בכלי המעשה יעשה אותו בדבור בעלמא. וזה כי הוא ישפוט הדלים לא באמירת הדין ובברור המשפט בפיו. לומר איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב. אלא שהוא בעצמו בכל פעולותיו ובכל מעשיו יעשה תמיד הצדק המוחלט והגמור וממולא באותו הצדק הנמצא בו. יבא לשפוט את זולתו כי יעשה רושם חזק בלב כל אדם מה שיראו בו מהצדק ויתרחקו מעשות שום דבר מעוקל וצא יצטרכו להתקרב למשפט בשביל שום טענה כי ממנו יראו ונמצא המשפט נעשה מאליו. כההיא דסוף פרק חזקת. רבי ינאי הוה ליה אילן הנוטה לרשות הרבים הוה ההוא גברא דהוה ליה נמי אילן הנוטה לרשות הרבים אתו בני רשות הרבים הוו מעכבי עליה. אתא לקמיה דרבי ינאי אמר ליה זיל השתא אתא למחר בלילה שדר קצייה לההוא ד דדיה למחר אתא לקמיה. אמר ליה זיל קוץ. אמר ליה הא מר נמי אית ליה אמר זיל חזי אי קוץ דידי קוץ דידך אי לא קוץ דידי לא תיקוץ את וכו'. ואיכא למידק למה ליה לארוכי כולי האי זיל האידנא ותא למחר. לימא תא למחר. ופשיטא שאם יבא למחר יצטרך ללכת עכשיו ולמה לא נתן לו שום סבה על מה שמענה דינו. כדאשכחן ברב פפא פ"ק דביצה דכי קאמר לאושפזיכניה כה"ג זיל השתא וכו'. קאמר טעמא משום דרב לא מותיב אמורא מי"ט למחר וכו'. וכן באמרו זיל חזי אי קוץ וכו'. יאמר בקצור דידי נמי קוץ. וזה יספיק כיון שידע שכבר נקצץ:

ונראה לי כי רבי ינאי ע"ה הבין מזה האיש שהיה מורה היתר לעצמו לבלתי קצוץ האילן בהיותו סומך על רבי ינאי שגם הוא היה לו אילן כיוצא בזה. תדע שלא באו בני רשות הרבים לתבוע לפניו תביעה זו. אלא הוא הקדים לבא לפני ר' ינאי להציע השאלה בחשבו שיאמר לו שהדין עמו. ושוב לא יוכלו בני רשות הרבים לעכב עליו בפני שום בית דין. וכיון שראה רבי ינאי שמעשיו גרמו לזה שיקיים אילנו. היה רוצה שגם ע"י מעשה שלו יתקן האחר עותתו מבלי שיאמר לו כלום. ולכן אמר לו זיל השתא ותא למחר להורות לו שאין תכלית כונתי החזרה למחר אלא העיקר המבוקש הוא שילך עתה לחוץ ולא יתעכב כאן. שהוא רימז לו שמההליכה לחוץ תתברר לו שאלתו וישים לב על זה לומר. למה זה ישלחנו בלי שום תשובה ויתעכב דיני בלי התנצלות בדבר שהוא בלי ספק פשוט אצלו. והוא מקפיד בפרטות על ההליכה. הלא דבר הוא. ומתוך כך יבין שודאי כונתו שילך עכשיו לראות מה יצוה רבי ינאי לעשות בשלו. ויעשה כן גם הוא וכשחזר אליו עדיין עם השאלה חשב שמא כשבא זה לשאול מעיקרא לא ידע כלום מאילנו של רבי ינאי. ולפיכך לא נתן לב על דבריו. ללכת לראות מה עשה בשלו. ומפני זה השיב לו מיד זיל קוץ. אך כשאמר לו הא מר נמי אית ליה. אז נכנס בלבו ספק. והוא אחת משתים אם שזה לא הבין כונתו ולא הלך לראות מה היה מאילנו של רבי ינאי. ואם שהבין והלך ולא מצאו קצוץ. כי אעפ"י שהוא שלח לקצצו. אולי השליח לא עשה שליחותו ועל כן אמר זיל חזי וכו'. למען ישוב להגיד לו שאם לא נקצץ ישוב לשלוח לקוצצו עכ"פ. נמצא א"כ שרבי ינאי היה רוצה להגיד דבר המשפט ע"י מעשה בשל עצמו:

וזה הוא מה שנשתבח בו המלך המשיח. שישפוט בצדק הנמצא בו את הדלים. מבלי שיצטרך לומר להם כלום גם כשיבא להוכיח לא יוצרך להרבות דברי תוכחות וכבושין. אלא תוכחתו תהיה ע"י היושר אשר ימצא בו. כי כשיראו כל דבריו ביושר ובאמונה. ישתדלו להדמות אליו. ולא יצטרכו לשום תוכחות. ובהפך זה היסורין ועונשי הגוף שיצטרכו בהכרח לכלי המעשה. הוא יעשהו ע"י דבור בלבד. כי יכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע. והוא הוא מאמר איוב מה נמרצו אמרי יושר. כלו' עם היית היושר שעושה האדם הוא דבר נעשה בפעל בלי השמעת קול. כי אין שם הוצאת שום אומר ודברים. מ"מ אמר ע"ד נעימות המשל. שהאמרים היוצאים מן היושר הנמצא באדם. הם אמרים נמרצים וחזקים. משמיעים קול גדול כאלו יריעו אף יצריחו ונכנסו דבריהם באזני בני אדם לאמר עשו כמוני. ומה יוכח הוכח מכם. כמה גדול ועצום הוא התוכחה כשהוא מכם הבא מצד עצמכם מבלי שום דבור. יהיה הגוף שלכם. הוא עצמו מאליו המוכיח מצד המעשים הטובים והישרים הנראים בכם. כי בלאו הכי הלהוכח מילים תחשובו. האם נראה בעיניכם שכדי להוכיח תצטרכו לחשוב מחשבות לחבר דברים ומלין ביופי המליצה למען חקות בלב השומעים כונת התוכחות שקר וכזב אתם נוחלים כי באמת לרוח אמרי נואש. להבל ורוח יחשבו האמרים והדבורים הבאים מהנואש הוא הבלתי מתקשט ביופי המעשים כי לא יעשו שום רושם בשומעים. ואם כן העיקר המשמיע קול הברה גדולה. הוא פועל היושר והמעלה עצמה:

וזו הוא כונת המאמר אשר אנו בו. כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים. כלום אף עפ"י שיראת שמים מביאה את האדם לעשות מעשים מעולים אשר הם אלמים דוממים מבלי הוצאת קול והברה. מ"מ דבריו ועניניו הם מעצמם נשמעים. דקלא אית להו כאלו צווחי כי כרוכיא. ובזה יצדק לומר שהאנשים רואים את הנשמע. שהדבר אשר הוא מורגל להשמע בחוש השמע ע"י האוזן עכשיו הם מרגישים אותו בחוש הראות ע"י העין ועושה רושם כאלו היתה תוכחת מגולה. ודקדק ר' חלבו לומר כל אדם שיש בו יראת שמים. כי בענין התוכחת הבא מכח הלשון וקול דברים אין כל האדם מוכן לזה. כי בהכרח צריך יהיה חכם ויודע ובקי בטוב הדבור. אבל הדברים הנשמעים ע"י המעשים הבאים מחמת יראת שמים יוכללו בזה כל מין אדם המקושט ביראת שמים, חכם יהיה או לא. והוא מאמר קהלת ע"ה:

סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא וגו' כי זה כל האדם. יאמר כי המוכיחים ע"י קול ממש. אי אפשר להשמיע כל דבריהם בבת אחת. או שבסוף הדבור יהיה נשמע כל מה שקדם תחלה. כי בהכרח הדברים הם נשמעים זה אחר זה. ראשון ראשון ואחרון אחרון. אמנם יש נושא אשר בסוף הדבר בלבד הוא נשמע כלו לגמרי בבת אחת. והיינו יראת שמים ושמירת המצות. כי עם היות קדמו לאדם כמה הזמנות והכנות לעשות המצות שיצטרכו אליה. הנה כשיבא לגמר המצוה ולתכליתה. היא תכריז בבת אחת כל שלמות הפעל ומה שיצטרך אליו לבא עד תכליתו. ומכריח ומחייב בשתיקה לעשות כמוהו ולכן אני מייעצך שתשתדל להוכיח ע"י מצות ומ"ט כי זה כל האדם. אופן זה מהשמעת קול הוא מוכן לכל אדם. ולא יצטרך לזה חכמה גדולה הבלתי נמצאת אצל כל האנשים. ועוד דרשו כי זה כל האדם ע"ש. ויצא מכל זה כי עיקר התוכחת תלוי בכשרון המעשים הנמצאים במוכיח. ע"כ זחלתי ואירא כי עירום אנכי מכל טוב זה וממעשים שולל וריק מכל חכמה וידיעה. ואיך אפתח פי בדברי תוכחות אשר אני צריך להם בכפלים וכפלי כפלים. אך זאת אשיב כי באמת וישר תוכחת זו לעצמי אני עושה אותה. למען תתעצם יותר ותעשה בי רושם חזק. אני מודיע ברבים הדברים הבלתי מהוגנים הצריכים תקון. כי על ידי זה אתבייש ויחון ה' לשאתעורר לעשות המוטל עלי לעבודתו יתברך. הוא יסייעני על דבר כבוד שמו ונאמר כי רב ע"ה במאמרנו הודיענו היות רוב העולם נכשלים בגזל. וכבר הורונו שאין אדם נצול בכל יום מאבק גזל. ודבר ברור הוא כי אין למכשול זה שום תקון אלא בהחזרת ממש על הדרך שעשו אנשי נינוה שהוכרז להם וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם כאשר פירשנו בדרושי הימים הנוראים בס"ד יע"ש. וכמה תצדק גזירה זאת של רוב בגזל כי יש הרבה מיני גזל תחלה במה שנמצא בינינו גזל גמור וחמור מקדשי שמים. והוא מעוט ההשקפה בברכות הנהנין אשר עליו נאמר כל הנהנה מן העה"ז בלא ברכה כאלו גוזל להקב"ה ולכנסת ישראל שנאמר גוזל אביו ואמו וגו'. ואמרו שם לוי רמי כתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם ל"ק כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה. ויראה כי הפסוק עצמו מפרש הענין באמרו השמים שמים לה' וגו'. לא המתים וגו'. לא אמר והארץ נתן לאדם אלא לבני אדם הוא שם נאמר על השלמות והצדקות כאשר הביא בילקוט בתחלת יחזקאל בשם תנא דבי אליהו בן אדם בן אנשים כשרים. בן אנשים צדיקים בן גומלי חסדים וכו'. והכונה שלא נתן ה' את הארץ לכל המין האנושי בכלל שתקרא של כלם בשוה. אלא דוקא לבני אדם לאותם שהם בני אדם ראוים להקרא בשם זה מצד שלמותם. ובאר ההפרש והטעם למה תהיה לקצתם ולא לכלם. והוא לא המתים יהללו יה וגו'. אותם אשר הם נעדרי ההרגש וחסרי ההשכלה כמתים. אינם שמים על לב להלל לה' ולתת לו תודות ושבח על מה שנותן להם ה' ממאכל ומשתה ושאר הנאות העולם ואינם קונים אותו הדבר ע"י הברכה. ולפיכך נשאר לה' והם גוזלים אותו ממנו כי לא קנאוהו בדמי הברכה. אמנם אנחנו עם תורתו בלבנו הנקובים בשם בני אדם. אנו מברכים להקב"ה על כל דבר ודבר תחלה וסוף. ובזה תשאר הארץ שלנו מקנת כספנו על ידי ברכותינו. ובדורנו זה מקילים מאד לבלתי הזהר באלו הברכות ואין מחשיבים הדבר לכלום להתקרב אל חנות מוכרי הפירות ולתת אל פיו אשכול ענבים ומן התאנים ומן הרמונים בלי שום ברכה. כאלו לא אדונים לאלה חלילה. ובדידי הוה עובדא כי ראיתי א' מחשובי הבעלי בתים שלח ידו ואכל פרי אחד בלי ברכה ראשונה. ושאלתי לו איך תאכל מבלי תברך תחלה. והשיב לי שהורגל כ"כ בזה עד שלא עלה על דעתו לברך. ולפי שעדיין לא השלים לאכול כל הפרי. ברך ברכה ראשונה על הנשאר. ואחר השלים אכילתו היה הולך לדרכו אמרתי לו תברך ברכה אחרונה. והתחיל לתמוה איך יברך ברכה אחרת. כי הוא מעולם לא ידע ולא שמע שיברכו ברכה אחרונה. אלא ברכת המזון אחר הסעודה והיה בעיניו כנבואה חדשה נוסח ברכת בורא נפשות רבות שאמרתי לו. אוי לאזנים שכך שומעות. וכל זה בא מההרגל הרע לבלתי החשיב לכלום דקדוקי המצות. ומה יעשו הבנים הקטנים. אם הם רואים האבות יאכלו וישתו ושמו יתברך שכחו מלברכו. ויש עוד מין גזל אחר והוא גנבת דעת הבריות כענין שאמר לבן ליעקב עליו השלום. מה