בינה לעיתים – חלק ב – דרוש ראשון לתפלה, קטע 7

הג' לסבת התפלה עצמה שלפעמים תהיה הבקשה בלתי הגונה. או לחובת זולתו. או שאלה קשה וכיוצא. אם הדבר עצמו הוא בלתי ראוי. אפי' יהיה השואל חשוב שבחשובים לא תכון שאלתו. הלא ראינו כמה גדלה מעלת המלכה בת שבע אצל בנה המלך שלמה ע"ה בבואה לפניו קם לקראתה והשתחוה לה והושיבה על הכסא לימינו. וכשאמרה לו שאלה אחת קטנה אנכי שואלת מאתך אל תשיב את פני. והוא הבטיחה שאלי אמי כי לא אשיב את פניך. עכ"ז כששמע מהות השאלה עצמה להנתן אבישג לאדוניהו. ראה ששאלה שלא כהוגן ובקשה מה שאינו מן הראוי ולא חפץ לעשות רצונה:

ולי בזה מהקושי כי מתכסוסי המלכות והדר גאונו הוא כשדבר יצא מפי המלך לא ישוב ריקם. ויאות לו לקיים דבורו עכ"פ. שלא יאמרו עליו כמו על פרעה מבטיח ואינו עושה ואיך המלך שלמה ע"ה אחר אשר החליט המאמר שאלי אמי כי לא אשיב פניך לא קיים דברו. כי סוף סוף לא היה שם איסור גמור אפי' נאמר שהמלך דוד ע"ה ידעה. כי נושא אדם מפותת אביו. ואין כאן אלא שלא להשתמש בשרביטו של מלך. ואף אם נאמר שהיה הדבר מוכרח להכחיש בעבור קיום המלכות. שאלו היה נותנה לו היה הכל מתבלבל. מ"מ איה איפה חכמת החכם מכל האדם שהיה לו להסתכל אולי תשאל שלא כהוגן והיה לו להטיל איזה תנאי קודם שיבטיחנה בהחלט. ולא יהיה לו מקום לחזור בדבורו. על כן אני אומר כי כלכל דבריו במשפט. כי היא אמרה שאלה אחת קטנה אנכי שואלת מאתך וגו'. ואדוניה כשדבר עמה לא אמר אלא שאלה אחת אני שואל מאתך ולא הזכיר מלת קטנה. והכונה היא כי כשהקטן שואל מהגדול אפי תהיה השאלה קטנה מאד הנה בערך השואל שהוא קטן. תחשב לגדולה לחסרון חשיבותו אצל השואל. והדבר בהפך כשהגדול שואל מהקטן אפי' יהיה הדבר המבוקש היותר גדול שבעולם תחשב לשאלה קטנה.. הלא מזער היא בערך השואל. כאשר אמר מרע"ה:

מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו' כלומר אף אם בעיניכם יהיו כל הדברים האלה גדולים ועצומים מאד. הנה בהיות הוא יתברך השואל מכם בגדלו וברוממותו המתעלה עלוי רב. כל זה שישאל ממך מה הוא ודאי מלתא זוטרתי היא. ולכן בהיות אדוניהו השואל מהמלכה בת שבע ע"ה. לא אמר ששאלתו היא קטנה כי לאשר נגרע ערכו מערכה אינה קטנה. אבל בת שבע שהיתה אם המלך אשר הוא חייב בכבודה. וחשיבות ערכה יקר בעיניו מאד. ומה גם באשר היא סבבה בהשתדלותה שימלוך שלמה בחיי אביו. ומנעה מלכות אדניה. אמרה לו שאלה אחת קטנה אנכי שואלת מאתך. לא אמרה שאלה קטנ' אחת אלא כיונה לומר שאלה אחת אשר היא קטנה ולדבר מועט תחשב בהיות אני השואלת מאתך אחרי היותי אמך ואתה בני. אשר ידעתיך היותך זריז ומהיר בכבודי. ופשיטא שכל אשר אשאל לאין יחשב לך בעבורי. אז אמר לה בחכמתו שאלי אמי כי לא אשיב פניך. ירצה שאלי שאלת אם מה שיאות לאם לשאול מבנה החביב אצלה. שודאי לא תשאל שום דבר שימשך לבן ממנו איזה נזק או פגם בשום אופן שיהיה. כי בזה ודאי אנכי מבטיחך לא אשיב את פניך. וממילא שאם לא תהיה שאלת אם. אלא שאלת זרה ונכריה לשאול מה שאינו נכון לי. אשיב ואשיב פניך.. וכשמעו השאלה הבלתי הגונה ההיא. באר לה שהיא מרידה במלכות ואינה ראויה להעשות. וכן הוא ית' אינו מקבל התפלה כשהיא אינה הגונה מאיזה צד שיהיה. ובזה אני מבין מה שאמר המשורר ע"ה בסוף מזמור סימן ס"ה. לכו שמעו ואספרה כל יראי אלהים אשר עשה לנפשי. אליו פי קראתי ורומם תחת לשוני און אם ראיתי בלבי וגו'. שמחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה. וככה יפורש אצלי מה שאמר צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו. ונודע דרך הראשונים שהקב"ה מציל האדם מיצר הרע. ואעפ"כ לא ירשיענו בהשפטו. ואני מפרשו כפשוטו ספי הנחה זו. שאין הקב"ה מחייב על המחשבה כשלא באה לידי מעשה. וזה הוא צופה רשע לצדיק. הרשע לא חסר מצדו מכל טצדקי האפשר להמית את הצדיק ומבקש אורחות עקלקלות בצדיה ובמרמה להביאו לידי כך. ואינו עולה בידו ולא באה העכבה מצדו. כי חפצו ומחשבתו תמיד להרגו. אלא שהוא ית' מונעו מבא בדמים ואין מחשבתו מצטרפת למעשה לפי שה' לא יעזבנו בידו ומציל את הצדיק וא"כ היה ראוי הרשע הרודף הזה לצאת חייב בדינו על כונתו הרעה אשר לא נמנע ממנה. ועם כל זה לא ירשיענו לזה הרשע בהשפטו. כיון שלא נעשה המעשה בפועל ממש. כי האון והמחשבה שראה וחשב בלבו אין הקב"ה רואה אותה להענישו עליו:

אמנם על פי דרכנו נדייק אמרו אליו פי קראתי. כי מהראוי היה לומר בפי קראתי. שהוא הקורא בכלי הפה. כמו במו פו אתחנן לו. ואם רצה ליחס הקריאה אל הפה הוה לו לומר אליו פי קרא. וכן מה שסיים לא הסיר תפלתו וחסדו מאתי. מה הכונה בזה. אבל ירצה כי הוא ע"ה בחסידותו וענותנותו. היה חושש שמא ישאל בתפלתו שאלה בלתי הגונה. שהוא עצמו ישאל ויתאוה מה שלא יתכן לו להתאוות. ויגרום שלא תהיה תפלתו מקובלת, ע"כ היה גומר ומסכים בדעתו להטיל הדבר לגמרי אליו ית' שדוד עצמו ישען ולא ישאל כלום. אלא שמה שהיה לו לשאול ולהתפלל בפיו ישאלהו הוא יתברך שמו בעדו. וכאלו יהיה הקב"ה הפה של דוד השואל מה שיצטרך מכסא כבודו עצמו. באופן יהיה הוא השואל והנשאל. וזה הוא אליו פי קראתי. אני קורא אליו יתברך. וזה שמו אשר יקראהו (הפה שלי) שיצא מפיו צדקה לשאול בעבורי מה שראוי לי ואני אשתוק ולא אומר כלום אפי' להתחיל בשבחו של מקום ברוך הוא כדי להתפלל. אלא ורומם תחת לשוני. כמו דבש וחלב תחת לשונך. אכחידנה תחת לשוני ולא אומר כלום. והטעם בזה כי אם און ראיתי בלבי. אם בתפלה שאתפלל אני תהיה תאות לבי וחפצי איזה דבר שהוא און ובלתי הגון. הנה זה בלי ספק יגרום שלא ישמע ה' תפלתי. ולא תקובל כשאינה ראויה כפי עצמה. ואני לא אדע מה אומר. ולפיכך אמרתי יהיה הוא ית' ויתעלה שמו הפה שלי. ולא אני עצמי אשאל. ונמצא שהתפלה לא תהיה ממני. אלא כביכול הוא ית' ויתעלה על מדת רחמנותו בעדי והחסד אשר יעשה עמדי יבא מצדו שהוא יתברך יבקשהו ולא אני. אך ע"ז אומר ואפרסם גודל רחמיו ית' ומפעולותיו שעשה לנפשי כי לא הסכים עם הסכמתי. אלא רצה שאני אהיה המתפלל על עצמי ושם בפי דברים נאותים ראויים להשמע. וזה הוא אכן שמע אלהים הקשיב בקול תפלתי וא"כ אברך שם אלהים ואשלם לו תודות אשר לא הסיר תפלתו וחסדו מאתי. לא רצה להסיר התפלה שתהיה שלי. והחסד שיהיה מאתי ונמשך ממני ולא שהוא יתברך יעשהו מעצמו וזה לפי שהיתה תפלתי ראויה והגונה. ולא בלתי כדאית. שאל"כ אינה נשמעת:

הד' מפני הזמן. דמדקאמר ואני תפלתי לך ה' עת רצון מכלל דאיכא עת שאינה של רצון כאשר דקדקנו בדרושים שעברו. ושם דברנו עו ענין זה. לא נכפיל הדברים:

הה' בעבור המקום כי כבר ידענו כמה חשו ז"ל על מקום התפלה אם על קביעותו. ואם על טהרתו. ואם על קדושתו. ואמרו בפ"ק דברכות. אמר ליה רבי יצחק לרב נחמן בר יצחק מ"ט לא אתי מר לבי כנשתא לצלויי א"ל לא יכילנא אמר ליה לכנפי מר לעשרה וליצליה א"ל טריחא לי מלתא. ולימא לי מר לשלוחא דצבורא דלודע ליה למר בעידנא דמצלי צבורא א"ל מאי כולי האי אמר ליה דאמר ר"י משום רשב"י מ"ד ואני תפלתי לך ה' עת רצון אימתי עת רצון בשעת שהצבור מתפללין וכו'. ולכאורה קשה דהא חזינן ר' אמי ורבי אסי אף על גב דהוו להו תריסר בי כנישתא בטבריה לא הוו מצלו אלא ביני עמודי היכא דהוו גרסי. וכן אביי. ואין ספק דרב נחמן שלא היה הולך לב"ה היה מתפלל בבית מדרשו דמסתמא היה בביתו ועוסק בד' אמות של הלכה. וא"כ מה מקשה לו ר' יצחק מ"ט לא אזיל מר וכו' אולי סבר רב נחמן כרבי אמי ורבי אסי ואביי. וראיתי לרב בעל עין ישראל ז"ל לעיל גבי הא דתניא אבא בנימן אומר אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בב"ה במקום רנה שם תהא תפלה וכו'. הקשה מהא דר' אמי ור' אסי. וכפי הנראה הבין ז"ל דאבא בנימין מצריך להתפלל בב"ה כדי שתהיה התפלה ברבים ור' אמי ור' אסי ג"כ היו מתפללים עם תלמידיהם שהיו רבים. ולפ"ז תהיה קושיית ר' יצחק לר' נחמן לפי שהיה מתפלל ביחיד. אך קשה לי א"כ אבא בנימין למה תלה הדבר בב"ה יאמר אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בצבור או ברבים. ועוד מדחזינן שהשיב רב נחמן פעמים לא יכילנא טריחא לי מלתא. כמתנצל על הדבר. נראה שהוא מסכים שהיה ראוי להשתדל בהשתתפות הרבים וכיון שכן הוא. כשחזר לומר לימא ליה מר וכו'. מאי קא מתמה מאי כולי האי וכו'. פשיטא שהכונה כפעם בפעם למען זכות הרבים תועילהו:

ועל כן אני אומר כשנדייק באריכות לשון של אבא בנימין אין תפלתו של אדם נשמעת וכו'. והיה מספיק לומר אין התפלה נשמעת אלא בב"ה. אבל הכונה הוא כי המהודר מן המהודר בענין התפלה הוא לבקש שיצטרפו לו שתי זכיות לסייעו:

הא' זכות המקום שהוא בית הכנסת. כי להיותו מקום מקודש מיוחד לתפלה ולשבח בו ית' בשירים ורננות. יועיל איכות המקום. לשתעשה התפלה הפרי המבוקש:

והב' זכותא דרבים דעדיפא שיתפלל בחברת הצבור. ושתיהם נקבצו באו לו לאדם כשהוא בא לב"ה להתפלל בשעת התפלה אך אם לא יוכל להשיג את שתיהן. ישתדל לפחות על אחת מהן שאם לא ימצא להתפלל בעשרה. יבקש מיהו להתפלל בב"ה כדי שתספיק קדושת המקום להועיל לתפלתו מה שחסר בהעדר הרבים ובהיותו יחידי. וזה הוא שאמר אבא בנימין אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בב"ה. ירצה כשהיא תפלתו מיוחדת של אדם יחידי שאינו מצטרף עם הרבים. אינה נשמעת אלא בב"ה. אבל בלאו הכי הרי הוא קרח מזכות הצבור וגם מזכות המקום ולא תשמע תפלתו. וכן בהפך כשיהיה לו איזה עכוב. ימנעהו לבא לב"ה. ישתדל על הזכות האחר מהצערפות הרבים שתסייעהו בתפלה. והשתא ראה ר' יצחק לרב נחמן היה חסר בתפלתו משתיהן כי לא היה הולך לב"ה וגם לא היה מחזר אחר עשרה. וע"כ היה מבקש ממנו ישתדל לפחות על א' מהם. והוא מה שאמר לו תחלה. אחר היותך מתפלל ביחיד. למה לא תלך לב"ה. כי שם מקום יועיל ליחיד ולא חוץ ממנו. וכשאמר שאינו יכול לילך כי תש כחו כדפרש"י ז"ל. הלך לו אל האחרת שיקבץ עשרה. ותועיל זכותם תמורת זכות המקום של ב"ה. וכשראה שלא היה אפשר לו בשום א' מהנה. בקש תרופה אחרת מצד הזמן שיתפלל בשעה שהצבור מתפללין ורב נחמן היה סבור שאין תרופה ליחיד אלא כשהוא בב"ה ממש. או כשהוא חוץ מב"ה בהיותו יחד עם הרבים ובחברתם אבל כשאינו בב"ה וגם הוא לבדו במקום אחד. והם רחוקים ממנו במקום אחר. לא יקרא זה צרוף. ולזה אמר מאי כולי האי. כלומר אפי' אעשה כל ההשתדלות הזה שאצוה לש"צ יודיעני השעה שהצבור מתפללין ואתפלל אני אז מאי הוי ומה יועיל כיון שאני נפרד מהם. אז אמר לו כי עכ"ז יועיל מאד כמאמר רשב"י ע"ה שדקדק בכתוב אמרו ואני תפלתי לך ה' וגו' שעם היותי אני לבדי המתפלל. אבקש לפחות העת והזמן של רצון. והוא בשעה שהצבור מתפללין וכו'. ואם לא כן כשיחסר המקום הראוי. תתעכב קבלת התפלה ונמצאו חמשת הפרטים האלה מונעים גדולים:.

האמנם גדלו חסדיו ית' ורחמיו העצומים. ואין לנו להתייאש מהם. כי עם כל העכובים האלה והראותם פנים של קושי. עדיין קותה נפשנו להשיג כל מבקשנו בתפלתנו. ויפסיק דבר אחד בלבד שיצטרף בתפלה. לסלק כל אלו המונעים והעכובים והוא בהיותה נאמרת בכונה רצויה ממעמקי הלב ולא כגוף בלי נשמה. כי בכח הכונה החזקה יסתור ויפרוץ כל החומות האלה ויקובל ברצון לפני בוראו ושום דבר לא יעמוד בפניו. ועל כונה זאת נפרש אותה שאמרו קרוב ה' לכל קוראיו יכול לכל ת"ל לכל אשר יקראוהו באמת. כי לכל קוראיו יהיה קרוב אפי' ימצאו אצלו עכובים אלו לכלם יתקרב וישמע. והוא כשיקראוהו באמת. שהוא ממש מוביות הכונה והתעצמות הרעיון והמחשבה. כי המתפללים מן השפה ולחוץ בלא לב והתעוררות הפנימית. תפלתם אינה באמת אלא כי חוכא ואטלולא ומצות אנשים מלומדה. וגדול כח התפלה המכוונת. כי ע"כ בהיותה באמת מלב ומנפש. אפי' הוא רשע גמור אי אפשר מבלי תצטרף עמה ממילא תשובה נמרצת והרי זו תחבושת לכל החלאים וארוכה ומרפא לכל מדוי הנפש הרעים. ולנו לעינים מאמר רבי יצחק ע"ה בפ"ק דר"ה ד' דברים מקרעים גזר דינו של אדם וכו'. וכל זה מגודל חסדיו ית' כאשר אמרנו:

והוא מה שרצה רבא ע"ה במאמרנו. כי שאלת מ"ד אהבתי כי ישמע וגו'. הוא לדעתי קושי' עצמית בכתוב. כי ידוע מגדר האהב' והחשק שהם שתי שמות יורה כל א' מהם הוראה מתחלפת מחבירו. כי החשק יצדק על אשר יתאוה וישתוקק מה שאינו מושג עדיין אצלו. והוא מחוסר הקנין. ואחר שישיג מה שחשק הלך לו החשק ונכנס האהבה. שיאהב אותו הדבר המושג ויהיה חביב בעיניו. אבל לא יפול שם אהבה על מה שנעדרה אצלו השגתו ועדיין לא בא לידו. אלא הנכון לומר עליו שהוא חושק ושוקק אותי הדבר. וברצות המלך החכם ע"ה בשירו המקודש להגזים מאד באהבתו ית' את עמו ישראל. אמר.

אני לדודי ועלי תשוקתו. ירצה נתעצמה כ"כ האהבה הנאמנה שחבבם הוא יתברך. כי אני לדודי. כבר אני שלו והוא אדון לי שולט ומושל בי כמושל על קנינו מבלי שום מונע ומעכב. ועכ"ז ועלי תשוקתו. עושה עצמו בגדר שוקק וחושק אותי. כאלו כב"י הוא תאב. כדרך מי שעדיין לא השיג מבוקשו. וזה עלי בעבורי להנאתי ולטובתי לשאתעצם תמיד יותר אל השלמות. כמי שעדיין לא הגיע לזכות להיות שלו. כדי שאח"כ יאהבני אהבה עזה כאשר תגדל האהבה לאשר ישיג ממנו דבר שהיה חושק אותו מאד תחלה. ויותר מזה בארו מרע"ה כשאמר:

הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה רק באבותיך חשק ה' לאהבה אותם וגו' אמר בפירו' האמת הוא כי כל הנבראים כלם הם שלו ית' הארץ וכל אשר בה. והוא מחזיק בהם כמי שמחזיק בשלו. ובכלל כל אלה ודאי נכנסו גם האבות כי כלם הלא שלו הם. וא"כ אין מקום לחשוק בם ולהתאוות להם. כמו שלא יתכן לומר שיחשוק בכל יתר הנבראים. מאחר שכבר הם שלו. ואע"פ כן רק באבותיך חשק וגו' נבדלו אבותיכם בלבד משאר הנבראים. שהוא ית' חשק בהם. הכתיב לעצמו היותו רוצ' בם בתורת חשק ותאבון לא שח"ו יהיה הדבר כן מצדו חלילה שעדיין לא קנה אותם. אלא היה כן לאהבה אתכם לבא לכלל גדר אהבה עמהם הבאה אחר החשק כי אשר יש לו דבר שהחזיק בו. מבלי קדמה לו תשוקה וחשק להשיגו לא יתחייב שיאהבהו אהבה נמרצת. ואולי לא יחשיבהו לכלום. אבל כשתחל חשק בו והשתדל בהשגתו. ודאי בהגיעו אליו יאהבהו. וע"ז האופן נתרצה ית' לומר שחשק באבות. כדי שחשק זה יגרום לאהבה אותם וכיון שכן הוא איך אמר דוד ע"ה. אהבתי כי ישמע ה' את קולי. כי מאמרו ישמע ה' את קולי. יראה שעדיין הוא מחוסר השמיעה. ולא יתכן לומר היותו אוהב שהוא יתברך ישמע את קולי אלא היה צודק בזה לשון מורה על התאוה או החשק או התקוה ותוחלת וכיוצא. לכן שאל רבא מ"ד אהבתי כי ישמע ה'. והקדים כי לתת ישוב לזה דרש רבא וכו'. ירצה הביאהו ההכרח לומר על פסוק זה בדרך הדרש ולצאת מפשוטן של דברים. שאלו לפי המובן השטחיי יקשה מ"ד אהבתי וגו' כאמור שהוא בלתי צודק. אלא צריך שנדרוש על צד הדרש. שעם היות מלת אהבתי מהקל והוראתה על הפועל האוהב. נדרשהו עתה כאלו באה מהנפעל ותורה על הפעול כדרכם ז"ל בדרשותיהם על צד ההכרח יחליפו הבנינים כמו עתה ידעתי עתה הודעתי ורבים כמוהו. כן עתה מה שאמר אהבתי שרוצה לומר אוהבתי אין מובנה אלא נאהבתי. והכונה אימתי אני בגדר אהובה אצלו ית' שכבר אני שלו. ואז הוא אוהב אותי כמי שמחזיק בדבר שחשק בו תחלה כפי טבע האהבה. הלא הוא כשאתה שומע בקול תחנוני. כי אין ספק אחר שהטה אזנו לי ושמע תפלתי. בהכרח התפללתי באופן שלם ובכונה רצויה עם כל התנאים הצריכים עד שקרעתי כל המסכים המבדילים וסלקתי כל המונעים ומעכבים מלקבל התפלה. ומאחר שנתקבלתי. ודאי ממילא אני אהובה לפניך. כי קניתני ונעשתי שלך וזכיתי לשתגיע אהבתך לי. וסיימה להפיל תחנתה שאף אם לא יהיה הדבר כן חלילה אלא אני דלה מן המצות מ"מ לי נאה להושיע. כפי מדת טובך בהיותך מטה כלפי חסד. הלא כה מבטנו בימים המקודשי' ימי התשובה מאתו ית' להעתר לנו בתפלתנו ותהיינה אזניו קשובות לקול תחנוננו. והבקשה היקרה המיוחדת לזמן ההוא שהיא אבינו מלכנו וכו'. היתה חתימתה אבינו מלכנו אל תשיבנו ריקם מלפניך. כי בכל לבב אנו מתפללים לפני כסא כבודו שלא בלבד יעשה בקשתנו. אלא יהיה הדבר על צד היותר מעולה ושלם שאפשר. כי כבר יקרה לשאול שאלה מאת המלך. ואין אהבתו שלמה עמו. לא יראה לו פנים צהובות ולא יבטיחנו למלאת חפצו אבל אחרי צאתו משם. יצוה לא' מעבדיו יספיק לו כל צרכו. כאלו עושה זה העבד מעצמו. מבלי ירגיש האחד שבא זה מעם המלך אך את אשר יאהב ויחפוץ ביקרו. בההיא שעתא הוא עצמו יקים דבר עבדו ועצתו ישלים ולא ע"י זולתו בהסתרת פנים. והמשורר ע"ה העיד ע"ז כשאמר אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש וגו'. ויש בכתוב דיוקים נתעורר עליהם בשנעמוד על מדרשם ז"ל בשוחר טוב ע"ז הפסוק האומר:

אחת שאלתי אמר לו הקב"ה בתחלה אתה אומר אחת שאלתי שבתי בבית ה'. וחזרת ואמרת לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. אמר לפניו רבש"ע לא יהא העבד שוה לרבו. בתחלה לא באת עלי אלא באחת. שנא' ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך. ואח"כ פתחת עלינו במצות הרבה שנאמר ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו. הוי דיו לעבד שיהיה כרבו. וראוי לבקש היכא רמיזא בקרא כל הויכוח הזה ודקדוק בלשון דקאמר וחזרת ואמרת לחזות וגו' מאי וחזרת היל"ל והוספת וכיוצא. וכן גבי ה' אמר ואח"כ פתחת מאי האי לישנא דפתחת:

ונראה כי הם ז"ל דייקו אמרו אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש. מלבד הכפל למה הכניס מאת ה' בין הדבקים. היה לו לומר אחת שאלתי ואבקש מאת ה'. והיה מרויח ג"כ מלת אותה. נוסף על הלשון המסודר. ולמה אמר שאלתי לשון עבר. ואח"כ אבקש לשון עתיד גם מלת מאת מיותרת. שהיה מספיק לומר מה' אבקש. ועוד אמרו לחזות בנועם ה'. אם הוא המשכת שאלה נוספת על הראשונה היה לו לומר ולחזות בנועם ה' בוי"ו העטוף כמו שאמר ולבקר בהיכלו. לכן אמרו שהי' כל זה המצאה ממנו להשיג מה' שאלות רבות. והענין הוא כי המבקש מהמלך דברים רבים יחד בפעם אחת הוא מעותד לאבד הכל ולא ישיג מאומה אבל הדרך הנכון הוא לשאול תחלה דבר אחד בלבד. ואח"כ יחזור לשאלה אחרת ע"ד דניאל ע"ה ונבקשה על זאת וגו' כנודע. כן עשה דהע"ה תחלה שאל בלבד לשבת בבית ה' ודעתו הוא לחזור מחדש לשאול לחזות בנועם ה' וגו'. ולא הכל בפעם אחת לכן אמר וחזרת ואמרת לחזות בנועם וגו'. כי עתה חזר לומר שאלה בפני עצמה. ולזה לא אמר ולחזור בוי"ו העטוף. ואמר כי למד כן מאת ה' ב"ה. כי גם הוא יתב' אמר ליראה את ה' אלהיך ללכת בכל דרכיו וגו'. ולא אמר וללכת אלא תחלה שאל בלבד ליראה את ה' ואח"כ פתחת פתיחתא חדשה. כאלו היא תחלה שאלה ודבור ללכת וגו'. גם אני למדתי ממך. וזה הוא אחת שאלתי. הנה תחלה שאלתי שאלה אחת בלבד. והנה מאת ה' ירצה מאת ה' ית' בא לי למוד שאבקש עוד שאלות אחרות אחריה. באופן שאבקש אותה השאלה על הדרך ששואל ה'. שעם היותה תחלה לבדה אינה נשארת יחידית אלא באות אחריה אחרות. ודיו לעבד שיהיה כרבו. ואמנם ע"פ מה שאמרנו לפי כונתנו יאמר שאלה אחת אני שואל אבל איני רוצה תנתן לי שאלתי ע"י אחר בהסתרה. אלא מאת ה' אותה אבקש. אני מבקש אותה מאת ה' עצמו. הוא ית' יהיה הנותן. והשאלה היא שבתי בבית ה' כל ימי חיי. אך שאחזה בנועם ה' שאזכה לנועם זה לחזות פני קדושתו בהשגת החן הזה. ולא בהסתרת פנים. ואיוב אמר: