בינה לעיתים – חלק ב – דרוש ראשון לתפלה, קטע 6

הה' כי לא הספיק להם מה שעשו בעון עצמו. אלא שאח"כ הורו שמחה עצומה במעשים הרעים במה שהשכימו בבקר והעלו עולות ושלמים ואכלו ושתו ויקומו לצחק. שגדלה שמחתם בקיום והסכמה מחודשת על מה שעשו. מה שאין כן מדרך החוטאים. כי עם היות שבשעת חטאם הוא נוח להם. מ"מ אח"כ הם עצבים כאמרם הרשעים מלאים חרטות. ואלו אע"פ שעבר הלילה ובא יום המחרת. שהיה להם זמן לחשוב על מה שעשו. לא נתחרטו אלא הוסיפו בשמחה. וזה באמת אשם מבהיל. והסתכל איך אמרם ית' למשה אחד לאחד עם שלא שמר הסדר באמרו:

לך רד כי שחת עמך אשר הוצאת ממצרים סרו מהר וגו'. והרואה יראה כמה דקדוקים והערות יש בזה. יאריך הענין אם נזכירם. ולפי דרכנו באר אגודת חמשת החטאים האלו אשר נצטרפו בענין זה. ומענותנותו ית' התחיל במה שנוגע למשה. כדרכו ית' לחוש יותר על כבוד עבדיו מעל כבודו ואמר לך רד מגדולתך כדבריהם ז"ל. כבר אבדת המעלה והרוממות והגדולה שלך. וזה כי שחת עמך אשר העלית מארץ מצרים לא אמר נשחת עמך שהיה מהנפעל. אלא שחת מהכבד שהוא יוצא. ירצה עמך זה השחית והאביד הטובה הגדולה אשר עשית עמהם בהוציאך אותם ממצרים. דבר זה שחתו אותו. כי נשכח זכרו מלבם. ובמקום הכירם העלאה זו לחסד עמך. אדרבא שחתוה וכפרו בטובת'. כי עליה אמרו זה משה האיש אשר העלנו וגו' ובחרו להחליפך באחר. ויש להם עוד עון עון שני בבחינת הזמן כי סרו מהר. עשו מה שעשו מהרה מאד תכף למתן תורה ולא נתעכבו זמן מה לתת ריוח ביני וביני. ועוד בה שלישית שהסרתם הית' מן הדרך אשר צויתים כי מבלי נשגיח אל מהות ההסרה באיזה דבר היתה. היה מספיק שציותי על הדרך ההוא. ויהיה מה שיהיה. היה להם להזהר לבלתי סור ממנו. והם לא חשו לזה כלל. כ"ש שיחשב לעון רביעי עצמות הפשע החמור ההוא כי עשו להם עגל מסכה. ושלחו ידם בעצומה שבכל המצות היא הע"ז. והחמישי האחרון הכביד ג"כ. כי מלבד המעשה עצמו בעידן ריתחא. הורו עוד נחת רוח בו במה שהשתחוו לו וזבחו לו. שזה נאמר על שהעלו עולות וזבחים ואכלו ושתו ויקומו לצחק. שהוא תכלית השמחה והחדוה:

הנה אלה הם חמשה מלאכי חבלה הם ה' גופי עבירות שמהם נתהוו המשטינים והמקטריגים האלו להכביד עונש ישראל. לייסרן ביסורין קשים על כל א' וא' מהם כאשר פירשם הוא ית' למשה. וזה מצאו ז"ל ישוב למה ששאלו מה ראה משה להזכיר שלשת אבות. אשר לא נתכונו לשאול על זכירת האבות בכלל למה נצרכה. כי פשוט הוא שהוצרך מאד להזכיר זכותם שיגן על בניהם בעת צרה גדולה כזאת. אבל הכונה על פרטות זכרון כל א' וא' מהם בפני עצמו. וזה הוא אמרם מה ראה להזכיר שלשת אבות. כי פעמים רבות הוזכרו בתורה בכללותם בשם אבות סתם. אשר נשבע ה' לאבותם ובברכות דרך תפלה אמר ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם וגו'. אף כאן יאמר זכור לאבותיהם עבדיך. וכבר היה נודע מי הם. ולמה הוצרך להזכיר את שלשתם דהיינו לומר בפרטות לאברהם ליצחק ולישראל. ומה גם בהוסיף אות הלמ"ד בכל אחד מהם. לזה השיבו כי נזקק לפרטם. לפי שאינו מזכיר כלם בשלוח ובכללות על כונה אחת לבדה. אלא דקדק לומר לפניו ית' זכות פרטי ומיוחד הנמצא בכל א' מהם למען כל אחד ואחד כפי מה שנתייחד בו מהזכות. יספיק לכפר על כל חלק פרטי נמצא בישראל בכללות עון העגל מקביל לאותו הזכות. כי מהחמשה מלאכי חבלה וגופי עבירות שאמרנו. השנים הראשונים שהם בבחינת גדולתו ית' ויתעלה היותו הוא המצוה. ובבחינת משה ע"ה שהיו לו כפויי טובה. על זה אמר לא אצטרך לבקש הגנה מבחוץ כי אתה ה' בחסדך הגדול תעמוד על שלך. ותכפר האף הנוגע לך. וזה הוא קומה ה' באפך. רוצה לומר האף שלך הנמשך מבחינתך. וגם אני אעבור על מדותי במה שנוגע לי והוא אמרו אמרו לולא מש' בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו. שכנוי חמתו שב אל משה. שהחימה הנוגעת אליו הוא עצמו השיבה אחור:

אך אמנם על הג' אשמים האחרים מחומרת העון שהוא ע"ז. ומהזמן שהיה בתוך חופתם ובימי נשואיהם. מפני שמחתם ששמחו על מה שעשו. הוצרך לזכור שלשה אבות כל א' בפני עצמו כ"א חטאו בעון ע"ז. הנה לך העבד הנאמן אברהם ע"ה ראש המאמינים אשר היה הראשון לבער הע"ז מן העולם ומסר עצמו בשביל כך לכבשן האש. ולכל הבריות פרסם אלהותך. יצא זה בזה ואם הם חטאו במיטב זמן חופתם ובימי מתן תורה שעליהם הוכבד אשמם. תזכור כנגד זה יצחק ע"ה אשר הי' במיטב ימיו ובעצם בחרותו כשפשט צוארו להשחט לעבודתך ברצונו הפשוט. כי ודאי היה יכולת בידו למאן בתוקף בחרותו. ועם שהיתה מיתתו מהרה הרבה וקרובה מאד למבחר שנותיו. את הכל עשה יפה בעתו. ועל השמחה וטוב לבב שהיה להם במעשה הרע ההוא. הרי לך יעקב ע"ה אשר עליו נאמר לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רוגז. כי כל ימיו היו בצער ודאגה וטלטול. והוא אמר לפרעה מעט ורעים היו ימי חיי וגו'. ותצא שמחת הבנים בצער האב המטולטל באופן שהוצרך להזכיר כל אחד מהם בפני עצמו בפרטות בעבור זכותו הפרטי. שהיה צריך על פרטיות הדברים שהיו מכבידים העון ומעכבים השגת הכפרה:

וע"פ הדברים האלה נאמר בענין התפל' כי לפעמי' לא תושג הבקשה הנדרשת בה לאחד מה' סבות כל א' מהנה תעכב מלהיותה מקובלת. והן מעין החמשה שאמרנו נצטרפו באותו עון הא' מצדו ית' שאליו נתייחדה התפלה. הב' מפאת המתפלל. הג' לסבת התפלה עצמה. הד' מפני הזמן. הה' בעבור המקום ופרטים אחרים. ואולם מצדו ית'. כי יחייב הוד גדולתו מיושר דינו הצדק לבלתי. קבל התפלה. לאשר כבר יצא מפי קדושתו גזר דין על ההפך. ואין להשיב בהיות הדבר נוגע ליחיד על הדרך שאמר אחשורוש לאסתר המלכה ע"ה כי, כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתם בטבעת המלך אין להשיב. ומלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא. ובכמה מקומות אז"ל כאן קודם ג"ד כאן לאחר ג"ד. ורבים הובאו בפ' במדבר רבה פי"א ומכלל' אמרו:

כתוב א' אומר מפי עליון לא תצא הרעות והטוב וכתוב א' אומר וישקוד ה' על הרעה עד שלא נחתם ג"ד מפי עליון לא תצא משנחתם ג"ד וישקוד ה' וגו'. ולכאורה הדבר קשה לומר עד שלא נחתם ג"ד מפי עליון לא תצא הרעות. כי הוא מבואר שיציאת הרעות מפי עליון היינו ממש הג"ד שהוא יוצא מפי הגוזר לרעה חלילה. וא"כ מה מקום יש לומר שקודם הג"ד לא תצא מפיו יתב' הרעות. שהוא כאלו יאמר קודם ג"ד לא יצא מפיו ג"ד ואם הכונה על החתימה הבאה אחר הג"ד איך אמר שקודם החתימה לא תצא מפיו הרעות דהיינו שאינו גוזר הדין. הרי בהכרח הג"ד קודם לחתימה. ואשר אני משער בזה הוא בשנזכיר מאמרם ז"ל במדרש משלי האומר כן: שומר

פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. שמיתתו של אדם ותחייתו אינה אלא בלשון. אם זכה ונצח מחייהו. ואם לאו ממיתו. שכן הוא אומר מות וחיים ביד לשון. ויש לדייק מה מחדש בהבנת הפסוק כי גם פשטיה דקרא הוא שמי ששומר פיו ולשונו שומר נפשו ממות. ומה הוסיף בדבריו כי רחוק הוא לומר שבא לפרש שהצרות היינו המות. דודאי הכל נכלל בצרות. ואיך אמר בלשון שלילה מיתתו ותחייתו אינה אלא בלשון. וכי אין עוד דברים אחרים מצות ועבירות בעולם הגורמות מיתה וחיי האדם זולת הלשון לא היה לו לומר אלא בלשון חיוב שהלשון גורמת מות וחיים וגם אמרו אם זכה ונצח מחייהו. אין לו כמעט הבנה. כי מה זכות ונצחון יש בזה. ופשיטא שאם זכה ונצח שהוא יחיה אפילו בלא הלשון. אמנם לדעתי הכל מיוסד על שידענו משרשי רבותינו הקדושים ע"ה כי עם היותו ית' הוא אלהי המשפט צדיק וישר הוא ולא עולתה בו. מ"מ ברוב טובו גזרה חכמתו כי בהגיע תור איש ואיש להיות נדון על מעשיו. הוא ית' עורך לפני האיש ההוא כעין שאלה. על העושה כך וכך מה יהיה דינו ומשפטו. והוא עצמו אומר וגוזר בפיו. הוא ראוי לכך וכך. ואז אומר הוא ית' כן משפטך אתה חרצת. הן לטוב הן למוטב. אולי ע"ז אמר המשורר ע"ה. פי צדיק יהגה חכמה ולשונו תדבר משפט. כי הצדיק תורתו אומנותו. ותמיד הגייתה בפיו. וכשבא לפניו יתב' לדין הקב"ה עושה שלשונו ממש תדבר המשפט והדין הראוי להעשות לעוסק בתורה כמוהו ואומר לו תזכה בשפטך וכן בהפך פי כסיל מחתה לו וירשיענו בהשפטו. כאשר פירשתי על פסוק ירשיעך פיך ולא אני וגו' ולכן אמר המדרש שמיתתו של אדם ותחייתו אינה אלא בלשון. כי אין הקב"ה רוצה לתת שכר ועונש לאדם אלא על פיו ממש. שלשונו תדבר משפטו לחיים או למות. ובאר זה באמרו אם זכה ונצח מחייהו. אם זה האדם באמת זכה שהוא צדיק ומצד מעשיו הטובים יש בו הנצחון שהוא עצמו צדיק בדינו. הנה לשונו ממש תחייהו ותגזרהו לחיים. ואם לאו שלא זכה לנצח אלא הוא רשע בדינו אז לשונו שמיתהו כי תחייבהו למיתה. ולפ"ז אינו רוצה להבין הפ' כפשוטו שהשומר פיו ולשונו הוא שומר פיו מצרות. אלא להפך שהשומר נפשו מצרות הוא הצדיק בצדקתו ימלט עצמו שזכה ונצח הנה זהו שומר פיו ולשונו שלא תמיתהו ולא תגזר הדין נגדו אלא אדרבא תחייהו ותגזור דינו לטובה. ונמצא שהאדם תחלה הוא עצמו עושה הג"ד מה שראוי. ואח"כ הוא ית' מקיימו ומאשר גזרתו ואינו רוצה לגזור עליו כלום קודם שפיו ירשיענו: והוא הנרצה במאמרנו עד שלא נחתם ג"ד מפי עליון לא תצא הרעות. שקודם שהאדם עצמו יגזור דינו וגם יחתמהו בידו ע"ד ביד כל אדם יחתום הוא ית' אינו מוציא כלום מפיו לגזור עליו רעה. אלא האדם גוזר תחלה דינו וחותמו. והוא כונת הכתוב. כיון שמפי עליון לא תצא וגו'. מה יתאונן אדם חי. מה יש לו להתרעם ממנו ית'. הרי האדם עצמו גזר ורצה כן והקב"ה לא עשה אלא קיום מאמרו ואשור גזרתו. שאחרי אשר יצא מפיו ית' קיום הגזרה אז שקד על הרעה ויביאה. כי אין אחר גמר דין כלום.. ודברו אחור לא ישוב ריקם. ואף תפלה לא תועיל בזה כאשר אמרו שם סכות בענן לך מעבור תפלה משנחתם ג"ד. ועל זה היה מתפלל דהע"ה. בהשפטו יצא רשע ותפלתו תהיה לחטאה. כי כשכבר נגזרה עליו הגזרה ויצא חייב בדינו מאז תהיה גרועה תפלתו ולא תועיל לו כלום. כי משנחתם ג"ד סכות בענן לך מעבור תפלה. ואין להפליא מזה על המלך החסיד ע"ה היכי שבקיה לחסידותיה שאדרבא דרכו להתפלל על אויביו כאמרו ואני בחלותם לבושי שק עניתי בצום נפשי וכו'. כי הוא ע"ה באר כונתו במקום אחר כשאמר. ובחסדך תצמית אויבי והאבדת כל צוררי נפשי כי אני עבדך. ירצה כי שני מיני מנגדים היו לו. הא' קראם אויבים הם המבקשים רעתו ורודפים אחריו להשפילו להכניעו ולהגיעו עד שערי מות. אך לא יבקשו להכשילו בדבר עבירה לפגום את נפשו כדי להצר לו בחלק הנכבד והמעולה שבו הוא רוחו ונשמתו. ולכן אמר כי על האויבים סתם שאינם נוגעים אלא לענין הגוף. היה מתפלל בעדם ומבקש רחמים עליהם. שכיון שעכ"פ יחוייבו להיות מיוסרים על עונותיהם שיצמיתם הוא יתברך. מחלה פניו שלא יצמיתם באכזריות חימה ובקושי הדין. אלא בחסדך תצמית אויבי. תצמיתם בהתנהג עמהם במדת החסד שלך ותהיה רחום בדין. באופן שלא יאבדו. אבל אותם שהם צוררים לנפשי. שמגמתם להצר החלק הרוחני אשר בי. שהוא לעשות נגד רצונך חלילה. לאלו האבידם וזה כי אני עבדך. אני עבד נאמן לך וכל ישעי וכל חפצי אינו אלא לעבוד עבודתך בלבב שלם ולבלתי סור ממצותיך ימין ושמאל. ואלו רוצים למנעני מזה ולהשחית נפשי. ע"כ ראוי להאבידם. כי הרוצה להחטיא אחרים לא יספיקו בידו לעשות תשובה. ועל אלו אמר בהשפטו יצא רשע. ובמזמור עצמו באר כן באמרו. זאת פעולת שוטני מאת ה' והדוברים רע על נפשי. שכיון שהם מבקשים להשטינני מאתך ולהעבירני על רצונך. ודוברים רע על הנפש ולא על הגוף. לכן אבקש אל יהי מקום לזעקתם ולא תקובל תפלתם. במה שתצא גזרת דינם לחובה. וזה ימנע מעבור תפלה להם אחרי אשר כבר חייבת אותם. ומצד גדולתך תגזור אומר ותקם לך:

השנית מפאת המתפלל עצמו על בלתי היותו כדאי ולא ראוי על מעשיו הרעים שתקובל תפלתו וכמאמר החכם ע"ה. רחוק ה' מרשעים ותפלת צדיקים ישמע. שהקב"ה מתרחק מהרשעים משמוע תפלתם ומקביל לזה אמר על הצדיקים. קרוב ה' לכל קוראיו לצל אשר יקראוהו באמת. ואז"ל באיכה רבתי טוב ה' לקויו יכול לכל תלמוד לומר לנפש תדרשנו. ומייתי טובא דכוותא ובכללם אמר. ודכוותא.

קרוב ה' לכל קוראיו יכול לכל ת"ל לכל אשר יקראוהו באמת. והוא אצלי קשה מב' הצדדים. אם מהראשון שאמר טוב ה' לקויו יכול לכל. כי הקוים לה' ודאי טובים הם שמשימים בטחונם ותקותם בו ית'. ולמה לא יהיה טוב לכל הקוים. ואם מהשני כי אחר שפירש הפסוק. שאינו קרוב לכל הקוראים. אלא דוקא לכל אשר יקראוהו באמת א"כ למה אמר תחלה קרוב ה' לכל קוראיו שזה אינו כן כי באמת לא לכל הקוראים הוא קרוב. ובשלמא שאר הפסוקים שמביא סיפיה דקרא מפרש רישיה והוא סובל הפירוש ההוא ואינו סותרו. כי כשאומר טוב ה' לקויו. כיון שאמר סתם בלא מלת כל. נוכל לומר באיזה קוים מדבר. באותם שלנפש תדרשנו. אבל באמרו קרוב ה' לכל קוראיו הרי כלל כל הקוראים בכלל. ולא יסבול שנפרשהו בפרטית דוקא לכל הקוראים באמת. ונראה כי לכל הדברים אשר יבקש וירצה האדם להשיג. יכול לשים תקותו עליהם בו ית'. כי מבלעדיו לא יגיע אליו שום דבר. וזה יכלול בין בדברים הגשמיים והחמריים. בין בדברים הרוחניים הנוגעים להצלחה הנפשיית. אלא שהנכון והראוי לאדם שעליו ישים תקותו באלהיו. הוא מה שבאר הנביא ירמיהו ע"ה.

ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו. לא אמר והיה בה' מבטחו כאשר אמר שלמה ע"ה להיות בה' מבטחך. אלא הכונה ברוך הגבר הבוטח בה'. ופי' נושא וענין הבטחון מה יהיה. והיה ה' מבטחו. שהמבטח שלו. דהיינו הענין אשר הוא המבטח והתקוה שלו אינו אלא הוא יתב' עצמו שהוא מקוה אלהותו. דהיינו לעבוד עבודתו ושמירת עול מצותיו. ואין המבטח שלו דברים גופניים והבלי העולם שאפי' מדברים בלתי הגונים. לפעמים האדם מורה שבוטח ומקוה לה'. ע"ד שאז"ל גנבא אפי' במחתרתא רחמנא קריא ובתקוה כזאת נוכל לומר שהחומר והגוף הוא המקוה דורש ומבקש אותם הדברים הנבזים והשפלים אבל התקוה בה' על דבר השלמות והמעלה. היא תקות הנפש והנשמה. ועז"א המשורר ע"ה:

קויתי ה' קותה נפשי ולדברו הוחלתי. כשאני מקוה לה' למען תקותי יתן אלוה אין הגוף שלי והחלק החמרי הוא המקוה. שהיתה אז התקוה לדבר הנוגע אל החמריית. אלא קותה נפשי הנשמה הטהורה היא היתה בעלת התוחלת והתקוה והמבקשת אותה הבקשה. וזה לפי שלדברו הוחלתי ומה שאני מייחל הוא לדבר שלו יתברך לנגוע אליו לקבלת אלהותו שהוא ממש והיה ה' מבטחו. והוא כונתם ז"ל. טוב ה' לקויו יכול יהיה זה לכל מי שיקוה בכל איזה ענין שיהיה אפי' בדברי' הגשמיים לזה פי' הפ' ת"ל לנפש תדרשנו דוקא כשהנפש היא הדורשת ומבקשת ממנו מה שהוא מקוה שהוא ודאי בדברים רוחניים ואלהיים. והביא עוד פסוק קרוב ה' לכל קוראיו. ואמר יכול לכל וכו' לדעתי בעבור שהוקשה לו איך אמר בלשון כולל היותו ית' קרוב לכל הקוראי'. כיון שגם הרשעים קוראים אותו וכבר הונח כי רחוק ה' מרשעים. לפיכך רצה להבינו על הדרך שאמר הנביא ירמיהו ע"ה על רשעי דורו:

מדוע דרך רשעים צלתה וגו'. קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם. כי אותם הרשעים ברמאות היו צנועים ורוצים להראות לעם חסידות גדולה להרבות בתפלה. ומפרסמים בפיהם היותו ית' קרוב לשמוע התפלה ולקבלה בהשגחתו הפרטית. אבל בפנימיותם הם כופרים כל זה כי בכליותיהם הם מחזיקים אותך לרחוק ושאינך שומע ולא משגיח חלילה. נמצא שאצל כל הקוראים אותו ית' הוא קרוב כפי דבריהם שאל"כ לא היו קוראים אותו. וזה דבר כולל לכל איזה קורא. ואפי' רשע וכופר. אלא שהרשעים קוראים אותו בשקר בנבלה ובתרמית שאינם עושים כן אלא מן השפה ולחוץ. אבל הצדיקים המאמינים היותו קרוב ממש בפועל. שומע ומשגיח. אלו קריאתם היא באמת שמתכוונים לקרא ולהתפלל אליו ולא בדרך רמאות. ולהעירנו על הבנת כונה זו אמר המדרש זה שאמר קרוב ה' לכל קוראיו. היתכן שהוא כמשמעו השטחיי שהוא קרוב ממש דהיינו נעתר ומקבל לכל אשר יקרא אותו יהיה מי שיהיה ואפי' רשע א"א לומר כן שהרי נאמר לכל אשר יקראוהו באמת. נראה שמפרט ושולל לאשר לא יקראוהו באמת. וא"כ בהכרח צריך שנבין הכונה כמו שאמרנו. שקרוב ה' לכל קוראיו ר"ל שבפי הכל בכלל הקוראים אותו הוא קרוב. מהם שאומרים כן בפיהם ולא בלבם. ומהם שפיהם ולבם שוים וקוראים באמתות. ואמנם לכל אשר יקראוהו באמת וביושר לבב. לאלו באר הפסוק הנמשך רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם. ואלו הרשעים יתרחק ה' מהם וישמידם ולא יטה אזן לשועתם. והנביא ישעיה ע"ה אמר בשמו יתברך ובפרישכם כפיכם אעלים עיני מכם. גם כי תרבו תפלה אינני שומע ידיכם דמים מלאו. ספר מחסדיו ית' כי כבר אמר למעלה מכף רגל ועד ראש אין בו מתום. שכל הגוף כלו מלא עונות ואין לך אבר שלא חטאו בו שזה הוא החולי האמתי שבכל אבר ואבר. ואמר עתה ראו כמה אני מתחסד עמכם ואינו מועיל כלום. כי אין ספק אם כשאתם מתפללים הייתי רואה ומסתכל בכם ומביט בעיני בכללותכם. פשיטא אל יהי מקום לזעקתכם. כי אראה אתכם מלאים עונות וחטאים. ולא יסכים דיני הצדק לשמוע בקולכם כלל. על כן מה אעשה כשתפרשו כפיכם להתפלל בהתעצמות התפלה ולעורר יותר הרחמים לקבלה על הדרך שעשה שלמה המלך ע"ה וכפיו פרושות השמים.. הנה אני אעלים עיני מכם לא ארצה להסתכל בכם. אלא אעלים העינים כמו שאמר שמואל ע"ה ואעלים עיני בו וגו'. וזה לבלתי ראות מעשיכם הרעים החקוקים בכל האברים. למען לא יעכבו על ידי מלשמוע תפלתכם. אך מה יועיל זה כי אעפ"כ גם כי תרבו תפלה אינני שומע. מ"מ אין לי מקום לשמוע התפלה עם כל הפלגתה לפי שהכלי והאמצעי אשר אתם רוצים יהיה המניע והמעורר אותי לקבלה. שהם כפות הידים. שתבקשו ממני אראה אותם פרושות. הלא בהביטי בם דלא סגי בלאו הכי כי זה כל חפצכם. אני רואה אותם מלאות דמים. מטונפות בכמה מיני עונות התלויים בידם. וזה יספיק לשאינני שומע תפלתכם. כי איככה אוכל וראיתי מראות נגעים כאלה ממעשיכם הרעים. ושאשמע בקול דברים. כי שני הדברים לא יצדקו יחדו. אלא צריך שיהיה כמאמר החושק האלהי עליו השלום בשיריו. הראיני את מראיך השמעיני את קולך כי קולך ערב ומראך נאוה. אמר ית' בבאור שהיו אז ישראל בהפך ממה שהיו בזמן ישעיהו. כי כבר יכול לראות מראיהם ולהביט בהם ובמעשיהם ולשמוע בקולם. ולא תהא ראייה מעכבת את השמיעה. לפי שאם הקול הוא ערב בתפלתם בערבות הכונה וכל תכסיסיה גם מראיהם טוב ונאוה מכל מעשים טובים הגורמים קבלת צלותהון ובעותהון: