בינה לעיתים – חלק ב – דרוש ראשון לתפלה, קטע 5

פרק ארבעה ראשי שנים. דריש דבה מאי דכתיב אהבתי כי ישמע ה'. אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא אימתי אני אהובה לפניך בשעה שאתה שומע בקול תחנוני דלותי ולי יהושיע אעפ"י שדלה אני במצות לי נאה להושיע:

כאשר ישאל איש מאת רעהו איזו שאלה קטנה או גדולה וימנע האחר מתת שאלתו ועשות בקשתו. הנה תבא מניעה זו באחד משני פנים. אם כי גמר בדעתו שלא למלאות חפצו בשום אופן. ולכן לא יגיע אפי' לכלל שמיעה. כי לא ירצה לשמוע ממנו כלום. ואם כי אחר שישמע וידע את אשר יבקש ימאן ויסרב מלעשותו. ומשני צדדים אלו נתאכזר אמנון עם תמר אחותו באותו הפועל המגונה. כי מעיקרא כשרצה לאנסה דברה עמו דברי טעם כאמרם אל אחי אל תענני כי לא יעשה כן בישראל וגו'. ועתה דבר נא אל המלך וגו'. והעיד הכתוב על זה ולא אבה לשמוע בקולה וגו'. ואחר כך כשרצה להשליכה כי גדולה השנאה אשר שנאה מאהבה אשר אהבה. אמרה אל אודות הרעה הגדולה הזאת מאחרת אשר עשית עמי לשלחני. וגם בזה אמר ולא אבה לשמוע לה. אלא ששנה כי בתחלה אמר לשמוע בקולה וכאן אמר לשמוע לה:

ויראה היות הכונה מה שאמרנו.. כי תחלה בעודו אוהב אותה לא ערב אל לבו לאטום אזנו לבלתי שמוע כלל מה שתדבר אלא הטה אזנו לה. ובאמת אמרה דברים של טעם מיוסדים על הדין ועל קבלתם ז"ל. שהיא היתה בת יפת תואר והותרה לאמנון. כי אין אחוה אלא בזרע ישראל לא בזרע הבא מן הנכריה. ועל כן טענה אלו הייתי אני אסורה לך מן הדין שלא היית יכול לישא אותי בהתר להיותי ערוה אצלך מצד קורבא. אז היה מקום שתבקש לאנסני ולמלאות תאותך בדרך ההכרחי. כיון שאי אפשר להעשות ברצון טוב. אך אין הדבר כן. כי אל אחי אינך אצלי בגדר אח להיותי בת יפת תאר. ואם כן אל תענני. אינך צריך לבא בדרך ענוי ובאונס. מה שאתה יכול לעשות בשמחה ובטוב לבב ובנפש חפצה מרצוני הגמור כי מה שלא יעשה כן לישא אח את אחותו אינו אלא דוקא בישראל שיש להם אחוה. אבל לבאים מן הנכריות אין להם אחוה. וכשתדבר אל המלך ודאי לא ימנעני ממך. אמנם תוקף החשק עור עיני הבחנתו ולא אבה לשמוע בקולה. שלא רצה לקבל הקול שלה שהוא עצמות הדברים ותוכן ענינם שזה נקרא קול בכל התורה. אך אחרי שהגיע לגדר שנאה. כי כן חייב טבע ואופן אהבתו כדבריהם ז"ל. כל אהבה שהיא תלויה בדבר בטל דבר בטלה אהבה זו אהבת אמנון ותמר. וזה הוא

כי גדולה השנאה אשר שנאה מאהבה אשר אהבה. שהיתה השנאה עצומה מאד נמשכה ומסובבת מאופן וגדר האהבה שאהב אותה שאלו היתה אהבה הגונה וראוי' כאהבת יעקב ורחל ע"ה היתה מתמדת מבלי תתהפך לשנאה. אבל להיותה אהבה פחותה תלויה בהתאוה הבהמית היא סבבה שמיד נתהפכה לשנאה כמנהגה ובשנאה זו גרם שבקש להוציאה ממנו. ואף כי טענה אל אודות הרעה הגדולה הזאת וגו'. לא אבה לשמוע לה לא רצה אפי' לשמוע סתם ולידע מה תדבר ומה יהיה קולה כי דחפה בשתי ידים. וצוה לנערו לשלחה החוצה ולסגור הדלת אחריה. למען לא תקח אזנו שמץ ממה שתדבר. וכבר הגיעו תרעומותיו יתב' נגד האומה ישראלית על ידי נביאו זכריה ע"ה סימן ז' בהיותם חוטאים בשתיהם באמרו וימאנו להקשיב ויתנו כתף סוררת ואזניהם הכבידו משמוע. כי מלת משמוע נראה לבלי צורך. שודאי כלי האזנים היו לחוש השמע. כאשר היו כלי העינים לראות והחיך לטעום אוכל. אבל יאמר שתים רעות עשה עמי. הא' שלא רצו לבא אפי' לכלל הקשבה כלל ומאנו בה כי אם במקום פנות פניהם אלי להטות אזנם לשמוע דברי. אדרבא נתנו כתף סוררת. נתנו לי הכתף הסוררת שהפכו פניהם והפכו אלי עורף. כדרך הבלתי רוצים להקשיב שהופכים את עצמם ונותנים הגב למי שמדבר עמם. שזו הוראה עצומה שאינו חושש ולא רוצה אפי' לשמוע. וזאת שנית כי אחרי שמעם את דברי. הם מכבידים את אזניהם שלא ירצו לקבלם ולא יכנסו באזניהם. וזה הוא משמוע שמהיותם שומעים אותם ויודעים ענינם יכבידו אזנם לבלתי קבלם. והן אמת היה כאן מקום חקירה והסתכלות איזו משתיהן קשה יותר וחמורה מהאחרת כי יש פנים לכל הצדדים. אלא שאיני בא כעת לידי כך לבלתי האריך. אכן אומר כי יגזור דינו ית' הצדק לפרוע בזה מדה כנגד מדה. ע"ד מ"ש החכם ע"ה במשליו יען קראתי ותמאנו נטיתי ידי ואין מקשיב וגו' אז יקראונני ולא אענה ישחרונני ולא ימצאונני. הפליג להגזים בקשיות עורף המורדים. כי על הרוב אפילו ימצא איש רע מעללים אשר לא ישמע לקול מוכיחים ולא יועילו אצלו כל דברי כבושין שבעולם כי בדברים לא יוסר. מ"מ כשיגיע הדבר לפועל ולמעשה לייסרו ביסורין ובהכאות על היותו שונה באולתו. שבט מוסר ירחיקנה ממנו שליחות יד בו להתרחק מדרכו הרעה. אבל אלו הרשעים הזדים אינם כן. כי תחלה קראתי אותם בדברים להביאם במסורת הברית. ומאנו קחת מוסר. וכראותי כך הוספתי עוד שליחות יד כי נטיתי ידי עליהן ביסורין ומכות להשיבם למוטב. וגם בזה לא די שלא הועלתי כלום. אלא הגדילו המרי. כי אין מקשיב נמנע מכל וכל לבא לידי הקשבה כלל. לכן גם אני אעשה זאת להם לבלתי העתר בבקשתם בשני האופנים האמורים. כי אז יקראונני ועם שתגיע הקריאה לאזני לא אענם ולא אמלא חפצם. ועוד שישחרו פני יוסיפו להרבות ההשכמה ולהעיר השחר ואני אוסיף עוד הרחקה יתירה שלא ימצאו אותי כי אסתיר עצמי לבלתי המצא שלא לשמוע התפלה כלל. והוא מ"ש הנביא ירמיה (סי' י"א):

ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם. רנה ותפלה כי אינני שומע בעת קראם אלי בעת רעתם. ויש להרגיש אם הוא מזהיר לנביא ע"ה שהוא לא יתפלל ולא ישא רנה בעדם. היאך אמר כי אינני שומע בעת קראם וגו'. כי מה ענין יש היותו בלתי שומע מה שהם קוראים למה שימנע לנביא מלהתפלל הוא עצמו ולעיל סי' ז' אמר הדברי' כתקנן ואתה אל תתפלל וגו'. וסיים כי אינני שומע אותך. והוא טעם מתייחס שלא יתפלל כי לא ישמע תפלתו אבל כאן שאמר לו לא יתפלל לפי שלא ישמע להם נראה טעם תפל מבלי מלח. ואולי יובן כפי מה שארז"ל בפ' יציאות השבת. אמר רבה בר בר חנה כי הוה אזילנא בתרי' דר"א לשיולי בתפיחא זמנין אמר המקום יפקדך לשלם. וזמנין א"ל רחמנא ידכרינך לשלם. היכי עביד הכי והאמר רב יהודה לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי. ואמר ר' יוחנן כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מה"ש נזקקין לו שאין מה"ש נזקקים ללשון ארמי. שאני חולה דשכינה עמו:

ויש לדייק אם כשאמר בלשון ארמי הי' לפי שהשכינה עם החולה וממילא תגיע לפניו ית' התפלה. א"כ למה היה אומר בשום פעם בלה"ק. שזה הוא פגם והוצאת לעז על אותו החולה ונוגע בכבודו לומר שאין השכינה עמו וע"כ יצטרך לומר בלשון שיבינו מה"ש כדי שיכניסוהו לפרגוד. ונראה כי זה היה מיוסד על מה שאמרו בפ' במה מדליקין ת"ר מי שחלה ונטה למות אומרים לו התודה שכן כל המומתין מתודין. אדם יוצא לשוק וכו'. עלה למטה ונפל יהיה דומה בעיניו כמי שעולה לגרדום לידון. אם יש לו פרקליטין גדולים נצול ואם לאו אינו נצול. ואלו הן פרקליטין של אדם תשובה ומ"ט כו':

והכונה אללי כי בתחלת החולי כשהאדם עולה למטה שאינו עדיין מסוכן אין לעומדים אצלו לומר לו כלום לעוררו אל התשובה. אלא הוא יתעורר מעצמו לחשוש שצריך פרקליטין גדולים להנצל. שהם תשובה ומעשים טובים ונקראים גדולים לפי שהוא עצמו ברא ונתן המציאות למלאכים ההם והם שלו. כי העושה מצוה אחת. קנה לו פרקליט אחד כאשר פירשתי במקום אחר שמלאכי השרת של מעלה. עם שיליצו בעדו יקראו פרקליטין קטנים. שאין כחם יפה כל כך כיון שאינם מעשה ידיו ממש. אבל בשכבר הוא מסוכן שנטה למות. אז אין לבטוח לשהוא מעצמו יתעורר. אלא צריך למהר לדבר על לבו ולומר לו התודה. כי מי יודע מה ילד יום. ואמנם ר' אלעזר ע"ה התחכם על כל זה. ואפי' לאשר הוא מסוכן לא היה רוצה לומר לו בפירוש יפשפש במעשיו ויבקש פרקליטין להנצל. וגם לפטרו בלא כלום בלי שום התעוררות חשש לו מחשש קצור לפיכך היו ממציא לאותם שהיו צריכים התעוררות מבחוץ שבמקום אמרו להם בפי' התודה ובקש פרקליטים גדולים של תשובה ומעשים טובים אומר להם דרך תפלה בלשון הקדש המקום יפקידך לשלם. והחולה ישים על לבו מה זה שאמר כן בזה הלשון ולא ארמית כדרך שאומר לחולים אחרים שאינם צריכים למלאכים. כיון ששכינה למעלה מראש החולה. אין זה אלא שכונתו לומר היותי צריך למליצי יושר ופרקליטין גדולים כאלו אין שכינה עמי שנתרחקה ממני. ומזה הי' החולה מפשפש במעשיו וחוזר אליו ית'. ונמצא שבהיות התפלה מובאת לפניו ית' ע"י מליצי יושר מלאכי מעלה. הוכנה יותר לשתהיה מקובלת בעבורם ואין ספק כי אם המלאכים כדאי לכך. כ"ש השלמים שבגדולי הדור הצדיקים והחסידים ונביאי האמת וצדק יגדל נא כחם אם ירצו כל אחד מהם להעשות אמצעי שלם מליץ יושר להכניס תפלת המתפלל לפני כסא כבודו ית'. להביא לו הדברים אשר ידבר זה בתפלתו יועיל מאד לשתקובל בשבילו ואף אם המתפלל עצמו לא יהיה הגון:

והוא מה שרצה ית' לומר לירמיה ע"ה כי להיותו בכעס עם ישראל בקש למנוע מהם מה שהיה יכול ירמיהו ע"ה להועילם בזכותו בא' מב' פנים. אם כשהוא יתפלל עליהם ויבקש מלפניו ית' רחמים שיחננם וירחמם. וע"ז אמר ואתה אל תתפלל בעד העם הזה. אזהירך שלא תהיה אתה המתפלל שתסדר מדעתך ותאמר בפיך נוסח תפלה לפני בעדם. ואם שלא יתפלל הוא עצמו אלא הם יהיו המתפללים ומסדרים דברי שאלתם ובקשתם. אלא שירמיהו יהיה במקום מלאך מליץ יושר להוליך דבריהם ולהכניס תפלתם לפני ה'. שלהיות הוא האמצעי המביא נוסח תפלתם ישא פניו לקבלם. וגם ע"ז אמר ואל תשא בעדם רנה ותפלה אל תהי אתה הנושא המביא והמעלה למעלה לפני כסא כבודו בעבורם הרנה והתפלה שהם יתפללו. כי דע לך שאיני שומע כלל מה שהם מתפללים בעד רעתם. ועל כן אל תכניס עצמך להיות אתה נושא אותה. כי לא אשא פניך. והוא גם כן מה שאמר למעלה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי. כי אינני שומע אותך. כי אמרו ואל תפגע בי יראה יתור גמור. שאחר שאמר אל תתפלל ואל תשא בעדם רנה ותפלה. מה נשאר עוד לומר אל תפגע. אלא הכונה אל תשא בעדם רנה ותפלה על דרך האמור. לא תהיה אתה המוליך והמביא דברי תפלתם דרך שליחות ואמצעית ואל תפגע בי אל תחלה פני שאקבל דבריהם ותפלתם מה שהם מתפללים. כי אינני שומע לך בפגיעה זה שתחלני לשמוע דבריהם. לפי שאיני שומע בעת קראם כאשר פירשנו בפ' האחר. והכל דבר אחד שהקב"ה מונע אפי' השמיעה. וכ"ש שאין עצם התפלה והבקשה נרצית ומקובלת מפני רוע המעללים. ועוד אני אומר בכונת אמרו:

אינני שומע בעת קראם וגו'. כי אמר סתם אינני שומע ולא פירש למי לא ישמע, לפי שידענו דבריהם ז"ל כי נעקרו יצחק ורבקה ע"ה מפני שאחיה ובני ביתה ברכוה שאמר הכתוב ויברכו את רבקה ויאמרו לה וגו'. לפיכך רצה ית' שלא יאמרו תפלתנו עשתה פירות ועשאה עקרה עד יתפלל עליה הצדיק. ע"ה. ויראו שמפני תפלתו ילדה ולא בעבור ברכתם. כאשר פירשתי עד"ז פסוק ברוך תהיה מכל העמים לא יהיה בך עקר ועקרה וגו'. וע"כ אמר הוא ית' לירמיהו ע"ה שבשום אופן לא יתפלל ולא ישא רנה בעד העם ההוא. והסבה שודאי אינו רוצה לשמוע ולקבל שום תפלה. עתה בזמן הזה שהיא עת שהם קוראים אלי בעת רעתם. כי אם אשמע תפלתך עליהם. יחשבו ויאמרו שתפלתם וקריאתם היא שנתקבלה ושבשבילם נעניתי להם. מה שאין הדבר כן כי לא באלה חפצתי לפיכך אל תתפלל וגו': ועתה חל עלינו חובת החפוש והחקירה אחר הסבות העצמיות. אשר הן מעכבות ומונעות השגת החפץ בתפלה. למען נוכל לבא על בקשת תקונם. ורואה אני שיקל לנו למצאם כשנעמוד על מדרשם ז"ל בש"ר פ' מ"ד שאמרו:

ד"א מה ראה להזכיר שלשה אבות א"ר אלעזר בן טברי בשם רבי יצחק כיון שעשו ישראל אותו מעשה יצאו חמשה מלאכי חבלה לכלותם אף וחמה וקצף והשחת והשמד כמו שנאמר כי יגרתי מפני האף והחמה. אמר משה רבון העולם אתה עומד באחד ואני באחד. אתה באף שנא' קומה ה' באפך ואני עומד בחמה שנאמ' להשיב חמתו מהשחית. א"ל הרי עמדתי בא' ואתה בא' לשלשה מה תעשה א"ל משה הרי ג' האבות עומדים לשלשתם ולפיכך הוא מזכירם. ולכאורה יפלא מאד שאלתם מה ראה להזכיר ג' אבות וכו'. האם נמצא מעולם צורך גדול להזכיר זכות אבות לפניו ית' יותר מזה. אשר היה בתכלית הכעס עמהם. על עון פלילי וחמור כמוהו ואם לא עכשו יזכור ג' אבות אימתי. גם ראוי לדעת בענין אלו הה' מלאכי חבלה. כי אם היות פירשו המפרשים ז"ל שהם רבוי העונות נמצאו בענין זה. הנה עדין לא ידענו פרטיהם. ואיך יעמוד הוא ית' ומשה ע"ה בשנים וג' אבות בשלשה. כי צריך לבקש התיחסות אל הדברים אלו עם אלו. ונאמר בזה כי כאשר היה מחסד האל ית' אצל גמול ושכר המצות. שלא לשלם בלבד על כללות המצות בעצמם. אבל ירבה עוד להטיב על הפרטים והענינים הסובבים אותם ממינים שונים. כן חייבנו אנחנו להשקיף ולהתבונן אצל העבירות. כי העבריין לא יהיה ראוי לעונש בלבד על כללות העון עצמו. אנא גם על כל פרט ופרט המתייחס אליו והנלוה עמו. שורת הדין נותנת להענש עליהם. וכמאמר המשורר ע"ה דברי עונות גברו מני פשעינו אתה תכפרם. כאותן שאמרו לא שהדין כך אלא שהשעה צריכה לכך. כי יש מיני עונות ופשעים אשר הם מצד עצמם אולי נתנו לכפרה אלא שמצד דברים אחרים המתייחסים אליהם יחוייב העונש. וזה הוא דברי עונות. הענינים והדברים הנלוים ומצטרפים אל העונות. אלו הם מה שגברו מני. ואני מתיירא מהם כגון מפני השעה או מפני המקום או מצד הכונה וכיוצא. כי אולם הפשעים עצמם. אפי' יהי חמורים בגדר פשעים כבר היה מקום. שאתה ית' שמך כפי גודל חסדך תכפרם ותעבור עליהם. וע"ז הדרך מובן אצלי מ"ש ית' למשה ע"ה:

ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרי'. אשר נתקשה מאד למחברים ז"ל. איך אחרי אשר יחודו את עונם ויאמרו הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה. יכפיל עוד השי"ת ענשם באמרו הסתר אסתיר וגו'. אבל הכונה כי הם לא יחשבו לכלום כי אם עיקר הענין עצמו. ולא ישגיחו אל הפרטים הנמשכים ממנו כי אינם כלום בעיניהם. ולפיכך יאמרו על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה שיתלו העונש על עצם הע"ז. ולא יאשימו את עצמם על כל הפרטים הנמשכים מהם. ואמנם הוא ית' ירצה להראות להם כי אדרבא כמעט הוא מקפיד יותר על אלו הפרטים הבאים מהמשכת העון ממה שיעשה על עיקר הע"ז עצמה, וזה הוא הסתר אסתיר פני ביום ההוא. לא על עצמות פנותם אל אלהים אחרים שכבר קדמה הסתרת פנים אחרת על זה אלא זו המחודשת תהי' על כל הרעה דהיינו פרטים רבים ורעים אשר עשה בשפנה אל אלהים אחרי' ולא נצטרך להאריך בראיות על זה רק נבא אל הענין אשר אנו בו במעשה העגל המר והנמהר אשר עליו אמר מרע"ה. ואתנפל לפני ה' וגו' על כל חטאתכם אשר חטאתם לעשות הרע בעיני ה' וגו'. לומר כי הסבה אשר נתעצם כ"כ להפלגת ההשתדלות להשיג הכפרה. היתה לפי שמלבד עצם העון שהיה עשות הרע בעיני ה'. נטפלו בזה פרטים רבים אשר עליה אמר על כל חטאתכם וגו'. כי נעשה חמור מאד מפאת הסתכלות פרטיו. והוכרחתי לפייס לפניו ית' על כלם. וזה כי כאשר נתבונן במעשה הרע ההוא. נמצאהו חמור ועצום מאד מצד חמשה פרטים כלם נקבצו באו בו:

הא' בבחינת ההסתכלות במי שחטאו לו. כי אפי' לא נשגיח על עצמות ומהות החטא היותו ע"ז או זולתה. אלא אפי' היתה הקלה שבעבירות. מאחר שנצטוו עליה ממנו ית' ויתעלה שמו. למעלת רוממותו וגדולתו להיות הוא המצוה. היה להם להזהר בתכלית הזהירות לבלתי עבור על צוייו. ע"ד מה שאמרו ז"ל אצל אדה"ר כששאלו המלאכים למה נקנסה עליו מיתה השיב ית' מצוה קלה צויתיו ועבר עליה. כאלו יאמר לו יונח היתה מצוה קלה מאד. מ"מ כיון שצויתיו עליה ועבר בה נתחייב בעונש חמור והוא מה שאמרה רבקה אמנו ע"ה ליעקב ע"ה. ועתה בני שמע בקולי לאשר אני מצוה אותך. ראוי שתהיה נשמע ונכנע לקולי לקיים מאמרי. יהיה מה שיהיה. להיות אני המצוה אותך. ואל זה כיונו עבדי נעמן שר צבא ארם כשכעס על הנביא אלישע ע"ה ששלח לו ירחץ במי הירדן ויטהר אמרו לו:

אבי דבר גדול הנביא דבר אליך הלא תעשה ואף כי אמר אליך רחץ וטהר. כי לפי שהוא לעג על מה שאמר לו. והיה בעיניו כדבר נבזה וקל הערך ושלא תשוה כלום אותה התרופה. על זה אמרו לו אל תסתכל בכאן תוכן הדבר הנאמר מה הוא. שחשבתו לחוכא ואטלולא ובלתי ראוי העשות אלא הבט מבטן מי יצאו הדברים ומי אמרן. כי כאיש האומר כן גבורת דבריו. וא"כ ודאי ראוי שתחשוב שדבר גדול הוא זה. מאחר שהנביא דבר אליך. ומצד הנביא המדבר והגוזר הלא הוא מהראוי שתעשה ותקיים מאמרו. כי מן הסתם הוא דבר גדול אע"פ שלא תבינהו. ומה גם כי הדבר עצמו אינו מרוחק מן השכל והוא נראה נאות שאמר אליך רחץ וטהר. ואם אצל ב"ו כך. ק"ו בן בנו של ק"ו אצלו יתברך. כי צריך מאד לשמור ולעשות איזו מצוה שתזדמן. אפי' תהיה נחשבת לקלה שבקלות. אחר אשר הדבר יצא מפי מלכו של עולם. ובבחינה זאת יתרבה חטאם של ישראל:

הב' מלבד מה שחטאו לו ית'. עוד הרבו אשמה נגד הרועה הנאמן שלהם מרע"ה אשר נצטער עליהם וסבל טורח מופלג להעלותם ממצרים והם השליכו כל זה אחרי גיום. והיו כפויי טובה עמו באמרם כי זה משה האיש אשר העלנו וגו':

הג' בבחינת החטא עצמו אשר הוראתו השטחיית היא ע"ז שאין לך עון חמור ממנו. והוא ככופר בכל התורה כלה:

הד' נתעצם עונם בערך הזמן. כי אז היו קרובים לימי חופתם שלא עברו ימים רבים מקבלתם התורה אשר בה נעשו מאורסה אליו ית'. ולא הספיק זה למנעם מלחטוא. זה ודאי מכביד מאד החטא. כאמרו עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו: