בינה לעיתים – חלק ב – דרוש ראשון לתפלה, קטע 3

ויאמר יוסף אל אביו לא כן אבי וגו'. וימאן ויאמר ידעתי בני ידעתי,. ידעתי מעשה ראובן ובלהה ומעשה יהודה ותמר מה דברים שלא נתגלו לך נתגלו לי דברים שנתגלו לך עאכ"ו. ופי' בו הרב בעל יפה תאר ז"ל שאמרו ומה דברים שלא נתגלו לך נתגלו לי. היינו מעשה ראובן ובלהה ודברים שנתגלו לך עאכ"ו היינו על מכירת יוסף. וראוי להבין מה שייכות יש כאן לענין ראובן ויהודה. ואם לומר ליוסף שנתגלו לו דברים נסתרים וכי לא מצא סודות אחרים שנתגלו לו זולת אלו. וגם צריך לדייק שהמדרש תופס פסוק ויאמר יוסף אל אביו וגו' ואינו דורש בו כלום אלא על פ' ידעתי בני ידעתי:

ואומר אני שהכונה בזה כי יוסף ע"ה היה קשה עליו ורע בעיניו מצד מעשה זה של הזקן ע"ה. בנתינתו לאפרים המעלה הראויה לבכור. למה שזה נוגע ופוגם בכבוד בנו מנשה הבכור. כי סילוק ונטילת הבכורה מן הבכור. או הורדת המעלה והכבוד ממה שהוא מוחזק בכך. מורה על חסרון עצמו נמצא בו אשר בעבורו איננו ראוי להתמיד במעלת הבכורה או הכבוד. ולנו לעינים מה שאירע לראובן בכור יעקב שנטלה ממנו בכורה על שמץ דבר נמצא בו מחללו יצועי אביו וכן ביהודה שנאמר עליו ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו ויט וגו'. שאחד מפירושיו הוא שאז באותה ההליכה. היתה ליהודה ירידה ושפלות ממעלת גדולתו וכבודו כי נלכד ברשת מעשה תמר. ומפני כל זה היה כחומץ לשנים וכעשן לעינים אצל יוסף. ישית אביו יד ימינו על ראש אפרים שנוטל הבכורה והכבוד ממנשה כאלו נמצא בו דבר רע ופגם. גורם להסיר ממנו הוד הבכורה והמעלה כמו שהיה לראובן ויהודה. והוא ידע באמת כי אין במנשה עון אשר חטא שבעבורו לא יהיה כתר הבכורה הולמתו. ולזה אמר לאביו לא כן אבי כי זה הבכור. כלומר אין מנשה זה כן כאשר אתה חושב בלתי ראוי לבכורה וגדולה מאיזה פגם וחסרון אשר בו כמו שהיה הענין בראובן ויהודה. כי האמת הוא שזה הבכור האמתי הגון וראוי לכך ואיננו חסר כלום מצד עצמו. ולכן שים ימינך על ראשו שלא יפגמהו בבכורה ויחשדוהו כאחרים. ובאה אליו התשובה ידעתי בני ידעתי. ידעתי מעשה ראובן וכו'. ירצה אל תחשוב שלא עלה עתה על זכרוני מה שעלה על זכרונך מעשה ראובן ויהודה שירדו מגדולתם בשביל מעשיהם שעל זה אתה מקפיד. גם עתה יאמרו כן על מנשה. כי באמת ידעתי גם אני כל זה כמו שאתה ידעת ועלה במחשבתך. וכ"ש שעלה גם במחשבתי כי הלא ידעתי עוד סתם דהיינו ידעתי אני לבדי סודות נעלמים שלא נתגלו לך ומספרם רב. והשתא אם מה שלא נתגלה לך בעלמא נתגלה לי דברים שנתגלו לך דהיינו מה שנתת לבך להשכיל על דבר זה של ראובן ויהודה שיהיה פתחון פה לומר כן על מנשה היתכן שנעלם ממני. אך דע איפה כי אין מקום לחששה זו לחשוב שהגדולה אשר נתתי לאפרים הוא מפני שנטלה ממנשה שלא היה ראוי אליה ונמצא שנתגדל אפרים מסבת ירידת מנשה. אין הדבר כן כי גם מנשה יהיה לעם ויגדל ומצד הגדולה אשר תמצא בו יכירו הכל וידעו היותו שלם מבלי שום חסרון. ואולם מה שיגדל שיזכה לגדולה ומעלה יתרה זה יהיה ממנו ומעצמו מעוצם שלמותו המופלג הנמצא בו ולא מצד פחיתות וחסרון אחיו. ולא יהיה כאותם שאמר לא בצדקתך וגו' כי מרשעת וגו'. ואמנם הצד הג' ממה שנוגע ליעקב ע"ה הוא כפי מה שהורגלתי לפרש שעתה אורו עיני יעקב וראה בני יוסף והכירם. והבין שבא לזה מצד זכותם ומצאם הגונים ומוכנים לברכה. ופי' הדבר ליוסף ע"ה באמרו ראה פניך לא פללתי וגו'. ואז השתחוה יוסף הכל כאשר נתבאר במקומו. ועתה בראותו שאביו החליף ימינו ונתנה על ראש הצעיר היה רע בעיניו שחשב עדיין מאור עיניו של יעקב הוא חשוך כאשר בתחלה ורמז לו שהוא רואה עם היותו בלתי רואה והוא אינו מכיר הבכור האמתי עד שאמר לו ידעתי בני ומכיר אני הבכור האמתי וכו' ולכל הפנים אין ספק שעיקר ההקפדה של יוסף היתה חששת הקנאה כאמור:

מעתה זאת היתה עם המתרגם ז"ל בפירוש דברי יעקב ע"ה שאמר בחרבי ובקשתי. לפי שיקשה לו איך עכשיו הוסיף להטיל קנאה ביניהם בדבר יותר עיקרי בתת ליוסף חלק נחלת קרקע יותר מהם. ואולי גם יוסף עצמו לא ירצה לקבלו מחשש מה שיארע לו. על כן בא הזקן ע"ה לתת לו טעם מספיק שיוכל לעשות כן בלי שום חששא כי אין הענינים שוים. ולא ימצאו שאר האחים מקום תרעומות כלל על זה. כי הנה הבנים כלם הם כרעא דאבוהון ונקראו חלקיו יוצאי ירכו מצד החלק החמרי אשר הוא השפיע בהם עצם גופם וממנו נתהוו. ולכן הוא מהראוי יהיה לכלם חלק כחלק בשוה. מכל קניני האב הגשמיים הבאים מההשתדלות האנושי ע"י הכלים הגופניים או מנחלת המורישים הקודמים. כי יש לכל אחד חלק בזה כמו לאחרים ומה נשתנה זה מזה. ואם ירצה האב לשנות יש בזה קפידא. זולתי בחלק הבכורה שצותה התורה להעדיף הבכור מפני שיש לו יתרון טבעי וקדימה זמנית מצד הגופניות עצמו שיצא ראשונה. אבל מה שיבא לאב ויקנה בחלק רוחניותו לבדו בלי השתתפות כח גופני. הנה בזה כיון שאין הכח הנפשיי של האב נמשך אל הבן. ואין שום התלות לנפש הבן עם נפש האב. שורת הדין נותנת שגם מה שיקנה האב ויקנה לו מכח הרוחניות לא יחוייב בהכרח שתמשך הקנאה זו גם אל הבנים היוצאים ממנו. כי מה להם עם נפשו ועם הבא מכחה. וא"כ נשאר הוא אדון מוחלט ושליט גמור בחלק קנין זה להקנותו למי שירצה מבלי שיקפיד שום זולתו על כך. ולכן אמר נתתי לכם שכם אחד על אחיך. בלי שום חששת קנאה או קפידא מאחיך. כי ודאי יראו אין מקום תרעומת להם על ככה. כי שכם וחלק זה בא אלי לא בירושה. ולא בחיל ולא בכח. כי אם ברוחי ונשמתי שבחרבי וקשתי של תפלה ותחנה הבאים ממעמקי הלב. ומעצם הרוחניות ואשפוך את נפשי לפני ה'. לקחתיהו מיד, האמורי. והריני רשאי בטח ליתן אותו לך:

ואולם מה שנמשלה התפלה לשני כלי זיין אלו חרב וקשת הוא לפי שעורי. כי התפרסם ששני כלים אלו אין פעולתם שוה שהחרב היא ללחום עם האויב פנים אל פנים מקרוב ולא תועיל כלום בהיותו רחוק ממנו. והקשת הוא להלחם מרחוק יורה חצים ויגיעו עד האויר בהיותו הרחק כמטחוי קשת. והתבונן בדברי המשורר ע"ה שאמר

נפשי בתוך לבאים אשכבה לוהטים בני אדם שיניהם חנית וחצים ולשונם חרב חדה. הפליג לדבר על גודל הנזק הנמשך מבעלי חיים. בבאור הבדל רב אשר בין הבעלי חיים מדברים. לבלתי מדברים. כי החיות המזיקות לא יוכלו להרע אלא לאשר יהיה אצלם וביניהם ואי אפשר לשיניהם לנשוך אלא במי שנמצא שם בפגישת גשם בגשם. כענין החרב ביד האדם ההורג לקרוב ולא לרחוק. וזה הוא נפשי בתוך לבאים מה שאפחד מהאריות. וההקש מיתר החיות הרעות. הוא כאשר נפשי היא בתוך הלבאים וביניהם אני יושב סמוך אליהם. אז אשכבה לוהטים. שלוהטים אותי באש חמתם בשינים או בצפרנים או בארס שלהם. כפעולת החרב. ולא יוכלו לעשות מאומה כשאני מרחוק ולא בתוכם כי אין להם כח החצים. אמנם בני אדם בדבורם הרע יש להם כח משחית בשתי הפעולות גם יחד של החרב והחצים לקרוב וגם לרחוק. כי שיניהם הם כחנית וחצים הולכים למרחוק והורגים וממיתים בהיותם כאן לאשר הוא בקצוי ארץ. ולשונם היא כחרב חדה להרוג בקלות עצום לקרובים אליהם מבלי ירגישו כח המכה מפני רוב החדוד. והנה יש לנו אויב פנימי עצום ורב יצרנו הרע הוא נלחם בנו בשני פנים. אם בהיותו קרוב לנו. ואם בהתרחקו ממנו מאד. כי כאן בא אצלנו ופנים בפנים מתעצם עלינו להפילנו במכמורות העונות בתוקף הסתתו. ועוד מעט הולך בדרך למרחוק למעלה למעלה עד מקום כסא כבודו ית' לפני בית דינו הצדק. ומשם עורך מלחמה נגדנו מקטרג ומלמד עלינו חובה ומעורר הדין להענישנו חלילה. כאשר בא בנבואת זכריה ע"ה שאמר:

ויראני את יהושע הכהן הגדול עומד לפני מלאך ה' והשטן עומד על ימינו לשטנו. ויאמר ה' אל השטן יגער ה' בך השטן ויגער ה' בך הבוחר בירושלים הלא זה אוד מוצל מאש. כי מה טעם כפל גערה זו. ולמה ראשונה הוצרך להזכירו בשמו לומר יגער ה' בך השטן. ובשניה אמר סתם ויגער בך. ועוד אמרו הבוחר בירושלים הוא כבד. שאם נאמר עליו יתברך היה לו לסמכו למלת ה' ויאמר ויגער ה' הבוחר בירושלים בך. ומה הכונה בהלא זה אוד מוצל מאש:

אבל לדעתי יכוין לשתי פעולות אלו אשר האויב הזה משתדל לעשות נגדנו. שהן ההסתה כאן למטה. לעכב על ידינו השגת שלמותנו. והקטרוג וההשטנה למעלה לשנתחייב במשפטנו. וזהו ויראני את יהושע הכהן הגדול הראני במראה הנבואה הכהן הצדיק והחסיד הזה. שהיה עומד לפני מלאך ה'. שהיתה מדרגתו בזכותו למעלה ממדרגת המלאך. שהוא עומד הלום ולפניו וקודם אל המלאך. ונשאר המלאך אחריו כי נגרעה מעלתו אצלו. אך השטן עומד על ימינו לא אמר בימינו או מימינו. אלא על ימינו שהמסית ומדיח בראותו מעלת יהושע הרמה הזו לא יכול לסבול ורוצה להעבירה ממנו. ולכן עומד על הימין המיומנת של יהושע ע"ה.. המתעסק בהשגת השלמות השטן הזה עומד עליה מעכב ומונע אותה מפעולותיה הימנית. וזה כדי לשטנו. למען אחר שירד והסית יעלה וירגיז שיעורר חמתו יתב' בהשטנתו כדריש פ' השותפין. ואז אמר לו הוא יתברך. כי כל זה הוא שלא כרצונו. כי על הפסד והשחתת תכליתו שהוא להשטין ולקטרג אמר יגער ה' בך במה שתרצה לקיים הוראת שמך השטן שהיא ההשטנה והקטרוג כי לא חפץ ה' באלה ועל ההסתה שמבקש לבטל בחירתו הטובה של יהושע ע"ה ושיבחר בבחירה המקולקלת של המדיח הזה לרעה אמר יגער ה' בך. אתה הרע הבליעל הבוחר בירושלים שמלאך לבך להיות אתה הבוחר מה שתחפוץ ברצונך המשולח אפי' בירושלים עיר הקדש מקום מקור השלמות. ולא תניח חפשיות הבחירה התמימה והמיומנת אשר לצדיקים אשר יפעלו כפי נטייתם הטובה. ולפי זה לא יהיה לך מקום להשטין ולקטרג. כי בהבטל הסבה יתבטל המסובב. כי הלא זה אוד מוצל מאש. זה הקטרוג שאתה עושה הוא אוד שורף ומדליק מוצל ומסובב מאש נכרי שאתה מכניס באנשים ומחממם ומלהיבם אל העבירות ואם לא יהיה שם אש בוער מהחטאים ממילא לא ימצא ג"כ האוד של השטנה והקטרוג. האמנם כי להיות האדם נאזר בגבורה להלחם עם הענק הגדול הזה ולנצחו בשני הענינים גם יחד פעם אחת בכלי זיין אחד לבדו שיועיל להכניעו בין למטה בין למעלה ברגע אחד עצמו. לא מצאנו דבר יותר נאות ונכון. שיהיה כחרב להכותו בהלחמו עמו בהיותו קרוב אלינו להחטיאנו,. וגם יפלח כחץ כבדו בהיותו רחוק למעלה עומד ומקטרג עלינו. אלא התפלה דהיא עבדא דדין ועבדא דדין. בהיותה מסודרת מן המתפלל כהוגן וכתקונה. כי הוא מבואר לא תכון התפלה בשלמות כ"א בשמירת כל תנאיה מהכנעת הלב בהסתכל אל גודל מעלת רוממותו יתברך הבלתי משוער. וכנגד זה תכלית שפלות מדרגות האדם עצמו כאשר פירשנו על אמרם ז"ל. המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה וכמאמר ר"א לתלמידיו. כשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם עומדים וכו'. שכל זה בלי ספק ברוח המתעורר לחטא. כי יכנע לבבו הערל. אם להרהר על תשובה גמורה על מה שכבר חטא. ואם להתרחק מאד לעתיד לבלתי יחטא. והרי זה הורג בחרב פיפיות את יצרו העומד על ימינו. ועל זה כיון המשורר ע"ה באמרו תפלה לדוד שמעה ה' צדק הקשיבה רנתי האזינה תפלתי בלא שפתי מרמה. כי בתפלתי זאת תשמע הצדק והיושר אשר בי נמשכים ממנה. מבלי ישאר כאן מקום לשפתי מרמה. אשר הרמאי מסית ומדיח אותי לפתותני ברמאות. כי כלה גרש אגרשנו ממני על ידי התפלה ומזה תוסיף תת כחה לו. להפילו גם למעלה בקטרוגו. כי יורה חצי תפלתו עד מקוה בית דינו הצדק להכריע המקטרג לכף חובה והוא בתפלתו יצא זכאי בדינו. וזה הוא מה שסמך מיד ואמר מלפניך משפטי יצא עיניך תחזינה מישרים והוא מבואר. וא"כ צדקו שני שמות אלו לתפלה חרב וקשת ונמצא כח רב ועצום מאד יותר. מדברים עצומים גדולי הערך:

והוא הנרצה במאמרנו לר"א ע"ה. גדולה תפלה יותר מן הקרבנות. ובאופן הראיה מן הכתוב כתב רש"י ע"ה. דכיון דאמר לי רוב זבחיכם. למה תו למימר ובפרישכם כפיכם. הא אפי' זבחיכם לא ניחא ליה ע"כ. וקשה לי דנראה שאין זה הכרח. דודאי הוא פשוט דגדול כח הקרבנות וגם התפלה הכל בזה אחר זה. אף אם התפלה באה באחרונה. מכח הקרבנות לבדם בלא תפלה. וכך הם דבריו ית'. כי אינו חפץ בזבחים. ואף כי יוסיפו אח"כ גם תפלה. לא תצטרף עם הקרבן. לשיקובץ זכות שניהם לקבלם. ולעולם שהתפלה לבדה היא גרועה מן הקרבן לבדו ומנא לן שהיא גדולה מן הקרבנות. ובלאו הכי דילמא שקולים הם. והקב"ה, אומר שלא יקבל שום אחד מהם. שלא נחשוב יש יתרון לאחד על האחר ויקבל התשובה. כי כלם שוים הם ולא יקבל לא לזה ולא אותו. אלא שבהכרח בהיות הדברים נכתבים צריך להקדים האחד וא"א בכתיבה הנתנת לבני האדם לומר שניהם בדבור א':

ונראה כי רבותינו ע"ה ראו שאצל הקרבנות נאמר למה לי רוב זבחיכם יאמר ה' שבעתי עולות אילים וחלב מריאים וגו' ומסיים בהם לא חפצתי. ולא הזכיר כאן העלמת עין. ואצל התפלה אמר ובפרישכם כפיכם אעלים עיני מכם. למה אמר כאן שיעלים עיניו. ולא אמר לא ארצה או לא אחפוץ. או תועבה היא כ' וכייצא. לכן אמרו כי כונת השי"ת ויתעלה הוא לומר ענין הקרבנות אינו מעלם ולא מוריד כלום לפניו יתברך ואינו עושה בו שום רושם. שאע"פ שהם באים לפניו ית' והוא רואה אותם. אינם מקובלים ומרוצים ואדרבא הוא קץ בהם מפני רוע מעלליהם. וזה הוא למה לי רוב זבחיכם וגו'. לא יועילו כלום כי שבעתי מהעולות ואני כביכול קץ בהם ובכל הדמים לא חפצתי. ואין בהם כח כלל לעוררני אל הרחמים. עם היות עיני השגחתי אליהם. אך בענין התפלה אין הדבר כן אלא כשאתם פורשים כפיכם להתפלל. אז מיד קודם שתתחילו בתפלה אני מעלים עיני לבלתי ראות והבט ואהפוך פני לצד אחר באופן שלא אראה אתכם בשעת התפלה. וע"י העלמה זו ימשך שגם כי תרבו תפלה אינני שומע אותה ואינה נכנסת באזני כמו שאוטם אזנו לבלתי שמוע. וזה מפני הדמים אשר בידכם. שאלו הייתי פונה אליכם לראותכם בלי העלמת עין. אז כב"י לא ימשך ההמנע מקבלה התפלה. כי כחה כל כך גדול שהיתה עושה בי רושם ותאלצני לקבלה כאמרו פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם. רצונו כל עיקר הדבר תלוי בשיסכים ויתרצה הוא ית' לפנות ולשים עיני ראייתו אל תפלת הערער המנוער ומשולל השלמות. כי כשהוא פונה אליה ודאי לא בזה את תפלתם. עם שהיה מקום לבזותה מצד חוסר צדקתם. ועל דרך זה ושועתי לפניו תבא באזניו. כשהיא לפניו ולעיניו מובטח אני ג"כ ודאי שתבא ותכנס באזניו ותקובל. וא"כ מבואר הוא מאד שהתפלה הוא יותר גדולה מן הקרבנות כיון שהקרבנות הם בלתי נרצים אפי' בלי העלמת עין. והתפלה לא תחסר מהיותה מקובלת אא"כ העלים הוא ית' עינו ממנה שלא נתן מקום שתגיע עד לפני כסא כבודו. באופן שלא באה לאזניו ולא שמעה. ע"ד גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי. ולפי ציורי ככה יובן מה שאמר הכתוב. ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו. ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה.. כי אמרו לבסוף מן העבודה יקשה מלבד היותו מיותר כיון שכבר אמר ויאנחו בני ישראל מן העבודה. הוא ג"כ חוץ למקומו. שהיל"ל ותעל שועתם מן העבודה אל האלהים. אך יאמר כי כאן היו שני דברים אשר לכל אחד מהם היה מקום לעורר רחמיו יתברך על ישראל. הא' כובד העבודה עצמה שבראותו ית' את עניים ואת לחצם. יתמלא עליהם רחמים להצילם מצערם. והב' צעקתם ותפלתם. שבבקשתם רחמים יתעשת להם. והנה ראינו כי כבר היתה עבודתם קשה. והוא ית' רואה ושותק ואינו עושה כלום. אך כשנאנחו בני ישראל וצעקו אליו מפני העבודה אז נתעורר הוא ית' לזרז את משה ע"ה להצילם. ולפי זה ותעל שועתם אל האלהים. עלתה שועתם וזעקתם אליו ית' יותר מן העבודה עצמה כי העבודה לא עלתה לעשות שום רושם והתעוררות. והשועה יכלה בכחה לשישמע אלהים ויזכור בריתו וירחמם וזהו ממש כאותה שכתבו רבותינו בעלי התוספות ז"ל פרק אין עומדין. על הא דאמר ר' אלעזר גדולה תפלה יותר ממעשים טובים שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה רבינו. אעפ"כ לא נענה אלא בתפלה שנאמר אל תוסף דבר אלי וסמיך ליה עלה ראש הפסגה. וכתבו בתוספות גדולה תפלה ממעשים טובים בלא תפלה שהרי מרע"ה אעפ"י שהיה בידו מעשים טובים הוצרך לתפלה ע"כ:

ובתשובות מוהרשד"ם זלה"ה חלק א' באו קושיות על זה ובכללן איך מוכיח ממשה דגדולה תפלה יותר ממעשים טובים. אדרבא נימא דכיון דמשה היה לו מעשים טובים משום הכי נענה בתפלתו. וכן אמרו ולא נענה אלא בתפלה. דמשמע שלא נענה במעשים אלא בתפלה. ומה שייך עניה במעשים. ובעניותי הוא ית' מבאר בפירוש באמרו רב לך אל תוסף דבר וגו'. כי מלת עוד מיותרת. וכן בדבר שהיה מספיק לומר אל תוסף דבר אלי בזה. אלא שאמר ית' למשה הן אמת רב לך יש לך הרבה מעשים טובים ונפיש זכותך שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה כדברי המאמר. אבל אין זה ממה שיעשה בי רושם למלא חפצך ולעשות כל אשר ישאלך לבך. אלא עצם הדבור של התפלה עצמה. היא היא המביאה אותי לענות אותך. ולכן אזהירך כי שאלת על ידי תפלה לראות את הארץ. והשמר לך שלא תוסיף לשאול עוד איזו שאלה נוספת כגון שאכניסך לארץ ותשאר שם או כיוצא כנגד גזרתי. זה הטוביות והיתרון לא תשאלהו בדבר זה על ידי הדבור הזה של תפלה. לפי שאם תשאל עוד דבר אחר על ידי דבור של תפלה אהיה כביכול מוכרח להיות עונה אותך כפי סגולתה. וכעת עלה אל ראש הפסגה וראה וגו'. כי הועילה לך התפלה בזה. ועל כן אמר רבי אלעזר גדולה תפלה יותר ממעשים טובים:

ויש לנו להסתכל באחד מגדולי מיני החסדים הנמצאים מוטבעים באומה הישראלית שהם גומלים זה לזה. והוא מה שיצטערו אלו על אלו וידאג לבם בצער חבריהם. עד שישתדלו להצילם ולעזרם בכל מה שיוכלו. ואם קצר מצע כחם להושיעם בפועל ממש. יעזרום לפחות בדברי הצומות וצעקתם. לשפוך שיחה לפני אל ולהתפלל עליהם יראה בעניים ויחיש מפלט למו. וגדולה מזאת הורה לנו הנביא שמואל ע"ה כי לא בלבד על הזכאים וראויים הוא נכון והגון להתפלל. כי אם גם על החטאים בנפשותם צריך לעשות כן. כי כאשר שאלו המלך שלא ברצון ה'. כאשר הורו בתת הקולות ומטר ואמרו לו התפלל בעד עבדיך אל ה' וגו' השיב להם: