בינה לעיתים – חלק ב – דרוש ראשון לתפלה, קטע 2

וירא פרעה כי היתה הרוחה. כן דרך הרשעים כשהם בצרה הם צועקים ובעת הרוחה חוזרים לקלקולם. כאשר דבר ה' היכן דבר ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך. ועם היות כונתו מבוארת יש לי בו דיוק במה שאמר כאשר דבר ה' היכן דבר וכו'. כי הלא קודם לכן גם במכת הדם אמר ממש כדברים האלה ולא שמע אליהם כאשר דבר ה' ולמה לא שאל שם היכן דבר. כל שכן שאין מקום לשאלה. כי בפרשה זו עצמה אמר ה' למשה ואני אקשה את לב פרעה ולא ישמע אליכם פרעה וגו' וייתר היה צודק להביא הראיה מכאן כיון שאמרו ולא ישמע אליכם הם ממש הדברים שאמר כאן ולא שמע אליהם. ממה שהביא פסוק ואני ידעתי כי לא יתן וגו'. כי עם היות הכונה אחת מ"מ לא נזכר לשון שמיעה ממש: ם

אך לדעתי הם ז"ל ידעו כי חוזק הלב הנאמר צל פרעה. יש מקום לפרשו כמו שהבינו רוב המחברים ז"ל. דהיינו שבמכות יתן הש"י מקום בלב פרעה לחשוב היותם באים דרך טבע או בכח כשפים וכיוצא. ובזה יקשה לבו לבלתי שמוע למאמרו יתברך. על כן כשבאה מכת הדם. והוא צוה לחרטומיו יעשו כמוהו ועשו כן ואחר עבור שבעת ימים חזרו המים להוייתם מבלי בקשו תפלת משה על ככה. היה לו צד לטעון שגם משה ע"ה מה שעשה היה על דרך חרטומיו ולא מאת ה' היתה זאת בכח יכלתו ית'. ולפיכך החזיק את לבו ולא שמע אליהם כמו שדבר ה' אל משה שהגיד לו יחזיק את לבו על האופן האמור. אך עתה בצפרדעים אשר לענין ההעלאה גם החרטומים העלו אותם. אבל כשבקש פרעה להסירם. לא עלה אל לבו לשאול זה מחרטומיו והוצרך שלא בטובתו להתנפל לפני מרע"ה על ככה. ומתפאר עליו לתת זמן ועת לכל חפצו. נראה בבאור כי אין זה בחק האפשרות. אלא ברצונו יתברך ויכלתו המוחלט. ואין מבוא לשום סבה זולתו על זה. באופן שלא היה מקום אחר זה לבלתי שמוע מצד החזיק את לבו בחשבו לייחס הדבר אל הטבע. או לענין אחר כדברי ה' האמורים. ואיך אם כן אמר כאן שלא שמע כאשר דבר ה' כי היכן ראינו שאמר ה' לא ישמע אפילו בענין כזה. אחרי הראותו שהוא מורה בתוקף ידו החזקה. והשיב כי זה נאמר למרע"ה בתחלת הענין כשאמר ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא ביד חזקה. כי ידוע מה שהוקשה למפרשים עליהם השלום להבין אמרו ולא ביד חזקה ונדחקו בביאורו:

ולדברי מאמרם ז"ל זה. בא מיושב כי אמר ה' דע כי מלך מצרים לא יתן אתכם להלוך כלל כשיחשוב מחשבות להכחיש יכולתי. וגם לא יתן ביד חזקה. אפילו כשיראה וידע בברור ידי החזקה ובפיו ימלא לאמר כי אני הוא היכול ולא זולתו. אפי' בענין זה לא יתן אתכם להלוך. והוא ממש מה שקרה לו כאן במכת הצפרדעים. וכ"ת איך נסכל כ"כ לסרב מלשמוע בראותו ידו החזקה. על זה הקדים לומר כי זה היה מרוע לבו יען כך הוא דרך הרשעים. כשהם בצרה צועקים. ובעת הרוחה חוזרים לקלקולם. והנביא ירמיהו ע"ה ספר משבחי ישראל. כי לא כחלק אלה הרשעים חלקם. וזה שאמר בשמם:

קראתי שמך ה' מבור תחתיות קולי שמעת אל תעלם אזנך לרוחתי לשועתי. והוא מבואר כבדות אמרו לרוחתי לשועתי. ועם האמור יבא על נכון. הן אמת כי מה שצעקתי וקראתי אליך היה בעת צרה בהיותי בבור תחתיות בשפל המדרגה ועומק הצרות. אך איני מכת הרשעים שאחר צאתם מאפלה לאורה ורואים עצמם ברוחה. שכחו אל מושיעם וחוזרים לקלקולם ולא יקראו עוד בשמו חלילה. אלא אחרי שקולי שמעת לקבלת תפלתי והצלתני מצרתי והנני עומד ברוחה. חוזרני מחדש לזעוק ולקרא אליך מתוך הרוחה. וזה אל תעלם אזנך לרוחתי לשועתי. כי אני מקיים המשנה. נותן הודאה לשעבר וצועק לעתיד לבא. כאשר פירשנו. אבל הצעקה בעת הצרה בלבד. מעכבת הקבלה. וכן המתפלל שלא בעונתה חוץ מהזמן הנתקן ואינו משכים לעורר השחר וכיוצא:

התנאי הד' הוא בתפלה עצמה שתהיה נאמרת בכונה נכונה עם הוראה הכנעה ושברון רוח. כי לשניהם רמזו ז"ל באמרם. המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה כי שימת עין למטה היא הוראת הכנעה ענוה ושפלות. ולב למעלה היא הכונה שיהיה הלב דבק עמו ית' ולא יתרחק ממנו. והוא מ"ש ז"ל פרק קמא דתעניות:

אמר רבי אמי אין תפלתו של אדם נשמעת אא"כ משים נפשו בכפו שנאמר נשא לבבנו אל כפים. אוקים רב שמואל בר נחמני אמורא עליה ודרש ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו ואעפי"כ והוא רחום יכפר עון וגו'. קשיין אהדדי לא קשיא הא ביחיד הא בצבור. ופי' בו רש"י ז"ל שנפשו מכוונת בכפו מבחוץ דהיינו הכונה. ומכל מקום לא ישקוט שכל המעיין מלהרגיש. אם אין הכונה אלא זאת. למה יחסו ז"ל הכונה אל שימת הנפש בכף או הפסוק עצמו נשא לבבנו וגו'. שעליו נתיסד מאמרם. ולא בא הדבר בפי'. ועוד יש בו מהדיוק שלילה זו שאין התפלה נשמעת אלא בזה. האיך נזכרה בפ'. כי הן אמת הוא מזהיר נשא לבבנו אל כפים. כי כך ראוי לעשות לשלמות הענין. אבל שלא תשמע בלאו הכי זו מנין לנו גם הוקשה בעיני מאי דמשני הא ביחיד הא בצבור. ופי' רש"י ז"ל כדכתיב ויפתוהו בפיהם לשון רבים וכו'. נראה כי מאמרו ויפתוהו לשון רבים הוציא דמיירי בצבור. וקשה א"כ גם בפסוק נשא לבבנו הוא לשון רבים והיכי מוקי ליה ביחיד. ואגב ארחין ידויק אריכות לשון רב אמי אין תפלתו של אדם וכו'. והיה יכול לקצר ולומר אין התפלה נשמעת וכו':

ואפשר לי כי המכוון בזה הוא מה שאז"ל במדרש. הרשעים הם ברשות לבם והצדיקים לבם ברשותם. והכונה פשוטה הצדיקים משעבדים את הלב שהוא מקור הכח המתעורר ושרש התאוה שיכנע אל השכל לשמור משמרתו באשר השכל הוא עיקר הויית האדם מהותו וחיותו האמתי. והרשעים הם בהפך. כי הם דהיינו מהותם ועצמותם שהוא השכל והחלק המעולה שבנשמה משתעבד ונכנע אל הלב המתעורר אל התאוות הגשמיות ויעשה מה שלבו חפץ וכל אשר תשאלנו נפשו הבהמית כחפצה. על כן אמר רבי אמי ע"ה שאין התפלה מקובלת לפניו ית'. אלא א"כ יתגבר האדם על עצמו עד שישים נפשו המתאוה בתוך כפו שתהיה בידו וברשותו לעשות בה כרצון השכל. כמי שיש לו חפץ בכפו שהוא אדון עליו ושליט בו. ודקדק לומר אין תפלתו של אדם להעיר על מה שמתרץ אח"כ הא ביחיד הא בצבור. שלא נאמרה שלילה זו שאין התפלה נשמעת מבלי שימת הלב ברשות הכף אלא דוקא בהיותה תפלתו של אדם יחידי. מבלי השתתפו בצבור. אבל אם אינה תפלתו של אדם פרטי אלא של צבור.. אז היא נשמעת אפי' יפתוהו בפיהם כדרשת רשב"ן. אלא שהמקשן ע"ה לא העמיק לסוף דקדוק זה.

ויראה לי שדברי רבי אמי עם מה שדקדקנו מאמרו תפלתו של אדם לרמוז אל היחיד נתייסדו על הכתובים שבאו קודם פסוק זה של נשא לבבנו. כי אמר תחלה מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו נחפשה דרכינו ונחקורה וגו'. כי על האדם החי היחיד ידבר שאין לו על מה להתאונן ולהתרעם על חטאיו לומר. כי כיון שחטא שוב אין לו תקנה ולא יוכל נקיון. כי הלא בהיותו חי אין לו להתייאש מזה. כי היאוש לא יצדק אלא כשמת בעותתו. אבל בעודנו חי. הנה כל שעה ורגע יוכל לבקש ולמצא רפואה למחלתו במה שהוא דבר כולל לכלנו. שנחפשה דרכנו ונחקורה וגו'. כי שערי תשובה לעולם פתוחים. ואנו חייבים לישא הלב שלנו אל כפים. שיהיה נתון ומסור בידנו להטותו אל דרך הטובה. המכונת אליו יתברך היושבי בשמים אך אם נחנו פשענו שהרבינו לפשוע וגם הוספנו מרי על הפשעים. כי השלטנו את לבנו עלינו ונמסרנו ברשותו. מבלי שוב בתשובה אז אתה ית' לא סלחת ואינך מקבל כלום ממנו. נמצא שעם היות באו הדברים בלשון רבים. היתה הכונה להוכיח את היחיד המתאונן על חטאיו. כאלו רבי אמי יוכיחו לו מהחיוב הכללי. אמנם פסוק ויפתוהו בפיהם מדבר על מעשה שהיה מקהל עדת ישראל ממש. מורה בפי' שמדבר בצבור. כי אמר שעם שפתוהו בפיהם והלב אינו נכון עמו כי לא נמסר ברשותם. ואדרבא הם נמסרו ברשותו. אעפ"כ והוא רחום יכפר עון כי הן אל כביר וגו' וע"ד פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם. ומ"מ פי' רש"י ז"ל על פשוטן של דברי המאמר שידבר על הכונה הנאותה. במקומו יונח. נמצאת התפלה היא הטריא"ק הגדול כדברי הרב בעל העיקרים ז"ל. היא שעמדה למשה אדוננו ע"ה בראותו ישראל מוכנים לצרה גדולה מפני חרון אף ה' על חטאתם כי כבדה מאד בעון המרגלים. החזיק במעוז התפלה לפניו יתברך. להשיב חמתו מהשחית. ולא חזרה אליו ריקם כי אמר לו ה' סלחתי כדבריך:

ורבותינו ז"ל במאמרנו העמידונו על הויכוח אשר עבר ביניהם. ולכאורה קשה כי כפי הנראה מה שאמר משה ע"ה שיאמרו תשש כחו כנקבה היינו לומר שהכח אשר לו ית' מקדם לעשות נסים וגבורות עכשיו תשש כחו ונחלש. ואין ככחו אז כחו עתה וא"כ מה תשובה השיבו יתברך והלא ראו נסים שעשיתי על הים וכו'. ומי מכחיש זה הרי הם יאמרו שמאז מקדם עשה נסים וגבורות על הים. כי היה בתוקף כחו אלא שמן זה והלאה נחלש ועכשיו תשש כחו. ועוד למה יחד ה' לפרט נסים שעל הים ולא אמר בכולל כל הנסים שעשה במצרים. אשר בלי ספק היו רבים ועצומים. וגם קושייתו יכול מבעי ליה מבואר הקושי. כיון דמלת יכולת הוא שם מטעם כל המפרשים:

ונראה בעיני ביסוד קושייתם. כי זה יש הפרש בהבנת מלת בלתי למלת בלי. כי בלי יאמר על מי שיש לו העדר וחסרון התואר או איזה דבר כמו המבלי אין קברים שיש שם חסרון הקברים. בני בלי שם שיעדר מהם השם. ולא תאמר מעולם על המתואר. אבלי מלת בלתי. שייכא על המתואר עצמו כאשר אנו אומרים עליו יתברך שהוא בלתי בעל תכלית דהיינו שהוא אינו בעל תכלית. ועל האיש חסר השלמות נאמר שהוא בלתי שלם שהכונה איננו שלם ולא יתכן לומר בלי שלם או בלי בעל תכלית. כי בלי הוא העדר הקנין כמו אין לו או אין בו או אין שם וכיוצא. ובלתי הוא איננו בעצמו שלא יצדק אלא על המתואר כמו בלתי טהור הוא וכיוצא וא"כ כאן שאמר משה ע"ה ואמרו מבלתי יכולת וגו' כונתו היא שהוא ית' עצמו איננו מתואר בתאר זה. ולפיכך היה לו לומר מבלתי יכול שהוא המתואר. והיתה הבנתו שאינו יכול. ואם יכולת הוא התואר לא היה אומר בלתי אלא בלי יכולת ה'. כמו וילכו בלא כח. שאז היה מובן שחסר ונעדר היכולת ממנו אבל אחר שאמר בלתי היה צריך בהכרח לומר בלתי יכול כמו בלתי שלם בלתי חכם וכיוצא. לכן פירשו יאמרו תשש כחו כנקבה. ולדעתי לא כוונו לפרש מלת יכולת לשון נקבה מתוארת. אבל רצו לרמוז פי' מבלתי יכולת על הדרך שאמרו בפ"ק דברכות:

מאי כי אין בלתך אמר ר"י בר מנסיא אל תקרי כי אין בלתך אלא אין לבלותך אלא כמדת הקב"ה מדת ב"ו ב"ו מעשה ידיו מבלין אותו והקב"ה מבלה מעשה ידיו וכו'. וכבר ידעת פירושו בו שאין בכאן שום פועל מוחלט שלא יהיה ג"כ מתפעל מפעולתו עצמה בהיותו פועל בה. כי הברזל כשיחתוך הוא פעל בעץ שחותך אותו. ובההיא שעתא הוא עצמה מתפעל מהעץ שהברזל מתמעט ומתאכל מחמת החתיכה עד שבהתמדת החיתוך יתאכל הסכין הרעה וישאר צר וקצר מאד וכיוצא בזה בשאר הפועלים כלם. ונמצא שאדם כשהוא עושה איזו פעולה. הנה מעשי ידיו הם מבלים אותו ופועלים בו הכליון ותשות כח. מה שאין כן אצלו ית' כי הוא פועל גמור ומוחלט בפעולתו. ואינו מתפעל כלום ממנה שאין מעשה ידיו מבלים אותו או גורמים לו שום התמעטות. וא"כ כאן ג"כ רצו לפרש מבלתי יכולת מלשון כלוי. והכונה שיאמרו האומות להפך. שמפני היות בלוי תשוש ונחלש היכולת האלהי חלילה. מחמת מה שעשה עד עתה. לשיוכל להביאם אל הארץ אשר נשבע להם לפיכך הרגם. כי עם היות מעיקרא היה לו יכולת. כבר בלה ותשש. כי קרה לו כמקרה הגבור האנושי שהוא הולך ורפה. ובהתמיד לעשות גבורות. ישיגהו הלאות. והשיב לו ה' כי איך יוכלו לומר כן. היות לאות ותשות כח בו יתברך מפני ההתמדה. הרי ראו נסים שעשיתי על הים. והלא נסים אלו היו אחר שכבר קדמתי לעשות נסים רבים במצרים. ואחריהם עשיתי הנסים שבים אשר אין ספק היותם יותר גדולים ועצומים מהראשונים. כי בשל מצרים נאמר אצבע אלהים היא. ובשל הים כתיב היד הגדולה כדברי המגיד ע"ה. זה יורה שאין בי לאות. ואין יכולתי כלה ותשש מחמת ההתמדה. אלא אדרבא הוא הולך וגובר. וחזר משה ע"ה לומר כי יאמרו מצד אחר מחמת המקבלים שלפני מלך אחד יכול לעמוד ולא לפני ל"א. והועילה לו תפלתו שהודה ה' לדבריו ואמר סלחתי כדבריך ונתקבלו מפני גדולת כחה של תפלה כמאמרו יתברך שלעולם יענם אפילו יהיה על צד החנינה. ועתה בגלותנו אין לנו משען יותר גדול מזה. ובו אנו נשענים להגאל בשלם שבפנים כתפלת דהע"ה:

אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד. ירצה לאשר שני הזמנים לגאולה אינם שוים בענינם כי אחישנה היא דוקא כשיזכו. ובשלא יזכו היא בעתה. וכבר הבאנו שבהיות לנו זכיות אצלו ית'. אז הוא מרחם וכשאין לנו כלום. הוא חונן במתנת חנם. ע"כ אנו מחלים פניו אליו יתברך יתן לנו הכנה מספקת לשיקום וירחם ציון שיתנהג במדת רחמים דהיינו בהיות לנו זכיות. אשר בזה יתקיים אחישנה קודם זמנה. כי אמנם אם תמתין אל המועד הקצוב שיבא. הנה אז הוא עת לחננה לעשות בחן ומתנת תנם כשבא כבר המועד שלא נהיה זכאים. ונצטרך לשתחננו. ואין זה ממה שנרצה אלא שיהיה לנו זכיות דמאן דאכיל דלאו דיליה וכו'. ע"כ תקום ותרחם ציון ברחמים ע"י זכיות ותמהר תחישה מעשיהו ב"ב אכי"ר: דרוש שני לתפלה

פרק אין עומדין א"ר אלעזר גדולה תפלה יותר מן הקרבנות שנאמר למה לי רוב זבחיכם וכתיב ובפרישכם כפיכם:

ביום תת הבחיר שבאבות ע"ה שכם אחד על אחיו לבן זקונים אשר אהב יוסף ע"ה. אמר לו אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי ופי' בו המתרגם ע"ה. די נסבית מידא דאמוראה בצלותי ובבעותי. ואחשוב שנזקק לפרש כן ולא כפשוטו חרב וחנית ממש כאשר הבינוהו ז"ל. מפני שהוקשה בעיניו. אך יעקב ע"ה לא נכוה ברותחין ממה שאירע לו. כאשר הורה איזה יתרון ליוסף ע"ה על אחיו בעשות לו כתנת פסים עד שקנאו בו ועברו עליו מה שעברו מהצרות לסבה זו. הלא תראה מה שאמרו ז"ל בפ"ק דמגילה על יוסף עצמו. לכלם נתן לאיש חליפות אפשר דבר שנצטער אותו צדיק יכשל בו דאמר רבא בר מחסיא א"ר חמא בר גוריה אמר רב בשביל משקל שני סלעים מילת שהוסיף יעקב ליוסף משאר בניו נתקנאו בו אחיו ונתגלגלו הדברים וירדו אבותינו למצרים. והדר עביד איהו מלתא בבנימין כי היכי דמקנו ביה אחוהי. אלא א"ר בנימין בר יפת א"ר אלעזר רמז רמז לו שעתיד לצאת ממנו בן שיצא בחמשה לבושי מלכות ומנו מרדכי דכתיב ומרדכי יצא וכו' וקשה לי עדיין מה יישב רבי בנימין בר יסת ברמז זה. כי אם פירש הרמז וידעוהו כלם. מ"מ יאמרו מה לו לתת לזה יותר מלכלנו. אם לבשרו על מעלת הבן היוצא מחלציו. יודיעהו זה בדברים ולא להרבות מנתו על מנתנו עשר ידות. ואם לא פירש הרמז. א"כ לא תקן כלום כי הקנאה במקומה עומדת. גם צריך לדקדק אמרו אלא אמר רבי בנימין. ממאי הדר ביה:

ונראה דר' בנימין מדקדק בכתוב אמרו לכלם נתן לאיש חליפות וגו'. ולא היל"ל אלא ויתן להם לאיש חליפות שמלות כמה שאמר בפ' הקודם. ויתן להם עגלות ויתן להם צדה לדרך. ומה גם שמלת לכלם אינה צודקת כיון שלא נכנס בכלל זה בנימין. וגם מלת נתן הנאמרה אצל בנימין נכפלה שלא לצורך. כי כיון שאמר תחלה לכלם נתן וגו'. היה מספיק לומר ולבנימין שלש מאות וגו'. לכן רמר הגמרא אלא אמר ר' בנימין כלומר אין הדבר כמו שחשבת שנשתנה בנימין בחליפות ממש שנתן לו בפעל נתינת כפשוטה חמש חליפות ולשאר אחיו חליפות בלבד. כי אין הדבר כן. אלא בענין הנתינה שוה היה להם כי לכלם בין לשאר האחים בין לבנימין כמוהם נתן לאיש לכל אחד חליפות שמלות. אמנם לבנימין נתן נתינה אחרת משונה שאינה נתינה ממש כפשוטה חמש חליפות בפועל. אלא נתן לו רמז ומסר בידו הודעת העתיד בדרך רמז מהמעלה המיועדת להעשות לבן היוצא ממנו ע"י חמשה בגדי מלכות. ואין כאן קנאה. והסתכל כמה הקפיד יוסף ע"ה על חששת קנאה זו. כי זה היה אחד מהטעמים העצומים אשר הניעהו להשתדל כל כך להחליף ידי אביו הזקן ע"ה כששם הימין על ראש אפרים והשמאל על ראש מנשה בברכו אותם. עד שאמר לי לא כן אבי כי זה הבכור שים ימינך על ראשו. כי כאשר נחפש נמצא היה רע עליו המעשה מג' צדדים. אם מצד אפרים אשר נתן לו המעלה הזאת. ואם מצד מנשה אשר נטלה ממנו. ואם מצד יעקב ע"ה. ואולם מה שנוגע לאפרים עצמו. הוא מה שהוסכם מרוב המפרשים ע"ה כי בראות יוסף מה שמתעלה אפרים בשימת הימין חשש פן יתקנא בו אחיו הגדול ממנו ויבא הדבר לידי שנאה ונפיק מיניה חורבא שימשך מזה נזק לאפרים ויביא עליו קללה ולא ברכה. ולזה נתכוון לדעתי באמרו ויאמר יוסף אל אביו לא כן אבי כי זה הבכור ירצה אתה חושב להשכיל להטיב לאפרים בתוספת טובה בשיתך שימך ימינך על ראשו. ואין הדבר כן כי אדרבא תמשך לו מזה רעה גדולה וסכנה עצומה כי זה האחר הוא הבכור. ויעטוף כמעיל קנאה על הקטן ממנו שנתעלה עליו ולא יוכל שאת. וימשך לו מזה נזק. ע"כ שים ימינך על ראשו. או יפורש אם אתה רוצה להגדיל מעלת אפרים על מנשה לאיזו סבה ידועה אצלך לא תעשה הדבר כן באופן מורגש ומפורסם כזה משימת הימין על ראשו. שירגיש האחר ותכנס בלבו קנאה. אלא עשה זה באופן בלתי מורגש ע"י תפלה או ברכה בינך לבינו שלא ידע מזה כלום אחיו הבכור לענין שימת הימין שהוא דבר מפורסם. שים אותה על ראש הבכור. אז השיבו הזקן ע"ה:

ידעתי בני ידעתי וגו'. אתה חושש שאחיו הבכיר יבקש להשפיל גדולת הקטן מקנאתו בו ואני אומר אדרבא שאחיו הקטן יגדל ממנו. מאחיו הגדול עצמו תבא לו הגדולה כי הוא יגדלהו ויכיר מעלתו עליו מבלי שום קנאה. והצער השני שנצטער יוסף למה שנוגע למנשה. יובן בדבריהם ז"ל במדרש רבה שאמרו: