בינה לעיתים – חלק א – דרוש ליום, קטע 9

הטענה השנית כי מלבד היותם משועבדים אל ההפסד מפאת הטבע וההוראה השמימיית הנה אין בהם שום בטחון. לאשר בכל מקום שהם אינן במקום המשתמר מבני אדם גם בני איש. כי פתע פתאום גנבים יבואו לו או שודדי לילה ויגנבו כל אשר לו וישאר ערום ועריה. משא"כ ההצלחה הנפשיית. כי היא בטוחה שמורה ועומדת לא תגע בה יד. ועל זה א"ר יוסי משל למלך שהיה לו שומרה וכיון שעמד בנו מסרה לו. כי מה שיצטרך שומרה לשמור הכרמים מן הגנבים זה נמסר לישראל עצמה כי הם שומרים את עצמם כשנעשו בנו ע"י שמירת התורה:

הטענה הג' כי אפילו בהיות קנינו וממונו של אדם ברשותו אינו שליט עליו ולא אדון לו כי הכל תחת ממשלת השר או המלך אם חפץ רגע אחד יטול כל אשר לו ומי יאמר לו מה תעשה משא"כ בהצלחה הנפשיית כי אין אדם שליט בה אלא בעליה. וכמשל הרב בעל חובת הלבבות ז"ל מהמלך ששאל לעשיר כמה היה ממונו וכו' וע"ז א"ר אחא למלך שהיה לו טבעת וכיון שעמד בנו מסרה לו. כי הטבעת היא הוראת השלטנות הגמור והמוחלט כענין ויסר המלך את טבעתו וגו':

הטענה הד' כי כל העושר והנכסים אשר לאדם אינו מתהנה מהם ממש אלא ממה שיקנה בו ממאכל ומשתה ומלבושים וכיוצא נמצא לעולם כל הקנינים הם אמצעיים וכלים להשיג דבר אחר ולא יקרא ודאי אושר מה שאינו מכוון לעצמו אלא לאמצעי. אבל ההצלחה הנפשיית היא עומדת לעצמה. ואין לה תכלית אחר זולת גופה. וע"ז א"ר חייא לנגר שהיו לו כלי נגרות שאינם אלא כלים שאין תכליתם לעצמם כי אם לעשות בהם מטה ושלחן וכסא וכשבא בנו ישראל מסרם לו שהכל יהיה בידו מבלי בקשת תכלית אחר:

הטענה הה' כי בכל אלה הטובות הזמניות אם יצבור כעפר כסף. לעולם אין אדם ממלא תאותו מהם כדברי החכ' ע"ה אוהב כסף לא ישבע כסף ומי אוהב בהמון לא תבוא' מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרב' יאכל והשבע לעשיר איננו מניח לו לישן. ואמרו ומי אוהב בהמון לא תבואה. הם דברי' קשי ההתך ולמה אמר אם מעט ואם הרבה יאכל בלשון עתיד. וירא' לי כי הפליג לדבר בהודעת פחיתיו' והבל הנבהל להון ואינו שמח בחלקו כי באהב' הכסף לא ישבע לעולם מהכסף והגיע מחמדתו עד שיהיה מי שיאהב ויכסוף בהמון שלא תהיה תבואה ותהיה שנת בצורת ותחסר התבואה בעולם כי לרוב חמדנותו הוא מלא אוצרותיו בר ולחם ומזון לייקר השער ולמכור את שלו הרבה וע"כ אוהב ומתאוה שלא תהיה תבואה בעולם וכמה רחוק הוא מהעובד אדמה אשר אומר ברוך ה' יום יום ואינו חושב בלחם ליום מחר שירויח הרבה ושירבה ממונו. וזה מתוקה שנת העובד הוא ישן שינה מתוקה פנוי מהמחשבות ונקי הרעיון. בין שליום הבא יהיה לו מעט לאכול או הרבה אין זה ממה שיטרידהו לשתנדד שנתו. בחשבו איך אעשה כי אין לי לאכול מחר אלא מעט יען לא יעלה על מחשבתו שום דבר מזה. אבל העשיר תדד שנתו מעיניו בחשבו היות שובע בעולם והוא מלא תבואה על כל גדותיו ויצטרך למכרה בזול. וזה והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון וזה גרם לו כי כל טובות העה"ז אינן מספיקות למלאת תאותו. משא"כ הצלחה הנפש כי בכל מה שיגיע לחלקו נפשו שבעה והיא מלאה כל טוב וכל א' וא' שש ושמח במוכן לו. כמאמרו במשלי להנחיל אהבי יש ואוצרותיהם אמלא. וע"ז א"ר יצחק למלך שהיו לו אוצרות. וכיון שבא בנו מסרם לו. כי בהיות האוצרות מלאות לא יחסר כל בהן והוא שבע רצון:

הטענה הו' כי פעמים הרבה העושר ורוב הצלחו' הם מזיקים לאדם וגורם לו היותו איש מכאובות וידוע חולי. כי ברבות טובתו ירבה בתענוגות בני האדם ממאכל ומשתה ויתן לנשים חילו. עד כי יפסד מזגו ונפל למשכב וימות בלי חמדה כאמרו עושר שמור לבעליו לרעתו. משא"כ ההצלחות הנפשייות כי עץ חיים היא התורה וכלה תערב לנפש. והוא מה שאמר שהמע"ה:

ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה והכונה מבוארת. וע"ז אמרו רבנן משל לרופא שהיה לו נרתק של רפואות וכשעמד בנו מסרו לו כי יראת ה' היא ההצלחה הנפשיית שמש צדקה ומרפא בכנפיה. מתוק לנפש ומרפא לעצם. הנה מכל ששת הטענות האל ומהפרטים הנמשכים מהם התבאר כמה חוייבנו להניח חיי שעה בעבו' חיי עולם ולהדמות לאבותינו הקדושים ע"ה שלמדונו ענין זה בעקדה. ולכן אנו תוקעים בשופר של איל. למען ישאר רשומו נכר בקרב לבנו ונלכה עד כה נקרבה הלום להלאה מחיי העה"ז ולא נשאר פה מוטבעים בטיט היון ההצלחות האלה. ובעיקר עוצם שלמות העקדה הזאת והפלגת זכותה נוסיף לקח. בהקדימנו כי יש עוד כמה מהגדולות שבשופר. והוא מה שיעורר אל המוכיחים ותופסי התורה להרים קול בדברי תוכחות וכבושין להישיר את העם ולהחזירם למוטב לשוב מדרכם הרעה ועושים בזה ממש כעין קול השופר המפחיד הלבבות בעוצם הברתו. והוא מה שצוה יתברך לנביאו ישעיהו ע"ה באמרו:

קרא בגרון אל תחשוך כשופר הרם קולך והגיד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם. אשר ראוי לדייק בו למה הוצרך לומר לו קרא בגרון כי בלי ספק צריך שהקריאה תהיה בגרון. להיותו הכלי המיוחד להשמיע הקול שא"א זולתו. וא"כ יאמר סתם קרא אל תחשוך. ועוד מהיכי תיתי שיחשוך עד שהוצרך לומר לו אל תחשוך. גם דמיון זה כשופר הרם קולך למה. דנראים הדברים כפולים. ונאמר בכונתו כי הנה כאן היה מצוה לנביא להוכיח את ישראל ולפרסם להם את חטאיהם ופשעיהם אשר בהכרח הם דברי קנטורין. וחש פן יהי' ישעיהו ע"ה נכוה בפושרין ממה שקרה לו על אמרו ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב וגו'. שנענש ע"י אחד מן השרפים ושמא בעבור כך יסרב מלומר לישראל פשעיהם וחטאיהם שיהיה כאלו קורא אותם פושעים וחוטאים. ויחוש פן יצא מפיו איזה דבר בלתי הגון. ע"כ אמר לו אל יפחד מזה כי אז נענש לפי שדבריו היו באים מלבו שהוא מעצמו אמרם ונמצא הוא המדבר בעצת שכלו. ולכן הי' ראוי עונש על כי מלאו לבו לפגוע בכבוד האומה מדעתו מבלי היותו מצווה ממנו יתברך, אבל עתה בזה אינו כן כי לא ידבר כלום מדעתו אלא הוא בא בשליחות ה' ואשר ישים אלהים בפיו אותו ידבר והוא לא ימציא שום דבר מלבו ושכלו נמצא שהגרון בלבד הוא הקורא ומרים קול אבל לא עצמות הנביא. והרי הוא ממש ככלי הנגון אשר ביד המנגן כי הכלי מאליו אינו משמיע הקול אבל הכל בא מאת המנגן. ותהיה דומה לשופר וכמוהו תשמיע קולך כי השופר הוא כלי דומם. וכפי מה שתוקע בו התוקע כן יוציא קולו עב או דק באופן שהקול יתייחס בעצם אל המשמיע לא אל השופר עצמו. כן אתה לא יוכלו להאשימך על מה שתאמר להם מדברי כבושין וקנטורין. כי אינך המדבר ואין הקול יוצא ממך אלא ממני יצאו הדברים. וגרונך כשופר ואני התוקע. ואם כן הגד בלי שום חשש לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם. והתחיל לפרט קצת מהם שיש לו מן התרעומות ואמר:

ואותי יום ידרושון ודעת דרכי יחפצון וגו' ויראה כי בכלל דבריו נתכוון להוכיחם ממחשבה כוזכת אשר היתה בהם והוא שלא היו מחשיבי' לכלום מעתה המצות לעשותם בפועל אלא כל מגמתם היתה העיון וידיעת הדברים בלבד ובזה נפשם חפצה ולא במעשה וכי הלמוד אצלם תמורת המעש'. וידמה שבזה השיגו השלימות עד שבזה יוכלו לדרוש מאת ה' ולהתפלל אליו בכל צרכיהם. שהוא ידרש להם בנקל. וזה הוא ואותי יום יום ידרושון. הם דורשים ומתפללים אלי כמו ותלך לדרוש ובחפשי על איזה זכות יתלו רואה אני כי דעת דרכי יחפצון. כל ישעם וכל חפץ אינו אלא בידיעת הדרכים שלי בתורתי שהוא הלמוד. ויחשבו כי זה יספיק להם ויועיל כאלו עשה בפועל מעשה הצדק והיושר ושלא עזבו כלל משפטי ה'. אך אומר ה' אין דעתי נוחה בכך ולא באלה חפצתי. אלא ישאלוני משפטי צדק. ירצה אם ירצו לשאול ולחקור במשפטי צדק שלי ולבקש מלפני להאיר שכלם לדעת ולעיין בהם ולהשתלם בחלק העיון. יעשו ויצליחו אך בתנאי שג"כ קרבת אלהים יחפצון. יהיה להם חפץ ורצון להתקרב אל האלהים שאין מתקרבים אל האלהים אלא בענין האלהים כדברי החכם החבר ז"ל. והיינו המעשה כאשר היה מסקנת ר"ט ור"ע ע"ה כשנשאלה שאלה בפניהם למוד גדול או מעשה גדול נענה ר"ט ואמר מעשה גדול. נענה ר"ע ואמר למוד גדול נענו כלם, ואמרו למוד גדול שהלמוד מביא לידי מעשה:.

וכבר נודע הספק בזה כיון שהלמוד מביא לידי מעשה נמצא המעשה במדרגת התכלית אצל הלמוד שהוא אמצעי להביא אליו ואיך יהיה האמצעי מעולה וגדול מן התכלית. ועוד שר"ס אמר מעיקר' שהמעשה גדול. ור"ע כשאמר שהלמוד גדול היה מאמר סתמי ולא נתן בזה שום טעם והכרח ואיך ולמה חזר בו ר"ט ע"ה מסברתו והסכים מיד עם ר"ע תלמיד חבר שלו:

ואפשר לי לומר כי מתחל' נחלקו איזה מהם גדול כי ע"ז היתה השאלה ובאמרם נענו כלם ואמרו למוד גדול היינו ששניהם אמרו טעם זה לקיים כל אחד סברתו. וזה כי שניהם נענו והסכימו יחד שלמוד גדול שהלמוד וכו', יראה שהלמוד מה שהוא גדול ויש לו גדולה הוא להיותו גורם ומביא לידי מעשה. שזולתו א"א לעשות המעשה בשלמות וכל אחד מהם לוקח טעם זה לזכותו. כי היות דבר אחד גורם דבר אחר יאמר על שני פנים. הא' בדרך סבה שהיא גורמת ועלת העלות ית' שמו שהוא סבת כל הנבראים. ובבחינת זאת אין ספק שהסבה והעלה היא גדולה מההסובב והעלול. ועל כן אמר ר"ע שהלמוד מביא לידי מעשה. דהיינו שהיא סבת המעשה ממש והוא נולד ועלול מהלמוד. ולפיכך גזר מעיקרא שהלמוד גדול מן המעשה:

והב' בדרך כלי ואמצעי. כמו הפטיש והמעצד וכיוצא אשר נאמר כי הם גרמו לטבעת והכסא ושאר כלים שיהיו כלים כי זולתם א"א לעשותם. אבל הוא מבואר שאינם בגדר הסבה העצמית אלא הם אמצעיים. והטבעת היא התכלית ונמצאת הטבעת גדולת המעלה מאלו הכלים תכלית העלוי. ומצד זה א"ר טרפון שהלמוד מביא לידי מעשה דהיינו שהוא גורם לבוא אל המעשה כמו כלי ואמצעי לכך. וזו היא הגדולה שבלמוד עצמו כעבד מלך. ואם כן נמצא המעשה הוא התכלית וממילא הוא גדול מהלמוד המביאה אליו כיון שהגדולה אשר ללמוד בעלמא הוא מצד היותו כלי ומביא אל המעשה. והוא יתברך הכריע אל האמת כי המעשה הוא העיקר באומרו קרבת אלהים יחפצון. מה שלא היה כן דעת אותו הדור שהיו עוזבים המעשה וכל מגמתם היתה אל הידיעה והעיון אשר על כן צוה לנביא יוכיחם. והחשיב זה להם לפשעים וחטאים:

ואמנם יש עוד רעה חולה מזו אצל חטאים בנפשותם אשר יסמכו על מאמר רחמנא לבא בעי. ויאמרו כי יספיק לב טוב להאמין בו יתברך ולהדבק בהכרת שרשי מציאותו ואמונותיו אך המעשה החיצוני לא יועיל ולא יזיק כלום אפי' יהיה נגד חקי האלהים ומשפטיו כל שאינו עושה כן מחמת מעוט אמנה או להכעיס חלילה אלא לפנים אין בכך כלום. ולשלול כל זה ולהזהיר את ישראל על ככה הקדים הוא יתברך להודיע את אשר יהיה באחרית הזעם בגלותנו הזה על הדרך האמור. באמרו למשה רבינו ע"ה:

הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ ועזבני והפר את בריתי וגו' והסתרתי פני מהם וגו' ומצאוהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההיא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה ואנכי הסתר אסתיר פני מהם ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים. אשר נתקשו בזה איך אחר אמרם הלא על כי אין אלהי בקרבי וגו' שהוא ממש וידוי ותשובה אומר מחדש ואנכי הסתר אסתיר פני וגו' וחלילה לומר שאלהות זה הוא חול. ומוהר"ש הלוי ן' אלקבץ ז"ל באילת אהבים שלו פי' כי הוא יתברך שולח יסורין בחוטא להעירו אל התשובה ואחר שובו אז מיסרו מחדש לטהרו ולזככו מעונותיו:

ולי אפשר כי הוא יתברך מגיד מראשית את כל התלאה אשר תמצא את ישראל בגלות הנמהר הזה מהדבר העקרי הנוגע אל הנפש. כי יקום העם הזה וזנה וגו'. שיעבוד עכו"ם בהאמינו בתועבות ההם ויעזוב תורת ה' והפר את בריתו בכל עבירות קלות וחמורות עד שיגרום חרון אף ה' בם וכו' והנה אם מחמת היסורים יבאו להכרת האמת שסבת רעתם היתה בעבור מה שסר מלבם זכרון מצותיו יתברך וגם על הפשעים והעונות אשר עשו בהפרת ברית ועזיבת הדת. אז טוב להם כי בידיעה זה יקל עליהם לחזור למוטב לידע את רבם ולכוון לעבדו שכם אחד ולהתרחק ממעשיהם הרעים. ובזה תסור מהם חמת ה'. אך לא כן הוא כי אז יאמרו שסבת כל רעתם לא היתה כי אם מה שאין אלהיהם בקרבם. כי לפי שהיה ה' חוץ מלבם ורחוק מכליותיהם בקרבם שלא היו אז מכירים אלהותו ע"כ באה להם הצרה ההיא אבל לא בעבור מעשים הרעים שעשו בחלול שבתות והפרת אות ברית קדש ומאכלות אסורות וכיוצא:

אכן עתה הם מאמינים אמונה שלימה בו יתב' וכי הוא אלהי האלהים ומכירים זה בלב שלם ולו לבדו נותנים האלהות. וע"כ כל מה שיעשה במעשים החיצונים אשר לא כתורתו אין בזה כלום כיון שהכל הוא לפנים ולבם נכון עמו. ואע"פ שיראו עצמם כמשתחוים לאלילים לא בא זה מלבם אלא לפנים בלבד על דרך בבקר תאמר מי יתן ערב וגו'. ע"כ אמר הוא יתברך כי אז יעשן מחדש אפו ויסתיר עוד פניו ממנו ביום ההוא. וזה לא בעבור עקר הע"ז עצמו כיון שאינם מאמינים בה. אלא בעבור כל המעשים הרעים שהם עושים. באשר הם פונים פנייה בעלמא חיצונית אל אלהים אחרים. כי עם שאין כאן אלא פנייה לפנים. וכוונתם לשמים. מכל מקום מעשיהם אינם רצויים. ולא תספיק טוב הכונה כשיחסרו המעשים מצד העושה אותם:

וכי תאמר בלבבך הלא כל התורה מלאה כי אין חפץ לה' אלא במחשבה טובה ושהוא יתברך מצרפה למעשה עם שלא יצא לפועל. ועקידת יצחק תהיה לנו לעדה כי הספיק רצון אברהם אבינו ע"ה וחפצו הטוב להחשב כאלו שחטו בפועל. ומאז ועד עתה מזכירים זכות זה לפניו יתברך והוא מהגדולים שביסודות תפלת היום באמרנו ועקדת יצחק היום לזרעו תזכור וכו'. הלא תבין כי יישוב דבר זה מבואר מעצמו. ויפורש יותר בהביננו ויכוח אברהם אבינו ע"ה עם המלאכים כפי מאמרנו אשר לנו בו ד' הרגשים מוכרחים:

א' באמרו שאברהם שאל למלאך מי אתה הוא. דבר זר מאד להאמין שאברהם ע"ה אשר הורגל כל כך לנבואה שאחד מגדריה הוא על ידי מלאך. ובזה היה רוב שמוש נבואתו. עתה לא יכיר המלאך עד שיוצרך לשאול לו מי הוא. כי בשלמא ליום שלישי למילתו שלא הכירם ניחא לפי שבאו בדמות אנשים או ערביים והם עצמם השתדלו להראות לפניו באופן לא יכירם אבל כאן בא בצורת מלאך ממש כיון שקראו מן השמים. ואיך נעדרה הכרתו מאברהם נאמן ביתו: הב'

אחר אשר אמר לו היותו מלאך איך סרב במאמרו וכי היה חושדו שיאמר לו שקר והלא ודאי אין ביד המלאך לדבר שקר ודבר כזב כי השקר בא מצד הטבע החמרי ויצר לב האדם רע מסיתו ומדיחו ומעוררו לשקר לאיזו סבה חיצונית. אבל המלאך הרוחני לא יוכל לשקר. ורוח שקר הנאמר אצל נבות אינו ענין לכאן. ולמה אם כן לא האמין בדבריו. ואין זה דומה לנביא אשר בבית אל שהשיב את איש האלהים והאכילו ונענש מפני שהאמין לו נגד צווי ה'. כי שם היה איש בעל חמר. ואיש האלהים היה לו לחוש שלא לבטל מה שצווה לו מאת ה' מפני מה שאומר איש בשר ודם. כי סוף סוף יוכל לכזב כאשר באמת ראינו כחש לו. אבל המלאך לא אדם הוא לשקר:

הג' איך אפשר לומר שאברהם אבינו סרב במאמר המלאך הראשון עד שבא השני והרי ראינו כי מיד שאמר לו אל תשלח ידך אל הנער תכף העלה את האיל תחת בנו. שנראה בביאור כי במקום שחטו את בנו שחט את האיל ולא עשה לבנו מאומה כמאמר המלאך:

הד' כי כיון שלא קבל מהמלאך הראשון בטענה שתחלה אמר לו הקדוש ברוך הוא בעצמו ואם מבקש יאמר לו הוא עצמו. למה אם כן קבל מהמלאך השני כי מה תוספת מעלה יש לו על הראשון. הרי אפילו יבאו מאה פעם אחר פעם לעולם הטענה במקומה עומדת שהדבור הא' היה מהשי"ת ולא אתי דבור מלאך ודחי צוויו יתברך. באמת אלו הם אצלי ד' הערות עצמיות צריך לשית לב להן. ואגב אורחין נדייק אמרו שהיה ממהר והולך לשחוט וכו'. למה תלה הדבר במהירות ולא בשחיטה עצמה והיל"ל שהיה רוצה לשחטו וכו'. ובישוב כל זה אני אומר כי דיוקי הפסוקים רבו:

הא' למה הוצרך המלאך לקרא אברהם אברהם עד שהשיב לו הנני. והוזקק לאמירה אחרת ויאמר אל תשלח ידך וגו'. היל"ל ויקרא מלאך ה' אל אברהם מן השמים ויאמר לו אל תשלח ידך וגו' כאשר עשה בפעם השנית:

ב' כפל אל תשלח ידך ואל תעש לו מאומה כי נראה הכל דבר אחד:

ג' מה שנתחבטו כל המחברים ז"ל באמרו עתה ידעתי. כיון שאין התחדשות ידיעה חלילה אצלו יתברך:

ד' שבפעם הראשונה הוסיף מלת ממני. ובשניה לא אמר אלא את בנך את יחידך:

ה' למה הוצרכו שתי קריאות נפרדות כיון שבדבור השני לא דבר אלא מענין זכות אברהם ע"ה שלא חשך את בנו. היה יכול לכלול הכל בדבור הראשון ולומר עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני. ויען אשר עשית את הדבר הזה ברך אברכך כו'. ובזה לא היה צריך ש לומר פעם אחרת ולא חשכת את בנך את יחידך:

ו' למה הוסיף בפעם הב' לומר נאם ה'. והלא כל האמירות נאם ה' הם:

ז' מה היתה כוונת א"א ע"ה באומר ה' יראה וגו'. כי נראים דברים סתומים. ע"כ על כל הרגשים האלה אמרו ז"ל כי המלאך בראותו מהירות וזריזות א"א ע"ה ושלא יאחר בפעל השחיטה. נכמרו רחמיו ואמר לא עת האריך בדברים אלא צריך בתכיפות ומהירות גדול להבעית את אברהם לבל ישים בפועל מחשבתו כ"כ במהירות אלא שיתעכב מעט כאשר נבאר. וזהו קוראו אברהם אברהם כי בהיות איש אחד פועל פעל מה וחבירו קוראו בכפלים ובקול גדול פלוני פלוני. יספיק זה לעכבו כרגע. והרי הוא כאלו יאמר לו אל תתמיד בפעל ההוא. ולכן אמרו שהיה ממהר וכו'. כי לא כוון אלא לעכב המהירות אבל לעכב ממש השחיטה לא היה לו עתה יכולת בידו נגד צוויו יתברך. ואברהם נבהל מזה החדוש ואמר לו מי אתה. ירצה בלי ספק אני מכירך היותך מלאך רוחני. אבל אני שואל ממך באלו הדברים אשר אמרת באיזה גדר אתה. והאיך נקרא אותך אם מלאך סתם שיצאו הדברים מדעתך ומרצונך בלי צווי ה'. או אתה שליח ה' ונמצאת אומר כל זה ע"פ דבריו יתברך. והשיב לו מלאך. כלומר איני שליח ה' אלא ממני יצאו הדברים כמו מלאך מלא רחמים כי נכמרו עלי רחמי. כאשר יסד הפייט ויהמו כל מלאכי מרכבה. אז אמר אברהם אלו היית אומר דברים אלה בשם ה' הייתי מטה אזני לשמוע ולעשות כי ידעתי ודאי לא איש אתה לומר בשם ה' אשר לא צוה. אבל כיון שאתה אומר זה מעצמך הנני כלו' עדיין במקומו אני כאשר בתחלה. לא אזוז מדעתי לשחוט את בני כאשר צוני עד אשר יבא צווי מאת ה' עצמו על ההפך. וכראות המלאך אבירות תשובת אברהם ושעכ"פ היה רוצה לשוחטו אמר לו אל תשלח וגו' ירצה אל תחשוב שכוונתי בדברי למנוע ממך מכל וכל השחיטה כי ודאי היה זה נגד מצות ה'. איך אבטל צוויו. אלא כוונתי שלא תעשה זה כל כך במהירות. אלא שתתעכב מעט. ולכל הפחות קבל ממני דבר זה ותצא כעת מידי כל חשד כי בשב ואל תעשה אינך חוטא כלום. ולכן אל תשלח ידך אל הנער לשחטו כאשר אתה רוצה. וגם אל תעש לו מאומה להורידו מעל המזבח. אלא המתן כמעט רגע עד צאת מאמר מאת ה' כי היה מיחל בא יבא ולא יאחר. לפי שהיה בדעתו להתחנן לפניו יתברך ככה כאמרו מתחננים לאל בעד שר צבא. אנא תנה פדיום וכו'. וא"ל המלאך על עצמו עתה מתוך זה אני מכיר ויודע באמת היות יראת אלהים תקועה בלבך יען לא חשכת את בנך את יחידך ממני. כי אפי' ממני מצדי ומדבורי אליך לא החשבת מאמרי לכלום ולא רצית בדבורי לחשוך את בנך ולמנעו מהקרבה. אז אמר אברהם כיון שאיני עושה שום מעשה נגד מאמר ה'. כי אני מניח יצחק על המזבח במקומו. אין כאן אלא מעט עיכוב זמן שאין בזה כל כך חששא. ובין כך ראה אותו האיל. ולבלתי היות יושב ובטל העלהו לעולה תחת בנו ר"ל למטה מהמקום אשר היה שם בנו עקוד. כי יצחק ע"ה היה על המזבח מלמעלה הקריב את האיל למטה ממנו. למען אם ישחט את בנו ג"כ ישים האש תחת שניהם ויהיו גם יחד עולות כליל לה'. ומיד התפלל לפניו יתברך ואמר ה' יראה אשר יאמר היום. ירצה הנך יתברך שמך רואה ומביט הדברים הנאמרים אלי היום הזה אשר ודאי גורמים לי מבוכה. על כן אחלי יכונו לפני גדולת אלהותך בהר ה' יראה. כלומר בהר הזה יראה השם יתברך עצמו בצוויו ובמאמרו להורות לי המעשה אשר אעשה. כי כיון שהוא בעצמו אמר לי מתחלה עכשיו אם הוא מבקש יאמר לי. ואז נגלה אליו מלאך ה' שנית וא"ל בי נשבעתי וגו'. רצונו אין עתה כפעם הראשונה שמה שאמרתי לא היה נאם ה' וע"פ דברו אלא מדעתי ורצוני. כי בפעם הזאת נאם ה' היה ובשמו אני אומר לך כי שני זכיות נמצאו בידך עתה: