בינה לעיתים – חלק א – דרוש ליום, קטע 10

הא' כי יען אשר עשית את הדבר הזה האחרון מהסרוב שלא רצית לשמוע בקול המלאך שהדעת היה לבטל השחיטה לגמרי ולהוריד הבן. וגם מעיקרא לא חשכת את הבן אלא היית נכון ומזומן כאשר צוך ה' להקריבו. על כן על כל כונתך הטובה יתן ה' שכר בכפלים כאלו הקרבתו בפועל וכו':

מעתה הדברים פשוטים ונגלים כי כל זכות א"א ע"ה היה על כי מחשבתו הרצויה הוא היה רוצה לשימה בפעל. ולא בדעתו לשתספיק לו הכוונה בלבד כי נכון ומזומן היה לעשות ולפעול ולא בא העכוב מצדו. אלא שהוא יתב' מנעו באופן שהיה מוכרח שלא לעשות וממילא ג"כ כל הכוונות והמחשבו' הטובות אשר לא יעשה האדם בפועל מבלתי יכולת. או לאיזה סבה מכרחת. ודאי הם רצויות אצלו יתברך כאלו נעשו ממש. אבל מי שיש לו חפץ עבוד ה' ולבו נכון וחסר המעשה מצדו אם מעצלה או מחמדה וכילות או מורך לבב וכיוצא. ודאי מחשבה זאת לאו כלום היא ולא לרצון תהיה לפני ה'. הנה כי כן נדעה נרדפה לדעת לעשות מעשים רצויים לפניו יתברך ולהרים מכשול מדרך עמנו וכשופר נרים קולנו להוכיח במישור על קצת דברים אשר אין אנו נזהרים בהם כראוי:

ובתקננו הדרכים המעוקשים גם הוא יתברך יראה היום בעניינו וישמע קול תפלתנו לקבלה ברצון. וזהו המכוון בנושא ה' יראה אשר יאמר היום. ישים עיני השגחתו לטובה לראות מה שאומרים כל ישראל היום הזה בתפלתם. וכאשר אנו בונים הנהרסות בתקון המעוות. גם הוא יבנה חרבות ירושלים. באופן שבהר ה' יראה במקום הנבחר. אשר בעונותינו היום הוא הר שמם כי הסתיר ה' פניו ממנו כבוד ה' עלינו יראה. ימהר יחישה מעשהו במהרה בימינו אמן כן יהי רצון דרוש ג' ליום ב' של ראש השנה

היום הרת עולם היום יעמיד במשפט כל יצורי עולם. אם כבנים אם כעבדים. אם כבנים רחמנו כרחם אב על בנים. אם כעבדים עינינו לך תלויות עד שתחננו ותוציא לאור משפטנו איום קדוש:

כמו שקיום הגוף והעמדתו אינו אלא על ידי המאכל והמזון. כן המין האנושי והעולם כלו אי אפשר להתקיים מבלי התשובה בכל פרטיה. והוא מבואר ופשוט. כי כאשר תחסר אל הגוף פרוסת לחם ודי ספוק מזונו. הרי הוא מת מוטל ברעב. כדברי המשורר ע"ה:

רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף. ונתכוין במלת גם כי שני עמודים הם חיות האדם. החום הטבעי והלחות השרשי. וידוע הוא כי המאכל הוא המקיים עקר החום הטבעי. והשתיה היא המקיימת הלחות השרשי. ועל הרוב מהתגברות האחד יחלש האחר. כי כאשר יתקומם החום הטבעי. ייבש בחומו הלחות השרשי. וזה מביא לידי צמא. וכשהלחות השרשי מעדיף על החום הטבעי. הוא נחלש ומתקרר וירעב אל האכילה להמיר מה שנתך ולהחזיק חומו. ולכן הוא מהרחוק ימצאו שני הענינים גם יחד פעם אחד רעב גם צמא. ואם יקרה כן היא הוראה ששני ענינים אלו כל אחד פועל בחברו זה בזה וזה בזה ויש שם סכנה עצומה. וזה הוא רעבים גם צמאים בהיות מתפעלים משני הפכים אלו שהם רעבים שזה בא מצד חסרון החום הטבעי וגם מתחבר לזה היותם צמאים מחמת חולשת הלחות השרשי. הנה זה הוא לפי שהנפש בהם תתעטף הנפש שלהם היא מתעטפת בהם עצמם. שכל כח וכח ממנה מתעטף ומתערב באחר ונשארו שניהם מתפעלים ונחלשים ומגיעים אל שערי מות וצועקים אליו יתברך עד כי הוא ברחמיו ממלא חסרונם כי השביע נפש שוקקה ונפש רעבה מלא טוב. שהשוקקה מחמת הצמא שלשון זה נאמר על היובש ותאות הלחות כאמרו פקדת הארץ ותשוקקה. ונפש רעבה מלא טוב להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב על ידי המזון ההכרחי. כי הוא יוסיף תת כחו להם להיותו משען ומשענה אל עצמות החיים. ואבינו הזקן ע"ה אמר למלאכים:

ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעבורו כי על כן עברתם על עבדכם ויאמרו כן תעשה כאשר דברת. וכבר נדחקו המפרשים ז"ל במאמר כי על כן עברתם. ואחשוב בהבנתו כי אברהם רצה לומר למלאכים על הדרך שאמר המלאך לאליהו זכור לטוב. קום אכול כי רב ממך הדרך ויקם ויאכל וישת וילך בכח האכילה ההיא וכו'. שהאכילה נותנת כח באדם ומעמידתו על רגליו להתחזק במהלך הדרך. ורז"ל אמרו בהכונס ובהמקבל שתין רהוטי רהיט ולא מטי לגברא דמצפרא כריך. והוא אמרו ואקחה פת לחם שתאכלו באופן שיסעד ויתחזק לבכם. ואחר האכילה הזאת תעבורו כי תוכלו לעבור ולילך לדרככם בכח האכילה הזאת מה שלא הייתם יכולים לעבור הלאה בלא אכילה מחולשת הדרך שעליו נאמר ענה בדרך כחי. כי הלא ידעתי גם כן שעל כן עברתם על עבדכם כי בשביל ובעבור דבר זה שהיא האכילה היה בכם כח שעברתם על עבדכם ובאתם עד הנה. כי מתחלה השכמתם לאכול ולפיכך עברתם בלי חלישות כח. כי בזולת זה לא הייתם יכולים לעבור אל המקום הזה. ואם כן גם עתה עשו כן. וסעדו לבכם פת לחם כדי שתוכלו אח"כ לעבור מכאן ואילך. והם השיבו לו ע"פ דרכו כן תעשה כאשר דברת היה נאה דורש ונאה מקיים. כמו שאתה מדבר אלינו ומייעצנו שנאכל כדי לסעוד הלב ולהתחזק עשה כן גם אתה ואכול למען תחזקנה ידיך ויהיה לך כח אל הטורח והעמל אשר אתה עושה. ומה גם באותה שעה שהיה מראה סימני חולשה מחמת היום השלישי למילה. וכיוצא בדברים אלו אמר האיש חותנו של הלוי בעל הפילגש בגבעה סעד לבך פת לחם ואחר תלך. והמשורר ע"ה אמר:

המה יניעון לאכול אם לא ישבעו וילינו. ירמוז למה שאמרו יש שני דברים שהאחד סבה לאחר התנועה והאכילה. כי כשהאדם אינו מתעורר לתאוב האכילה והוא קץ בה מחמת מלוי. יתנועע בהליכה אנה ואנה כי זה יגרום הבשול ויביאהו לידי תאוה ורעב. וכשהוא שבע מהאכילה יהיה לו כח להתנועע ולהלוך. וכן חוזר חלילה. וזה אמרו על הרשעים ישובו לערב יהמו ככלב ויסובבו עיר. שמתמידים לטרוח בהליכה ולסבב העיר. ואין זה מטוב לב ששונאים הבטלה והמנוחה. אלא המה יניעון מתנועעים כדי לאכול יותר לתאבון מחמת התנועה. אבל אם לא ישבעו שלא יאכלו כדי שבעם אז הם לנים ושוכבים שלא יוכלו ללכת מחמת חולשה. ונמצא שהם עושים מהמסובב סבה שמתנועעים כדי לאכול. אבל אברהם ע"ה אמר להפך שיאכלו כדי להתנועע ולילך ולעבור. על הדרך הזה תהיה חשובה מזון כל האדם לתמכו ולסעדו ולהחזיק בקיומו ואף בקיום כל העולם כלו. כי זולתם לא תצוייר התמדתו. וע"פ זה המונח אני מבין דברי קדמונינו ע"ה מסדרי התפלות בתקנם לומר בעצם היום הזה היום הרת עולם וכו'. אשר הצגנו בפתיחת הדרוש. ולא אאריך בכל הדקדוקים כי אם במה שאמר היום יעמיד במשפט כל יצורי עולם שאם הבנתו היא כפשוטו על היות יום זה יום דין ומשפט לשפוט בו כל מעשי בני האדם. יש בזה ג' הרגשים:

הא' כיון שכל עצמו של יום זה הוא מזומן לכך מתחלתו לסופו למה אמר יעמיד במשפט בלשון עתיד כאלו עדיין לא הגיעה השעה להכנס למשפט והלא כבר התחיל במשפט הזה מראשית היום ולא היה לו לומר אלא בלשון הווה היום מעמיד במשפט:

הב' שהוסיף לשון ארוך ובלתי צודק עם האריכות. שהיה מספיק לומר היום ישפוט כל יצורי עולם. וגם אינו צודק כי אלו לקח לשון הבאה היתה מתיישבת מלת במשפט עם הבי"ת כמו ואותי תביא במשפט. ואל תבא במשפט וגו'. אבל בלשון העמדה תבוא יותר על נכון אות הלמ"ד לומר יעמיד למשפט כמו למשפטיך עמדו היום:

והג' אומרו כל יצורי עולם שנכללו כאן כל הנבראים כלם. כי היות מעמיד למשפט אינו אלא למין האנושי אשר יקובל חשבון מעשיהם אם צדקו ואם הרשיעו. אבל לבלתי פועלים ברצון ובחירה לא שייך דין ומשפט. עם שממשפט בני האדם תמשך אל יתר היצורים גזרה אם לטוב אם להפכו. מכל מקום כאן לא ידבר אלא על היותו מעמיד בדין. שזה אמנם לא יאמר אלא להבחנת המעשים:

על כן אומר שהכוונה בזה על דרך מה שאמר יתברך על ידי נביאו ישעיהו ע"ה. ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה. והענין הוא כי הן אמת תכלית כל הבריאה היתה התורה ושמירת מצותיה. והן הן עמודי העולם כמאמרו נמוגים ארץ וכל יושביה אנכי תכנתי עמודיה סלה אכן העמודים האלה היו מעותדים אל ההתמוטטות להיות האדם נכון למועדי רגל ומזומן לחטא נגד התורה ומצותיה. ונמצאו העמודים רופפים ונוטים אל הנפילה וכמאמר המשורר ע"ה:

לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו ימוטו כל מוסדי ארץ. כי בהחסר התכלית בתורה ובמצות שהם העיון והמעשה. שמבטלים העיון במה שלא ידעו ולא יבינו וגם יחסרו כל טוב המעשה כי בחשכה יתהלכו כאמור והיה במחשך מעשיהם מיד מוסדי ארץ ועמודיה יתמוטטו ולא יעמדו על עמדם והעולם הולך ואבד. וזה נכלל במה שאמר אם עונות תשמר יה ה' מי יעמוד. אם אתה יתברך תרצה לשמור ולהחשיב העונות לעשות מה שראוי להמשך מהם. מי מכל הנבראים שיוכל לעמוד ולהתקיים כי לא בלבד יפילו את העושה אותם. כי גם כל הנמצאים יבוטלו בעבורם. לפיכך המציא הוא יתברך תמורת התכה זו. מזון ומסעד בו יתוקן מעוות החטאים והעונות המאבדים את העולם. היא התשובה המחזרת את האדם לאיתנו הראשון אף תכון תבל בל תמוט. ונמצאת התשובה מעמדת את העולם ומקיימתו. ומדבריהם ז"ל למדנו כן שאמרו בפרקי ר"א. עד שלא נברא העולם היה הקב"ה בלבד ועלה במחשבתו לברא העולם והיה מחריט לפניו את כל העולם ולא היה עומד. למה"ד למלך שרצה לבנות פלטרין שלו אם אינו מחריט בארץ יסודותיו ומובאיו אינו בונה. כך הקדוש ברוך הוא היה מחריט לפניו את כל העולם ולא היה עומד עד שברא את התשובה:

ומבלי האריך בהערות אומר כי כוונתם ז"ל מבוארת עם מה שאמרנו. כי הוא יתברך כבר היה מחריט לפניו כל העולם שתחלה צייר בחכמתו הנפלאה דפוס העולם בכל חלקיו. היא התורה כאמרם ז"ל בי נסתכל הקב"ה וברא העולם. ולפי שאמרו ששה דברים קדמו לבריאת העולם יש מהם שנבראו ויש מהם שעלה במחשבה וכו'. על כן הקדים ר' אליעזר ע"ה לאמר עד שלא נברא העולם היה הקדוש ברוך הוא ושמו לבד ירצה שאין דעתו כדעת המדרש שיש דברים נבראו ממש קודם בריאת העולם. כי אין הדבר כן שקודם עד שלא היה העולם היה הקב"ה ושמו לבד ולא נברא שום דבר פרטי קודם הכולל. אלא כשעלה על מחשבתו לברא את העולם ולהוציאו לפועל היה מחריט ומצייר לפניו כל העולם בכללו שהיא התורה. כי בה היה מביט ומסתכל כדי לבראו שע"י התורה ומצותיה יצא לאור תכלית הבריאה. אך ראה כי אפי' ע"י החריטה והתורה הזו לא היה עומד ומתקיים. מפני שהחמריות יגרום לבטל התורה והמצות ויפיל הכל. עד שברא והמציא התשובה לכלא הפשע ולהתם חטאת. כי בה יעמיד העולם על עמדו וכי ירוץ מרוצתו לא יכשל. נמצא כי התורה תחלה ואח"כ התשובה שמביאה הסליחה והכפרה הם המעמידים צבאות מעלה ומטה ובזולתם לא היה לעולם קיום. והוא רצון הפסוק שביארנו ואשים דברי בפיך. אומר ה' לישראל שמתי דברי בפיך הם הד"ת שנתתים בפיך למען לא ימושו מפיך ומפי זרעך עד עולם וגם אחר כך כשתעבור עליהם בצל ידי כסיתיך הוא ידו של הקב"ה הפרוסה תחת כנפי החיות כדי לקבל בעלי תשובה מפני מה"ד כמאמרם ז"ל אשר בארנוהו במקומו בס"ד. וזה הוא בצל ידי כסיתיך כי אין היד מגולה ונראית אלא נכסית מפני מדת הדין רק הצל והנבואה הוא העושה רושם. והיה זה כן לתועלת כללי לכל העולם ופרטי לישראל לעולם כדי לנטוע שמים וליסוד ארץ לעשות יסודות ועמודים שלא יתמוטטו ויתפוררו מחמת העונות. ולישראל שאוכל לומר להם אחר התשובה עמי אתה שאם לא היתה התשובה היה העולם חוזר לתהו ובהו ולישראל יאמר להם לא עמי אתם חלילה לפיכך אמר מיד התעוררי התעוררי וגו'. תקח התעוררות לשוב בתשובה לקיום לעולם:

ועתה יגדל נא כח התשובה מכח הבריאה בצד מה. כי הבריאה המציאה כל היצורים והתשובה שמביאה הסליחה גורמת קיומם והעמדתם. זאת היתה עמו יתברך לקבוע יום זה לדין ומשפט למען יתקע שופר בעיר וכו' ועם יחרדו ויתעוררו אל התשובה ואז יקבלם הוא יתברך בחסדיו כי ירבה לסלוח ומתוך כך יתן העמדה לעולם ויתבסמו יסודותיו. והוא הנראה במה שאמרנו היום הרת עולם וכו'. יאמר הנה היום הזה הוא יום יצירת העולם ובריאתו. אך לא יספיק זה כי אין היצורים בו יכולים לעמוד ולהתקיים מפני חמת חסרון שמירת התכלית בתורה ובמצות. והרי הוא מסוכן אל הנפילה. אמנם זאת תקותנו כי היום הזה עצמו הוא יתברך יעמיד יתן העמדה וקיום לכל יצורי עולם שיעמדו על עמדם ולא ימוטו. ויהיה זה במשפט ובדין שלא יוכל שום קטרוג נגד זה. ולא שבאמת הוא כן כי ודאי על כל פנים אין כאן אלא חסד ורחמים פשוטים. יען אנו באים עתה לפניך יתברך בתשובה לבקש גזר דין של זכות אם כבנים אם כעבדים. אם אין זכות תשובתנו מספיק בשלמות יקדמונו רחמיך כרחם אב על בנים. ואף אם נהיה כעבדים המשמשים את הרב ועובדים עבדותנו. מכל מקום אין אנו מייחסים לעצמנו שום זכות להשיג כלום בדין ומשפט. כי עדיין עינינו לך תלויות עד שתחננו על צד החנינה והחמלה. אלא שאתה יתברך ממדת טובך תוציא לאור משפטנו כאלו אנו זוכים על צד המשפט. ועל ידי זה אמרנו שבמשפט ובדין תעמיד היום ותקיים כל היצורים שבעולם על ידי תשובתנו וכל שכן שהיא מעמדת על עמדו ומקיימת את השב עצמו כדרך המזון המסעיד את הגוף ומקיימו:

ואמנם ליותר התייחסות המשל עם הנמשל. נרחיב ההדמות ביניהם להורות היות התשובה פועלת בקיום האדם מעין ודוגמת מה שיפעל המזון בקיום הגוף. וזה כי המאכל הוא פועל בהעמדת וקיום הגוף באחד משלשה דרכים. אם במהותו ועצמותו כמו הלחם והבשר ודומיהם אשר הם זנים ומפרנסים הב"ח בעצם וראשונה שהוא לוקח החלק היסודיי אשר בו ומתחלק לכל חלקי הגוף. כל אחד ואחד לפי מה שהוא הבשר והדם העצמות והגידים וכל יתר פרטיו שזה הוא מזון טבעיי:

הב' מה שפועל באיכותו כעין הסמים התרופיים אשר יחממו בחומם לאשר הוזקו מחמת הפכו. ויקררו בקרירותם לאשר נחלו מתגבורת החום. אשר אלו לא יעשו פעולתם בעצם הדבר מהנזון ממש. אלא כפי האיכות שיש בו. כי על כן הורגלו בקאשיי"א ובמן לסדר לחולה שיסעוד ויאכל שעה אחד בקרוב אחר שלקח אותם למען לא יקחם הטבע למזון עצמי. אלא שיפעלו באיכיותיהם להריק הליחה הגוברת:

הג' מה שיפעול בסגולה נעלמת הטעם והסבה שאין אנו משיגים עצמותם ואיכותם. אבל הנסיון הורה לנו פעולותיהם לתועלת הגוף ולהנאתו ואולי נבין בזה מה שאמר הכתוב אצל חוה:

ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל וגו'. והדיוק מבואר בו למה בשני החלוקות הראשונות אמר מלת כי ובשלישית לא אמר אלא ונחמד העץ. ואם מלת כי הראשונה נמשכת עד הסוף אם כן לא יצטרך לומר וכי תאוה הוא לעינים ויספיק ותאוה הוא:

אבל עם מה שהקדמנו יאמר כי דברי פתוי הנחש עשו בה רושם. לפי שאז בחכמת הטבע לא היתה נופלת חוה מאדם. והרגישה והשיגה מצד מראה עיניה אשר ראתה בעץ ההוא כי נכללו בו שני הענינים הראשונים. שהוא בעצמותו טוב ומספיק להיות מאכל סתם דהיינו לזון ולפרנס ולסעוד ככל מאכל בעלמא אשר מיסודו הוא מסעדיי. וראתה גם כן כי הוא באיכותו מלבד ההזנה יועיל אל העינים לזכות הראות וכיוצא. וראוי להיות נתאב בעבור העינים. ושני דברים אלו ראתה אותם והשיגתם כי הם טבעיים ובהסתכלות והתבוננות בכל פרטי העץ השיגה עצמו וטבעו. כאשר השיגו גם כן טבעי כל הבעלי חיים כי על כן קרא אדם לכל אחד שמו שכל זה תלוי בחכמה ובחקירה. אך העיד הכתוב שיש עוד בעץ ענין שלישי והוא היותו נחמד לתת השכלה לאדם ולפתוח לו פתחי חכמה. אולם לא נודע באיזה אופן פועל כן כי לא בא מסבת טבעיית שנוכל להשיגן בראיית האילן אחר החקירה בפרטיותיו. אבל היא סגולה נעלמת בו. ועדיין לא בא הנסיון ם על זה. ולכן אין לומר בזה וכי נחמד העץ להשכיל. שאם כן היה חוזרת למלת ותרא הנאמרת בתחלה ואין זה כן. כי היא לא ראתה דבר זה לא על ידי חכמת הטבע ולא בנסיון. אלא אמר ונחמד העץ להשכיל שהם דברי הכתוב מפיו יתברך שמעיד ואומר היות גם כן בעץ סגולה זאת להביא ההשכלה. וכמה יומתקו בזה דבריהם ז"ל התתומים במדרש:

אמר ר' יוסי בן זמרא ג' דברים נאמרו בו טוב למאכל ויפה לעינים ומוסיף חכמה ושלשתן בפסוק אחד ותרא האשה וגו'. כי לא נודע מה הודיענו ואיזה חדוש הוסיף בכתוב. אלא שירצה שג' דברים אלו הנאמרים בכתוב. לא שראתה האשה את שלשתם. כי אמת הוא ששלשתם נאמרו בו בכללות באו מאמרים מורים על ג' דברים אלו אבל לא היה האומר אחד בשלשתם. רק שנאמרו שלשתם בפסוק אחד יחד. אלא שהעדות והאמירה עליהן היתה מוחלקת שהאשה עצמה ראתה וידעה השנים הראשונים. והשלישי הוא עדות התורה שתתעלה ואח"כ הנסיון הוכיח כן:

והן אמת כי כמו כן התשובה היא פועלת בשב להחיותו מעין המזון המחיה ומתמיד החיים כאמרם זכרונם לברכה פרק יום הכפורים:

אמר רב שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן גדולה תשובה שמארכת ימיו ושנותיו של אדם שנאמר חיה יחיה. ובאריכות לשון זה מארכת ימיו ושנותיו של אדם. אפשר כי רבי יונתן סבר לה כר' עקיבא ע"ה בפרק הבא על יבמתו שאמר את מספר ימיך אמלא אלו שני דורות זכה משלימים לו לא זכה פוחתין לו. וכשנאמר בחזקיהו והוספתי על ימיך משלו הוסיפו לו. וכבר הורה זה חזקיהו ע"ה עצמו שאמר בתפלתו אני אמרתי בדמי ימי אלכה בשערי שאול פוקדתי יתר שנותי. ירצה מריש הוה אמינא שאלך לשערי שאול וימות בהכרתת ימיו שיגרעו מהם. ואחר כך ראיתי שפוקדתי ועלה זכרוני לפניך על יתר שנותי. על השנים שעדיין נשארו מהם לחיות נתפייסת שאחיה אותם ולא יחסרו ממני. ויראה כי דוד המלך ע"ה גלה דעתו לפסוק כרבי עקיבא ע"ה בזה באמרו במזמור ס"ז ימים על ימי מלך תוסיף שנותיו כמו דור ודור. אני מחלה פניך שתוסיף ימים על ימי המלך. ואין הכוונה הוספה ממש מיותרת ונוספת על השנים שנקצבו לו. אלא שנותיו השנים שלו כמו שהם של דור ודור. הוא ממש לשון שני דורות דנקט רבי עקיבא. אלו יושלמו לו ולא יחסר מהם. ולדעתי יסוד פסוק זה הוא על דברי משה רבינו ע"ה בסוף פרשת המצות: