בינה לעיתים – חלק א – דרוש ליום, קטע 8

שמע אלי יעקב וישראל מקוראי אני הוא אני ראשון אף אני אחרון. ואשער בכונתו ע"ד מי הקדימני ואשלם שדרשו זכרונם לברכה מי הפריש פאה עד שלא נתתי לו שדה מי הפריש תרומה ומעשר עד שלא נתתי לו גורן וכו'. ועל זה אמר הסכת ושמע ישראל ושים לבך על דבר גדול כי לפי האמת בכל מה שאתה עושה ונותן בעבורי מעולם אינך המתחיל כי לא תתן כלום משלך שלעולם אני מקדים לתת לך תחלה עיקר הדבר שאתה נותן לי לשמי ממני באופן שאני תמיד הראשון והמתחיל ואיני חייב לך כלום. ועכ"ז אף אני אחרון אני מצרף בזה ג"כ היותי אחרון כאלו אתה התחלת והקדמת אותי לתת בעבורי ואני אבא אחריך לשלם לך מה שעשית תחלה. וכל זה יובן ודאי בהיות הנתינה מהראשית על הדרך שאמרנו היות כוונתו יתברך מהצלחת המזונות:

ואמנם בחלק החיים גם כן הוא מבואר כי מכל חיי האדם בחלוקי זמני שנותיו מהעלי' והעמידה והירידה הוא יתברך דורש מעמנו באזהרה יתרה על שנות הבחרות לשעבדם לעבודתו ולעשות רצונו כי הם העיקר בהפלגת השלמות. וזה מפני מה שנודע כי יגדל ערך כל מין פועל להיות יקר יותר מזולתו בהמצא שם התנגדות ודבר מעיק. וע"צ ההתקוממות מעצים כחו לנצח את המעכב והצליח ועשה מה שירצה. וזה דבר נתעלה בו אלהינו מרחם ית' שמו בהיות רחמיו כובשים את כעסו שעם היות שם קנטור וקטרוג מצודק מפאת הדין וקו המשפט הוא מתגבר ועושה צדקה וחסד ואינו נותן מקום אל המשפט החרוץ. כאשר פירשתי ע"ד זה פסוק בדרך צדקה אהלך וגו' עם פ' האף תספה צדיק עם רשע חלילה לך וגו' יעויין בהספד על מוהר"ר ר"י הלוי זלה"ה. ועל דרך יתעלה הבחור ורך השני' בהתחזקו בשלמות בזמן הזה בראשי' ימיו לאשר יקשה אצלו הדבר מאד להתנגדות טבעו אשר יסכים להסתת יצרו ופתויו אם לא ביד חזקה יתגבר עליו בכח שכלו וינצחהו. והוא הנרצה לכלב ע"ה כשאמר ליהושע ע"ה:

עודני היום חזק כאשר ביום שלוח אותי משה ככחי אז וככחי עתה למלחמה ולצאת ולבא. כי לאשר הקדים שבשלחו אותו הי' בן ארבעי' שנה ולעת כזאת הוא בימי הזקנה בן פ"ה עתה אמר כי בכל זמן מאלו נמצא בו מהשלמות שעור מה שיספיק לשינתן לו ההר ההוא כי הן עתה עם היותו בזמן הזקנ' אשר מדרכה לבלתי התעורר הכח התאוני והכעסני ואינו מן התימה כשלא יטה אל החומריו' אין הדבר כן כי יש לי עתה כח והתעוררו' הנלחם בי להחטיאני כמו שהי' לי אז בימי הבחרו' ואני נוצחו וכובשו ע"י מלחמה שיתקומם שכלי עליו וגם אז בימי הבחרות עם היותו זמן רתיחת הדם היה לי כח ותגבורת השכל כמו שהוא עתה בימי הזקנה ונצחתי הנטיה הטבעית באופן ששוו לטובה ככחי אז וככחי עתה לענין המלחמה משני היצרים. וכן הוא ג"כ במלחמה החיצונית לצאת ולבא נגד האויבים ואם כן תנה לי את ההר וגו'. וכבר נשתבחה אמנו שרה בכיוצא בזה כי על פ' ויהיו חיי שרה הביאו פ' יודע ה' ימי תמימים ודרשו כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים בת עשרים כבת שבע לנוי. בת מאה כבת עשרי' לחטא. אשר נתחבטו כל כך גדולי המפרשים ע"ה בהבנת דברים אלו כאשר הובא באורך ביפה תואר. אבל במה שאמרנו יובן על נכון אין כאן מקום להאריך. ומכאן למדנו גודל מעלות ההתגברות להשלים חוקו בזמן הבחרות שהוא ראשית חיי האדם. ועל זה אני מפרש מה שאמר קהלת ע"ה:

בבוקר זרע את זרעך ולערב אל תנך ידך כי אינך יודע איזה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים. הנה אז"ל דרשוהו על הלמוד אם למדת תורה בנערותך למוד תורה בזקנותך וכו'. ולי בזה ב' דיוקים. הא' למה תחלה אמר בבקר באות הבי"ת ואח"כ אמר ולערב בלמ"ד יאמר ג"כ ובערב. והב' למה התחיל בלשון חיוב זרע וסיים בשלילה אל תנח היה לו להשוות בשניהם לשון חיוב. גם במה שחתם ואם שניהם כאחד טובים יראה הלשון כבד ומלת כאחד מיותרת שיספיק לומר ואם שניהם טובים. אמנם יראה כי הוא ע"ה אמר במשלי:

כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים. והוא מבואר הדיוק כי מאמר ימיך יורה שכבר הם לו. ואם עתה ירבו עדין אינם ימיו והיל"ל ירבו לך ימים כמו בסיפא יוסיפו לך שנות וגו' וכן אמרו שנות חיים וכי יש שנים שאינם של חיים אבל ירצה כי ע"י התורה ימשך כי הימים אשר הם כבר לך עם בלתי היותם רבים כי אתה עדין נער ובחור יהיו רבים כי תהי' זקן עם היותך רך בשנים. ע"ד שאמר ראב"ע הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות וגו'. שאמר ע"ה על עצמו שעם היותו כ"כ חכם עד שיהיה נחשב בחכמתו כאלו הוא בן ע' שנה. וכפי רוב חכמתו ראוי היה שידע טעם מספיק לנצח החכמים בענין הזכרת יציאת מצרים בלילות ועכ"ז עדין לא בא לכלל ידיעה זו שיוכל לנצח לחכמים בענין יציאת מצרים בלילות והוצרך לדרשת בן זומא ע"ה. באופן שמצד רוב החכמה אשר בו היה זקן בא בימים אפי' בהיותו בחור ובשנים מועטות. ונמצא שהיה בזמן אחד נער וזקן גם יחד. וכן אמר כאן בי ירבו ימיך בכל איזה סך של ימים שיהיה לך לעולם יהיו רבים. אלא שרבוי ימים אלו אינו ממש בפועל ימים של חיים כי אם רוחניים מצויירים אצל השכל. ועתה אומר לך עוד שגם דרך שכר יוסיפו לך שנות של חיים ממש שתחיה עוד שנים רבות. ובעבור זה הזהיר בקהלת ואמר בבקר זרע זרעך וגו' ע"ד אל תאמר לכשאפנה אשנה הנני מצוה לך ומזהירך שהעסק אשר יש לך לעשות בזריעת התורה והשלמות תשתדל לעשותו במהירות בבקר אור בתחלת ימיך ובבחרותך ואל תתרשל להמנע ממנו עתה ולהניחו לזמן הערב ימי הזקנה לומר כשאכנס ואבוא בימים שהשכל יותר מיושב לפי רוב השנים אז אעסוק בתורה השמר לך אל תניחהו לאותו הזמן כי אינך יודע איזה יכשר וגו' לא תוכל לדעת איזה מהזמנים הוא יותר נאות והגון לדעת אל הלמוד ושמא לא תפנה. ע"כ הוי זריז ונשכר להקדים בימי הבחרות. ואז אם תזכה להשיג החכמה והמושכלות אשר בזה תשיג מדרגת היותך נקרא זקן בהיותך בחור באופן שתהיה בחור גם שב גם ישיש בזמן אחד בחור בשנים וזקן לפי רוב חכמתך ושלמותך כמה וכמה טובה וזה הוא ואם שניהם כא' אם הבקר והערב האמורים שהם הבחרות והזקנות יתחברו שניהם יחד בהצמדם בזמן אחד שזה אמנם יצדק בהיותך יניק וחכים ודאי הם טובים עד מאד וזה לא תשיגהו אלא בהתעסקך בזמן הבקר כאמור. הלא על זה היה מתאונן הנביא ירמיה עליו השלום בשם ישראל באמרו:

כי אחרי שובי נחמתי ואחרי הודעי ספקתי על ירך בושתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי. ולפי שעורי יכוין בזה למה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בפרק החליל תנו רבנן יש מהם אומרים אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו אלו חסידים ואנשי מעשה. ויש מהם אומרים אשרי זקנותנו שכפרה על ילדותנו אלו בעלי תשובה. אלו ואלו אומרים אשרי מי שלא חטא ומי שחטא ישוב וימחול לו. נראה בבאור שהילדות שהיא בחטא מבייש' את הזקנה ועם היות שאח"כ בזקנה הוא שב ומכפר על מעשה הילדות מ"מ עברה עליו אותה הבושה ולא יבצר ממנה כיון שהוצרכה הזקנה לכפר על הנערות ועתה מתאוננת הכניסיה על שני דברים אירעו לה הא' כי לא קיימה מאמר הנביא הושע ע"ה שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך שאחד מכונותיו היא שוב' תכף ומיד כאשר נכשלת בעון כשלון בלבד קודם הנפילה בו ולא תמתין עד גמר העון וכ"ש שלא יתעכב עד שנותו בו פעם אחרת כי אז נעשה לו כהיתר כדבריהם ז"ל לכן אמרה השיבני ואשובה כי אתה ה' אלהי החזירני בתשובה שלמה לפניך כי אמנם אני מצד עצמי אין דרכי בכך להנחם מיד בהתחל' העון ולא אפי' תכף אחרי הפעם הראשונה אלא אחרי שובי וחזרתי על העון ושניתי את טעמי לחטא עוד בו אז נחמתי. ונמשך עוד מזה רע עצמי מתמיד בו שאם תחלה היה הדבר נעלם ונסתר בלתי נודע אצל בני אדם. עתה נמצא שאני ספקתי על ירך ועשיתי תשובה אחרי הודעי אחרי היותי נודע אצל אחרים בסרבנותי ונתפרסם כובד עוני ואיכא חלול השם בדבר חלילה:

והדבר הב' כי מלבד היות זה לי לבושה גדולה שבאה אלי החרט' וההתנחמות אחרי שובי לעשות העון. הנה אפי' היתה התשובה תכף ומיד בפעם הראשונה מ"מ כבר יש שם בושה ממציאות העון שהוצרך אח"כ לעשות תשובה כדי לכפר עליו ונמצאת הבושה כפולה ומכופלת משני הצדדין וזה הוא בושתי וגם נכלמתי הוכפלה לי חרפה וכלימה. כי הוצרכתי בימי הזקנה שאז נשאתי וכפרתי על חרפת חטאת הנעורים שהייתי מן הכת גרועי השלמות שאומרים אשרי זקנתנו שכפרה על ילדותנו ולא זכיתי להיות מן הראשונים השלמים אשר כח להם לומר אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנתנו ולנו לעינים לאות ולמופת על שלם שבשלמים שבכת הזאת. הוא מעלת החכם השלם כמהר"ר איסטרוקין שו"גי זל"הה אשר בעונותינו באה אלינו שמועת פטירתו בעיר אלהינו הר קדשו תוב"ב. וזכותו יעמוד עלינו להדמות אליו בעוצם כשרותו מתחלתו ועד סופו אשר בלי ספק קיים מה שאנו בו לתת אליו יתברך ראשית בכורי חייו ושנותיו והוסיף אומץ בשלמותו עד סופו. ועתה בנים בחורי חמד אומר לכל אחד מכם בחור שא עיניך וראה מה אתה בורר לטוב לך למען חייך תן לו יתברך ראשית ימיך ואחריתך ישגה מאוד. ותכתב לחיים עם כל ישראל כי זה כחנו לאלהינו היותנו דבקים בו מימי הנעורים כאמרו זכרתי לך חסד נעוריך וגו' הוא יזכרנו לטובה אמן: דרוש ב ליום ב דראש השנה ה' יראה אשר יאמר היום

תנחומא ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים ויאמר אברהם אברהם למה ב' פעמים שהיה ממהר והולך לשחטו. ויאמר אל תשלח ידך אל הנער א"ל מי אתה אמר ליה מלאך א"ל כשאמר לי קח נא את בנך הקב"ה בעצמו אמר לי ועכשו אם הוא מבקש הוא יאמר לי. מיד ויקרא מלאך ה' אל אברהם שנית שלא רצה לקבל מן הראשון:

אחד מיוחד שבעשרה טעמים אשר נאמרו במצות היום הוא מה שנתפרסם בפי הכל כדי לזכור עקדת יצחק ע"ה ע"י שופר של איל. והמובן הפשוט על זה שבאמצעות השופר נעורר רחמיו יתברך שיעלה זכרון העקדה לפני כסא כבודו וזכירת הפועל השלם ההוא יגן עלינו להכתב לחיים טובים ביום הדין הזה. וכבר נראה כן ממה שאמרו בגמרא אמר רבי אבהו למה תוקעין בשופר של איל אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקדת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאלו עקדתם עצמיכם לפני ואם הענין כן לכאורה הוא דבר זר יבא צוויי מוחלט ממנו יתברך למצוה פרטית שנעשה לפניו דבר שבו יזכרנו לטובה. באופן שיהיה פועל עצמות המצוה השתדלות תועלתנו מבלי שיבחן בה צד עשית נחת רוח לפניו יתברך להורות אות שרות או השתעבדות כאשר בא במלכיות שאנו ממליכין אותו עלינו. וכן בזכרונות אנו מפרסמין פרטיות השגחתו והיותו זוכר את הכל. ועל אלה יצדק שם מצוה. כי יש בכללה ענינים נוגעים כב"י להגדלת קדושתו יתברך. אבל השופר כפי טעם זה בעינו להזכיר זכות עקדת יצחק הלא בזה לכבוד עצמנו אנו דורשין לעזר ולסיוע מלאות ה' משאלותינו ואין בזה שום דבר שרות או עבודה אליו יתברך. ואיך יבא עליו צווי מהמצוה יתברך. ויקשה יותר אמרם מעלה אני עליכם כאלו עקדתם עצמכם כי איך תספיק זכירת העקדה להחשב כאלו עקדנו עצמנו. ומה שאחשוב בזה הוא כי עיקר הכונה אינה להזכיר לפניו יתברך זכות העקדה למען בזכות הפעל המעולה ההוא שעשו האבות הקדושים הבן להזבח ואב לזבוח נשיג התכלי' אשר אנו מבקשים היום אבל יסוד הזכירה היא לעצמנו להעלות על ראש הסתכלותנו כמה וכמה יחוייב לנו להחשיב חשיבות עצמי ההצלחה האמתית שהוא הצלחת הנפש היקרה ע"י שלמותה והתעצמותה בהפקת רצון יוצרה ית' ולבלתי החשיב למאומה כל מחמדי תבל והצלחותיו ואפי' חיי עצמו לאפס ותוהו יחשבו לו לפי עבודת האל כאשר אנו אומרים בכל יום תמיד בפ' היחוד:

שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. ואומר אני בהתקשרו' הפסוקים היותו יתברך נעלם ונסתר ובלתי מושג ממנו כלל ולא נודע רק אמתת היותו נמצא. אבל לא תכנס בציורנו שום ידיעה ממהותו. וכבר נודע כי האהבה תסובב מחמת מה שמשיג האוהב מעצם הנאהב אם מצד מה שישכיל וידע מענינו דרך הסתכלות. או מצד מה שירגיש ע"י חושיו מהיופי או ערבות הקול או חן הדבור או תנועת הגוף או תוכן האברים וכמה ענינים כיוצא באלו. אבל לא תפול אהבה על אשר לא ידע או ראה ולא השיג ממנו מאומה כי במה תתלה אהבה זו:

והנה אמרו בשוחר טוב על פ' לדוד ברכי נפשי את ה' מעשה באדם א' שאמר לר"ג באיזה מקום הוא נתון א"ל איני יודע אמר לו וזו היא תפלתכם וחכמתכם שאתם מתפללים לפניו בכל יום ואין אתם יודעים מקומו אמרו לו שאלת ממני דבר שהוא רחוק מהלך ת"ק שנה הריני שואל ממך דבר אחד שהוא נתון אצלך ביום ובלילה ואמור לי באיזה מקום הוא נתון אמר לו ומי הוא א"ל זו הנפש שנתונה אצלך אמור לי באיזה מקים היא נתונה א"ל איני יודע א"ל תיפח רוחיה דההוא גברא. מה זאת שהיא נתונה אצלך אין אתה יודע מקומה ואתה אומר לי דבר שהוא רחוק מהלך ת"ק שנה וגו'. נמצא שקושי השגת מקומו וגדרו יתברך הוא ממין ודוגמת ענין הנשמה אשר לא נודע מקומה איה ובאיזה חלק מהגוף היא נתונה. ובזה תתקרר דעתנו קצת מהתעלמות ידיעתנו בו יתברך. ואולי נמליץ על זה מאמר שלמה ע"ה:

נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן. אמר מה שהוא כעין נר של ה' שמאיר לנו בחשכת המיית לבנו על העדר השגת מקומו יתברך הלא היא נשמת האד' החופש כל חדרי בטן כי כבר יקרה גם לו עם נפשו ונשמתו בהיות האדם הזה חופש ומבקש כל חדרי בטן לדעת איזה מקום מנוחתה ומאומה לא ימצא עם היותו יודע ודאי כי היא עמו ובחיקו תשכב. כן יקרה לנו עמו ית'. כי נדע נאמנה אמתות מציאותו עם שנעלם ממנו איה מקום כבודו. וע"ז אמר מרע"ה הסכת ושמע והבן ישראל כי מציאותו יתברך אלהותו ואחדותו. הוא אמתי תכלית האמתות לא יסופק כלל ותתחייב לאהבה אותו אהבה עזה ונאמנה. וכי תאמרו איך נאהבהו והוא נעלם מהשגתנו. ובאיזה אופן יאהב האוהב את הנאהב הבלתי ידוע אצלו ואינו מכירו. אל תספק בזה. כי תאהבו בכל כחות הנפש אשר לך אשר לא ידעת מקומה ולא השגתה והם החיונית אשר מושבה בלב וזה הוא בכל לבבך. והצומחת היא הנפש כנודע. ובכל מאדך הוא החלק המאודיי. והיתרון אשר בך מיתר הב"ח היא המשכלת. ומצד ההדמות וההתייחסות הזה כבר תשוער אהבה ממך אצלו יתברך. ונכלל בזה פשוטן של דברים שיגיע מגדר האהבה עד שימסור גופו וממונו וכל אשר לו לעבודתו יתברך. כי כל אשר ישיג הנה מהצלחות העולם הבל המה. וזה נלמד ממעשה העקדה כי כנפש הבן וכנפש האב בזוי בעיניהם כל עניני זה העולם. והבן החביב אשר בא להם לעת זקנתם בדרך נסיי ובלי היות להם זולתו ממלא מקומו ולא יקוו עוד אחר אחריו מההכרח הטבע עכ"ז השליכו הכל אחרי גיום ורק את נפשם שמרו להציל והשאיר לה אחריה ברכה והצלחה האמתית ע"י שמירת מצותיו ית'. את זה נראה ונתון את לבנו ביום זה הגדול והנורא ונביט אל צור חוצבנו אשר למדנו כפעלו ונסכים בדעתנו הסכמה עצמית להדמות לו. ושאם יבא עת וזמן שיזדמן לנו לעשות קרבן מעצמנו ובשרנו נעשה כן גם אנו. ונתעורר על זה באמצעות השופר המזכיר עקדת יצחק. הנה אז בהיות זאת כונתנו ומחשבתנו בתקיעתו. הוא ית' יזכור לנו עקדה זו המותפסת בציורנו והזדמנותנו לעשות כן אם נצטרך. ויעלה לנו כאלו עקדנו עצמנו ממש כסגולת כל מחשבה הטובה שהקב"ה מצרפה למעשה. ולמען תתחזק בדעתנו המחשבה הזאת בכל תקף כמה חוייבנו לבזות כל טוב העה"ז ולהשליכו מעל פני חמדתנו כי מהבל ימעט. ולהתייסד בלבד בהצלחת הנפש ואשרה נזכיר הטענות היותר עצמיות המורות ע"ז בביאור מאמרם ז"ל בירושלמי פ"ק דר"ה:

א"ר סימון כתיב רבות עשי' אתה ה' אלהי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו לשעבר רבות עשית מכאן ואילך נפלאותיך ומחשבותיך אלינו. א"ר לוי למלך שהיה לו אורלוגין כיון שעמד בנו מסרו לו וכו' ובהבנת משליו לדעתי היתה בכלל כונתם ז"ל ללמד ולהורות מכח הכרחיות שאין מקום לתלות האושר האמתי בהצלחות העה"ז. אלא הוא מוכרח היותו בהצלחת הנפש ע"י קיום התורה ומצותיה. ועשה יסודו על דברי דהע"ה באמרו רבות עשית אתה ה' אלהי וגו' כי בהרגישו מלת אתה היותה מיותרת אחר אמרו עשית לנוכח. פירשו הפסוק מקושר עם הקודם אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים ושטי כזב. שאמר בבאור היות האיש מאושר דוקא כאשר שם ה' מבטחו דהיינו שכל תכלית תקפו והבטחתו אינה אלא הוא יתברך עצמו שמקוה הדבוק האלהי. זה האושר המוחלט המושג ע"י שלימות הנפש המושג בכחו ועוצם ידו ואין לזה מקום אלא באמצעית התורה אשר חנן לנו ה'. ולא פנה אל רהבים ושטי כזב טובות העה"ז והצלחותיו המדומות. ובאר זה באמרו רבות עשית אתה ה' אלהי. ירצה לשעבר קודם היותנו משתעבדים לקבל עול מצותיך כדי להשלים את נפשנו וכל ישענו וכל חפץ היה רבוי הקנינים והצלחות העה"ז. הן אמת היינו משיגים אותם. אבל לא היה לייחס מקום אלינו כי רבות עשית אמנם היה הכל בא מצדך ובגזרתך המוחלטת ואתה היית העושה ולא אנו כיון שהיית גוזר עשיר או חכם או גבור שכל הצלחות אלו בידי שמים הם. אבל מכאן ואילך אחרי שנכנסנו בברית עמך לעבדך בלבב שלם ולשמור מצותיך,. אין ענין זה תלוי בך ית' דאלו צדיק ורשע לא קאמר אלא נפלאותיך ומחשבותיך אלינו. נפלאותיך הגדולות כנסים הנוראים שעשית במעמד הנבחר אשר בו עמקו מחשבותיך העצומים. הם מחשבות התורה ומצותיה. הלא לנו הם ובידינו תלויה השמירה להשיג אושרנו:

ועתה כל א' מהשלמים אלו ע"ה אמר טענה אחת להכריח היות האושר תלוי בענין הנפשיי. ולא בקניני העה"ז והם שש טענות כוללות נכנסו תחתיהן פרטים רבים:

הא' כי כל טובות העה"ז הם משועבדות אל הזמן. ולכן אין להם העמדה וקיום וכמאמר החכם ע"ה לכל זמן וכדבריהם ז"ל הואיל ועתים עתים הם לכל וכו'. וכל זה הוא להיותם באים מפאת הסדור השמימיי אשר בהיותו סובב הולך פעם יציץ פעם יעלם והוא כלה ואובד. מה שאין כן ההצלחה הנפשיית כי בבואה מפאת התורה הקדושה הנה השומר אותה יצא מתחת יד הזמן והוא למעלה ממנו ואינו משועבד אל ההוראות השמימיות כלל כי הכל תחת רגליו. והנביא ירמיהו ע"ה אמר כה אמר ה' אל דרך הגוים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה. אם הדברים כפשוטם שלא ילמדו דרך הגוים במה שהם נחתים מאותות השמים. באו הדברים מכופלים. מה שהיה יכול לומר בקצור מאותות השמים אל תחתו כדרך הגוים עכו"ם. אבל לדעתי אמר הענין וסבתו כי מה שהגוים עכו"ם משועבדים אל מבטי השמים והוראתם. הוא בעבור דרכיהם כי לא ישמרו דרך השלמות הנפשיי וע"כ רחקה מהם ההשגחה הפרטית ממנו ית' ונשארו מסורים אל הטבע והמשפט המערכיי וע"כ אמר הנביא ע"ה לישראל בשמו ית' אתם אל תלמדו אל דרך הגוים שרע ומר לעשות כמעשיהם הפחותים. ובזה אל תחתו כלל מאותות השמים. כי המתרחק מהדרך הרע ובוטח בטובו ית' אין לו חלק בשמים. כי אמנם העכו"ם מה שבאמת יחתו ויש להם ממה לירא ולהפחד הוא מהם עצמם. ע"ד מאמר החכם ן' עזרא ז"ל רעדה אחזתני ממני אוי לי כי מריתי. כן הגוים עכו"ם האלה. מה שיש להם מקום מן הרתת והפחד הוא מהמה ממש. מהדרכים המקולקלים אשר הולכים בם כי בזה השמים שמו אותותם אותות בהם. מה שלא יהיה כן לכם אתם הדבקים בה' ובלתי לומדים דרכם הרע. וע"ז א"ר לוי למלך שהיה לו אורלוגין שהוא דמות כדורי השמים וגלגליהם. שמהם התנועה וממנה הזמן. כשבא בנו הם ישראל מסרה לו. שהזמן והשמים מסורים בידם. והם אינם משועבדים להם: