בינה לעיתים – חלק ב – דרוש ראשון לתפלה

דרוש ראשון לתפלה

פרק אין עומדין. מבלתי יכולת ה' יכול מבעי ליה אמר ר' אלעזר אמר משה לפני הקב"ה עכשיו יאמרו א"ה תשש כחו כנקבה ואינו יכול להצילן. א"ל הקב"ה. בן עמרם והלא ראו כמה נסים שעשיתי להם על הים. אמר לפניו רבש"ע עכשיו יאמרו לפני מלך אחד יכול לעמוד לפני ל"א אינו יכול לעמוד אר"י מנין שחזר הקב"ה והודה שנאמר ויאמר ה' סלחתי כדבריך. תנא דבי רבי ישמעאל כדברך עתידים א"ה שיאמרו אשרי תלמיד שרבו מודה לו. ואולם חי אני אמר דבא אמר רב יצחק מלמד שא"ל הקב"ה למשה משה החייתני בדברך:

אחת מהטענות אשר המציאו המתפקרים להכחיש מעלת התפלה ותועלתה. היא כ"א קודם שיתפלל האדם לא היה הוא ית' מסכים להספיק צרכיו ודי מחסורו אשר יחסר לו. ואח"כ בהתפללו נעתר לקולו וחפץ לתת את שאלתו ולעשות את בקשתו. אם כן נשתנה חלילה רצונו ית' בזמנים מתחלפים מלא רוצה אל רוצה מה שלא יאות בחק שלמותו ית'. ומזה נקיש על הגזר דין ועל היעודים אם פעם אחת גזר או יעד לטוב או להפכו. לא יצוייר שינוי הגזירה או היעוד בשום אופן מתחלף, וכבר הכה על קדקד סברה זו הרב בעל העיקרי' ז"ל במ"ד פי"ח באמרו. כי כמו שההשפעה השמימיות ישפעו על המקבל בהיותו מוכן לקבל' ואם לא יכין עצמו הוא מונע הטוב ממנו שאם נגזר עליו שיצליחו תבואותיו והוא לא זרע. סכלותו גרם למנוע הטוב ממנו. כן גזרת ה' בטוב ורע. הוא בהיותו בהכנה לטוב או לרע. ואם שנה עצמו במעשים או בתפלה וכיוצא. תשתנה ג"כ ההשפעה מאליה והגזרה מתבטלת ולעולם רצונו ית' עומד וקיים על מצב אחד בלי שום השתנות. וכמאמר החכם ע"ה. רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום. כלומר אם יתכן לייחס רבוי והתחלפות מחשבות. הוא בלב האיש דוקא שאינו עומד תמיד על מחשבה אחת פעם יחשוב זה ופעם הפכו. אבל מחשבתו ית' ועצתו לעולם אינו אלא אחד יחידה והיא עצמה לעולם תתקיים בלי השתנות עם שנראה הענין מתחלף. אינה אלא עצה אחד היא עצמה בלי חלוף ותמורה. רק הכנת המקבל נשתנית. וגדולה מזו אמר איוב הן יעצור במים וייבשו וישלחם ויהפכו ארץ. ופירשתי בו היות הכונה במשז"ל פרק ד' ראשי שנים. עתים לטובה כיצד הרי שהיו ישראל רשעים גמורים ופסקו עליהם גשמים מועטים לסוף חזרו בהם להוסיף עליהם א"א שכבר נגזרה גזרה אלא הקב"ה משלחן בזמנן על הארץ הצריכים להם. עתים לרעה כיצד הרי שהיו ישראל צדיקים גמורים בר"ה ופסקו עליהם גשמים מרובים לסוף סרחו לפחות מהם א"א שכבר נגזרה גזרה אלא הקב"ה מורידן שלא בזמנן על הארץ שאינה צריכה וכו'. באופן שבשתי דרכים הקב"ה מייסר לחטאים בענין הגשמים. אם מעיקרא שגוזר עליהם למנעם או שיהיו מועטים. ואם כשכבר צריך לשלחם מפני שגזר כן ומונע תועלתם בהוריד אותם על ארץ מתחלפת מה שהיא ראויה. והוא אמרו הן יעצור במים וייבשו. עוצר את השמים ולא יהיה מטר שכך גזר בעונות הדור ואם אולי ישלחם לפי שנגזר כן תחלה ואח"כ סרחו. הנה יהפכו ויחליפו הארץ. שילכו לארץ שאינה צריכה עד שלא יועילו. ואם כן לעולם דעתו יתברך ורצונו עומד קיים על מצב אחד וההשתנות בא מהכנת המקבלים. והוא בחכמתו ממציא שיתקיים דברו ואין שם שנוי או חלוף. והוא המכוון בדברי הנביא ישעיהו ע"ה בשמו ית' שאמר. כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ וגו' כי לפי שקדם לומר בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך וברחמים גדולים אקבצך. שפעם הוא קוצף ופעם הוא מרחם. לא נאמר בזה שאינו עומד בדבורו חלילה. כי הוא ית' יודע איך יוציא כל כונותיו לפועל כפי ההכנה שבישראל ולא יסתור את דבורו. כי מי נח זאת לי. ענין זה הוא ממש כמו מי נח שאז"ל שפרעה בחר לגזור על השלכת הילדים ליאור ולא נתיירא להיות נענש במים לפי שכבר נשבע ה' שלא להביא עוד מבול. והוא הסכל לא ידע כי ידע ה' לדונם במים ולקיים שבועתו כי הוא נשבע שלא להביא המבול על הארץ אבל הוא הוליך את המצריים אל המבול שהם עצמם הלכו אל המים וטובעו בים סוף. וזה הוא כי מי נח זאת לי. כל זה הוא ממש כעין מי נח אשר מה שנשבעתי הוא שלא להעביר מי נח על הארץ. ואני העברתי בני ארץ מצרים אל המים. באופן שלא שניתי בדבורי. כן וע"ז האופן נשבעתי על דבר הגערה והקצף שלך. כי מכל מקום לעולם אני מקיים דברי. ואיני משתנה כלל. רק הכל כפי הכנת המקבלים. כי אדרבא יתכן ויצדק יותר התמוטטות ושנוי בהרים ובגבעות אשר החוש מוכיח היותם עומדים וקיימים לעולם במצב אחד. אבל החסד והשלום שלי שכרתי ע"ז ברית אינו מתמוטט ומשתנה מרוצה לבלתי רוצה. אלא לעולם אני חפץ בו. והכל בא מצדכם. אם מצד התשובה. ואם מצד התפלה וכיוצא. ומהמבואר הוא כי סגולת מעלת התפלה היא נפלאה בעיני כל יודעיה. כאשר יש לה כח גמור ויכולת מספיק שישיג בה האדם כל מבוקשו. בין בהיותו זכאי וראוי לכך. בין בהיותו חסר הזכות. כי לא תחזור ריקם בכל עת ובכל שעה. כאמרם שערי תפלה לעולם נפתחים. ואז"ל בדברים רבה:

אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע כשתהא רואה בניך בצער ואין מי שיבקש עליהם רחמים מיד ענה אותם.. אמר ליה הקב"ה משה חייך בכל שעה שיקראו אותי אני אענה אותם דכתיב כה' אלהינו בכל קראנו אליו. ולכאורה הדברים תמוהים כי משמעות אמרו חייך בכל שעה וכו'. נראה שהוא יתברך הסכים עם בקשתו של משה והבטיחו לעשות רצונו. והלא הוא בקש שאפילו כשאין מי שיבקש רחמים עליהם יענם מיד דהיינו בלי קריאה. והוא יתברך משיב שיענם בכל עת שיקראו משמע הא לא יקראו לא יענם. וזה שלא כשאלת משה. וידוייק לשון ענה אותם שאם אין כאן בקשת רחמים לא שייך בהא עניה ולא היל"ל אלא הצילם או רחמם וכיוצא. ולמה האריך לומר אין מי שיבקש עליהם רחמים. יאמר בקיצור אין מי שיתפלל עליהם:

אמנם יראה כי הם ז"ל אמרו בתחלת הפרשה אמר הקב"ה למשה מי שיש לו בידי ורחמתי. במדת הרחמים אני עושה עמו. ומי שאין לו בידי וחנותי במתנת חנם אני עושה עמו. נמצא כי מי שיש לו זכיות אצלו ית' לא יקרא בעבור זה שעושה עמו על צד הדין. כי סוף סוף אם צדקת מה תתן לו. אלא עושה ה' עמו ברחמים להחשיב זכיותיו ולעשות לו בעבורם. אבל מי שאין לו אצלו כלום לא שייך ביה רחמים אלא מתנת חנם. כי אין כל מאומה בידו. וכיון שדבר זה הוא חנם בתורת חן אינו בטוח ומוכרח שיתרצה הוא ית' לתת חנם בכל עת ובכל שעה. כי שמא בזמן מן הזמנים לא יהיה מקום לעשות חנם. ע"כ קדם הרועה הנאמן ע"ה לבקש מלפניו על עמו שכשיהיו בצרה ויהיו משוללי זכיות שאין להם בידו יתברך כלום. באופן שאין מי שיבקש עליהם רחמים דהיינו בתורת רחמים. אשר לא יושגו מאת ה' כי אם לאשר יש לו בידו. אלא בהכרח יוצרכו לבקש מתנת חנם בתורת חן. לא בעבור זה ישיב פניהם ריקם. אלא ענה אותם מיד עכ"פ. והשיבו יתברך כי כן יעשה בכל שעה שיקראו בין בהיות להם בידו שיזכו אל הרחמים בין כשלא יהיה להם בידו שיצטרכו למתנת חנם. לעולם אענה אותם. ואל יעכב עליהם חסרון זכיות. ודעדיפא מינה נאמר בתפלה כי לא בלבד תקובל גם בלי זכיות. אלא אפילו בהיות האדם חוטא אם יתפלל לה' לא תשוב תפלתו ריקם. וע"כ הזהיר שלמה ע"ה באמרו: שמור רגליך באשר תלך לבית האלהים וקרוב לשמוע מתת הכסילים זבח כי אינם יודעים לעשות רע. הפליג להתרות האדם להשמר מאד במה שיצטרך בהליכתו אל בית האלהים מקום התפלה והתחנה לפניו ית' לפי שהוא בחסדו קרוב לשמוע תפלת המתפללים שם בבית תפלתו יותר מכאשר הכסילים החוטאים נותנים זבח ומקריבים קרבנות על חטאיהם. כאמרם ז"ל גדולה תפלה יותר מן הקרבנות. והטעם בזה כי הזבח והקרבן לכסילים האלו. יועיל להם לפי שאינם יודעים לעשות רע שלא חטאו במזיד אלא בשוגג. מבלי ידעו בשעת החטא שהם חוטאים ועושים רע. אבל אם היו מזידים אין הקרבן מכפר כלל. בל התפלה תועיל אפילו לחטאים מזידים מעצם סגולתה. ואולם עם היות זו כחה לאלהיה להועיל לזכאים ולשאינם זכאים לטובים ולרעים. מ"מ אין ספק יצטרכו לה קצת תנאים הכרחיים למען תוציא פריה ותוסיף תת כחה. ואם רבו פרטיהם לא נזכיר אלא ארבעה מהיותר עצמיים שבהם. הא' הוא מה שאמר המשורר ע"ה. ה' בקר תשמע קולי בקר אערך לך ואצפה. כי ראוי להתעורר בכפל מלת בקר. וגם מלת תשמע לעתיד. ולא אמר שמע לשון צווי כאשר התחיל בפסוקים הקודמים אמרי האזינה ה' בינה הגיגי הקשיבה לקול שועי וגו'. אלא שלדעתי נתכוון לדברי משנתנו חסידים הראשונים היו שוהים שעה א' ומתפללים כדי שיכונו לבם למקום. כי מהראוי שקודם יתחיל האדם להתפלל דברי תפלתו. ישהא זמן מה. להכין עצמו ולעורר הכונה. להשכיל להטיב מה שיוציא מפיו שיהיה מסודר ומתוקן יפה למען יקובל באהבה וברצון. וזהו ה' בקר תשמע קולי. ר"ל הבקר אשר אתה ה' תהיה מעותד לשמוע קולי שארצה להתפלל לפניך הנה אני בקר אערוך לך אני משכים יותר בבקר ומקדי' להיו' עורך לך ומסדר ומכוין מה שאומר לפניך. ואצפה ואמתין תחלה ושוהה שעה א' או איזה זמן ראוי להכנה זו. ואח"כ אתפלל. ולא אהיה נבהל להתפלל פתע פתאום במהירות תכף ומיד בלי שום הזמנה קודמת. ואם כן זהו תנאי אחד מהכנת האדם עצמו:

התנאי הב' הוא כי עם היות אצלו יתב' כל המקומות שוים. לא ישתנה זה מזה כאמרו בכל מקום עיני ה' צופות רעים וטובים. מ"מ רצה יתב' לתת יתרון מה למקום זולת מקום עבור המקבלים יזכו יותר לקבל השפעתו באמצעו' המקום ההוא. כמו שהוא הענין בארץ הקדושה. אשר נבחרה משאר הארצות להיות עיני ה' אלהינו בה תמיד. וממנה נתייחדה ירושלים עיר הקודש וממדרגה למדרגה עד בית קדש הקדשים. וכן לענין התפלה רצה ית' יתייחד מקום פרטי להתפלל בו הוא בית הכנסת. אשר הוכן יותר לקבול התפלה. כי שם יתעורר האדם יותר אל הכונה. וע"כ צריך להשתדל בהכנת מקום זה. ולזה אמרו ז"ל בפ"ק דברכות אבא בנימין אומר אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בב"ה שנאמר לשמוע אל הרנה ואל התפלה במקום רנה שם תהא תפלה. ודניאל ע"ה שמר זה מאד כאשר באה המניעה מיועצי המלך דריוש לבלתי התפלל לשום אלוה. הוא ע"ה נאמר עליו על לביתיה וזמנין תלתא ביומא הוה בריך על ברכוהי ומצלא ומודה קדם אלהיה. כל קבל די הוה עבד מן קדמת דנא. והכונה כי עם היות היה יכול להתפלל במקום אחר מוצנע ונסתר מעיני הרואים. מכל מקום התפלל בעליתיה וכוון פתיחן וכו'. לפי שהיה זה לו מקום קבוע דהוה עבד מן קדמת דנא. היה רגיל מקודם לעשות תפלתו במקום ההוא. וכבר נתקדש ונתייחד למקום תפלה. ורצה לקיים כל הקובע מקום לתפלתו וכו' והיה כל כך נכון וקיים בחסידות זה לבלתי הבטל כלל מהתמדת תפלתו לשום סבה אפשרי שאחר אשר הושלך לגובא דאריותא יאמר הכתוב:

והיתיאת אבן חדא ושמת על פום גובא וחתמא מלכא בעזקתיה ובעזקת רברבנוהי די לא תשנה צבו בדניאל. ופירשו המפרשים ז"ל שהסכימו בשימת האבן והחתימה כדי שלא ישתנה הרצון. אם למלך להציל את דניאל. ואם לשרים להמיתו בידים. ויקשה שא"כ היל"ל על דניאל ולא בדניאל. לכן יראה לי כי הכתוב נתן טעם. איך הסכים המלך אשר היה חפץ בהצלת דניאל. שתושם האבן שם חתומה. הרי לפי זה אין מקום שינצל דניאל. כי כבר היה אפשר שאם לא היתה שם האבן. אולי דניאל עצמו בראותו את עצמו שם מסור למיתה בהכרח. יצעק ויבקש מחילה על עברו מאמר המלך. ויקבל עליו שלא להתפלל עוד עד עבור ימי גזירה למען הציל נפשו ממות. ואינו רחוק שיתרצה למחול לו בבקשתו זאת כדרך המלכים לעשות חסד בכמו אלה הענינים. אבל בהיות הבור סתום וחתום באבן. גם כי יצעק וישוע אין קול ואין עונה. כי לא ישמע החוצה כלל. לזה אמר כי מה שעשה כן המלך. ולא שת לבו לזאת החששה. הוא לפי שהיה מכיר תכונת דניאל ע"ה וידעו נאמנה מכשרותו. די לא ישנא צבו בדניאל. לעולם לא ישתנה מרצונו הטוב. ולא ישוב מפני כל צרות וסכנות שבעולם מהתמידו בפרסום היותו אוהב את ה' אלהיו אפי' הוא נוטל את נפשו. וע"כ שער המלך שיותר טוב הוא לשמרו מהשרים ההם למען יד אל ישלחו בו. התנאי הג' הוא גם הכנת הזמן. כי אף אם כל הזמנים שוים לפניו יתברך עכ"ז יש זמנים מיוחדים ויותר מוכנים. וע"כ נתקנו השעות הראויות ערב ובקר וצהרים שיזדרז האדם בהשכמה ובחריצות ואל יתעצל בהם. ובפרט בתפלת שחרית לבלתי יאחר אותה כנודע. ובדרך כלל מאחר שאמר המשורר ע"ה ואני תפלתי לך ה' עת רצון. נראה בבאור יש עת שהיא של רצון ועת שאינה של רצון. ומעיקר התנאי הזה שלא להמתין ולהתעכב מלהתפלל עד אשר באו מים עד נפש ובהיותו טובע ביון הצרות שלא יאמרו לו כדברי יפתח מדוע באתם אלי עתה כאשר צר לכם. כי ע"כ אמרו ז"ל בפרק נגמר הדין שאלמלא לא הקדים אברהם אבינו ע"ה תפלה לצרה בין בית אל ובין העי לא נשתייר משונאיהם של ישראל וכו'. וגזרו לעולם יקדים אדם תפלה לצרה וילפי לה מפ' היערוך שועך לא בצר ועל כיוצא בזה צווח הנביא ישעיהו ע"ה באמרו דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב כי הוסיף לנו ע"ה למוד ע"ד מה שיש להבין מדברי מסדרי הסליחו' באמרנו עננו העונה בעת רצון עננו העונ' בעת צרה עננו העונה בעת רחמים. כי מלבד מה שבא מהרמז בזה לשלשת האבות ע"ה. אולי יכוין עוד לומר לפניו יתברך כי אנו תמיד צועקים וקוראים אליו בכל עת. בין בזמן ההצלחה שאין לנו שום צרה. וזה הוא עת רצון. שהוא יתב' ברצון עמנו מבלי שום חרון אף. ובין בזמן הצרה עצמה וגם אחרי כן בעת רחמים. כשהוא מרחם עלינו להצילנו מצרותינו אין אנו אומרים עתה הוא זמן הרוחה ולא נצטרך עוד לתפלה ותחנונים אלא גם אז אנו צועקים. ותפליא חסדך לענות אותנו בכל העתים האלה והנה לא הוצרך הנביא להזהירנו על התפלה בשעת היותו הוא ית' ח"ו רחוק ממנו שהיא עת צרה ליעקב. כי ודאי ממילא נתעורר על כך. מחמת ההכרח המציק אותנו. אבל צונו על שני הזמנים האחרים. ועל הראשון אמר דרשו ה' ובקשוהו בכל לב. כשהוא נמצא לכם. ואין שם שום העלמת עין. כי אתם ברום ההצלחות שנראה בעיניכם אינכם צריכים כלום. ע"ז אני מצוה אתכם שתדרשוהו למען לא תבא עליכם שום צרה וצוקה חלילה. ואצ"ל בשעת הצרה עצמה ולא זו בלבד אלא גם כשנתרחק מכם והביא עליכם צרות רבות ורעות ואח"כ נתקרב לכם והסיר מכם כל חולי וכל מכה. אל תאמרו מה לנו עתה ולצרה שעברה. אלא קראוהו בקול גדול גם בהיותו קרוב אליכם אחרי התרחקות והפילו תחנתכם לפניו למען לא תקום פעמים צרה ולא תוסיפו לדאבה עוד. כדרך החול' שנתרפא. אשר הוא צריך אחרי כן לשמור מאד את נפשו בהנהגה נכונה לשמירת הבריאות שקנה שלא יחזור לנפילה שניה. אשר היא יותר מסוכנת מהחולי עצמו חלילה. וכיוצא בזה אמר המשורר עליו השלום:

בצר לי אקרא ה' ואל אלהי אשוע ישמע מהיכלו קולי ושועתי. לפניו תבא באזניו. יאמר כי בעת הצרה שלו בהיותי בצרות נמצא מאד. הוא תופס אומנות אבותיו להרבות שועה ונקרא בשם ה' יושיעהו בעת רעתו. ולא זו בלבד אלא אח"כ כשהוא ית' ישמע מהיכלו קולי. וקבל תפלתי ועשה את בקשתי ומכל צרה הצילני לא אחשה מלעזוק מחדש על התמד' שמירת ההצלה. וזה ושועתי לפניו תבא באזניו. עם שכבר שמע מהיכלי קולי. ואולי בזה ניישב מה שיש לי מקום דקדוק באותה ששנינו בפ' הרואה:

הנכנס לכרך מתפלל שתים וכו' ומסיים ונותן הודאה לשעבר וצועק לעתיד לבא. פשוטן של דברים הוא כאלו יפרש השתי ברכות האמורות ברישא דמתניתין. כי אחר אשר ה' הפליא חסדו לו להכנס לכרך או לצאת ממנו לשלום. נותן הודאה על מה שעבר שאומר מודה אני לפניך שהכנסתני או שהוצאתני וכו'. אך קודם שיבא לידי כך ליכנס או לצאת. שייך בזה צעקה ותפלה על מה שעתיד להיות. שיאמר יהיה רצון מלפניך שתכניסני או תוציאני וכו'. ואם הדבר כן יקשה למה הפך הסדר ושנה מזמן הוייתם והיל"ל תחלה צועק לעתיד לבא. שהרי קודם הכנסה אומר יהי רצון וכו' ואחר שנכנס מודה לשעבר. ועוד אני מדייק אות הו"ו במלת ונותן שאם הוא פי' השתי ברכות האמורות. נראה ודאי שאינה מרווחת. ולא היל"ל אלא נותן הודאה וכו'. אכן כפי מה שאמרנו יראה כי לא הוצרך התנא ע"ה להודיענו תוכן הענינים. כי מי פתי לא ידע שההודאה אינה שייכא אלא על מה שעבר. והצעקה על מה שעתיד. וכבר שנינו הצועק לשעבר הרי זו תפלת שוא. אבל הכונה להוסיף עוד על מה שאמר למוד אחר כי אפילו אחר שנתקבלה תפלתו ומלא כל משאלותיו וכבר נכנס לעיר ויצא ממנ' לא יסתפק בזה בחשבו שאינו צריך עוד לשום דבר. אלא צריך שמלבד מה שיודה לה' על מה שעבר עוד צריך לו לצעוק ולהתפלל על העתיד מכאן ואילך כאלו עדיין יצטרך למחסה ולמסתור ושמירה מעולה והגנה מרובה כי לא ידע מה יולד יום. עם היותו נתון בריוח והצלה ולא ישים כל פני תפלתו וצעקתו בשעת הצרה בלבד. כי תשובת יפתח תצדק מאד על כיוצא בזה. ולא נוכל להתעלם מלהרגיש באותם הפסוקים שנים או שלשה הרגשים. האחד למה זקני גלעד מעיקרא התחילו לומר:

והיית לנו לקצין ואח"כ אמר ונלחמה בבני עמון ולבסוף אמרו בהפך. שהתחילו באמרם ונלחמת בבני עמון. וסיימו והיית לנו לראש. ותחלה אמרו ונלחמה בלשון רבים ואח"כ ונלחמת הב' בתשובתו למה הוצרך למלת אתם. והיה מספיק לומר הלא שנאתם אותי. הג' אין שום טעם במה שהשיבו לכן עתה שבנו וגו'. כי לא נתנו שום ישוב למה שהקשה להם ומדוע באתם וגו':

ונראה כי זקני גלעד חשבו בחכמתם להערים שלא יחשוב יפתח באו אליו להשתעבד לו מפני צורך השעה כדי שיעזרם לעת כזאת אשר הם לא יעצרו כח לפני אויביהם. כי זה להם קלון מתמיד וחרפה רצופה להורות מורך בלבבם.. אבל רצו לכסות דעתם ולומר לו כי מה שהסכימו למנותו לראש עליהם הוא מצד מעלתו והכרתם חין ערכו כי אליו יאתה. וחשבו בלבבם כי לא יהיה רחוק אצל יפתח להאמין כן אחרי אשר המגרשים אותו היו אחיו בני אביו. ולא הם שהיו זקני גלעד. והוא אמרם לכה והיית לנו לקצין. כי כדאי אתה מצד עצמך לכך. ולא מפני צרכנו למלחמתך אנו באים אליך. כי הלא תדע שבענין המלחמה אנחנו נלך ונלחמה בבני עמון ולא אתה כי תכבד ותשב בביתך. והם בלבבם ציירו כי אחר היותו לקצין לא יהיה מעצור לרוחו מחדול להלוך עמהם. אם לכבודו ולתפארתו. ואם להיות לבו כלב הארי. אז השיב להם התחשבו שאיני מבין תוכיות לבכם. כי עלה בדעתכם שאאמין לכם היות הדברים כן. מפני שאחי גרשוני ולא אתם. אך ידעתי אני כי עם שאחי היו המגרשים בפועל הלא באמת אתם ממש הייתם השונאים והמגרשים בעצם. אחרי היותכם זקנים וראשים ולא מחיתם בידם. הסכמתם עמהם ולכם תתייחס הפעולה ואם כן מבואר הוא שמה שבאתם אלי עתה הוא מפני צרתכם כי צר לכם מאד. וכשמעם דברים אלו הודו ולא בושו ואמרו. לכן כיון שאתה קלעת אל השערה וירדת לסוף האמת. לא נכחדהו תחת לשוננו ועתה נאמר בפי' הפך מה שאמרנו תחלה והוא כי תכלית כונתנו היא. שתלך אתה עמנו להלחם בבני עמון הצרים אותנו. כי לך יאות ההלחם להיותך אמיץ בגבורים. ומזה נמשך שבעבור כן תהיה לנו לראש. באותן שהיה באמת צד תלונה עצומה להורות השתעבדות והכנעה בשעת הצרה והצורך בלבד ולא בזמן הטובה וההצלחה. ובש"ר פ' וארא מאמר להם ז"ל בזה הסגנון: