בינה לעיתים – חלק ב – דרוש ד, קטע 4

ולי אפשר לדייק לשון אף משה לא רמזה כו' כאלו הוא מוסיף על הנזכר. ואם הוא חוזר על ישראל שכשם שהם לא שמו לב עד המ'. אף משה היה כן. זה אינו כי לכל הפירושים אמר שמה לא שאלו היה מפני היות כפויי טובה. ועוד ק"ל במ"ש שרמזה משה באמרו ולא נתן וגו' ופרש"י לא נתן לכם לב לדעת שתהיו יודעים לשאול וכו'. נראה שמה שלא ידעו ישראל לשאול היה שלא נתן להם לב שידעו זה. וא"כ מה פשעם. אמנם יראה כי הכונה להם להמציא טעם נכון לאשר ראינו כי הוא ית' פי' שהדבר העיקרי בשלמות המעלה הוא התמדתה וקיומה והוא אומר מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי כל הימים וגו' שהיה הוא ית' רוצה וחפץ שלבם הטוב והשלם אשר היה להם אז מוכן ומזומן ביראת ה' יהיה להם כן כל הימים בתמידות שימשך על האופן ההוא לעולם כמו שעתיד להיות בזמן הגאולה. ויקשה לזה למה הוא ית' בחסדו הגדול לא הכינם לכך ע"ד רגלי חסידיו ישמור והי"ל לתת להם לב שוקד ומתמיד כל הימים בקיום השלמות ביראת ה' לז"א כי מרע"ה אמר זה לישראל בדרך תוכחה. ובה באר הטעם להמנעו יתברך מזה. והוא כי לפי שהשי"ת ראה שבהיותו מתחסד עמהם לתת להם מה שראתה חכמתו היותם צריכים לטוב להם הנה הם במקום החזק לו טובה על ככה ולהכיר קבלת החסד אדרבא אחזו מעש' אביהם בידיהם להיו' כפויי טובה כמוהו. בהתרעם וקראם תגר על מה שנתן להם להנאתם ולטובתם. כי הם כשנתן להם המן המעולה כפרו בטובתו ואמרו נפשנו קצה. כמו שעשה אה"ר אשר בהמציא לו האשה להיות לו עזר כנגדו נתרעם ואמר האשה אשר נתת וגו'. ע"כ אמר ה' אם גם עתה אני אתן להם מעצמי המתנה היקרה הזאת להכין לבם שיהיה מזומן אל התמדת קיום יראת ה'. הנה גם עתה יבואו היום או למחר להיות גם בזה כפויי טובם כדרכם כי סוף סוף ישארו בבחירתם ולא מוכרחים וכדי בזיון וקצף ולפיכך הטוב היה שהם עצמם ישאלוהו ממנו. שאז בתתי אותו להם מחמת שאלתם ובקשתם. לא ישאר עוד להם מקום תרעומת ולא יוכלו לכפור בטובה. כי תשובתם בצדם אתם שאלתם בפיכם ולא עלי תלונותיכם כ"א עליכם. נמצא שהייתם כפויי טובה לשעבר. גרם שה' לא נתן להם הלב הזה והיה תאב שהם ישאלוהו. והוא מ"ש להם מרע"ה אתם ראיתם את כל אשר עשה ה' לעיניכם וגו' המסות הגדולות וגו'. ולא נתן ה' וגו' עד היום הזה. כי למה חזר להזכיר שמו ית'. אבל אמר הנה אין ספק שלא תוכלו לייחס שום חלישות או גריעות כח חלילה ביכלתו ית' כי הלא כבר ראיתם נסים ופלאים עצומים לא יציירם השכל. וא"כ היה ודאי יכול גם כן אם רצה לתת לכם לב ועינים ואזנים שיתמידו בידיעה ובראיה ובשמיעה מן אז ועד היום הזה בלי שום הפסק. ועכ"ז לא נתן ה' וגו'. לא רצה הוא ית' לתת לכם כן מצדו במה שהוא ה' שיהיה לכם הלב והעינים והאזנים להתמיד עד היום הזה במצב השלמות ההוא שהייתם בעת המעמד הנבחר. הלא דבר הוא. אלא ודאי היה כן מפני היותכם כפויים בטובתו. והיה ממתין מה שהיה מוטל עליכם. שהיה לכם לשאול ולומר תן אתה. וכיון שלא שאלתם אתם הפסדתם לעצמכם וכ"ת אם הוא ית' לא נתנו מעצמו והיה מצפה לשאלת ישראל. למה מרע"ה שהיה רוען לא הודיע להם כונתו ית' זאת. והוה ליה לזרזם על כך. לזה השיב שאף משה לא רמזה להם וכו'. כמו שהוא ית' לא נתנה להם מפני חשש תרעומתם וכפייתם בטובה אף מרע"ה חשש בכיוצא בזה. כי כיון דלא קם איניש אדעתיה דרבי' עד מ' שנין. אמר אם עתה אומר להם שכונתו ית' היא שישאלו ממנו ויעשו כן. אולי באיזה זמן מן הזמנים בתוך המ' יבעטו בטובה זו ויאמרו לי כי מעולם לא נתכוון ית' לכך ויהיו מתלוננים עלי. ולפיכך לא אמרה להם עד סוף המ' שאז יעמדו על אמתת דעת רבם ויקבלו התוכחה כי יכירו שהדין עמו. אכן מה שלא היה עד עתה יעד לנו יתברך יהיה לעתיד באמרו:

ועמך כלם צדיקים וגו'. שייטיב ה' לנו להשלימנו בעצמות ולא במקרה בג' הוראותיו. אם ברבוי ועמך כלם צדיקים ולא מקצתם ואם בהתמדה לעולם יירשו ארץ ולא לזמן מוגבל. ואם בתכלית היופי וההדר באיכות השלמות. נצר מטעי מעשי ידי להתפאר. ועל שלשתם התפלל המשורר ע"ה. תודיעני אורח חיים וגו'. שיודיעהו האורח האמתי להיות מכוון ועצמי לא המקרי. וזה ברבוי שובע שמחות את פניך לשבוע מרבויו. נעימות בימינך שיכלול הנעימות האפשרי משלמותו מצד הימין המיומנת שלך שהיא תכלית השלמות. ויהיה נצח לעולם ועד בהתמדה ב"ב אכי"ר: עת הזמיר דרושים לזמן תפלה. להודות לה' ולזמר לשמו עליון: