בינה לעיתים – חלק ב – דרוש ד, קטע 3

אם בחקותי תלכו הה"ד חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך. אמר דוד רבש"ע בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך והיו רגלי מוליכות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות הה"ד ואשיבה רגלי אל עדותיך. ר' הונא בשם ר' אחא אמר חשבתי מתן שכרן של מצות והפסדן של עבירות ואשיבה רגלי אל עדותיך. ר' מנחם חתניה דר' אלעזר בן אבינא אמר חשבתי מה שכתבת לנו בתורה אם בחקותי תלכו. ומה כתיב תמן ונתתי שלום בארץ. ואם לא תשמעו לי מה כתיב תמן ויספתי ליסרה אתכם. ר' אבא בריה דר' חייא בשם רבי יונתן אמר חשבתי ברכות וקללות ברכו' מאל"ף ועד תי"ו. וקללות מן וי"ו ועד ה"א ולא עוד אלא שהן הפוכות. א"ר אבין אם זכיתם הרי אני הופך לכם קללות לברכות אימתי כשתשמרו את תורתי הה"ד אם בחקותי תלכו. והוא מאמר נחמד אפשר השלמיים האלו באו ליישב הקושי אשר אנו בו מקצור הברכות ואורך הקללות. והביאו הטעמים אשר הזכרנו יקל למעיין הנלבב ליחסם אל דברי השלמים האלו ע"ה מבלי שנאריך לפרש אותם. ואשר אני מחדש עוד ביישוב זה. הוא במה שאדייק בפסוקים. כי בברכות אמר.

ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך כי תשמע בקול ה' אלהיך. ומלבד שהוא מיותר אחרי שכבר התחיל לומר והיה אם שמוע תשמע וגו' וגם שאמרו תחלה ונתנך ה' אלהיך עליון וגו'. היא מהעצומות שבברכות ולמה הפסיק בינה לבין האחרות בפ' ובאו עליך וגו'. שהיה ראוי להאמר קודם התחלת שום ברכה. כמו שעשה בקללות שאמר ובאו עליך כל הקללות וגו' קודם החלו בשום קללה. יש עוד מהדקדוק כי כאן אמר כי תשמע וגו' בלשון עתיד. ובקללות אמר למטה ובאו עליך כל הקללות האלה ורדפוך והשיגוך עד השמדך כי לא שמעת בקול ה' אלהיך וכו'. בלשון עבר והוסיף מלת ורדפוך. מה שלא אמר בברכות אמנם המכוון הוא להודיע ולפרסם עוצם התחסדותו יתב' עם עמו ישראל. בין כשעושים רצונו של מקום. בין כשאינם עושים חלילה. בענין גדול הערך ונפלא מאד. והוא מה שאמר בתחלת ראה:

את הברכה אשר תשמעו וגו' והקללה אם לא תשמעו וגו'. כבר נודע מה שהורגלו לומר בשנוי זה. ולדעתי הוא כדמיון איש גדול הלבב רודף צדקה וחסד אשר בראותו איזה בן טובים מתרשל במלאכתו ולעת כזאת לא עשה עדיין עמו שום מלאכה לתת לו שכר. ומן הסתם שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. ועכ"ז חפץ לההנותו כי הוא מכיר בו היותו עתה מוכרח. מה עושה צרור הכסף לוקח בידו והולך אליו ואומר לו יש ויש אתי מלאכה מרובה להשכירך שתעשה עמי ולחשבון טוב ממה שאתה עתיד לעשות הא לך מעות אלו להוציאם לצרכך לעת עתה. כי אתה בע"ה תעשה את מלאכתי ותנכה מה שנתתי לך ותהא שכירות משתלמת לבסוף מה שאתחייב לך מהמותר כך הוא ית' ויתעלה עושה עם ישראל. והוא אמרו את הברכה אני נותן לכם אע"פ שעדיין לא עשיתם המצות. אלא אני מניח במונח קיים אשר תשמעו אל מצות ה' שתעשו המצות עד שתזכו אל שכר הברכה שנתתי לך. ועוד יהיה לכם לקבל השאר. אבל בקללה לא תהיה שם שום קדימה בהנחה שתעברו על המצות חלילה. אלא הקללה תבא בתנאי גמור עם כל משפטיו אם לא תשמעו אל מצותי, אם ימשך ממש הבלתי שמוע אל המצות ובזולת זה לא תהיה לכם שום קללה:

אמנם כאן בפרשת הברכות והתוכחות פירש הענין בבאור שלם בכל האפשר. באמרו והיה אם שמוע תשמע ונתנך ה' וגו'. ירצה אם יבא הדבר לידי גמר בפועל ממש ששמוע תשמע בקול ה' בשמירת מדותיו. הנה איני מפרט לך בזה שום שכר לתשלום מה שעשית. רק אומר לך דרך כלל שיהי' כ"כ רבוי הפלגת ההצלחות והטובות שתקבל לשכר פעולתך. עד שאילו יהיו בכף מאזנים כל הצלחות וטובות כל הגוים יחדיו מן העולם ועד העולם. והצלחותיך וטובותיך בכף שניה. תהיה אתה עליון וגבוה על כלם באופן שלא תגיעם ההשערה לעוצם הצלחותיך. ואם אספרם מחול ירבון. ע"כ לא דברתי מהם בדרך פרטי. אך מה שאומר לך עתה שיבאו עליך כל הברכות האלה אשר אפרט והשיגו אותך מיד בלי עכוב. והוא כמו ערבון ואות ומופת שאקדים אני לתת לך לטוב חשבון ולהתחלת ראשית קודם שתעשה מאומה. על כי תשמע בקול למה שאתה עתיד לשמוע בקולו לשמור מצותיו. לפיכך אני מונה עתה אלו הפרטים הנתונים לך קודם עשיה. כי אמנם אחר המעשה יבואוך מה שאמרתי שתהיה עליון על כל גויי הארץ. שזה אין לו שעור וגבול אכן בענין התוכחות לא יהיה הדבר כן. כי לא תגיעך שום רעה מהרה בקלות. אלא יבאו עליך כל הקללות לא תיכף ומיד כי אם ורדפוך. תחלה תהיינה רודפות אותך. כמי שרודף אחרי איש בורח לראות אם אולי תברח ותנצל שלא יגיעו עדיך. ואם לא נזדזרת להנצל. אז ישיגוך. וזה דוקא על העבר. על כי לא שמעת כבר בקול ה' אלהיך. שקדם לך מעשה העבירות. ועתה בא לך העונש שלם על העשוי. ולפיכך נאמרו כל פרטי היסורין והתוכחות הראויות על העונות. ובכל רבויים לא יהיו כ"א א' מני אלף במה שנכלל בשכר המצות הנעשות כאמרו ונתנך ה' אלהיך עליון וגו' בלי ספק כל זה חסד עצום ונורא:

וכמה יפורש על נכון לפי זה בכונה שניה המזמור הראשון שהבאנו. כי על מה שהוא כבר במדרגת השלמות שלא הלך בעצת הרשעים ובדרך חטאים לא עמד וגו'. לזה אמר בכולל אשרי ברבוי האושרים להורות הפלגה בלי שום פרטיית. אבל למי שלא בא עדין לכלל פיעל כי אם בתורת ה' חפצו. אין לו עד עתה אלא החפץ בלבד. ועדיין לא הגיע להוציאו חוצה ובתורתו עתיד להגות. הנה הוא ית' יקדים לו שכר שיהיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו וגו'. ואל תחשוב כי כיון שכבר קבל כל זה. א"כ כשאח"כ יעשה הפעל. לא יהיה לו שום יתרון כי כבר אכל שכרו. אלא כל אשר יעשה אח"כ מפעולות טובות יצליח ויקבל הצלחה בשכר מושלם. אמנם הרשעים לא יהיו כן לקבל שום חלק עונש קודם פועל הרע. כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח. כי לא יהדוף רוח את המוץ. אלא אחר היותו מוץ ממש. כן הרשעים יהיו נהדפים כשיהיו כמוץ בלתי מועלים. אך על הצדיקים נאמר הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו. שהשכר הוא אתו עמו. והמלאכה והפעולה תבא לפניו ועתידה להיות. ובזה נבין אמרו:

מי פעל ועשה קורא הדורות מראש אני ה' ראשון ואת אחרונים אני הוא. שהוא קשה ההבנ'. ואני מפרשו כאלו יאמר מי פעל ועשה מראש קורא הדורות. ידבר עם האיש הקורא מעשי הדורות מדור דור. ואומר צו. אתה הקורא הדורות שקראת וידעת כל מה שנעשה בכל הדורות הקודמות. הגד נא מי מכלם יאמר עליו שהוא פעל ועשה איזה מעשה מראש מתחלק וקודם שאני אתן לו שכר הטבה לגמול מה שיעשה. על דרך מי הקדימני ואשלם. אין זה כי כן לעולם אני ה' הייתי הראשון והקודם לו מתחלה לתת לו שכר פעולתו קודם שיעשה. ונמצא הוא אחרון בפועל המעשה. ועכ"ז אעפ"י שכבר קדמה לו קבלת השכר. מ"מ עם האחרונים שנעשה המעשה באחרונה.. איני אומר כבר נתקבלו שכרם מקודם אלא אני עמם לשלם להם שכר משלם. וזה באמת תכלית החנינה. ואחרי כל האמור תתקרר דעת המתפלא ונבהל מראות הרחבת הדבור בקללות. ומה גם שינוח וישקוט במה שאמרנו. כי היו לתכלית יהפכו לטובה ולברכה ע"י התשובה. אשר לזה נתכונתי בנושא כל הדברים האלה הברכה. כי בטוב ההסתכלות כל הדברים האלה הנראים קלללת נמרצות הם עצם הברכה הגמורה. בהיות לאל ידינו להפכם לטובה. ולפי שהכתובים האלו מהברכות הם מקצוע גדול בתורה. ותל שכל העוסקים במצותיה פונים אליו אני מדבר עוד בכונתם להורות שלא בלבד נזכרו כאן יעודים גשמיים. אבל נתבאר בהם השכר הרוחני הנצחי ג"כ בדבור מפורש: ונקדים לזה כי הפעל המקרי הבלתי נעשה בעצם. אין ראוי להחשיבו למאומה הן ברע הן בטוב. אם בפועל הרע ראינו כאשר נפקד מקום דוד עליו השלום משלחן המלך שאול עליו השלום. אמר הכתוב:

ולא דבר שאול מאומה ביום ההוא כי אמר מקרה היא בלתי טהור הוא כי לא טהור. אמר כי מה שלא חשש המלך ע"ז ולא דבר מאומה לייחס חסרון ביאת דוד לרוע לב ומחשבת פגול. הלא הוא כי אמר ודאי ענין זה שלא בא. הוא דבר נעשה במקרה ולא עצמי בכונה מכוונת שיוכל להקרא ממש בלתי טהור וחסר הנקיות וברוח הלבב. כי אמנם בלתי טהור הוא. ירצה מה שיקוים שהוא בלתי טהור ויקרא כן. היינו כי לא טהור. כאשר באמת איננו טהור שהוא בעצם כך משולל הטהרה. אבל על פעם א' בלבד שקרה כך לא יאמר עליו שהוא בלתי טהור. אך כאשר ראה שנמשך זה גם ביום השני. אז אמר מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום אל הלחם. כי מה שלא בא היום היא הוראה שגם אתמול היה ענין בלתי טהור מתכונה רעה ולא מקרה כאשר חשבתי. גם בענין הטובה הדבר כן שאם אינה עצמית בקיום והעמדה. אלא ע"צ המקרה וההזדמן. לא תוכל להקרא טובה. והוא מאמר החכם ע"ה. שבתי וראה תחת השמש כי לא לקלים המרוץ ולא לגבורים המלחמה וגם לא לחכמים לחם וגם לא לנבונים עושר וגם לא ליודעים חן כי עת ופגע יקרה את כלם. יאמר בעין שכלי ראיתי כי לכל אלו הכתות שבהם מעלות וטובות אלה אשר היה נראה מהראוי ימשך לכל א' מהם התועלת השייך אל בעל המלאכה ההיא. כגון המרוץ לקלים והמלחמה לגבורים וגו'. הנה לא יהיה הדבר כן כשאינם עצמיות בהם בקנין חזק אלא עת ופגע יקרה את כלם, במקרה ודרך עראי. כי בהיותן כן. לא יאות להם באמת השם ההוא. ולפיכך לא יקויים בהם הנמשך מהתועלת. כי זה הכלל אין הפעולה נקראת על שמה. אלא בהיותה עצמית לא מקרית. ואולם במה זה יבדל מה שהוא בעצם ממה שהוא במקרה. כבר הטיבו לדבר הקדמונים כי יש ביניהם ג' הבדלי' נכרים:

הא' שמה שהוא בעצם יהיה בהתמדה פעם אחרי פעם ויתקיים ימים רבים. מה שאין כן המקרה שאין מענינו להתמיד:

הב' בכמות. שהפעולה העצמית תתפשט ברבוי ובשופע והמקרה לא יהיה אלא על המעט:

והג' באיכות הדבר ושלמותו. כי מה שנעשה בעצם ובכונת מכוין. ימצא בו יופי הסדר וטוב השלמות. ומה שבא ע"צ המקרה הוא חסר ובלתי שלם מבולבל וחסר הסדר לא יצלח לכל. וכמדומה לי כי ברצותם ז"ל להפליג בשלמות מרע"ה העצמי על כל אשר קדמוהו אמר ברבה על פ'.

וזאת הברכה. זש"ה רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה מדבר במשה על שנתעלה יותר מן הכל. כיצד אה"ר אמר למשה אני גדול ממך שנבראתי בצלמו של הקב"ה. א"ל משה אני נתעליתי יותר ממך אתה כבוד שנתן לך נטל ממך אבל אני זיו הפנים שנתן לי הקב"ה עמי הוא. נח אמר למשה אני גדול ממך שנצלתי מדור המבול. אמר לו משה אני נתעליתי יותר ממך אתה הצלת את עצמך ולא היה בך כח להציל את בני דורך אבל אני הצלתי את עצמי ואת בני דורי כשנתחייבו כליה בעגל. אברהם אמר למשה אני גדול ממך שהייתי זן לעוברים ולשבים. אמר לו משה אני נתעליתי יותר ממך. אתה היית זן בני אדם ערלים ואני הייתי זן בני אדם מהולים. ולא עוד אלא אתה היית זן בישוב ואני הייתי זן במדבר. יצחק אמר למשה אני גדול ממך שפשטתי צוארי על גבי המזבח וראיתי פני השכינה. אמר ליה משה אני נתעליתי יותר ממך שאתה ראית פני השכינה וכהו עיניך אבל אני הייתי מדבר עם השכינה פנים אל פנים ולא כהו עיני. יעקב אמר למשה אני גדול ממך שנפגשתי עם המלאך ונצחתי אותו אמר ליה משה אתה נפגשת עם המלאך בפלטרין שלך ואני עולה אצלן בפלטרין שלהם והם מתייראים ממני כו':

נכללו בדבריהם ז"ל ג' הפרטים האלו המורים על עצמות הפעולות כי כולם נמצאו באדון הנביאים ז"ל. ביתר שאת ומעלה רמה ממה שהיו בזולתו מהשלמים כי עם היותם גם הם גדילים ומעולים. מ"מ לא הגיעו בהם אל מדרגתו העליונה. אם הבחינה הראשונה מהתמדה. המציאו יתרונו על האדם הראשון מבחר כל הנבראי' כי עם כל תוקף מעלתו בהיותו נברא בצלם אלהים נחשב למאומה בערך גדולת ומעלת מרע"ה. אחרי אשר כבודו של אדה"ר לא התמיד ולא לן עמו. מה שלא היה כן במשה שנמשך כבודו עמו בהתמדה עד יום מותו. ועל הפלגת הרבוי הביאו הדמיון מנח שלא היה לו אלא כח ממועט להציל את עצמו בלבד. ומרע"ה היה כחו בכמות רב לכל בני דורו. ועל עצם שלמות הדבר בעצמו היותו על הצד היותר טוב ושלם שבפנים. המציאוהו בג' המעלות הידועות חכמה גבורה ועושר. נמצאו בג' האבות ע"ה והיו במשה ביתר עז. כי על העושר אשר גדרו האמתי ומה שיורה עליו בעצם הוא הנדיבות והרחבת הלב. הביא מא"א ע"ה שהיה ראש הנדיבים. כאשר דרשו חז"ל על בת נדיב עד שהיה פתחו פתוח לרוחה לזון לכל עובר ושב. ועכ"ז אמר שלא היה בתכלית השלמות. לא שחסר בו מאומה מצד אברהם ע"ה. אלא מצד הנושא כי סוף סוף היה לבני אדם ערלים אבל משה ע"ה היה מושלם בכל צדדיו כי היה לבני אדם מהולים. וגם מצד המקום בהיותם במדבר ועל החכמה הביא מיצחק ע"ה כי בשכר שפשט צוארו ע"ג המזבח זכה לראות פני שכינה. שהיא השגה מה שאפשר בחק השכל האנושי להשיג מהחכמה המעולה האלהית. ואפ"ה גם בה נתעלה מרע"ה במדרגת ההשגה כי יצחק לא יכול להרוס להביט באספקלריא המאירה כי כהו עיניו. ואלו משה זכה אל השגת פנים בפנים מבלי שום כהיה. ועל הגבורה הביא מיעקב ע"ה אשר באונו שרה אל מלאך ויוכל. שנראית גבורה נפלאה. ומ"מ עצם ממנו מרע"ה כאשר הלך אצלם בחצריהם ובטירותם. ונתייראו ממנו. באופן שנתפרסמה מעלתו בהיותו בו בעצם ולא במקרה מצד ג' ההבדלים האלה. ומעתה במעשה העבודה האלהית וקיום מצותיו יתברך והעסק בתורתו התמימה צריך האדם להתחזק בכל תוקף שיודע ויוכר ממנו היות הדבר בו בעצם וראשונה ולא במקרה מצד ג' ההבדלים האלה כי זה כל פרי עמלו. ועליהם הזהיר יתברך אל הנביא יהושע ע"ה באמרו. לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח את דרכך ואז תשכיל. צוהו על למוד התורה על העיקר הראשון מרוב השלמות שיהיה בשלם שבפנים. וזה לא ימוש ספר התורה הזה מפיך. שלא יספיק לו עיון לביי במחשבה בלבד אלא יוציא הדברים מפיו. שאז יהיה לו היופי והנעימות הצריך כאמרם ז"ל פרק כיצד מעברין א"ר אמי מ"ד כי נעים כי תשמרם בבטנך אימתי ד"ת נעימים בשעה שתשמרם בבטנך. ואימתי תשמרם בבטנך בזמן שיכונו יחדו על שפתיך וכו'. א"כ אין להם הנועם ויופי שלמותן אלא ע"י הוצאותו בפה. ולפיכך אמר על זה לא ימיש ספר התורה הזה מפיך. ועל ההתמדה בשקידה אמר והגית בו יומם ולילה. שהוא המשך הזמן בתמידות. ועל הרבוי בכמות. למען תשמור לעשות ככל הכתוב בה. שלא תתפייס במעוטן או מקצתן אלא כל הכתוב בו. כי אז תגיע לך הצלחה. וגם אז תשכיל. שתורה היות הדבר בהשכלה ובכונה מכוונת ושלא נפל כן במקרה. ואנשי כנסת הגדולה ע"ה לא זזו מלהזהיר על ככה כשאמרו שלשה דברים. הוו מתונים בדין. והעמידו תלמידים הרבה. ועשו סייג לתורה. כי היו מתונים בדין ר"ל שיתמידו בו זמן רב לעשות דין אמת לאמתו. ולא יהיה הפסק בזה. כי לשון המתנה נאמר על העכוב בתמידות. ע"ד אמרם לא המתין בשלותו שעה א'. והעמידו תלמידים הרבה על הרבוי. ועשו סייג לתורה על שלמות ויופי הענין. שיעשה לו סייג לתורה ומשמרת למען תעמוד על עמדה לא יחסר כל משלמותה. וכל זה רמז להם משה לישראל בהתחלת הברכות. והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך לשמור לעשות וגו'. כי באמרו שמוע תשמע נתכוון על כפל השמיעות פעם אחר פעם שהוא ההתמדה. ומה גם במלת שמוע מקור שהוראתו על הזמן בלתי מוגבל. ובאמרו לשמוע נתכוון על האזהרה בשלמותן. שעושה להם משמרת וסייג. למען יתקיים בהם כל שלמותם. ולא יוכלו להפסל בשום מין פחיתות או גרעון. ובאמרו לעשות את כל מצותי הורה על הרבוי להשתדל בכלן. ועינו לא תשבע בחלק מועט מהן. כי בזה ודאי הוא מתעצם בקיומן בשכיות הלב. ולא בהזדמן ורפיון וכנגדן בא היעוד על השכר מכיון. שיהיה ג"כ בעצם וראשונה מאתו יתברך. כי יהיה היותר שלם שבאפשרות יען יתנך ה' עליון על כל גויי הארץ. לא יהיה שכרך בלבד בדברים הגשמים כאשר יבא בהוראה הכתובים הנמשכים כי בזה תהיו משותפים גם עם יתר העמים. אשר הם גויי הארץ. דהיינו גוים של הארץ שכל קנינם ומה שמשיגים אינו אלא מטוב הארץ מתחת. ולא יתחלפו בזה מכם כי אם בפחות ויתר. ואין להם שום חלק חוץ מהארץ למעלה בשמים. אבל אתם בקיום מצות התורה תהיו עליון עליהם בשכר רוחני למעלה מהארץ. שהוא היותר חשוב ושלם שאפשר לצייר. ועל הרבוי ובאו עליך כל הברכות האלה בשופע. ועל ההתמדה והשיגוך. כאלו הם ירדפו אותך וישיגוך. שהרדיפה נאמרה על ההתמדה והשקידה כאמרו ונדעה נרדפה. בקש שלום ורדפהו:

ואולם עם היות שלשת הענינים האלו כלם נכוחים ומוכיחים על טוב התכונות. מכל מקום הדבר העיקרי על כלן. הוא מה שהוא מתמיד ושוקד. כי על זה נאמר בעלמא המקרה לא יתמיד. ומה שהוא לפי שעה בלי התמדה לאו כלום הוא. וזה לדעתי כונת מאמר ז"ל בפ' לפני אידיהן. ת"ר מי יתן והיה לבבם זה להם אמר משה לישראל. כפויי טובה בני כפוי טובה. בשעה שאמר הקב"ה לישראל מי יתן והיה לבבם זה להם היה לכם לומר תן לנו אתה. כפויי טובה הם דכתיב ונפשנו קצה בלחם הקלוקל. בני כפויי טובה דכתיב האשה אשר נתת עמדי אף מרע"ה לא רמזה להם אלא לאחר מ' שנה שנא' ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר וגו' ולא נתן לכם ה' לב לדעת. אמר רבא ש"מ לא קאי איניש אדעתא דרביה עד ארבעים שנין. ונדחקו רש"י ובעל התוס' ז"ל במה שקראם כפויי טובה על שלא אמרו תן אתה ע"ש. וכן באמרו עד מ' שנין שפי' רש"י ז"ל שאף משה לא נזכר. הקשו אמאי כעס משה על ישראל הלא גם הוא לא נזכר. ותירצו שלפי שהוא לא היה צריך לתפלה זו לא קם אדעתיה דרביה. אבל ישראל שהיו צריכים לתפלה זו היה להם להתבונן מאותה שעה שהרי כבר חטאו בעגל במרגלים. ור"י פירש שמשה לא הקפיד עליהם עד ארבעים שנה. כי היה סבור דלסוף ארבעים שנה יעמדו על דעת רבם ויאמרו אתה תן. ולא היה בדעתו שהיו מניחים מלומר אותו משום כפויי טובה אבל כשעברו מ' שנה שראה שהיה להם לדעת הבין עליהם שהיו מניחים בשביל כפיות טובה ואז הוכיחם וקשה לי בתירוצם האם ישראל נתנו לב והתבוננו או לא. אם נאמר שלא נתנו לב אכתי הקושיא במקומה עומדת למה קראם כפויי טובה. כי במה שלא אמרו תן אתה לא פשעו בכפוי טובה אלא במעוט השגחה שלא שמו לב ולא התבוננו במה שהיו צריכים. ואם נאמר שהתבוננו אלא שלבלתי החזיק טובה לא רצו לומר. א"כ מאי האי דקאמרי היה להם להתבונן כו' דמשמע שהיה מוטל עליהם להתבונן ולא התבוננו. כ"ש שהענין עצמו קשה. שאם הוא טבע מוטבע שאין אדם עומד על דעת רבו עד מ' שנה. למה בשביל הצורך נאמר שעכ"פ היה להם להתבונן. הרי כך הוא דרכו של תלמיד. וגם על תי' ר"י קשה שאם מרע"ה הבין כונתו ית' וחשב שמה שלא שאלו ישראל הוא מפני שלא עמדו על סוף דעת קונם. א"כ הוא בצדקתו למה לא העיר להם אזן והיה לו להודיעם שזה דעתו ית' ולזרזם שישאלו ולא למנוע טוב מבעליו: