בינה לעיתים – חלק ב – דרוש ד, קטע 2

והוא מבואר כי כל הדברים הרעים האלה בלי ספק הם סבת מחלוקת גדול וקטטה. ויוכלו לגרום שהנוגע בדבר כל אחד מהם. לא בלבד יתקוטטו עם עשו עצמו המזיק אלא גם עם יצחק אביו ע"ה אשר הוא תחת רשותו או להיות הוא מיוצאי חלציו. על הדרך שאמר יעקב אבינו ע"ה לבניו המכים והורגים את כל אנשי עיר שכם. עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ וגו' ונאספו עלי והכוני ונשמדתי וגו' ואם היה אברהם אבינו ע"ה חי. גם עליו יעבור כוס חששת המריבה ומדנים רבים. והוא יתברך ויתעלה שמו. הבטיחו יבא אל אבותיו בהיותו בשלום עם כל אדם. בלי שום ערעור ופקפוק אין שטן ואין פגע רע ובהיותו מרוחק מן המחלוקת והוא נפטר בברית שלום כללי יהיה בזה נקבר בשיבה טובה. שאין לך שיבה יותר טיבה מהיותו באהבה ואחוה עם הכל. שרוח כל הבריות נוחה הימנו. ולכן כשאמר לו האל יתברך לאברהם ע"ה ואתה תבא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טוב' לא אמר ותקבר בשיבה טובה בוי"ו העטוף אלא תקבר לפי שהכל ענין אחד. ועתה במעשים הרעים האלה שעושה בן בנו בהיזק נזקים גדולים ועצומים כאלה. פשיטא ופשיטא שיצטער הזקן ע"ה כי לא יתקיים אצלו השלום הכללי שהבטחתיו. כי כלם יריבו עמו ויצעקו עליו מרעת נכדו ואין כאן שיבה טובה אחרי היותו רואה את בן בנו עובד ע"ז ומגלה עריות ושופך דמים הגורמים בטול השלום כי לדעתי בע"ז רמזו אל הגנבה. ע"ד שאמרו בפ' מרובה. מפני מה החמירה תורה בגנב מבגזלן. שזה השוה כבוד עבד לכבוד רבו וכו'. והביאו פסוק מי רואני ומי יודעני ועזב ה' את הארץ וגו'. שאין לך ע"ז גדולה מזו. ובפרק הזהב אמרו שלשה אין הפרגוד ננעל בפניהם. אונאה וגזל וע"ז. וכו'. הרי שאונאה וגזל שהם כמעט ענין אחד הושוו, לע"ז. לפיכך מוטב לו שיפטר בשלום עודנו באהבה כללית. כי זו היא שיבה טובה לו. ונמצאת אצלו המיתה חסד גמור לבל יראה ברעתו ומה נעים יבא עם זה מאמר הכתוב. ואלה ימי שני חיי אברהם אשר חי מאה שנה ושבעים שנה וחמש שנים ויגוע וימת אברהם בשיבה טובה וגו'. כי אמרו אשר חי מבואר קשיו. כי פשיטא ששני חייו הם אשר חי ולא אשר מת. אך יאמר כי לפי האמת השנים של חיי אברהם אשר היה לו לחיות ודאי לא היה ראוי יהיו פחותים משל יצחק בנו שהם ק"פ. ופשיטא שכך היו קצובים לכל הפחות לאברהם. אמנם לא נמשכו לו כלם בחיות כי אשר חי מהם לא היו אלא קע"ה. ושאריתם לא היו בחיים חייתו. והיה זה כן מחסדו יתברך להנאתו ולטובתו. כי בהחסר מהם חמש שנים גוע וימת אברהם בשיבה טובה וגו'. שנתקיימה בו הבטחתו ית' תבא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה. שאלו היה חי גם יתר שנותיו לא היה מת בשיבה טובה בראותו בן בנו יוצא לתרבות רעה. ומזה יקיש האדם ביתר הענינים אשר יפגעהו בהם ה' שראוי לקבלם בסבר פנים יפות ולהכנע מפניו סוף דבר לבוש המעלה היקרה הזאת של הענוה הוא לבוש מלכות ועטרת זהב הגדולה שאין לך מדה טובה ממנה. ולכן להשרישנו במדה המהוללה הזו. צונו ית' על הבכורים כדבר פרטי ועצמי בהם. יתבאר בפירוש מאמרנו:

והנה רש"י ע"ה פירש וכי אלישע אוכל בכורים היה. והלא לא כהן היה וכו'. וקשה דלפ"ז דכיון דהבכורים אסורים לזרים כתרומה עדיפא מיניה ה"ל לאקשויי בכולל. האיך האכילם לאותם מאה איש דמסתמא לא היו כלם כהנים. ואם הוא אכל נמצא חוטא ומחטיא הרבים. והתוס' עליהם השלום אמרו אין צריך לדחוק כפי' הקונטרס דהכי פירושיה וכי אלישע אוכל בכורים היה. והלא בשמרון היה ואין בכורים נאכלים חוץ לחומה ומייתי ראיה מסדר אליהו זוטא. וגם בזה איכא למידק. א"כ אמאי תלו הקושי באלישע דקאמר וכי אוכל בכורים היה. דמשמע דמצד עצמו של אלישע לא היה לו לאכול והלא העיקר הוא מפני המקום. ולכל הפירושים יקשה מי אמר להם ז"ל שבתורת מצות בכורים הביאם כדי להקשות וכי אלישע וכו'. נימא שלא היה אלא דרך מנחה בעלמא שהביא לאיש אלהים קדוש מאותם שנתבשלו בבכור. ע"ד ימי בכורי ענבים. כי לחשיבות הנביא ע"ה רצה לכבדו בבכורות אלו ולא כשיהיו כבר מיושנים ועוד יש לתמוה איך אסיק אדעתיה שיהיו בכורים ממש לקיום מצות התורה דהיכן מצינו בכורים מלחם. והראוי היה מהשעורין והחיטין עצמן. ולא הותר אלא גרוגרות וצמוקים לאשר הם במקום שמן או יין אליבא דמ"ד. אבל פרי אחר שנשתנה שנוי עצמי כזה משעורין ללחם. זו לא מצאנו. וא"כ פשיטא פשיטא דלא לשם בכורים ממש נתכוון אלא לדורון בעלמא. ע"כ אני אומר כי אולי אין הכונה מה שנראה מפשוטי הדברים. אלא לפי שאמרנו בתחלת דברינו כי בולמוס תאות המאכל והרדיפה אחר חוש הטעם. יגרום להיות להוט אחר הפירות החדשים בראשית ותחלת המצאם:

ממילא יובן כי האיש הנלבב.. אם בעל נפש הוא ישלוט בתאותו ולא ירצה מיד ליהנות מפירות הבכור. ולא יאמר עליו אשר יראה הרואה אותה בעודה בכפו יבלענה. אשר מלבד פשוטו של מקרא על מהירות האכילה יאמר ג"כ כי מדרך השטופים אחר תענוג וערבות המאכל הוא. שלא בלבד בשעה שהם אוכלים ממש מתענגים במה שבפיהם אלא גם בהיות המאכל בידם בראותם אותו היותו נחמד לאכילה ותאוה לעינים. מתהנים מזה ע"ש העתיד ועושים כ"כ תנועות מראים כאלו הם נושכים בשינים המאכל ההוא כעין החתול עם העכבר. באופן שהם כבולעים טרם יאכלו. בהיות הדבר הנאכל עדין קיים. וזה הוא בעודה בכפו יבלענה. ועל זה אמר כמתמיה וכי אלישע שהוא קדוש אלהים. ואוכל חולין בטהרה. היתכן היותו מתכונתו אוכל בכורים ונהנה מפרי חדש כאחד מהמון המתאוים. ומשביעים חיכם מחוש הטעם. עד שלזה נתעורר האיש ההוא להביא לו מהבכורות. לידעו שיערבו לו. זה ודאי לא יתכן לגדול המעלה כמוהו אלא לומר לך כל המביא וכו'. דייקו ז"ל בפסוק כפל בא ויביא. כי היה מספיק לומר ואיש מבעל שלישיה הביא לאיש האלהים. ועוד אמרו פעמים מלת לחם יאמר בקצור. ויביא עשרים לחם שעורים בכורים. לכן פירשו כי הכתוב הודיענו טוב תכונת האיש הלזה ומעלתו בענין זה הדורון. כי לא יבחן בו הדורון עצמו לבדו היותו עשרים לחם שעורים. אשר בזמן ההוא היה נאה ומתקבל ומנה ראוי להתכבד לפי צורך השע' אלא ההשתעבדו' וההכנעה. שלא שלחה ביד אחד מעבדיו ושלוחיו. אלא הוא בעצמו בא מעירו ויצא ממקומו. והביאם בכבודו. ובזה עשה ממש מה שהיה מעיקר כונתו יתב' בבכורים שהיא מדת ההכנעה הזו. בהבאתם ע"י עצמו. שאפי' אגריפס מלך ישראל וכו'. וזה הוא לומר לך שהמביא דורון לת"ח. שהוא עצמו מביאו ואינו שולחו ביד אחר. הוא ממש כמקריב הבכורים שהיה העיקר בהם ההבאה. והיא כונת הכתוב מה שאיש בא מבעל שלישה ולא נשאר במקומו. אלא רצה להביא בעצמו לאיש האלהים. זה נחשב לו ללחם בכורים. והדורון עצמו היה עשרים לחם שעורים. ולכן אמר המביא הבכורים בנושא שלנו. הנה ראה גם ראה עשיתי מה שיאות בעיקר המצוה שהבאתי את ראשית אני עצמי ולא שלחתי ע"י זולתי. את כל אלה נשים לנגד עינינו להשכיל להטיב ולהדבק באלו המדות המעולות. למען נעלה מעלה מעלה לעבודתו יתברך אמן: דרוש אחרון לחדש אלול פ' נצבים. כל הדברים האלה הברכה

קהלת רבתי. בקש קהלת למצא דבר חפץ בקש קהלת לעמוד על מתן שכרן של מצות כדכתיב כי באלה חפצתי נאם ה' אמר לו הקב"ה וכתוב יושר דברי אמת הכתבתיהו על ספר הישר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. ועוד כתיב כי תהיו אתם ארץ חפץ:

הנחה מאומתת ופשוטה מאד היא היות מדת טובו יתברך מרובה מאד ממדת פורענות. כאשר הוכיחו ז"ל מאמרו פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים. שעונש החמורה שבכל העבירות שהיא הע"ז. אינו מתפשט אלא עד הדור הרביעי. ואלו בתשלום הגמול הטוב כתיב ועושה חסד לאלפים לאוהביו. שנמשך חסד השכר לאלף דורות שהוא חמש מאות פעמים יותר מהעונש. ואין ערך ודמיון לזה עם זה. ומה' יצא הדבר לקיים גזרה זו כשאמר ע"י הנביא ישעיהו ע"ה. ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך. בשצף קצף הסתרתי פני וגו'. הנה הרגע הוא חלק קטן מהזמן לא ישתנה לעולם שעורו בפחות ויתר. אלא תמיד הוא במצב אחד. ולא יצדק בו רגע קטן או רגע גדול. כי אם הוא גדול לא יהיה רגע אלא יותר מרגע. ואם ישוער היות בו קטנות. לא יקרא רגע אלא חלקים דקים פחותים מרגע ואיך אמר א"כ ברגע קטן:

אמנם הודיע הוא ית' מדת טובו הרב. כי לא בלבד נתעלית על מדת הרע בכמות אלא גם באיכות ומהות בחר להם היותר טוב ומועיל להנאתם ולטובתם. וזה כי כל ההווה בעוה"ז הן לטוב הן להפכו. מהבל ימעט להיותו חולף ואבד אצל המושג לעולם הבא. ולכן אמר כי כשעזבם ה'. היה ברגע בלבד. שהוא זמן מעט הכמות מאד. וזולת זה הוא קטן האיכות מצד עצם ומהות העזיבה. שהיא בעניני העוה"ז כאשר יבאר. וכ"ז ע"צ המשל להורות מעוטו בערך הטוב שלא היה כן אצל הרחמים. שלא בלבד היו רחמים שהם רבים מצד הכמות. אבל היו ג"כ גדולים כפי איכותם שהם לחיי עד. ובאר הענין באמרו בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך. הרגע אשר פני הסתרתי ממך. שהוא שיעור הזמן המועט. היה ג"כ בקצף היותר קטן וחסד שהיה אפשר דהיינו בעוה"ז. אבל הרחמים היו בחסד עולמי ונצח שהוא בעוה"ב. כי כן היא מדת טובו. ואולי כך היתה כונת המשורר ע"ה בתחלת ספרו באמרו:

אשרי האיש אשר לא וגו'. והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח. והקושי מבואר איך אמר לא כן הרשעים. כי מאין היה עולה על הדעת יהיו הרשעים מצליחים במעשיהם כמו הצדיקים שהוצרך לומר לא יהיו כן. אך ירצה כי לאיש הצדיק. הפליג בספור רבוי מיני האושר יהיו לו. ושפריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח. שכל זה הוא להודיע גודל ורבוי השכר במאד מאד אשר יגיע לאיש זה על צדקו נפשו. ועכשו אמר אל תחשוב כי כפי זה הערך. כמו שהשכר הוא מופלג ועצום לעושי רצונו. כך יהיה העונש בהפלגה לרשעים. כי לא כן יהיו הרשעים בעונשם. נענשים בעוצם ורבוי. אלא עונש קל ומועט כפי ערך מעשיהם הרעים. ולא יחשב כי אם כמוץ הנדף מן הרוח שאין בזה צד הפלגה בקשוי וכבדות היסורין. וע"כ כיון שיש כ"כ הפרש וחלוק רחוק בין שכר הצדיקים לעונש הרשעים שזה בקצה הרבוי וזה בקצה המועט. מזה ימשך שבזמן המשפט והדין לא יקומו הרשעי' והחטאי' להשפט בעדת וחברת הצדיקים. כי אם ימצאו במשפט אחד אלו אצל אלו. יראה דבר זר בקו הדין הישר. והיה מקום למה"ד לקטרג ולומר לפניו יתב' למה לא השוה מדותיו. ע"כ להנצל מזה. היה מחסדו יתב' שלא ישפטו יחד אלא אלו לעצמן ואלו לעצמן. ואין בזה כ"כ מקום לקטרוג. וכי תימא סוף סוף מה טעם יש לזה. וכי משא פנים יש בדבר חלילה. לזה אמר אין אנו יכולים להשיג עמקו של דבר. אמנם הוא ית' לבדו יודע דרך צדיקים מה הוא. ושראוי לתת להם אותו השכר הרב. ודרך רשעים תאבד. ושיספיק להם אותו העונש המוגבל. ואולם איוב בצערו היה מתרעם שאירע לו בהפך מכל זה שאמר סימן י':

אם רשעתי אללי לי וצדקתי לא אשא ראשי שבע קלון וראה עניי. תחדש עדיך נגדי ותרב כעסך עמדי חליפות וצבא עמי. יאמר התנהגת בי בהפך מדותיך בשני החלקים. כי אם רשעתי ויש לי חטאות ועונות אללי לי. כמה וכמה רעה כפולה ומכופלת באה לי מהפלגת העונש. ובהפך זה כשצדקתי והטבתו מעשי. הנה שכרי אתי כ"כ מועט וקטן שלא אשא ראשי אין לי נשיאות ראש למעלה למעלה כמו שהיה ראוי באופן שנשתניתי מכל בריה. וע"כ אני שבע קלון וחרפה וראה עניי ויגוני על כל אלה. כי הלא אתה מחדש עדיך ונגעיך נגדי חדשים ממש שלא נעשה כן לשום בריה. כי במקום היות הכעס ממועט ויותר קטן על העונות ממה שהוא הרצון והטוב על הזכיות. אדרבא ותרב כעסך עמדי. היה הכעס יותר מרובה. עד שהיתה אצלי מדת פורענות מרובה ממדת טובה. באופן שחליפות יש חלוף כפול ותמורה והשתנות. טוב ברע ורע בטוב שמה שהוא ראוי להיות רב נעשה מועט. ומה שהיה ראוי להיות מועט נעשה רב. והרבית הכח והחיל עמי בלבד. מה שאינך עושה לזולתו כי לעולם מדה טובה מרובה ממדת פורענות. מעתה לא על חנם דרשו רבותינו ז"ל בראשית פרשתנו למה נסמכה פרשה אתם נצבים לקללות לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים חוץ ממ"ט שבתורת כהנים הוריקו פניהם ואמרו מי יוכל לעמוד באלו התחיל משה לפייסם אתם נצבים וגו'. כאשר הביא רש"י ז"ל בפירושיו. ועם כל זה הפיוס אין להתעלם מלחקור אעיקרא דמלתא בברכות וקללות. אשר ראינו משטחיותם לא נשמר בהם הסדר הזה כי בדבר התורה ביעודי הטובה. היא מקצרת ועולה בהם מעט מעט. ובהגיעה אצל עונשי העבירות האריכה כפלים כפלי כפלים בכמה מיני יסורין קשים ממינים שונים. ולמחברים ז"ל בישוב זה שלשה דרכים. הראשונה יש אשר בקשו לפרש הברכות באופן מעולה. אשר יראה מהן היותם באיכותן ביתר שאת מן הקללות עם שהאריך בהן. כי באו בברכות רמזים לשכר הרוחני הנצחי. ולדעתי לכונה זאת אמרו במאמר אשר פתחנו בו:

בקש קהלת למצא דבר חפץ. בקש קהלת לעמוד על מתן שכרן של מצות וכו'. אמר ליה הקדוש ברוך הוא וכו'. ירצה כי המלך שע"ה נתעורר בחקירה זו לעמוד על מתן שכרן של מצות. לדעת ולהבין במתן שכר המצות הנזכר בתורה בברכות. כי נפלא בעיניו קצורו ומעוטו. ומה גם בהיותו איכותו מההצלחות הגופניות על זה באתהו ההודעה האלהית שאין הדבר כמו שחשב. שהם כפשטן יעודים זמניים מעוטי הכמות והאיכות. כי כבר הכתיב פירושם על ספר הישר למלך דוד ע"ה באמרו. מה רב טובך. עם היות לכאורה נראה הדבר להפך שהמדה טובה היא מעוטה. לא כן היא אלא מה רב טובך. כמה וכמה טובה כפולה היא. לפי שאין טוב זה מה שיראה בלבד משטחיותו דבר נגלה ומפורסם מטובות העוה"ז אלא אשר צפנת ליראיך. הוא צפון ונסתר שגנזת ושמרת ליראים לעולם הרוחני אשר אין קץ לגדלו. ומה שלא גלית כל זה בבאור ובפרסום הוא כי פעלת לחוסים בך נגד בני אדם בהפך ובחלוף בני האדם. כי אנשי האדמה ברצותם להשיג מכוונם מבטיחים הרבה ואפי' מעט אינם עושים אבל אתה יתברך שמך. אומר מעט ועושה הרבה. ועוד תשוב תראה מעצמת גדולת הטובה הנפלאה הבאה לישראל בשכר המצות שנרמזה בברכות. כי עוד כתיב ע"י חותם הנביאים מלאכי ע"ה בסופו ואשרו אתכם כל הגוים כי תהיו אתם ארץ חפץ אמר ה' צבאות. כאן אמר תכלית מה שיוכל הפה לדבר כי כל מה שיוכל להשיג האדם מרום המעלה וסוף האושר הוא להיות כב"י הוא עצמו משכן ומדור ובית מושב לשכינתו ית' ומעונה לאלהי קדם. כי הוא ית' בחר בציון אוה למושב לו הארץ הקדושה ההיא שעליה אמר ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד ובה חפץ לשכינת עוזו. ואולם יגיע מזכות ישראל עד שכל הגוים יאשרו אותם ויאמרו שהשיגו תכלית האושר האפשרי. וזה כי אתם עצמכם תהיו הארץ הקדושה אשר חפץ בה ית'. כי יתן משכנו בכם במקום הארץ הנבחרת. אשר באמת אין לך מדרגה גדולה מזו. כאמרו ונתתי משכני בתוככם

הב' בחרו לומר כי הרבה בעונשים דרך הגזמה להפחידם. כי מטבע האדם יתפעל יותר מפחד מציאות רוב הרעה. ממה שיתפעל מהעדר רוב הטובה כי יאמר לא מדובשיך ולא מעוקציך. וימנע מחטא מחמת העונש. כי מפני שמו נחת הוא. וירא מהגזמת רבוי היסורין. מה שאין צורך לזה אצל עושי המצות. כי בהיותם בגדר המעלה. לא יצטרכו לרבוי הבטחות בהפלגת הטוביות לשיתעורר אל המעשה הטוב. כי ירבו לפעול מצד השלמות עצמו. ואולי ע"ז אמר שהע"ה במשליו ושומע לי ישכון בטח ושאנן מפחד רעה. כי לפי שבפסוקים הקודמים הפליג מאד בהגזמות גדולות על הבלתי מקשיבי' בקולו ית' באמרו גם אני באידכם אשחק וגו' אז יקראונני ולא אענה וגו' ויאכלו מפרי דרכם. כי משובת פתאים תהרגם וגו' אמר עתה אל תתמהו במה שאני מרבה באלו הגזומים כי אני ידעתי את המחשבות אשר בני האדם רגילים לחשוב. כי הן אמת השומע לי ישכון בטח ויהיה לו שכר טוב. אך דעו נא וראו כי אם היה שאנן ושקט בברחו מן העבירות ורדפו אחר המצות. לא יהיה זה מפני תקות השכר ותאות הטובה. אלא דוקא מפחד הרעה. אשר יפחד תבא לו רעה גדולה אם לא ישמור לעשות ככל התורה הזאת. מזה יתעורר לקיים המוטל עליו ע"י אלו ההפחדות. וכך מפורש אצלי מאמרו בסימן י'. מעוז לתום דרך ה' ומחתה לפועלי און. יאמר מה שהוא מעוז ואומץ לתום שיחזיקהו בחמימותו ויוסיף תת כחו לו אינו מצד השכר. אלא היות הדבר דרך ה' מה שבחר ורצה בו הוא ית'. זה הוא לו המעוז להתחזק בתקף השלמות ולבלתי סור מן המצות. ואולם לפועלי האון מה שהוא מעוז להם למחסה ולמבצר לבלתי יכשלו בפעולות הרעות. הלא היא המחת'. כי מה שיחתו ויפחדו וייראו מאוד ממה שירבו עליהם עונשי היסורין על עונותיהם זה יהיה להם למעוז לבלתי יחטאו:

הג' אמרו כי מדרך הכעסני אשר ימעט בהגזמות ולא ירבה דברים לומר אעשה כך וכך הנה זה הוא שומר המשטמה בלבו לא ישוב מפני כל. וכל אשר יזם לעשות יעשה בכח גדול. משא"כ המרבה דברים. כי יפיג כעסו בהפלגת הגזומים ואין כחו אלא בפיו. ומיד חמתו נתכת. הלא נראה אבשלום כשהיתה לו שנאה עם אמנון. לא דבר עמו למטוב ועד רע למען הוציא לפועל מה שעשה שהמיתו. וזו היתה רשעת עשו במ"ש הכתוב. וישטום עשו את יעקב על הברכה אשר ברכו אביו ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי. ויקש' אחר שגזומו זה הוא ליעקב על שלקח ברכתו למה תלה הדבר אל הנותן באמרו על הברכה אשר ברכו אביו. היה ראוי שיטיל אותם על הנוטל ויאמר על הברכה אשר לקח מאביו. ועוד מה הכונה ביקרבו ימי אבל אבי. אם לומר שימתין עד מות אביו. יאמר בקצור ובפי' ימות אבי ואהרגהו. ועוד מהיכן ידע יהיה זה בקרוב. ויותר היה צודק לומר יבואו ימי אבל אבי. ויראה כי עשו הרשע היתה טינא בלבו לא בלבד על יעקב אחיו שלקח הברכות. אלא גם על אביו יצחק ע"ה במה שקיים אותם כמה פעמים. שעם שיונח היה תחלתו כעין אונס. לא יבצר מהיות סופו ברצון. והנה לא היה יכול להנקם ממנו בפועל ממש לשלוח בו יד. כי סוף סוף מכבדו הי'. וגם מטבע כל בן אשר אין בו צד ממזרות לבל יעצור כח להכות את אביו ולהרים יד אליו אפילו אחר מותו. כאשר הובא פ' חזקת. ההוא גברא דשמע לדביתהו דקאמרה לברתה אמאי לא צניעת באיסורא הך איתתא עשרה בני אית לה ולית לה מאבוך אלא חד. כי שכיב אמר להו כל נכסי לחד ברא לא ידעי להו מינייהו שבק אתו לקמיה דרבי בנאה אמר להו זילו חביטו קבורה דאבוכון עד דקאי ומגלי לכו להי מנייכו שביק אזלי כלהו. ההוא דבריה הוה לא אזיל אמר להו כלהו נכסי דהאי. והוא מבואר מפשוטו כאשר אמרנו. ויש לנו מקום דקדוק על דברי רשב"ם ז"ל שכתב חביטו הכו הכאות על קברו ולנסותן נתכוין שאותם שהם ממזרים הם עזי פנים וילכו לחבוט. א"ל כלהו נכסי דהאי שלא רצה לחבוט על קברו של אביו שזה הוא הצנוע שבהם ומסתברא שלזה אהב יותר. ויפה דן ר' בנאה דלא שייכא הכא אלא שודא וכו' והוא מבואר הסתירה. כי תחלה פירשו שהנסיון היה לדעת מי הוא שאינו ממזר. כי הממזרים לעזותם יחבטו. אלמא אין הדבר תלוי באהבת האב לזה יותר מזה אלא במי שאינו ממזר. ואח"כ אמר שדן בשודא דדיינא. כי שער בדעתו שלהיותו צנוע אביו אהבו יותר. וא"כ לאו סיפא רישיה. ויראה בעיני כי רשב"ם ע"ה בעומק חכמתו ירד לסוף כונת הדברי'. כי האב הזה היה מסופק בבניו איזה מהם היה בנו וכל השאר ממזרים. אך לא רצה לפרסם הדבר ולהוציא לעז על כל שאר הבנים. אלא בדרך חכמה אמר נכסי לחד ברא. כי ידע יבא הדבר להגמר ע"י ב"ד חשוב. והדיין החכם יבין מאד כי כיון שסלק כל הבנים מהירושה והעבירה לאחד מהם בלבד ולא פי' מי הוא. ודאי מפני צד ממזרות עשה כן. אלא שלא ידע מי הוא הבן האמתי, ולא גלה הדבר משום כבודו. ע"כ ר' בנא' דנחית לעמקן של דברים עשה הנסיון ההוא. ובאמת כונתו הית' לדעת מי הוא נקי מחשש הממזרות. כי העזי הפנים ממזרים ילכו לחבוט. ושמר בלבו דבר זה לתת הממון לבן האמתי. אמנם בשעת מעשה לא גלה להם כלום ולא אמר בפי' שנותן כל הממון לזה. להיותו בן ודאי והם ממזרים. אלא א"ל שהוא עושה שודא דדייני דמסתברא שלזה אהב יותר להיותו צנוע. ולא יוכלו לערער ע"ז כלל אפי' לפי דעתם. כי יפה דן לפי ההוראה החיצונית דלא שייך הכא אלא שודא דדיינא. אך לפי האמת כונתו היתה לנסות איזה הוא בנו ומי הם הממזרים. באופן שהבן האמתי. לא יערב אל לבו לשלוח יד אפילו אל קבר אביו. כ"ש בחייו בגופו. ולפיכך לא יכול עשו לעשות מאומה בידים לאביו. אבל רצה להנקם משניהם בפעם אחת. במה שיעשה ליעקב לבדו. וזה הוא וישטום עשו ליעקב לעשות עמו רעה. על מה שברכו אביו. שהיתה מאת אביו לברכו ברצונו כי סופו הוכיח על תחלתו. והערים בזה כי למען יצא הדבר לפעל. לא הוציא מן הפה אופן הנקמה בבאור. שהיא ההריגה. אלא היתה משטמה בלי שום פירוש. ובלבו ובקרבו אמר יקרבו ימי אבל אבי. ירצה מהרה אראה שתי נקמות גם יחד ימשכו מפועל א'. והם שיקרבו בלי ספק ימי אבל אבי כי בהרגי את יעקב יפליג אבי להצטער עליו ויתאבל על בנו ימים רבים. וגם אהרגה את יעקב אחי ואנקמה ממנו וכ"ז אמרו בלבו למען יצא לפועל. ולולא ה' עזרו כך היה. והוא מה שאמר באחשורוש ויקצוף המלך מאד וחמתו בערה בו. כי קצף מאד על ושתי. אבל לא הרבה בדברי כעס להשיב חמה אלא וחמתו בערה בו בתוכו ובקרבו כאש בוערת. וזה הי' סבה ששם מחשבתו לפועל וצוה לסריסים לגמור דינה. ע"כ באהבת ה' לישראל הרבה מאד בדברי תוכחות ומוסר בכמה מיני צרות רבות ורעות למען ברבוי הדברים האלה ישכך חמתו ולא יצאו לפועל. וע"ד זה פירשו פ' וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו. ועל שני טעמים אלו אמר המשורר ע"ה. בתוכחות על עון יסרת איש ותמס כעש חמודו אך הבל כל אדם סלה. יאמר כשבאת לייסר האיש החוטא היה מחסדך שלא יסרח אותו ביסורין ממש שהם פעל ומעשה העונש עצמי. אלא בתוכחות רבות שנתוכחת והרבית להוכיח ולהגזים בדברים על עון יחידי. בזה יסרת האיש כי היו התוכחות הנאמרים בפה. תמורת פועל היסורין הנעשים בידים. ועוד נמשך מתוכחות אלו הרבות. שאתה מפחיד ומגזים כ"כ לאיש. עד שתמס כעש חמודו. אתה ממיס ומכלה כמו העש כל חמודו מה שהוא חומד ומתאוה מחמדות העולם ותענוגיו. באופן שמפאת ה' ית' ומדבריו. היה לו לאדם להתרחק מהדברים הפחותים. אך אמנם מצד האדם עצמו הנה הוא רודף תמיד אחר ההבל מטבע תכונתו. וזה הוא הבל כל אדם סלה. ולי אפשר להוסיף טעם ד'. כי ידענו מיסוד התשובה וסגולתה כי בהיותה כראוי לא בלבד תספיק לכפר העונות. אבל תגרום שהעבירות עצמן יתהפכו לזכיות ויקבל עליהם שכר טוב כאלו כלם היו מצות ממש. ודבר זה פשוט בכמה מקומות מדבריהם ז"ל ובראותו יתברך בחכמתו רוע תכונת האדם. כי מטבעו הוא נוטה אל הרע ואדם אין צדיק וגו' ע"כ באהבת ה' את עמו כי חפץ לצדקם ולהשפיע להם רובי תורותיו. חשב אם ירבה להפליג בברכות ולקצר בקללות מעט יהיו אשר יזכה להם כי הם יעודים לאשר ישמור כל מצותיו ולא יחטא. וזה כמעט בלתי מצוי. כי הוא יותר מעותד אל החטאים. וכמעט כל הצדיקים יכנסו בגדר בעלי תשובה. לפיכך הרבה להם כמה וכמה קללות לעוברי רצונו. לא לכונה שיחולו כלם על ראש העובר חלילה. אלא למען יהפכו כלם לברכות לבעל תשובה. כי הוא ית' יחשוב מחשבות על כל איש ישראל לבלתי ידח ממנו נדח ויבקש דרכים שונים להחזירו למוטב בתשובה שלימה. עם ע"י יסורין או גלגול וכיוצא עד ימקו כל העבירות. ואז כל הקללות שופע ברכות הנה לתועלתנו. כי לסוף כלם על כרחם יחולו על ראשם. מה שלא היה כן אם היה ממעט בהם ומרבה בברכות. וראיתי להם ז"ל בריש פ' בחקותי מאמר אולי יכלול כל הטעמים האלו שאמרו: