בינה לעיתים – חלק ב – דרוש ד

דרוש ד לחדש אלול פרשת תבוא הנה הבאתי את ראשית פרק שני דייני גזירות. רב ענן אייתי ליה ההוא גברא כנתא דגלדני דבי גילי. א"ל מאי עבידתיך א"ל דינא אית לי לא קביל מיניה א"ל פסילנא לך לדינא א"ל דינא דמר לא בעינא קבולי ליקבל מר דלא למנועי מר מאקרובי בכורים דתניא ואיש בא מבעל שלישה ויבא לאיש האלהים לחם בכורים. עשרים לחם שעורים וכרמל בצקלונו. וכי אלישע אוכל בכורים היה אלא לומר לך כל המביא דורון לתלמיד חכם כאלו מקריב בכורים:

ילידי ביתו של הרמב"ם ז"ל אשר באו אל חדרי ספריו למדו מתוך דבריו היות טעם הבאת הבכורים בעבור ד' תועלות נמשכים ממנה. התועלת הראשון במדות לרסן התאוה ולהכניע היצר הלהוט אחר המאכל. אשר מדרכו להביא אל החיך אוכל יטעם לו. ומה גם הדבר אשר זה לו זמן הרבה לא בא אל פיו והוא עומד ומצפה מתי תגיע עת דודים להשיגו. וכאשר תשלוט בו עיניו בראשונה אין ספק מהר ימהר לאכלו ולא יעצור כח עבור עליו לתתו לזולתו ולהמתין עד יגדל אחר כיוצא בו. כדברי הנביא ישיעהו כבכורה בטרם קיץ אשר יראה הרואה אותה בעודה בכפו יבלענה להורות על מהירות האכילה. כי אחזו בולמוס התאוה לטעום דבר חדש. ולהפליג תאוה זו אמר הנביא מיכה עליו השלום:

אללי לי כי הייתי כאספי קין כעוללות בציר אין אשכול לאכול בכורה אותה נפשי הגזים דבר חסרון השלמים באומה ושכמעט אבדה התקוה שימצאו בתוכה כאלו הוא דבר נמנע או חוץ מהטבע. והמשילו למי שמתאוה בכורה שלא בזמנה רחוק מאוד מהעת שלה אשר מדרכה הוא להמצא בראשית ותחלת לקיטת הפירות. כי לכך נקראת בכורה וכעין מ"ש הושע ע"ה כבכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם וגו'. אמנם כאן הוא להפך. ואוי ואבוי ע"ז כי אני הייתי כעין מי שנמצא בזמן אסיפת קיץ. שהוא סוף לקיטת הפירות. כשבא הבציר כבר להיות בו עוללות בלבד שיורי הגפן. ואין עוד אשכול ממש לאכול. והנה אז בזמן הזה נפשי מתאוה לבכורה. אשר היא בלי ספק תאוה נפסדת בלי שום תקוה להשיגה. כי הוא דבר נמנע ובלתי אפשר שתמצא בכורה ממש בשלהי קייטא. כן הוא מה שאני מתאוה ותאב לראות איזה שלם תמים וישר בבני ישראל. ונראית תוחלת ממושכ' ונמנעת מצד שאבד חסיד מן הארץ וגו'. אכן זה דרכו של אדם להיות לו תאוה נמרצת בכל פירות הביכור. ולמען הכניע היצר הזה. צוה יתברך שאדרבא הפרי הראשון מהמינים החשובים אשר עיניו אליו תלויות. ישלוט בעצמו לבלתי טעום ממנו. אלא מתחלת חניטתו יקדישהו קודש לה'. ומיום ליום יראה מתי יתבשל עד יביאהו אל בית ה'. והוא רואהו בעיניו וממנו לא יאכל. זו ודאי כבישת התאוה בעצם אשר ממנה תוצאות השלמות. ועד ממהר כי אבינו הראשון חטא חטאה גדולה באכילת העץ וגרם מיתה לכל המין האנושי. בעבור מה שנתפתתה חוה מבולמוס התאוה ממראה עיניה. כאמרו ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים וגו':

התועלת השני הוא ג"כ במדות להרחיק האדם מהמדה הפחותה מהכפוי טובה. המאוסה ונתעבת בעיני אלהים ואדם ואפילו לאשר לא ראה אור תורת אלהינו ית' כדרשתם ז"ל על פ' ויספר שר המשקים. אמרו ברבה א"ל שני חטאים יש בידי אחד שלא עשיתי ליוסף טובה והזכרתיו לפניך. וא' שראיתיך מצטער על פתרונו של חלום ולא גליתי לך עליו שהוא יודע פתרונות. והרב בעל י"ת ז"ל הרגיש דל"ק שהא' הוא חטאו שפרעה קצף עליו כפשוטו. משום דחטאי משמע השתא וכו' ולכאורה לא יספיק זה דאדרבא מדקאמר אני מזכיר משמע היותם לשעבר שכבר נשכחו ועכשיו מביאם אל הזכרון. ומ"מ ראוי לדעת היכא רמיזי בכתוב החטאים האלה. ולדעתי רז"ל דייקו מלת היום שהיא מיותרת. כי כיון שהיה מדבר אז. פשיטא שהוא היום. ויישבו זה כי הוא עצמו פי' בדבריו עצם אשמתו. שנמצאו בידו ב' חטאים גם יחד נמשכים מסבה א' עצמה. והיא אני מזכיר היום היותי מזכיר היום מה שאני מזכיר לפניך מענין יוסף. ולא קודם לכן מכאן נמשך שיש בידי ב' חטאים והם מבוארים. הא' היותי כפוי טובה. שלא עשיתי ליוסף טובה להזכירו לפניך מאז כאשר שאל ממני והזכרתני אל פרעה וגו'. והב' עמך שאלו הזכרתיו מאז. והייתי מודיע טבעו שהוא פותר חלומות מיד היית קורא אותו עכשיו. ולא הייתי רואה אותך מצטער על הפתרון נמצא שבהיותי מזכירו היום ולא בזמנו הראוי היה סבה שנאספו עלי שני חטאים גם יחד. והיה העיקר הראשון הכפוי טובה לרוע תכונתו ואיזה כפיית טובה תמצא בעולם יותר גדולה או שתשוה. לאשר היא לבורא יתברך חלילה אשר הטיב ומטיב לנו תמיד. וראוי שנדע ונכיר כי ממנו ית' הכל ולא אנחנו עשינו מאומה כמאמר. מרע"ה ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל. למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבותיך כיום הזה. וזה הוא המכוון בהבאת הבכורים. להורות הכרת טובו יתברך כי כל העושר וההצלחה מפרי הארץ. מידו היתה זאת לנו. והמביא מודה לו בפיו באמרו כפי הנושא. הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה'. כאלו יאמר אני מביא לך מה שאתה נתת לי ואין כאן משלי כלום. על דרך מה שאמר דהע"ה בכיוצא בזה. ממך הכל ומידך נתנו לך:

התועלת הג' הוא להורות כי בזמן ההצלחה ושופע הטובה צריך האדם לזכור ימי עוני וצרות רבות ורעות אשר עברו עליו. ויועיל לו מאד לבלתי יגרום רוב הטובה לפרוק עולו יתברך מעליו ולהתגאל בפת בג תענוגי העולם חלילה על דרך מה שאמר שלמה המלך ע"ה ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה. ובאר זה יותר בפסוק אחר שאמר כ"א שנים הרבה יחיה האדם בכלם ישמח ויזכור את ימי החשך כי הרבה יהיו כל שבא הבל. ולזה כוון המשורר ע"ה בשם האומה באמרו. היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה באמור אלי כל היום איה אלהיך. אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי כי אעבור בסך אדדם עד בית אלהים בקול רנה ותודה המון חוגג. יאמר הן אמת עברו עלי צרות רבות ורעות מרדיפת האויבים. כי לסבתם היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה בעבור מה שמחרפים באמור אלי כל היום וגו'. אך לא תחשוב כי אחרי עבור זעם. וכשיבואו ימי הטובה. אשכח כל הצרות האלה כאלו לא היו. כי דע לך שאלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי כי אעבור בסך. אלה הצרות והרעות שאמרתי אזכרם תמיד אפילו במקום ההצלחה כאשר אעבור בסך ואדדם עד בית אלהים. שאהיה בתוקף השמחה בקול רנה ותודה המון חוגג. אז אעלה על זכרוני. מה שעברו עלי מהצרות לבלתי סור מן המצוה. ע"כ נצטוינו תמיד לזכור. כי עבדים היינו לפרעה במצרים כי לא תשכח מפי זרענו עבדותנו הראשונה. למען נחדל מחטא לאלהינו ברוב עשרנו. הוא מה שמספר המביא את הבכורים באמרו ארמי אבד אבי וגו'. שמעביר על זכרונו שפלות התחלתנו בירידה עבדות וגרות. ויהיה זו סבה להשתעבד לעבודתו יתברך לעשות רק טוב. ולא יסית אתנו רוב ההצלחה:

התועלת הרביעי הוא לתקוע בלבנו המדה המעולה והחשוב' צבי היא לכל המעלות מדת הענוה אשר בה נתפארו גדולי עמנו. ובה נשתבח ראש יחסנו ע"ה כשאמר ואנכי עפר ואפר. ולא הספיק לו לומר עפר. כי לפי שהוא ית' הבטיחו והיה זרעך כעפר הארץ וגו'. ודרשו ז"ל בזה לעלויא. מה העפר מסוף העולם וכו'. מה העפר מכלה את כלי מתכות והוא קיים לעולם וכו' וגם מפרשינו אמרו מהעפר הוא נדוש מהכל ועולה על הכל. לכן לשלול ממנו כל מין התנשאות הנמשל לעפר. סמך עמו ואפר. לומר אמת הוא שאני עפר כי הדבר יצא מפיו יתברך אבל לא שיגרום לי זה שום גובה רוח חלילה. אלא אמשיל את עצמי לעפר במה שהוא דומה לאפר כירה לשפלותו שאין בו שום צד רוממות. ורז"ל במדרש רבה דרשו הכפל בזה הלשון. אמר אלו הרגני אמרפל לא הייתי עפר. ואלו שרפני נמרוד לא הייתי אפר. אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך אתה אמרת ואנכי עפר ואפר חייך שאני נותן לבניך כפרה בהם שנאמר ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת ואסף איש טהור את אפר הפרה. ובכוונתו מ"ש הרב בעל יפה תואר ז"ל במקומו מונח. ולי אפשר שהם פירשו היות כונת אברהם ע"ה לומר אם תשאל ומי הניעך להיות כל כך משתדל בהצלת כל הנפשות האלה ממות לחיים ומאי איכפת לך בזה. לכן אמר כי יראה לו היותו מחוייב בכך. כי אחרי אשר עליו עבר כוס גזרת המות בין ע"י נמרוד בין ע"י אמרפל והפליא ה' חסדו לו להצילו ממנה עם היותו בענותנותו מחשיב עצמו בלתי ראוי לזה. לפיכך יראה לו כי נשאר עליו חיוב גמור גם כן לעשות כל מאמצי כחו להציל גם את אחרים בהיותם מעותדים למות כמוהו. דמאי דלך מהני לחברך תעביד. וה' ישלם לו רצונו הטוב הזה שיזכו בניו לאפר הפרה שהוא מטהרת מטומאת מת ואיך שיהיה ראינו הוציא פרח ויציץ ציץ. זה שרש ההכנעה החשובה. ומשה אדוננו ע"ה העיד עליו הכתוב. והאיש משה ענו מאד מכל האדם וגו'. ובטעם התייחסות שם זה באותו הענין אני אומר במה שנדייק שסמך זה למה שסיים באמרו וישמע ה'. כי פשיטא הוא. ומה טעם פתאומית זה שאמר ויאמר ה' פתאום אל משה ואל אהרן וגו'. ולמה אחר כך נקראו אהרן ומרים בלבד. ולא בא שום דבור אל משה. ואם אין הכונה אלא להורות שלא יבא להם השפע אלא באמצעותו. היה לו לדבר עמהם לפני משה. ויראה כי באו הכתובים להודיענו גודל מעלת מדת טובו של מרע"ה עד היכן מגיע. כי בלי ספק אלו מתחלה כשדברו אחיו מה שדברו עליו. היה מגיע הדבר לאזניו להיותו יודע שודאי יגיע להם מזה איזה עונש. פשיטא שתכף ומיד היה מתפלל למקום עליהם לכפר בעדם. וגם אח"כ אם היתה באה לו שום ידיעה מזה קודם הצטרע מרים. לא היה נמנע מלהשתדל למנוע הכל. אכן לא היה מקום לזה. כי היה מחפצו ורצונו ית' שעכ"פ יענשו. וזה כי מעיקרא וישמע ה' הוא ית' בלבד היה השומע ולא משה כי לא ידע מאומה. ולפיכך לא התפלל. וגם אחרי כן בהיות שהאיש משה ענו מאד וגו'. ושבלי ספק בידעו זה היה מתפלל מיד עליהם. ע"כ לא נתן מקום שיבא לכלל ידיעה לא מפיו יתברך ולא מפי אחרים אלא בפתע פתאום מבלי תת שום זמן והרוחה בנתים קראם לשלשתם כדי לומר לשניהם התוכחה הנאותה ולהענישם בנזיפה. ולהיותם בלתי ראויים שיהיה ה' נדבר עמהם לבדם. הוצרך מרע"ה להיות כצינור אל ההשפעה. אבל לא רצה ית' לדבר עמהם בפניו. כי מה היה מועיל בזה. כיון שתכף כשמוע משה דבר זה מפיו ית' היה מתפלל לפניו באותו הרגע על הכפרה. ומה גם בהיותו דבר נוגע לכבודו כי מרוב ענותנותו לא יניח לעשות שום רושם בזה. ע"כ דבר להם לבדם דברי תוכחותיו ונמשך העונש עד שהוצרך אהרן לבקש מטו מאת משה וכשידע זה מיד צעק אל ה' ית' כי ממעלת הענוה אשר היתה בו לא נתפעל כלום ממה שדברו נגדו. יען זה הוא אחד מהאותות העצמיים אשר יורה בענו היות הכנעתו אמתית וחזקה מצד המעלה. במה שלא יעשה בו שום רושם והתפעלות אחת משתי סבות הפכיות. או כשישבחהו ויספרו מגדולת תהלותיו וכיוצא. או בהפך כשיזלזלו בו וירבו לדבר בגנותו. ואולי על הראשונה אמר החכם ע"ה במשליו:

מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו. ירצה כבר יש מיני מבחן לדעת אם הכסף והזהב הם נקיים מכל סיג ע"י המצרף והכור ואולם מבחן האיש לדעת מה הוא בשלמותו. הנה זה יהיה כפי מהללו. כי מה שעושה בו מהרושם מה שיהללהו. שאם כשיגיע לו מהלל מזולתו. לא יתפעל כלום להתנשא אדרבא ישפיל עצמו על האופן אשר באר הרב החסיד בעל חובת הלבבות זצ"ל. הוא באמת שלם גמור. שאם יתפתה מאותם השבחי' להתגדל בהם. אין סכלות כסכלותו. ועל השניה הלא ראינו המלך דוד ע"ה כשיצא שמעי וקללו קללה נמרצת וסקלו באבני' אמר אבישי בן צרויה אל המלך. למה יקלל הכלב המת הזה את המלך אעברה נא ואסירה את ראשו. השיב בענותנותו מה לי ולכם בני צרויה כי יקלל כי ה' אמר לו קלל את דוד ומי יאמר מדוע עשית כן. הורה בהכנעתו כי מאת ה' היתה זאת לו. ושיעור כונת דבריו לדעתי כי שתים רעות יצאו משמעי. הראשונה הקללה ע"י הדבור. וזה לא היה אלא לדוד בלבד באמור לו צא צא איש הדמים ואיש הבליעל וגו'. השיב ה' עליך וגו'. והשנית הסקול בפועל ובמעשה. וזה היה ג"כ ליתר עבדיו כאמרו ויסקל באבנים את דוד ואת כל עבדי המלך וגו':

והנה אבישי בטוב נאמנותו לא הזכיר כלום מהסקילה להורות כי לא היה חושש אלא מהעיקר שהוא המלך. ואלו היה אומר למה יסקל אולי יהיה נחשד שעל היותו גם הוא מסוכן בענין זה כמו המלך מתחזק להרגו. ע"כ אמר למה יקלל וגו'. כי על הקללה בלבד היה חש למה שנוגע אל המלך. איך יערב אל לבו לשלוח לשונו הרע נגד כבוד המלך. ולהיות יותר רע מהכלב. כי אע"פ שמדרך הכלב לנבוח ואינו מבחין בין ראוי לבלתי ראוי. מכל מקום אינו נובח אלא בעודו חי אך אחרי מותו נאלם דומיה. אבל זה בהיותו ככלב מת לגודל רשעתו ינבח ויקלל אף אחרי מותו. אז השיב המלך בענותנותו. אדרבא לאידך גיסא. כי בשלמא אלו היינו משותפים אני ואתם בענין הקללה. אז הייתי אומר. כיון שאתם צדיקים ובלתי ראוים לקללה. לא היה זה במאמר ה' אלא. הוא ברשעתו מקלל מצד רוע לבו ואין ה' מכריח בחירתו אל ההפך והיה ראוי לעונש. אבל אין הדבר כן. כי מה לי ולכם בני צרויה כי יקלל. איזה צד השתתפות יש לי ולכם יחד בענין הקללה. הלא אינו מקלל אלא לי בלבד ולא לכם. וא"כ מאת ה' יצאה כי הוא אמר קלל את דוד בלבד להיותו חייב בכך. באופן ששמעי בקללתו היה שליח ההשגחה. ואם יש צד תפיסה עליו הוא מעשה שעשה בסקילה כי בזה שם בסכנה גם את כלם. אבל מ"מ מי יאמר מדוע עשית כן מי יכנס עמו בוכות וטענות לשאול לו טעם למה עשית פועל מגונה כזה. כי לא יאות זה לא מצד הנושא ולא מצד הזמן. ועתה טוב שתניחו לו וגו'. וזה בלי ספק כניעה עצומה ממלך אדיר כמוהו. והוסיף עוד הרב החסיד הנ"ל שבכלל זה נכנס ג"כ כאשר יפגשנו פגע בממונו או בגופו או מיתת קרוביו החביבים אצלו או אפילו מיתת עצמו. יצדיק דיניו ית' ויקבלם בסבר פנים יפות בציירו כי הפליא חסדו לו וטובה גדולה עשה עמו. ואם אינו מרגיש בה. ויהיה לנו לעינים קיום וחזוק דבר זה מה שבא בדבריהם ז"ל במדרש רבה. שאמר על פסוק ויבא עשו מן השדה. רבי יודן בשם רבי איבו ורבי פנחס בשם רבי לוי ורבנין בשם רבי סימון את מוצא אברהם חי קע"ה שנה ויצחק ק"פ. אלא אותן חמש שנים שמנע הקב"ה מחייו מפני שעבר שתי עבירות שבא עשו על נערה מאורסה שנאמר כי בשדה מצאה. והוא עיף שהרג את הנפש. היך מה דאת אמר כי עיפה נפשי להורגים. רבי אמר אף גנב. היך מה דאת אמר אם גנבים באו לך אם שודדי לילה. אמר הקב"ה כך הבטחתי את אברהם ואמרתי לו ואתה תבא אל אבותיך בשלום זו היא שיבה טובה והוא ראה את בן בנו עובד עבודה זרה. ומגלה עריות. ושופך דמים. מוטב הוא לו שיפטר בשלום. וזה הוא שכתוב כי טוב חסדך מחיים. מפשוטו נראה כי מה שנקצרו ימי שני חיי אברהם הי' זה חסד ה' לבל יראה ברשעות עשו. כי בלי ספק היה מגיע לו מהצער שעור עצום מר ממות. וראוי שנרגיש בדבריהם ז"ל לשון זה של אתה מוצא. כי הדברים פשוטים ונגלים לעין משנות אברהם אבינו ע"ה שהיו קע"ה ושל יצחק ע"ה ק"פ. ואמאי הדר ביה באמרו אלא אותן חמש וכו'. ומנינא דשתי עבירות. עם שיש לומר דאתא למעוטי סברת ר' ע"ה דאמר אף גנב. מכל מקום ידוייק יותר על פי דברינו, ובמה שאמרו בסוף והוא רואה בן בנו עובד ע"ז ומגלה עריות וכו'. קשה ע"ז מאן דכר שמה. ואם גם עבירה זו היתה בידו. למה לא הוזכרה מעיקרא. ואי משום דכבר היה עובד ע"ז מקדמת דנא. א"כ מני אז היה ראוי שימות. שלא יראה לבן בנו עע"ז החמורה שבכל העבירות והרב בעל י"ת הביא בזה דברי ה"ה מוהר"א מזרחי ז"ל וסברתו יע"ש. ועוד אמרם אני אמרתי לו ואתה תבא אל אבותיך בשלום זו היא שיבה טובה. לא היה לו לומר אלא זו היא ביאה בשלום. או יאמר אני אמרתי לו תקבר בשיבה טובה זו היא שיבה טובה וכו' ויראה לי כי הם ז"ל הרגישו בכתוב כי אחרי שהזכיר עשו באמרו ויבא עשו מן השדה וגו'. למה הוצרך למלת והוא. יאמר בקצור ויבא עשו מן השדה עיף. ואמרו שיובן הפסוק במה כשנתן לב למה נתמעטו חיי אברהם מחיי יצחק בנו. מה שיעלה על הדעת לכאורה הוא משום דזכות יתירא אשתכחת ביה ביצחק מאברהם שעל כן זכה לחיות יותר. וזה לא יתכן שא"כ הי' מן הראוי לכבוד אברהם אבינו ע"ה ראש יחוסנו שועלים הכתוב ולא יגלה בפירוש מעוט שנותיו משנות בנו. למען לא נבין מזה דלא נפיש זכותיה כשל יצחק. ואין זה מכבוד האב הזקן ע"ה. ואמנם אנו רואים שמספר שנותיהם הוא גלוי ומפורסם שאתה מוצא בהדיא בלי שום טורח ויגיעה ועמל שאברהם אבינו ע"ה חי מאה ושבעים וחמש שנים. ויצחק ע"ה מאה ושמונים. ואם כן אי אפשר דמשתעי קרא בגרעון כבודו של אברהם אבינו ע"ה שנתמעטו אלא האמת הוא דאדרבא הכתוב נותן טעם לשבח ולמעליותא להודיע חבתו של אברהם אבינו ע"ה באמרו ויזד יעבב נזיד שהיה של עדשים. בעבור שמת אותו זקן ע"ה. וסבת קדימת מיתתו היתה לפי שעתה נתגלו שתי עבירות שעשה היום הזה עשו. אשר נרמז בויבא עשו מן השדה והוא עיף. שאלו לא אמר הכתוב אלא ויבא עשו מן השדה עיף. לא היה כאן אלא ענין אחד בלבד. שהודיענו כי בבואו מן השדה הי'עיף. אמנם דקדקו ז"ל באמרם המנין שעבר שתי עבירות להעמידנו על כונת הפסוק. כי הקפיד על זה לומר ויבא עשו מן השדה שהיא עבירה א' שבא על נערה מאורסה. והוא ג"כ עיף לרמוז על עבירה אחרת שנית שהרג את הנפש ובלא הכי לא הי' מורה אלא על עבירה א' בלבד. ומזה תבין למה לא רצו הראשונים להסכים עם רבי ע"ה לומר אף גנב. אע"פ שבא הרמז לזה במלת ויבא. כי היכי דלדידהו נמי נרמזה נערה מאורסה במלת שדה וההריגה במל' עיף. אבל הוא הדבר אשר דברנו כי באמרו ויבא עשו מן השדה נראה שהכל היא חלוקה אחת. ולא בא שום גלוי על היותם שני דברים. זולת העיפות כמו שהורה במלת והוא. שמוסיף על ענין ראשון. לפיכך דקדק לומר שעבר שתי עבירות מהבנת הכתוב עצמו. ואולם רבי רצה לכלול גם כן הגנבה לאשר כל מה שיוכל האדם להזיק לזולתו ממה שנוגע בין אדם לחברו. הוא באחד משלש דברים. או בגופו או בכבודו או בממונו. והנה השלמים הראשונים ע"ה אמרו שהזיק בכבוד שבא על נערה מאורסה. שאין לך קלון ובזיון לזולתו גדול מזה. ואחי דינה יוכיחו. והזיק בגוף ההזק היותר עצמי שאפשר שהיא ההריגה כי בה עקר את הכל. ולכן ראה רבי ע"ה שאי אפשר עשה שתים אלה ולא עשה גם את השלישית מחמדת הממון אשר היא יותר כוללת בהמון הרשעים. ולפיכך אמר רבי גם גנב שהזיק בממון ואסמכיה אמלת ויבא: