בינה לעיתים – חלק ב – דרוש ו', קטע 29

השלישי הוא כי האויב החיצוני לא יוכל להכות ולהזיק את חברו. אלא בשיעשה איזה פעל. אם ע"י כלים בחרב ובחנית וכיוצא בו. או להכות באגרוף רשע או איזה ענין אחר שיעשה ממש דבר בו יזיק האחר. אבל לא יוכל להזיקו בהיותו יושב ובטל מבלי שום התנועעות. משא"כ היצה"ר כי לא בחיל ולא בכח יתגבר על האדם. אלא יספיק המצאו בו להזיקו ולהמיתו כאלו הוא סם ממית ומעפש מצד עצמו כעין האפעה הממית בהבטתו. והוא שהנביא מקנטר את ישראל באמרו תשואות מלאה עיר הומיה חלליך לא חללי חרב ולא מתי מלחמה. כי להיותם שטופים בתענוגי העולם בשמחה ובשירים בהמיה גדולה שכל זה מצד היצה"ר. נמצא א"כ שהם מומתים וחללים לא על ידי חרב ומלחמה. אלא הם כלים מאליהם מהיות היצה"ר נמצא בלבד בהם:

הרביעי כי כבר נודע אשר יכה איש את רעהו לא' מג' סבות. אם מפני התועלת שיגיע לו ממון באיזה אופן שיהיה ואם מפני הכבוד להודיע את גבורתו ולקנות שם מאומץ לבבו. ואם לתכלית נקמה כי אויב הוא לו ומבקש רעתו והנה מהב' הראשונים אפשר לאדם להמלט. אם נתן עיניו בממון יבקש לרצותו ברצי כסף. כי כיון שזה הוא תכליתו יספיק לו להשיגו מבלי הכנס בדם חברו. וכן אם כונתו להיות בחזקת גבור ומתקומם על אחרים. הנה אם זה הנרדף יכנע אליו ויודה לו בפרסום כי הוא מכיר היותו חזק ממנו וכי הוא בודאי לא יוכל לו. זה בלי ספק יספיק למלאות רצונו ולא יבקש עוד להרע. וכן אני מפרש מאמר הכתוב:

יתןלמכהו לחי ישבע בחרפה. ע"ד כל גל וגל נענעתי לו ראשי וכו'. אם זה בא להכותו והנרדף יורה לו הכנעה. במה שיתן ויזמין הלחי שלו אל האיש המכה. כאלו אומר הכה תכה כי יכול תוכל ואין בידי להמלט מגבורתך. הנה בזה ישבע ויתפייס המכה וישאר מרוצה בחרפה זו שמקבל הנכנע הזה ולא יחוש להכותו כלל. אמנם אשר הוא שונא לו ומבקש להמיתו מחמת איבה להנקם ממנו. זה לא ישוב מפני כל. ולא ינוח ולא ישקוט עד יוציא כוונתו לפעל. והיצר הצורר הזה הוא מזה המין הג'. כי אין לו שום סבה. אלא שנאה תקועה בלבו עם המין האנושי לא ישיב אחור ימינו עד הגיעו לשערי מות אם יוכל. ולא יספיק לו מה שיתפרסם מידיעת תגבורת כחו. ואולי לזה כיונו ז"ל באמרם. אר"ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו. כלומר עם היות שהרשע הזה יש לו בכל יום התגברות מפורסם על האדם והיה ראוי שיסתפק בזה ולא יבקש יותר. מכל מקום גדל רשעו ושנאתו עד שמבקש להמיתו ממש:

החמישי כי אם ילחם איש אל רעהו פנים אל פנים. כבר יהיה מקום לזה להחזיק מגן וצנה. או לבקש איזה אופן אחר להנצל ממנו. אבל אם יפרוש רשת או מוקש או איזה ענין אחר שלא ירגיש בו עד יפילהו ארצה. מי יוכל להשמר. והמשורר ע"ה אמר:

עיני תמיד אל ה' כי הוא יוציא מרשת רגלי. ירצה האיש אשר יהיו עיניו תמיד פונות למטה רואות בקרקע מקום דריסת כפות רגליו. אפשר לו להנצל מהרשת הפרושה כי בעיניו יראה אותה ויסתלק ממנה. אבל מי שעיניו מכוונות למקום אחר ולא יביטו למטה. וכ"ש אם הם פונות למעלה הוא מעותד אל הנפילה ברשת או במה שיכשילהו כאשר אין עיניו ולבו שם. אמנם דוד ע"ה אמר. כי לא ירא מזה אלא הוא תמיד עיניו פונות אליו יתברך מבלי הבט דרך זו ילך. להיותו מובטח ברחמיו ית' שהוא בהשגחתו יוציא את רגליו מכל מין רשת ומכשול. והיצר הזה כך הוא עושה. לא יתראה פנים להלחם עם האדם בכלי מלחמה ואליו רמז שלמה המלך ע"ה בפרשת פתוי הרשעי'. שחתם באמרו. כי חנם מזורה הרשת בעיני כל בעל כנף והם לדמם יארובו יצפנו לנפשותם. אמר כי הרשעים האלה שלוחי היצר הרע ואנשי סודו הם יודעים שעל חנם וללא הועיל תהיה הרשת פרושה ומזורה. כאשר היא מגולה בעיני הבעל כנף שיוכל לראות אותה בעיניו. כי בראותו אותו ידע לברוח ממנה ולהנצל מפח יוקשים. אכן לפי שהם הרשעים המפתים האלה. לדמם של העניים המפותי' הם אורבים לשופכו ארצה על כל פנים. לפיכך לא ישימו רשת הסתתם גלויה ונראית לעין. אלא יסתירו ויצפינו אותם לצודד נפשותם ובזה נוקשו ונלכדו:

הששי כי האויב החיצון אם יהיה אמיץ לבו בגבורים ולא ירא מהאיש הזה אשר הוא רוצה להמית. מ"מ לפעמים ישיב אחור ימינו מפני פחד זולתו. אם מקרוביו ומיודעיו שיבואו לעזרתו ולנקום נקמתו. כאותם שאמר יעקב ע"ה לבניו. עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ וגו' ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני וגו' כי בלי ספק לא היה יעקב מכת רכי הלבב ומהפחדני' ועכ"ז פחד מהמון עם שיתקבצו יחדו לנקום נקמת שכם. והסתכל במה שהשיבו האחים המחוכמים ע"ה. הכזונה יעשה את אחותנו. כי מה זו תשובה לאותה תוכחה. אבל ירצה אל תירא ואל תחת אבינו הזקן לא תאונה אלינו שום רעה על הפעל הזה אשר עשינו להציל דינה אחותנו. כי הלא ידענו נאמנה היא לא היתה בפעל זה בגדר זונה. אשר לא יתכן שם זה אלא לנבעלת מרצונה אל הבלתי ראוי. אבל זו ודאי קרקע עולם היתה ואנוסה ומוכרחת. וא"כ אין בה עון אשר חטא. ולפיכך זכותה תסייע לבלתי יוכלו להזיקנו וליגע בנו. ומעתה למה תפחד מיושב הארץ שיקבץ המון עם לבא עלינו. שאם היה מצליח בזה ופוגע בנו כמלא נימא. היתה הוראה גמורה על שמץ עון בפעולה המגונה ההיא. ושהיא נתרצתה בכך או בתחלה או בסוף וזה תימא היתכן שכזונה יעשה את אחותנו. שהיושב הארץ שאמרת. ישים אותה בחזקת זונה בשיצליח מעשיו בנקמה. זה ודאי לא יעלה על לב. אחר אשר ודאי לא הוטמאה ברצון וא"כ אין מקום לפחד וחששא: אמנם בעלמא יפחדו האנשים מהקרובים והאוהבים וכיוצא וכן מפחד אנשי המשפט. פן דם הנהרג מיד ההורג יבקשו והשיבו לו גמולו בראשו. ומחששות אלו ודומיהן מורא יעלה על ראשו. ולא ישלח ידו על רעהו כלל. אך היצר העריץ הפריץ הזה אין שום דבר בעולם יפחידהו. כי אין מי יקום לעזרת האדם במלחמה זו אלא הוא עצמו. כדברי התנא ע"ה אם אין אני לי מי לי. שרצינו הוא מוחלט בעצמו ולא ישתתף זולתו עמו כנודע. כי מה שאז"ל ומה שנראה מהפסוקים היותו יתב' עוזר להועיל לבא ליטהר ולצדיקים עושי רצונו. אין זה אמור בענין החפץ והרצון שהוא עיקר המלחמה כי זה ודאי תלוי באדם לבדו אלא הכונה על ההכנות והדרכים וכיוצא:

השביעי הוא כי האדם היודע ומכיר את שכנגדו היותו אויב לו ומבקש רעתו. שהוא מגלה כונתו ודעתו לכך. כבר יוכל להמציא המצאות להמלט מידו. אך אם הוא חושב על רעהו היותו אוהבו וחפץ ביקרו. כי כן הוא מראה לו סימני אהבה עזה לפנים ושהוא נאמן בבריתו, מזה ודאי לא יוכל להמלט בהיות לו השנאה טמונה בלבו ובקרבו ישים ארבו. ועתה ראה איך בא הרמז בכל אלה בשבעה שמות המגונים אשר נזכרו במאמרנו. כי הקב"ה קראו רע בעבור הרגלו הקדום שהוא מלומד למלחמ' מקטנותו. וזה הוא כי יצר לב האדם רע מנעוריו. ומשה ע"ה קראו ערל להיותו אדוק ודבק באדם מחובר בו ואינו חוץ ממנו דומה ממש לערלה הדבוקה בבשר. ודוד ע"ה קראו טמא כי מעצמו הוא מטמא ועושה הרעה מאליו בלי הצטרך לכלי מלחמה. כמו שהטומאה מטמאה מעצמה. ושלמה ע"ה קראו שונא. כי הוא שונא אמתי נוטר איבה ומבקש עכ"פ להמית האדם מחמת שנאה. ולא מפני הקרבת תועלת או השגת כבוד. וישעיה ע"ה קראו מכשול כי הוא פורש רשת ליד מעגל להפיל במכמוריו רשעים מבלי התראות פנים אל פנים. ויחזקאל ע"ה קראו אבן. כי לבו כאבן דומם נעדר ההרגשה. לא יכנס בו מורך או מורא. אלא בריא אולם חזק כאבן נחושה אין שום פחד לנגד עיניו. ויואל ע"ה קראו צפוני. כי הוא צפון ונעלם חנף ומרע ושנאתו מכוסה בלתי נודעת. בהיותו ברמאותו מראה טלפיו כחזיר היות לו אהבה עצומה לאדם וכי מאנשי בריתו הוא ובקרבו ישים ארבו. ולאיש אשר אלה לו ושבע סכנות בלבו, כמה יצטרך להזדרז לקום ללחום עם מושל זה כאזהרת הנושא שלנו תצא למלחמה על אויביך. ומה גם בימים האלה ובזמן הזה למען יהיה לנו מקום לחלות פניו ית' תצא למלחמה על אויביך. יקום אלהים יפוצו אויביו וימהר פדותנו ויחיש גאולתנו ב"ב אכי"ר: