בינה לעיתים – חלק ב – דרוש ו', קטע 28

הסבה הג' הוא מפני הבושה מן המלעיגים במקיימי המצות. ואם מפני הכביד המדומ' מהיותו מחשיב את עצמו ליקר הערך ושלא יאות בו עשות איזו פעולה אשר יהיה בו מהקלות וחסרון הכבוד הראוי לו. והוא מה שלעגה מיכל במלך דוד בהיותו מפזז ומכרכר לפני הארון. וא"ל:

מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לפני אמהות עבדיו כהגלות נגלות אחד הריקים. והשיב ע"ה לפני ה' אשר בחר בי וגו' ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה. ומלת היום היא מבוארת הכפל. ועוד כיון שתאר נכבד חוזר אל המלך. נראה שהיה לו לומר מה נכבד מלך ישראל היום וגו' על כן אני אומר כי בהעשות איזו פעולה רשומה בזמן מהזמנים. הנה אותו היום יקנה שם לעצמו שישאר זכרונו על שם הפעולה הנעשה בו. כאלו תאמר יוה"כ יקרא יום אדיר בימי שנה מפני קדושתו אשר בו. והוא ית' מוחל וסולח לכל עונותינו. ור"ה נקרא יום הדין כי בו ידין עמים וכן כיוצא בזה. ומיכל כמתלוצצת אמרה למלך. הנה באמת כמה וכמ' נמצא היות יקר ונכבד עצם היום הזה שישאר זכרו רשום לדורות ליום נכבד. בעבור הפעולה הנכבדת הנעשית בו ואמרה מלך ישראל הוא שאומרת לו. אתה מלך ישראל ראה גם ראה. כמה נתכבד זה היום מכל ימים. שהרי זכה שנגלה היום (מה שלא היה ביום אחר) לעיני אמהות עבדיו וגו' רצתה לומר להפך יום קלון וחרפה היום הזה כיון שבו הקלת בכבוד מלכותך. והוא ע"ה השיב כי בהיותו עושה זה לפני ה' לא יחוש לכלום:

הסבה הד' הנטיה אחר הדברים החומריים כי יכריעהו היצר על כך שלא בטובתו וע"כ צריך להתגבר על יצרו לכובשו ולהטותו אל הדרך הטובה בעוד שיוכל לו טרם יתאמץ עליו. וכבר בא ע"ז למוד דבריהם ז"ל בב"ר פ' כ"ב במאמר ז"ל ר' ברכיה בשם רבי שמעון בר אבא לדוד משכיל אשרי נשוי פשע כסוי חטאה אשריו לאדם שהוא גבוה מפשעו ולא פשעו גבוה ממנו שנא' לפתח חטאת רובץ חטאת רובצת אין כתיב כאן אלא חטאת רובץ. בתחלה הוא תש כנקבה ואח"כ הוא מתגבר כזכר. א"ר עקיבא בתחלה דומה לחוט של עכביש ולבסוף נעשה כקלע הזה של ספינה הה"ד הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה. א"ר יצחק בתחלה הוא נעשה אורח ואח"כ הוא נעשה בעל הבית הה"ד ויחמול מקחת מצאנו ומבקרו לעשות לאורח הבא לו הרי אורח ויקח את כבשת האיש הרש ויעש לאיש הבא אליו הרי בעל הבית. ויש לדייק בכפל זה שהוא גבוה מפשעו ולא פשעו גבוה ממנו. כי פשיטא אחרי היותו גבוה מפשעו. שאין הפשע יכול להיות גבוה ממנו. ומה היא הראיה שמביא מפסוק לפתח חטאת רובץ כנראה מאמרו שנאמר וכו' ומה הכונה באלו הג' משלים. מתגבר כזכר. נעשה כקלע. ונעשה בעל הבית:

ונאמר כי כאן ביארו ג' בחינות שונות נמצאו ביצה"ר זו קשה מזו, בהיות האדם מניחו להתיישן בו ואינו קיצץ בנטיעותיו בתחלת הוייתו. הא' כי ב' זמנים יעברו עליו. הראשון בתחלת ענינו אשר אז לא בלבד אין בו כח לשעבד אליו הצד השכלי להטותו שיקבל ממנו להרע. אלא אדרבא הוא כנקבה מושפעת ומקבלת. כי הוא נכנס ומשתעבד לעצת השכל לקבל ממנו להשכיל להטיב אלא שאח"כ בא לו זמן שני אשר נהפוך הוא. כי יגבר כחו ונעשה זכר משפיע ומשעבד השכל להשמע אליו לעשות כמעשהו זר מעשהו. אלו השני זמנים יעברו עליו כפי המרוץ הטבעי זה אחר זה. ואמר ר' ברכיה מאושר הוא האדם אשר משני זמנים אלו. המוטבעים לכל אדם אין לו אלא אחד שהוא גבוה מפשעו אדון עליו ומשעבדו לעבודת השכל אבל לא יניח שיחול לעולם הזמן השני שפשעו יגבר עליו ויהיה גבוה ממנו להטותו אל משמעתו. אלא יתמיד לעולם כבראשונה. ובאר זה באמרו לפתח חטאת וגו' לומר מה שאמרתי שהאושר הוא בהיותו גבוה מפשעו ולא פשעו גבוה ממנו. הוא מפני שמהכתוב שאמר חטאת רובץ. מובן שזה דרכו שלעולם להיות בתחלה נקבה בפתח ובהתחלה ואח"כ זכר. וא"כ מי שיזכה כ"כ שיהיה תמיד זכר וגבוה ולא יבא לעולם להיות נקבה ודאי אשריו ואשרי חלקו. מסכים למ"ש ריב"ל ע"ה בפ"ק דע"ז שדרש. אשרי איש ירא את ה' אשרי מי שמתגבר על יצרו כאיש שלא יהיה ההתגברות לבד הנצל מיד יצרו שלא יטה אחריו לחטא. אלא יהיה כאיש שאדרבא הוא ישפיע ביצרו לשיקבל ממנו לעשות ג"כ מצות ומע"ט והכתוב באור הענין באמרו אשרי איש ירא את ה' אשריו מי שהוא מדרגת איש ביראת ה'. הוא שבמצותיו חפץ מאד. כי לא בלבד ינצל מן החטא. אלא גם בעשות מצותיו חפץ מאד. כי הביאו למשמעתו:

הבחינה השנית היא כי אם הוא במצב אשר לו יוכל להטות שיקבל עול עשיית הטוב. כי כבר התחיל היצה"ר להיות כזכר לבקש מהאדם ישמע ויקבל ממנו להחטיאו. הנה לפחות אם יתקומם עליו בתחילת ענינו יוכל בנקל לכלותו ממנו ולהאבידו באופן לא יוכל לעשות עמו שום רעה קטנה או גדולה. אבל אם יניח הדבר לבסוף בהאריך הזמן. (כי לכן לא אמר ואח"כ כיתר השלמים) אז יקשה הדבר מאד. כי נעשה עב כקלע של ספינה וצריך כח גדול כשמשון הגבור לנתקו. והוא המכוון לר' ישמעאל ע"ה במשנת הוי קל לראש ונוח לתשחורת והוי מקבל את כל האדם בשמחה. ואני מדייק כיון שאמר מלת הוי בחלוקת קל ובחלוקת מקבל ולא אמר ומקבל את כל האדם וכו'. למה לא אמר ג"כ והוי נוח לתשחורת כי אם מלת הוי הנאמר בראשונה היא נמשכת לכל החלוקות א"כ היא מיותרת אצל חלוקת והוי מקבל. ואם אינה נמשכת א"כ היה צריך לאמרה גם אצל נוח לתשחורת. האמנם רש"י ז"ל פי' תשחורת זקנה כמו הילדות והשחרות. וירצה ע"ד חנוך לנער ע"פ דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה. כן אמר כאן השתדל להיות קל כנשר לעבודתו ית' ולעשות רצונו. כשאתה בחור בזמן הילדות וימשך לך היות הדבר נוח מאד לזמן הזקנה. כי לא יקשה אז אצלך לפי שהורגלת בו ונעשה לך קנין מזמן הנערות. והזהיר עוד שיקבל את כל האדם ויקרבהו אליו בזמן שהוא בשמחה ובטוב לבב. למען תגיע לאחרים גם כן משמחתו וטובו. ע"ד שמחתי ושמחתי אחרים האמור בבכורים. ואין במשנה אלא שני צווים שלכל אחד אמר הוי:

והבחינה הג' אם בא עוד הלום שלא התקומם האדם לנתק חוט עכביש זה אלא כבר התחיל להחטיאו. הנה עדין אם יחוש מעשהו. יוכל לתקן למעט ההפסד. שלא יחטיאהו אלא מעט מזער ולא יתמיד. אבל אם גם בזה נתרפה במלאכתו אז תקנתו כמעט נמנעת. כי ירבה ויפליג להחטיאו מבלי שום התנגדות. וע"ז א"ר יצחק שבתחלה נעשה אורח שהוא תובע איזה דבר. אלא שהיא מעט לא כביר כי מהרה ילך לדרכו. אבל אחר כך בהאריך הזמן. נעשה בעל הבית אדון וגביר וגם את הכל יקח כמי שלוקח משלו. ואנש לא ימחא בידיה. הן אלה ארבע סבות מרחיקות האדם ממעשה השלמות. ועתה ראה איך כונה התורה האלהית להרחיקנו מכל זה באותו הפסוק שאמרנו. את ה' אלהיך תירא וגו' כי באו בו אלו הארבעה חלוקות אחת לאחת. אם לראשונה מחמת היראה אמר את ה' אלהיך תירא. אין לך לירא ולא להתפחד משום נברא. ולא תהיה יראתך בלתי לה' לבדו. חי וקיים לעולם יתעלה שמו. ואם לעצלות אותו תעבוד צריך שתכין עצמך לעבוד עבודה לעשות ולהתעמל בעבודתו ולבלתי תת מקום אל ההתרשלות. ואם לחשש הלעג והבזיון. ובו תדבק הדבק בו יתברך והתבונן למי אתה עמל כדברי דוד ע"ה לפני ה'. ועל יצה"ר תקנתו היא ובשמו תשבע תתגבר עליו ע"י שבועה של מצוה שתשבע לבלתי חטוא ולקיים את המצוה כדבריהם ז"ל מנין שנשבעין לקיים את המצוה וכו':

והסתכל כי להיות המלך האבר הראשיי לכל קהל עדת ישראל צוהו ית' ד' מצות ג' ל"ת וא' עשה. להבדילו מד' דברים אלו. לא ירבה לו סוסים. למען יסיר פחד המורא מלבו. לא ירבה לו סוסים לבטוח על גבורתם. כי לא בגבורת הסוס יחפץ ושקר הסוס לתשועה. ולא ירבה לו נשים. למען לא יסור לבבו לנטות אחרי יצה"ר ודברי החומר. וכסף וזהב לא ירבה לו. לבל יתגדל ויתגאה ברוב עשרו כטבעו שנאמר בו וכסף וזהב ירבה לך ורם לבבך וגו'. ולבסוף וכתב לו את משנה וגו'. שלא יהיה יושב ובטל. אלא יתעסק בכתיבת התורה וקריאתו בה. ובאר כל הסבות א' לא' למען ילמד וגו'. הוא כנגד לא ירבה לו סוסים. שיתרחק משום יראה. ורק ביראת ה' ירגיל עצמו תמיד. לשמור את כל דברי התורה לעשותם. שיזרז עצמו לעשותם בפועל ולא להתעצל. והוא כנגד כתיבת התורה. וע"כ באה מצוה זו בקום עשה. ועל לא ירבה לו כסף וזהב לבלתי רום לבבו. ועל לא ירבה לו נשים לבלתי סור מן המצוה. מנטיית היצר. כל זה למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל. כלומר שאורך ימיו ושל בניו יהיה תמיד בקרב ישראל בתוך עמו מבלי שום צר וצורר. על דרך שאמרה השונמית בתוך עמי אנכי יושבת. ועל כל אלה בא הרמז בפ' אשר הביאנו לכל זה. מדבר עם ישראל שהם קריבים ועתידים בתוך זמן מועט להלחם הוא שטן הוא יצה"ר עם כל צבא חיילותיו אבריו של אדם. כאשר אמרנו. ועל כן עשו זאת איפה להנצל מאלו הד' טענות מזוייפות אשר יציע לפניכם להפילכם ברשת ההמנע מעשיית המצות ועבודת האלהים. אם מחמת העצלה ורפיון התעוררות. אל ירך לבבכם. אל תהיו רכים בלבכם שקטים על שמריכם ואוהבים המנוחה והתענוג. על דרך הרכה בך והענוגה אשר לא נסתה כף רגלה וגו'. רק היו זריזים ומהירים וכו'. ואם מחמת היראה אל תיראו. שום מורא אל יעלה אל לבכם. ואם מחמת הבושה מפני הכבוד. תרצו לעשות מה שתעשו בבהלה ובמהירות. לבלתי יראו הרואים ויבזו אתכם. אל תחפזו. עשו מעשיכם בשובה ונחת. ולא עתה פניכם יחורו. ואם מצד היצר המטה אתכם אל הפחיתות אל תערצו לא תסכימו עמו כלל ואל תערצו מפניהם לתת להם מקום שיכניע אתכם ואינו רחיק שעל אלו באו מכוונים דברי המדרש בילקוט על פסוק וכל בניך למודי ה'. ארבעה רובי שלומות הן. הא' יפרח בימיו צדיק ורוב שלום עד בלי ירח. הב' שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול. הג' וענוים ירשו ארץ ויתענגו על רוב שלום. והד' וכל בניך למודי ה' וגו'. והכונה להעיר לנו אוזן. כי ארבעה סבות אלו הם כאויבים לנו להרחיקנו משלמותנו. ותמיד הם מתקוממים עלינו לבלתי תת לנו יוצא ובא בעבודתו יתברך. ובהתגבר השכל ובהתקומ' נגדם יקרא זה כמו עשיית שלום. ועל דבר הפחד והמורא אמר יפרח בימיו צדיק ורוב שלום עד בלי ירח. וירד מים עד ים וגו'. לפניו יכרעו ציים וגו'. לומר כי במקום פחדו ומוראו מאחרים אדרבה הוא יפרח ויציץ והוא ימשול בכל והכל ישתעבדו אליו. באופן לא יפול פחדם עליו. ועל נטיית היצה"ר. אמר שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול. שהוא היצה"ר הנקרא מכשול כאשר בא במאמרנו. ועל חששת העדר הכבוד אמר וענוים יירשו ארץ ויתענגו על רוב שלום. שהם ענוים ושפלים בעיניהם כדברי דוד מלך ישראל ע"ה שאמר והייתי שפל בעיני ועל העצל' וההתרשלות ומעוט ההרגל בפעולות אמר וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך. יהיו מורגלים מאת השם יתברך בעניני עבודתו. כי לשון מלומד יאמר על ההרגל והתמדה כמו מלומד בנסים. מבקש למודו ואינו מוצא. באופן שירגשו מהם העצלה וההתרשלות וימצאו שלמים בכל. ואולם מצאנו ארוכת ומרפא ד' תחלואים אלו בדבריהם ז"ל פרקא קמא דברכות:

אמר רבי לוי בר נחמני אמר ר"ל לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע. שנאמר רגזו ואל תחטאו. אי אזיל מוטב ואי לא אזיל יעסוק בתורה שנא' אמרו בלבבכם. אי אזיל מוטב ואי לא יקרא קריאת שמע שנאמר על משכבכם. אי אזיל מוטב ואי לאו יזכיר לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה:

ועם כי דקדוקי המאמר רבו. אני מקצר ועולה בכונתו כי מתוכם יתיישבו. והוא כי להנצל ממניעת המצוה מפני פחד ואימה. ומלב רגז וחרד אמר שלעולם אדרבא היצר הטוב הוא יהיה מפחיד ומרגיז את היצה"ר ומטיל עליו אימה באמור אליו שהענין הוא להפך. שיש לו להיות אצלו לב רגזן וחרד ומפחד אם לא יקיים המצות ויתבטל מעשייתן אי אזיל מוטב. שאם היה הפחד מה שעכבהו כבר הוא מתוקן בזה הרי טוב. ואי לאו שלא היתה זו סבת מניעתו או שנתוסף לו עוד צד אחר. והוא היותו עצל ואוהב הבטלה וההתרשלות בשנאתו העמל והטורח לזה יעסוק בתורה. לא יספיק לו הלמוד גרידא דרך עראי. אלא יעסוק בהתעסקות והתעמלות בתורה שתתעלה שהוא ממש היותו מטריח עצמו בה ביגיעה מוחשת. כי זה ודאי יוציא ממנו הבטלה והעצלות. אי אזיל שמצא היות זאת מחלתו ונתרפא הנה מה טוב. ואי לאו כי חולי אחר דוחקו. והוא ההתנשאות ודקדוקי הכבוד. היינו שיחוש פן יאמרו לו כדברי מיכל היותו כאחד הרקים. באשר הוא מקל ומזלזל בעצמו הנה תקנתו הוא לשים על לב תשובת המלך דוד ע"ה לפני ה' וגו'. כי בשומו לנגד עיניו שעושה כן לפני בורא העולם יתברך גבוה על כל גבוהים אשר אין לפניו שום גדולה. לא יחשיב את עצמו לכלום. ולזה יקרא קריאת שמע. ויראה שם חובת קבלת עול מלכות שמים וכי הוא יתברך אחד מיוחד ואפס זולתו. ואשר נצטוינו לאהבו בלב ונפש וממון. ולא תצוייר שום מין גאוה וכבוד לעבוד עבודתו אי אזיל שהיה זה מעכב בידו. ונתקן בקריאתו זאת טבא הוא. ואי לא כי עוד נשאר השטן והיצה"ר בנגע אחר שהוא ההסתכלות בדברי העולם על ידי פתוייו. לזה יזכור לו יום המיתה. אשר בו יתמו ויכלו כל מאווי העולם וחמודותיו ובזה יכנע לבבו הערל להכין מה לעולם הנצחי ולא לדברי העה"ז המעותד למית' להפסד ולכליון חרוץ הכל כאשר לכל נרמז בנושא אשר פתחנו בו המזהיר ומצוה כל א' א' ממנו תצא למלחמה על אויביך שנחלץ חושים לצאת להלחם המלחמה הגדולה הזאת על המון אויבינו הפנימיים אשר הם רבים כאמור. ואכן כלם מוצא אחד ושרש יחידי הוא היצה"ר. ולכן ונתנו ה' אלהיך בידך. וצריך כח גדול ויד חזקה למלחמת מצוה מפני עוצם סכנתה. הנמשכת מצד השמות אשר בהם נקרא האויב הזה. כאשר בא במאמרנו הראשיי אשר מכלל כונותיו להפליג בהוראת כמה תצדק גזרת החכם ההוא אשר קרא מלחמ' גדולה להתנגדות הפנימי הזה אשר לאדם ומיצרו הטוב עם יצרו הרע. בערך המלחמה החיצונית המתרגשת ובאה בין איש לרעהו. כי היא תקרא אצלה קטנה וגרועה יען כי הצר ואויב המסית הרע הזה. יש לו כמה יתרונות המגיעות לו הנצוח נגד היצר הטוב. באופן שהוא נכנס לסכנות עצומות:

הא' הוא כי לא יערב אל לבו נער קטן אשר לא ראה חרב שלופה מימיו להתקוטט עם האיש המלומד למלחמה כל חייו. וכבר טען כן המלך שאול לאדוננו דוד ע"ה כשאמר. אל יפול לב אדם עליו עבדך ילך ונלחם עם הפלשתי הזה. ויאמר שאול אל דוד לא תוכל ללכת אל הפלשתי הזה להלחם עמו כי נער אתה והוא איש מלחמה מנעוריו. התחכם דוד המלך ע"ה לומר כי על פחות ונבזה כזה לא יפול עליו ולא יחול לב האדם. כלומר לא יצדק בו לומר היות לבו לב האדם כי כאחד הבהמות והחיות הוא. ועל כן בלי שום פחד ומורא עבדך ילך ונלחם. כי לא מבעיא אם הוא יבא אלי אלחם עמו על כל פנים. כי ההכרח יאלצני להשתדל ולהנצל מידו. אלא אפי' להיות אני המעורר ללכת אליו ולהלחם עמו. לא אחוש כלום. אז השיב שאול ע"ה כי מפני היותו נער והפלשתי איש מלחמה מנעוריו. לא יוכל ללכת להלחם עמו כי ירך לבבו. והיצה"ר כך הוא כי ע"כ נקרא מלך זקן כמאמרם ז"ל על טוב ילד מסכן וחכם זה יצר הטוב. ולמה צווחין ליה ילד. דהוא מזדווג לאינש מתלת עשר שנין ואילך. ממלך זקן זה יצר הרע. ולמה צווחין ליה זקן דהוא מזדווג לבר נש מעולמתא עד סבתא שנאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו משננער ממעי אמו. ולא יסתור זה מה שאמרו בפ' ד' נדרים עיר קטנה זה הגוף. ואנשים בה מעט. אלו האברים. ובא עליה מלך גדול וסבב אותה זה יצר הרע ובנה עליה מצודים גדולים אלו עונות. ומצא בה איש מסכן וחכם זה יצר הטוב וכו'. שנראה היות יצר הטוב קודם ליצר הרע. כיון שבבא היצה"ר הוא מוצא שם כבר היצר הטוב. כי הכוונה אצלי מבוארת באמרו וסבב אותה. והיא כי מעת הלידה עד י"ג שנה בהיות הנער קטן. היצ"הר הוא מבפני' כמרכז בתוך העגול'. ומשם יוצאים קוי הסתתו. להדיח בנקל כמעט דרך טבע. מבלי יצטרך ללחום בחזקה. אך בבא שנת י"ג כבר השכל עומד על עמדו. וע"כ יוכרח היצר הרע לצאת חוצה. להלחם ושופך עליו סוללה ומסבב אותו. ואז הוא בעגולה יורה חצים ומות אל האדם אשר הוא בתוכו כנקודה. ובנה עליו מצודים מצד חוץ. ובזמן הזה הוא מוצא היצר טוב שכבר נכנס בתוכו ומכאן ואילך תוקף המלחמה הולך וחזק. ומסתייע היצה"ר מהיותו כבר מלומד למלחמה.

והשנית כי האויב החיצוני לאשר אינו דבק עמו לא יוכרח שתהיה המלחמה תמידית. כי פעם יפגע בו ופעם לא יפגעהו. מה שאין כן האויב הפנימי הזה כי הוא דבק עמו כל ימי חייו לא יסור ממנו. ומזה נמשך היותו נלחם תמיד לא שלו ולא שקט. וע"כ אמרו פ' החליל:

א"ר יצחק יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום שנא' וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום כי ראוי לדעת הכוונה בהתחדשות זה. ויראה לי כי בא להגיד מערמת ותחבולת היצה"ר הזה. כי לאשר התמדת הדברים. תוליד באדם היותו קץ בהם. כי ע"כ אמרה תורה אשר אנכי מצוך היום וגו'. שיהיו בעיניך כאלו בכל יום קבלתם מחדש. ולפיכך היה מהמצאת היצה"ר כי עם התמדתו בכל יום ויום. הנה הוא מתחדש תמיד ומטעים לאדם כעין טעם חדש מפעם לפעם. למען לא יעצרנו התמידות. ואדרבא יתאוה אליו ויערב לו מפני התחדשותו. כאשר הוא טבע האדם להיות נוטה אל הדברים החדשים. וכל זה גורם היותו דבק עמו. באופן שלא יוכל להנצל ולהסתר ממנו. כי אלו היה אויב חיצוני. לא היה בהכרח הדבר כ"כ תמידי כי אם פעם יפגשהו ויתגרה בו. הלא פעם יוכל לברוח ולהמלט. והוא מאמר הנביא ע"ה. יצר סמוך תצור שלום שלום כי בך בטוח. כי להיות היצר הזה שלך סמוך אצלך ודבק בך ע"כ צריך אתה לנצור מאד להיות זריז בזריזות מרובה כפול ומכופל על מה שיאות לשלומך ולטובתך. כי הלא להיותו סמוך לך. הנה בזה הוא בוטח בך שבכל עת אשר ירצה יקום להתקוטט עליך. מבלי יצטרך להמתין בעת זולת עת כדי למצוא אותך: