בינה לעיתים – חלק ב – דרוש ו', קטע 27

אמר רבי יהודה אמר שמואל כל המבקר את החולה נצול מדינה של גיהנם שנאמר אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'. ואין דל אלא חולה שנא' מדלה יבצעני ואין רעה אלא גיהנם שנא' וגם רשע ליום רעה ואם בקרו מה שכרו. מה שכרו כדאמרינן ניצל מדינה של גיהנם אלא מה שכרו בעוה"ז ישמרהו ויחייהו ואושר בארץ ואל תתנהו בנפש אויביו ישמרהו מיצר הרע ויחייהו מן היסורין וכו':

ויש להתבונן בזה מה ענין מצות בקור החולה להציל מדינה של גיהנם. ובמה שפירש ואם בקרו מה שכרו דהיינו מה שכרו בעוה"ז. יש מהדקדוק כיון שכבר אמר מתחלה כל המבקר את החולה וכו'. שיש לו שכר בעוה"ב שנצול מדינה של גיהנם ועכשיו רוצה לשאול בזה מה יהיה שכרו בעוה"ז. למה הוצרך לחזור ולומר ואם בקרו מה שכרו. כאלו הוא שואל על פעל חדש לא היל"ל אלא ומה שכרו בעוה"ז. ולמה שנה תחלה אמר מבקר ואח"כ ואם בקרו. יאמר ג"כ ואם מבקרו:

אמנם יראה היות הכונה כי בבקור החולה יש ב' בחינות. הא' במבקר והא' במבוקר. כי המבקר בלכתו אצל החולה יתן אל לבו להשכיל להטיב כל מה שיועיל לעצמו בפעולה זו של הבקור ויחקור על הסבות העצמיות הגורמות החלי שהם העונות כי אין יסורין בלי עון. ומתוך אופני ומיני החלי ומהותו יבא להמשיל ולהעריך גם כן חלאי הנפש בכל מכאובי חטאתיה. ומתוך הרפואות וההרקות והקזות וכל יתר אופני הנהגה אשר יצטרך החולה להחזירו אל בריאותו יצייר בדעתו יהיה כן בכל דרכי תשובה אל החוטא למען יגיע עד כסא הכבוד וכיוצא מחקירות ודרישות אלו. אשר זכי הלב וטהורי הרעיון תמיד דמו והמשילו חלאי הנפש ורפואתה לחלאי הגוף ורפואתו ומצאו ביניהם צדדים רבים מההתייחסות ולקטו מכלם פירות ופירי פירות. כתבנו על קצתם בחלק עת תשובת השנה בס"ד. יביאוהו כלם לפשפש בעצמו ולהשתדל כמו שיאות לו להשלמת נפשו להצילה מני שחת והוא אמר כל המבקר את החולה כי לדעתי מבקר זה הוא לשון יבקר הכהן ואחר נדרים לבקר שהם ענין חקירה. ולא אמרו ינצל מדינה של גיהנם לעתיד. אלא נצול מדינה וכו' לשון הווה. כי בבקור וחפוש זה בעת ובעונה הזאת. מציל את עצמו מדין הגיהנם ע"י טוב השכילו בהשכלה פרטית כל ענייני החולה כאשר אמרנו. והכתוב אומר בפי' זה אשרי משכיל אל דל. כי מלבד שלא אמר נותן או חונן וכיוצא. יש עוד מהדקדוק שאם השכלה זאת היא במה שנוגע לדל עצמו היה לו לכתוב על דל. ע"כ הבינוהו ז"ל. שאין זה אלא כלפי מבקר את החולה שהוא משכיל ומתבונן אל הדל לעשות כל פרטי עניניו למה שנוגע מהם אל המבקר עצמו לתועלת נפשו וירויח שביום רעה ימלטהו ה'. כי ע"י השכלה זו העלה ארוכה לכל מה שיזיקהו ועתה בא אל הבחינה השנית. במה שנוגע אל המבוקר עצמו שזה עושה מצות ג"ח עם החולה שמוצא קורת רוח בבקור זה מה יהיה שכרו בעוה"ז. כי הראשון שמשכיל אל דל שעשה פעל שכלי. ראוי לו שכר נפשיי שנצול מדינה של גיהנם. אך אם בקרו שלא נבחין אלא הבקור שבקרו והפיס דעתו. שזה אמנם הוא פועל גופני. מה יהיה שכרו בעוה"ז. והשיב שה' ישמרהו ויחייהו וכו'. והמקשן שהקשה מה שכרו כדאמרן שנצול וכו'. לא הבין הכונה שאמרנו. עד שפי' ששאל על העוה"ז מחמת הפעל הגופני. ונמצאו דמויי החלאים והרפואות האלה רבי התועלת מאד. ונאמר עתה לכונתנו במה שנוגע לזמן זה של חודש אלול. כי בלקיחת הסמים והתרופות. אם לא יזהר החולה לשמור בהם הסדר הנאות וההנהגה הראויה. לא בלבד ימנע מהשיג הרפואה הנכספת. אבל יסתכן להכביד החלי עליו ולהגיעו עד שערי מות. והמשל בזה כי מצאנו אמר החכם ע"ה במשליו. רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך. ולדעתי אמר מסגולת עצמת התורה הקדושה כי דרך טבע בהלקח ההרקה התרופיית. לאשר הורק ונחלש מן הגוף כמות רב מהלחות אשר היו בו. יגרום זה להשאר צחה צמא. ויתאוה מאד לשתות הרבה. אמנם הפליג במשל התורה שתתעלה. כי היא תהי' רפאות לשרך תשמש במקום תרופה אל הבטן שלך להריק ולהוציא ממנו הלחות המחליות. אבל לא ישאר לך מזה שום יובש וצמא שתכסוף בכל תוקף איזו משקה. כי היא עצמה תהיה שקוי להשקות אפי' עצמותיך היבשים. ואולם אם החולה הטפש בהיותו אז צמא למים. ירצה למלאות תאותו וישתה עד לצבות בטן כמה וכמה ישיגהו מהנזק וכפשע בינו ובין המות ועל זה ההקש הנהגות אחרות שצריך לשמור. אם להזהר מהצינה ולבלתי לכת יחף. וכמה פרטים אחרים. ואם הוא לא ירצה להשתעבד לשמרם דמו בראשו. וכל מה שלקח מהרפואות לאפס ותהו נחשבו לו. ואין ספק כי כן יקרה בתרופה הנפשיית אצל השב. כי אם בעשותו התשובה לא ישמור כל הפרטים הצריכים אליה. לא יוכל להשיג הכפרה המקווה. ועל דמיון זה אמר הנביא ע"ה:

המאוס מאסת את יהודה אם בציון געלה נפשך. מדוע הכיתנו ואין לנו מרפא. קוה לשלום ואין טוב ולעת מרפא והנה בעתה. לא אצטרך להזכיר הכפלים והשנויים המבוארים. אך נאמר הכונה לעניננו. כי היתה התמיהה על מה שנראה שלא כמדתו ית' אשר בחסדו זה דרכו כשחטאו ישראל רצה לכלות אפו ובעצים ובאבנים בשוממות, העיר. וחרבן הבית הקדוש למען ינצלו אישי האומה כדבריהם ז"ל ע"פ מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך וגו'. בהאופן שהמקום הגין על יושביו ועונותינו הוא נשא. ועתה איך אפשר להיות בזאת שיצא הקצף על שניהם על העיר ועל העם היש באפשרות שמאוס מאסת את יהודה העם. הנבחר ליסרם ולהענישם. אם כבר בציון העיר הקדושה געלה נפשך שלפי זה אין מקום למאוס ג"כ בעם יהודה. והמשיך התמיהה כי דרכו ית' בהיותו מכה שהמכה עצמה היא רפואה בעצם. כאמרם על כי הוא יכאיב ויחבש ועתה מדוע הכיתנו. ואין ההכאה הזאת לנו למרפא כדרכה. ובאה התשובה לכל זה.. קוה לשלום וגו'. אתם גרמתם לעצמכם. כפי המשל המונח שלא נשמר בתשובה הסדר הראוי והצריך כמו החולה המקבל התרופה וממלא כרסו מכל אשר תשאלנו תאותו. והכין עצמו למועדי הסכנה. וזה הוא קוה לשלום כשהיינו מקוים לרחוק ולקרוב ע"י התשובה. ראינו שאין טוב אין שם הטובה והשלמות הצריך להשיג תועלת התשובה. והוא ממש לעת מרפא שלוקח ההרקה התרופיית. ויש שם בעתה ובהלה באותו העת עצמה כי החולה מבלבל ומשחית הכל בשתיה יתירה או אכילה גסה או שאינו נשמר מהקרירות ומהדומים לאלו. ונמצא מפסיד את הכל. ועתה בחדש זה בימי השכמה לסליחות ותחנונים למען תקובל תשובתנו ונשיג הכפרה הנכספת. נשים לב כי בחלאים שני מינים. החלי חדש שנתהוה מאיזו סבה ועם היותו כבד הוא אפשרי התרופה לזמן קצר באיזו הרקה או הרקות והקזה והקזות וענינים אחרים לגבול ימים מעטים לא כביר. אך אם הוא חולי ישן נעשה קנין בו מזמן הרבה. זה ודאי לא יוכל להרפא פעם אחת או שתים במעט שיעור מהזמן. אלא צריך יכין עצמו לתרופה ארוכה יתמיד בה ימים רבים למען מעט מעט גרש יגרש הליחה המחליאה אשר היא תקועה בתוכיות עצמותיו. ואם יתחיל בה ויפסוק ולא ירצה להתמיד לא עשה כלום והוא מעותד אל הסכנה. כן החוטא פתע פתאום עם היותו עון פלילי. יש לו מקום לשוב ככל הצריך. וקל מהר ישיג כפרתו. אכן אנחנו עתה באים להתרפאות מחלי ארוך וישן. הם העונות אשר לנו מראשית השנה ועד אחרית שנה. שנעשו בנו קנין טבעי. ולא תספיק תשובה מה לימים מועטים. לכלה הפשעים ולהתם החטאות. ע"כ נתקנו כל הימים האלו מראש חודש אלול עד ערב יוה"כ קרוב למ' יום. שבכל בקר ובקר נתמיד לקחת הסמים התרופיים בסדר הסליחות. כי כולי האי ואולי יספיקו לטהרת הטומאה הארוכה משנה תמימה. וזה הוא מבואר שהעיקר הוא ההתמדה והשקידה בהם ולא תהיה ההתחלה בחריצות וזריזות גדול כמנהג. ועוד מעט קט נכנס הרפיון וההתרשלות ומפסיקים ביניהם כי ילאו להתמיד כבראשונה. וזה באמת מפסיד עצום וגדול בעניני השלמות. ועליו אמר אליפז לאיוב.

הנה יסרת רבים וגו' כושל יקימון מליך וברכים כושלות תאמץ כי עתה תבא אליך ותלא תגע עדיך ותבהל. אמר כל דבריך אינם אלא דברי תימא. כי אין ספק יותר יגיעה ולאות יש לקום ולנסוע ממקומו ללכת לבקש איזה דבר או לעשותו. מכאשר יבא הדבר לידו והוא שוקט ונח במקומו מבלי יתנועע משם. ואתה איוב כשהיית מייעץ לאחרים. היית מזרז אפי' לכושל וחלוש הכח שיקום ויתהלך אחר בקשת השלמות והברכים אשר היו כורעות מבלי יוכלו להלך. אתה היית מאמצם בדבריך ומזהיר שיתאמצו ויתחזקו ללכת ולרוץ כאילים ושלא יתרשלו וילאו על ככה. ועתה לגבי דידך היה להפך. שבא ענין שלמות אליך במקומך מבלי תתנועע אפילו תנועה אחת קטנה אתה לואה ויגע תגיע עדיך. היא הגיעה עדיך ואת לא הלכת אליה ועכ"ז תבהל ולא יכולת להתמיד בתומתך ושלמותך. ונתקיימו דברי אשתך עודך מחזיק בתומתך וגו'. ואחרי התוכחת הזה כבר תקן קלקולו בהחזיק ההתמדה באומר עד אגוע לא אסיר תומתי ממנו בצדקתי החזקתי ולא ארפה וגו' כי זה הוא כל העיקר: דרוש ג' לחדש אלול פרשת תצא תצא למלחמה על אויביך

סוכה פרק החליל דרש רבי עוירא ואיתימא ריב"ל שבע שמות יש לו ליצר הרע הקב"ה קראו רע שנא' כי יצר לב האדם רע מנעוריו, משה קראו ערל שנא' ומלתם את ערלת לבבכם. דוד קראו טמא שנא' לב טהור ברא לי אלהים. מכלל דאיכא טמא. שלמה קראו שונא שנאמר אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים. כי גחלים אתה חותה על ראשו וה' ישלם לך אל תקרי ישלם לך אלא ישלימנו לך. ישעיהו קראו מכשול שנא' ואמר סולו סולו פנו דרך הרימו מכשול. יחזקאל קראו אכן שנאמר והסירותי את לב האבן וגו'. יואל קראו צפוני שנא' ואת הצפוני ארחיק מעליכם:

הרשו את עצמם גדולי המחברים ז"ל להעמיק ברמזי פרשיות אלו ולהמשיל כל המלחמות הנאמרות בהן אל מלחמת מצוה וחובה עם יצרנו הרע אשר הוא באמת הצורר הגדול. ולדעתי עליו דבר המשורר באמרו. יצילני מאויבי עז ומשנאי כי אמצו ממנו. יקדמוני ביום אדי ויהי ה' למשען לי כי הוא ית' מציל אותו לא בלבד מהאויב החלש והפחות שהוא איזה אדם חיצוני הרודף אותו. אלא גם מהאויב העז והעצום שהוא הפנימי. ומכל אחוזת מרעיו המתלוים עם היצר הם האברים שהם השונאים האמתיים לאדם אויבו איש אנשי ביתו. אשר אמצו ממנו. הם קבלו האומץ והכח וההתעצמות ממני ומעצמי כי אלמלא אני נותן להם תגבורת ופתח פתוח להכנס לא היו יכולים לי כי אני גרמתי לעצמי. ולא עוד אלא שמדרכם אחרי שהם מסטינים אותי. הם מקדימים אותי ביום אדי. כי האיד בא מפני אשר קדמו לקטרג עלי ולהעיד נגדי כי אבריו של אדם מעידים בו. והיצר הרע עצמו יורד ומחטיא עולה ומקטרג. ומכלם יצילהו ה' והוא למשען לו. באופן שצדקו יחדו המפרשים ע"ה. לייחס אלו הענינים על רמזים אלה והתחילו להמציא כונות נכונות בהכרזות הבאות בפרשה שעברה. וכעת לא נטפל בהם אלא בפסוק הראשין שהיה הכהן אומר שמע ישראל וגו'. מה טעם בלשונות אלו אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם. כי לפי הנראה ענין ארבעתם אחד. עם שהם ז"ל פירשו מהגפת תריסין וצחצוח חרבות וכו'. ואומר כי בא הרמז בזה מכוון עם מה שאמר בפ' עקב את ה' אלהיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע. וכל זה מיוסד על מה שפי' השר מוהרר"י אברבנאל ז"ל על משנת יהודה בן תימא הוי עז כנמר. כי ימצאו ד' סבת עצמיות מביאות האדם להתרחק ממעשה המצות:

הא' מפני הפחד והמורא שכמה פעמים יחדלו החכמים מלהוכיח ולייסר מאימת הפריצים אשר לא ירצו לשמוע מוסר. ע"כ יצא משפט מעוקל ובאה ע"ז האזהרה:

לא תכירו פנים במשפט כקטון כגדול תשמעון לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא וגו'. אולי רצה בזה כי פעמים רבות יקרה שהדיין הפקח מתוך הבטתו והשגיחו על פני הבעל דין חושב להבין ולהבחין ענינו לטוב או להפכו. אם בהשתנותו או מתואר פניו וכיוצא בענינים אלה. לזה הזהיר ואמר לא תרצה לשפוט ע"י הכרת פנים לומר פלוני הכרת פניו ענתה בו היותו נאמן בדבורו או להפך. ולזה לא אצטרך לשמוע טענותיהם. כי ממראה פניו אשפוט מה טיבו. אלא כקטון כגדול תשמעון. צריך שתשמעו טענותיהם מפיהם. כי אולי ע"פ מה שתשמעו מהם תתחלף סברתכם ותבינו הדבר באמתו. וכלל גם כן בזה כי להוציא לאור הדין לאמתו. צריך שיקובצו החפץ והיכולת והידיעה. על החפץ אמר לא תכירו פנים להיות לכם קרוב דעת ונטיית חפץ לזה מלזה. אלא כקטן כגדול תשמעון ועל היכולת לא תגורו מפני איש. כי זה דבר נוגע אליו יתברך והוא יצילכם מכל מעיק ועל הידיעה אם אולי לא תקיף ידיעתכם לקושי הענין אז הדבר אשר יקשה מכם וגו'. ונתבאר מזה כי האיש הנלבב לא יגור מפני איש ולא תגיע אצלו מורא מהנזק או ההפסד שאפשר יבואו לו מעשיית המצוה ורק קיומה ישים נגד עיניו. וע"ז אמר לדעתי שהע"ה בז לדבר יחבל לו וירא מצוה הוא ישולם. אמר כי האיש אשר יהיה גדול הלב עד שיבזה ולא יחשיב לכלום הדבר אשר יחבל לו שיגיע לו ממנו איזה נזק או חבלה ולא יחוש ע"ז אלא הוא ירא המצוה ועליה ישים כל השתדלותו לעשותה. זה בלי ספק הוא השלם האמתי אשר ישולם ממנו יתברך ותהי משכורתו שלמה. כעין מ"ש האלהי ר"ע ע"ה בפ' הרואה כשהקהיל קהלות ברבים ועסק בתורה נגד גזרת המלכות שא"ל פפוס אי אתה מתיירא מפני אומה זו. והוא ע"ה השיב במשל השועל והדגים וגו'. וכמה הורו זה חנניא מישאל ועזריה ע"ה בשלא להשתחוות לצלם נ"נ הרשע ולא שמו על לב פחד עונש השרפה. ואדרבא ענו לנ"נ באבירות לב ואמרו:

לא חשחין אנחנא על דנא פתגם להתבותך הן אית אלהנא די אנחנא פלחין יכול לשזבותנא מן אתון נורא יקידתא ומן ידך מלכא ישזיב והן לא ידיע ליהוי לך מלכא די לאלהך לא איתנא פלחין ולצלם דהבא די הקמת לא נסגוד. ויש להרגיש כי הם אומרים שאינם חשים להשיבו על ענין זה.. והרי הם משיבים תשובה נצחת הן אית אלהנא וגו'. ועוד ידוייק יתיר מלת ישזיב. כי היה מספיק לומר יכול לשזבותנא מן אתון נורא ומן ידך מלכא. גם מלת פתגם ללא צורך ויאמר בקצור לא חשחין אנחנא על דנא להתבותך. ונראה כי כשהכשדים אכלו קורצהון לפני המלך. נסתפק אצלו הדבר ובבוא שלשת החברים. שאל להם הצדא שדרך משך ועבד נגו לאלהי לא איתכון פלחין וגו'. כמי שלא נתאמת לו הענין ומבקש מהם יודיעוהו אמתתו. ונמשך להתרות בהם ישמרו צוויו לבלתי יענשו כי לא ינצלו מידו. ולכן להשיב על שאלתו ששאל אם הוא אמת שאינם עובדים לאלילים שלו ולא משתחוים לצלמו. אמרו לו לא תשחון וגו' ירצה על השאלה הזאת ששאלתנו אם הוא אמת שאין אנו עובדים לאלהך. דע שאין אנו חוששים להשיבך תשובה של פתגם בדברים ממש אם הוא כן או לא. אלא תהא תשובתך ע"י מעשה כי הלא האלוה שלנו ית' שמו. זה דרכו בדינו המצודק די אנחנא פלחין יכיל לשזבותנא. כי היכולת אצלו להצילנו. הוא תלוי בעבודתנו אליו. כי כן אנו מוסיפים כח בגבורה של מעלה בעבדותנו השלמה. עד שבזה יכול להצילנו מן האש מבלי שום קטרוג ומנגד. ולא זו בלבד אלא שמן ידך מלכא ישזיב יעשה שמן ידך ממש ומצדך תבא ההצלה. שתהיה אתה הכלי והאמצעי להיותנו נצולים. כמו שהיה בפועל כי המלך הוא שזרז יציאתם וסבב אותה בהיותו משתאה על מה שראה וקם בהתבהלה וכו' באופן שנמצא יכולת ההצלה תלוי בנו בהיותנו פלחין ועובדים כראוי. וא"כ כשתראה שהוא יתב' יצילנו מן האש ותהיה ההצלה על ידך ממילא אתה בא לכלל ידיעה שאין עבודתנו אלא אליו יתברך ושאין אנו פלחין לאלהך. ובזה תהיה תשובתך מפי מעשה ולא בפתגם ובדבור. והן לא. גם באולי לא יצילנו לחוסר זכותנו מ"מ ידיע ליהוי לך מלכא לכל הפחות מפינו תשמע ותדע בדבורנו כי לאלהיך לא איתנא פלחין:

סבה שנית היא עצלה והתרשלות שנכנסת באדם ישנא העמל והיגיעה ויאהב הבטלה ונחת האברים כי מאנו ידיו לעשות.. הלא ראינו כמה הפליג שהע"ה להזהירנו מזה הרפיון פעמים רבות ובפרט באותה הפרשה לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם. ודרשו ע"ז ז"ל ברבה פ' שופטים מה ראה שלמה ללמד לעצל מן הנמלה. הנמלה הזו שלש בתים יש לה ואינה כונסת בעליון מפני הדלף ולא בתחתון מפני הטינא אלא באמצעי ואינה חיה אלא ששה חדשים וכל מאכלה אינו אלא חטה ומחצה והיא הולכת ומכנסת בקיץ כל מה שמוצאת חטין ושעורין ועדשין. ולמה היא עושה כן שאומרת שמא יגזור עלי הקב"ה חיים ויהיה לי מוכן לאכול. אמר רשב"י וכו'. ומבלי האריך בהערות יראה בעיני שדקדקו בכתוב איך שנה מסדר הזמנים שאמר תחלה בקיץ ואח"כ בקציר. כי הקציר קודם לקיץ. והוא מבואר ממ"ש הכתוב עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף. שזרע וקציר אמר על שני זמנים. על תחלת ימי החורף שהוא זמן זריעה אחר הסוכות. ועל תחלת ימי הקיץ שהוא זמן הקציר אחר הפסח ואח"כ קיץ וחורף שהם סופי הזמנים האלו. ובפי' אמר עבר קציר כלה קיץ ועוד שבחלוקה הראשונה אמר תכין בלשון עתיד ובשניה אמר אגרה לשון עבר. ועוד למה תחלה אמר לחמה ולבסוף מאכלה. וגם מה הוא כנוי של לחמה ומאכלה.. ושנוי לשון הכנה ללשון אגרה. ליישב כל זה אמרו מה ראה שלמה ללמד לעצל מן הנמלה. כלומר הסתכל במה שאמר לך אל נמלה עצל כאלו הוא רוצה ללמד איזה למוד לעצל ומתרשל והרי הוא אומר בגזרה ראה דרכיה וחכם לומר שכשיראה דרכיה יתחכם. ונמצא שאין זה להוציא העצלות אלא להוציא אף העפשות. וא"כ מה ראה ללמד לעצל מן הנמלה. לא היל"ל אלא לך אל נמלה פתי או כסיל או טפש וכיוצא. שאז יצדק ראה דרכיה וחכם. ע"כ פירש כי באמת הוא מלמד לעצל ממש לצאת מעצלותו ולהיות זריז ומהיר לעבודת קונו ולהרבות מצות ומ"ט וזה נלמד מן הנמלה. כי נמצאו בה ג' ענינים מורים על חריצותה והשתדלותה על מה שהוא לתועלתה. הא' בטוב השכלתה לסדר עניניה באופן תהיה בהם העמדה וקיום. כי מהג' בתים אשר לה אינה מכנסת אלא באמצעו כדי שלא יפסד. והב' ההתמדה כי עם היות שכבר אספה בזמן הקציר כל מה שיצטרך לה כי אין כל מאכלה אלא חטה ומחצה. עכ"פ היא מתמדת עוד להכין בזמן הקיץ. וזה הוא שדייק בעל המאמר במאמרו והיא הולכת ומכנסת מקיץ וכו'. להורות על התמדת הזמן שהחדוש הוא מה שמכנסת והולכת עוד בזמן הקיץ הבא אחר הקציר. הג' הפלגת הרבוי שהעיד רשב"י ע"ה שנמצאו בבור שלה ג' מאות כור. שהם ג' דברים המורים על היות הדבר נעשה בעצם ולא במקרה כנודע. והיא כונת הכתוב אתה העצל לך אל הנמלה ללמוד מחריצותה וזריזותה. כי הלא היא תכין. תתן אופן הכנה דהיינו שהיא מעותדת ומתמדת לעשות באופן שימצא הלחם מוכן ומזומן בלי רקב ועפוש. ועושה כן גם בקיץ שהוא סמוך לסוף השנה אעפ"י שהיא כבר אגרה ואספה בזמן הקציר מאכלה. מה שהוא מאכל ראוי לה שיספיק לכל חייה חטה וחצי. אעפ"כ תכין עוד לחם מרובה ומשופע שהוא יותר ממאכלה. ואם כל כך זריזות והשתדלות יש בנמלה ב"ח צעיר כזה. גם אתה העצל למוד ממנה להיות זריז ומהיר להכין מצות מן העה"ז לעה"ב. ועתה הקשה מהו ראה דרכיה וחכם ירצה מעתה לפי דבריך יקשה להפך ממה שהקשינו לעיל מה ראה ללמד לעצל כי כיון שפירש הכל לעורר לב העצל להקיצו משנתו שיהיה זריז ולא יושב ובטל. ח"כ איך אמר ראה דרכי' וחכם שמורה היותו מצוה על ההתחכמות והידיעה ולאו בהכי קיימינן. ולא הול"ל אלא ראה דרכיה והזדרז או לשון כיוצא בזה. לכך אמרו רבנן ע"ה כי בא ללמד ענין נפלא שהוא עיקר ותכלית שהכל תלוי בו. כי לא יספיק ההשתדלות כי ייגע לריק וילד לבהלה כשלא יצטרף עמו נקיון הכפים ודרך ארץ שלא ליקח אלא מן המותר לו ולא ליגע בשל זולתו. כדרך שהנמלה בורחת מן הגזל. ולהנצל מזה צריך אתה להתחכם מאד כמו שנתחכמה אותה שהריחה בחטה שהיתה של חברתה. וע"כ אמר ראה דרכיה וחכם כמוה. ובאר הכתוב מה היא החכמה שיש בה כי היא תכין בקיץ לחמה. הלחם שהוא ודאי שלה שזוכה בו מן ההפקר ולא של אחרת כי היא בורחת מן הגזל באופן שצריך להזהר גם מסבה הזאת השנית שהיא העצלה: