בינה לעיתים – חלק ב – דרוש ו', קטע 26

פרק אין עומדין ת"ר מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך בא הגמון אחד ונתן לו שלום ולא החזיר לו שלום. המתין לו עד שסיים תפלתו. אמר לו ריקא והלא כתוב בתורתכם רק השמר לך ושמור נפשך מאד וכתיב ונשמרתם מאד לנפשותיכם. כשנתתי לך שלום למה לא החזרת לי שלום אם היית חותך ראשך בסייף מי היו תובע את דמך מידי אמר לו המתן עד שאפייסך בדברי' אמר לו אלו היית עומר לפני מלך ב"ו ובא חברך ונתן לך שלום היית מחזיר לו שלום אמר לו לאו ואם היית מחזיר לו מה היו עושין לך. אמר חותכין את ראשי בסייף א"ל והלא דברים ק"ו מה אתה שהיית עובד לפני מלך ב' שהיום כאן ומחר בקבר כך אני שהייתי עומד לפני ממ"ה הקב"ה שהוא חי וקיים לעולם עאכ"ו. מיד נתפייס אותו הגמון ונפטר אותו חסיד לביתו לשלום:

העלבון אשר יקבל איש מזולתו יגדל או יקטן ערכו כפי בחינת העולב וגדרו אצלו. כי עם היות ירגיש האדם מאד הצער אשר יגיע לו ממי שיהיה. מ"מ אין ספק יתפעל הרבה יותר כאשר יגיעהו איזה עלבון מאוהבו ורעו אשר כנפשו. ממה שיתפעל מעלבון יבא לו מאיש אחר אשר אין שום קרוב דעת ביניהם וזו היתה תרעומתו של איוב באמרו תעבוני כל מתי סודי וזה אהבתי נהפכו בי. והמשורר ע"ה התלונן מזה באמרו:

גם איש שלומי אשר בטחתי בו אוכל לחמי הגדיל עלי עקב. ואני משער בכונתו שנודע מדברי הראשונים ז"ל כי יהרוג א' את חברו. לא' מג' סבות. אם מפני התועלת כדי לקחת ממון הנרצח. או אחר שיתן לו ממון כדי שיהרגנו וכיוצא. ואם בשביל נקמה כי אויב הוא לו ויש לו שנאה עליו לאיזה סבה מן הסבות. ואם בשביל הכבוד שיצא שמו וידעו כי גדול כחו וכי יכול לו עד כי הכניע האחר תחתיו. ואולי על זה אמר איוב.

הטוב לך כי תעשוק כי תמאס יגיע כפיך ועל עצת רשעים הופעת. ירצה לא יתכן שאתה האל ית' הניעתך שום סבה מאלה להרע לי. כי על התועלת הטוב לך כי תעשוק. היתכן להאמין יגיע לך שום הטבה והנאת ממון לעשקני חלילה. ועל הנקמה כי תמאס יגיע כפיך. אפשר שיהי' לך שנאה במה שעמלת בו וגדלתו. עד שתרצה להנקם ממנו. ועל הכבוד המדומה אמר ועל עצת רשעים הופעת. וכי אתה הופעת על עצת רשעים הזדים הרודפים אחר ההבל המבקשים לקנות להם שם התפארות כח וגבורה. ועל כן אמר דוד ע"ה כי מאנה הנחם נפשו על אוהבו ורעו הקם עליו ומבקש את נפשו מבלי היו לו שום סבה מאלו הג'. כי לענין הנקמה איזה עלבון קבל ממנו. הנה הוא איש שלומי אשר בשלום יחדו נמתיק סוד. ומעולם לא עבר בינינו שום דבר גדול או קטן המעורר שנאה ומפיר חק השלום ורעות. ולענין הכבוד וההתפארות. הלא אני תמיד בוטח בו ועליו שמתי מבטחי. וזו ודאי הוראה מפורסמת היותי מכיר כי לו זרוע עם גבורה להצילני לעת המצטרך. והוא בלי ספק כבוד מפורסם אצלו. וחסרון כבוד לגבי דידי. כי חרפה היא לאיש גבור יבטח על אחר יעמוד על ימינו לתמכו. ובהפך זה אמר. בך בטחו ולא בושו. שלהיות הצעקה אצלך שתעזרם והיה בטחונם עליך אדון הגבורה. לא היו בושים ונחפרים מזה. שאלו היו בוטחים על זולתך היה לבושת וגם לחרפה. ולענין התועלת. אדרבא הוא אוכל לחמי ומתפרנס מנכסי. והוא מתהנה יותר בהיותנו יחד באהבה ואחוה. ועם כל אלה הגדיל עלי עקב. ומבקש רעתי. ודאי אין השכל סובלו. ואולם יותר ויותר תגדל אשמת העלבון אם יבא לאדם מאחד מבני משפחתו הקרובים אליו והקרוב קרוב קודם להיות חוטא ואשם יותר. וכ"ש בהיותו בן אביו או בן אמו אך עצמו ובשרו אם הכהו נפש ומת תחתיו רגזה ארץ ולא תוכל שאת. וההריגה הראשונה הנמצאת בעולם. היתה בין אחים כי קם קין על הבל אחיו. והוכיחו השי"ת על פניו באמרו אי הבל אחיך. כאלו יאמר איה איפו חק האחוה אשר תחייב אהבה וחשק חיי האח. ולא ליטול חייו מן העולם. ובטענה זו מנע יהודה ע"ה את אחיו מלהרוג את יוסף באמרו לכו ונמכרנו לישמעאלים וידינו אל תהי בו כי אחינו בשרנו הוא וישמעו אחיו. ויש לדייק מלת לכו ולמה אמרו וידינו אל תהי בו ולא פירשו בהדיא לא נכהו או לא נהרגהו או לא נשפוך את דמו וכיוצא. כי ידינו אל תהי בו משמע אפי' מגע יד של כלום. והרי מכירתם אותו לישמעאלים מגע יד גדול הוא. שהרי אמר וימשכו ויעלו את יוסף וימכרו וגו':

האמנם מעת עמדי על דעתי הקלושה. אשר עמדו לפני כמה קושיות ותמיהות גדולות בענין מכירת יוסף לא אאריך בספורם. כלם נתיישבו אצלי במה ששערתי מהכרח הכתוב האומר ויעברו אנשים מדינים סוחרים וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור וימכר את יוסף לישמעאלים בעשרים כסף וגו'. שמעולם לא נמצא שהאחים הם עצמם היו המוכרים את יוסף לישמעאלים אלא שהמדינים עברו דרך שם. ואולי שמעו קול צעקת יוסף ונגשו אל הבור וכשראוהו העלוהו משם ומכרוהו לישמעאלים על תנאי שיוליכוהו למצרים מקום אשר אין שום עבד יוצא משם למען לא יוודע הדבר. ועלז לבי כי הוגד לי שהרב רבינו בחיי ז"ל סובר כן. ואליו נלוו מפרשים אחרים. ולא נאריך ביישוב כל הפסוקים לפי דרך זה. רק אומר כי כל מה שראינו נתייחסה המכירה אל האחים הוא כי להיותם הם סבה עצמית אליה לפיכך היא תלויה בם. כי כל דבר יקרא על שם סבתו. ועל האופן הזה תתלה המכירה ג"כ אליו ית' לומר שהוא מכר את יוסף. לאשר בחכמתו סבב וגלגל הדברים. והוא מאמר יוסף ע"ה לאחיו לא אתם מכרתם אותי הנה כי האלהים וגו':

ועתה נראה כי זה הפסוק שאנו בו יפרש הענין על מתכונתו כפי כונתנו באמרו לכו ונמכרנו וגו'. ירצה איעצה נא עצה נכונה בהמצאה יפה שנקח נקמתנו מיוסף ונוכל לומר שאנחנו מכרנוהו לעבד לישמעאלים אך לא בפועל ממש שנמכרנו א אנחנו בעצמנו בידים כי זה לא יתכן וידינו אל תהי בו להיות אנחנו המוכרים אחרי היותו אחינו בשרינו ואיך נערב אל לבנו להפר כל כך ברית האחוה למכרו בידינו. אבל מה שיאות לעשות הוא לכו מכאן ולא נתעכב פה אצל הבור וסביבותיו או קרוב לו. כי בעודנו סביביו לא יגש שום אדם להעלותו ולמכרו. כי יפחד ממנו. אבל כשנלך מכאן פשיטא שיעברו כמה עוברי דרכים ויעלוהו וממילא ימכרוהו לאלו הישמעאלים. אשר מדרכם הוא לקנות עבדים. ובזה נמצא שאנחנו נמכרנו לישמעאלים בהיותנו סבה ראשונה למכירה זו. ונרויח שלא תהי בו ידינו ולא נגדיל כ"כ האשמה בהיותו אחינו בשרנו. וכאשר חשב ויעץ כן היה. כי כששמעו אחיו דבריו וקבלום ועשו כן שהלכו להם. עברו אנשים מדינים וגו'. מעתה נדון אנחנו ק"ו ונאמר אם שפיכות דם האדם באדם. יגדל ויכבד עונשה. כפי ערך הקורבה אשר להורג עם הנהרג. מה יהיה בהיות האדם הוא השופך את דמו. אשר הוא קרוב אצל עצמו. ואין לו קרוב ממנו. ומה גם ברצח בעצמותיו הממית את עצמו ע"י חטאים ועונות. ק"ו בן בנו של ק"ו תגדל אשמתו ואין קצה לענשו. כי נקרא חלל ומת בחייו. כאשר הוכיחו ז"ל מפסוק ואתה חלל רשע. ומפ' יומת המת. והמשורר ע"ה אמר לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה. כלומר איני מהכת שיאמר עלי היותי מת כשאני חי. מחמת העבירות חלילה. כי אדרבא אני תמיד מספר מעשיו ית' להודות את שמו. וא"כ ודאי כל אדם לבו יחיל בקרבו. פן בעונותיו נעשה רוצח והורג את נפשו וגם דמו הנה נדרש מיוצר נשמתו. וגדולה מזאת אמר ההגמון בברייתא שהבאנו. אשר כפי דבריו היה בקי בדברי תורה. ולמה הוצרך להביא שני פסוקים. ועוד מה לו לטעון מי היה תובע את דמך מידי. דמשמע שאין כאן שום נזק אלא לבלתי היות שם תובע את דמו. הרי דעדיפא מינה היה לו לומר אם הייתי חותך את ראשך הקב"ה היה תובע את דמך מידך או היה מעניש אותך וכיוצא. אם לא שנדחוק דלדיוקא איכוון כלומר לא יהיה הדם נדרש מידי אלא מידך וזה רחוק ממשמעותו. ומה הכונה בתשובת החסיד ע"ה עד שאפייסך בדברים. ולא הספיק לו לומר המתן עד שאפייסך או כל עיקר לא יאמר דברים אלו כלל. אלא יערוך לפניו מיד משלו וממילא יהיה מפוייס כי לא נראה כאן סימנים שהיה רוצה לברוח קודם שישמע תשובתו עד שהוצרך לומר המתן. וכן מה שאמר מיד נתפייס. שנראה היות מלת מיד ללא צורך:

ונאמר כי כבר נודע מה שהוא מחלוקת הפוסקים המובהקים ז"ל בענין העבירות שנאמר עליהן יעבור ואל יהרג. אם ירצה האדם לסכן את נפשו ולהמסר למיתה למען לא יעבור מה יהיה הדין. דלהרמב"ם ז"ל וסיעתו לא הותר לו. ולתוספות והרא"ש ז"ל וזולתם מדת חסידות היא. וכבר הוסכם שאם הוא בפרהסיא בפני עשרה מישראל ורוצה האנס להעבירו על דת. צריך לקדש את ה' ויהרג ואל יעבור והנה ההגמון היה סובר דכל דליכא פרהסיא אין להסתכן כלל. וחשב כי על זה באו שני כתובים בתור' על ענין א'. שהם רק השמר לך וגם ונשמרתם מאד. דבחד מינייהו הוה מוקמינן ליה לדברי הרשות. ואייתר אידך לאסור ההסתכן אפילו לדבר מצוה, וא"כ לא היה לך להסתכן בנפשך לבלתי החזיר לי שלום. ואפי' אם חשבת שהייתי מתכוין להעבירך על דתך. הרי לא היה זה בפרהסיא ובפני שום אדם מישראל. תדע שאם הייתי חותך את ראשך לא היה כאן שום אחד מאחיך אנשי גאולתך שיבקש את דמך מידי. וכיון שלא נמצא פה שום יהודי. למה עברת על התורה ועשית איסור להסתכן. וכשראה אותו החסיד שאותו ההגמון היה עושה את עצמו חכם ומשכיל להקשות בחלוקי דינין. ולעשות החסיד טועה בדבר פשוט מן התורה. רצה לשלם לו גמולו ואמר לו אתה חכם בעיניך ובקי בדינים ואין אתה אלא טפש. הלא תראה כי להשיבך לא אצטרך להעמיק בהמצאות דקות מיוסדות על אדני שרשי הדינים ממדת חסידות. כי כן היתה סברת החסיד שעל כן נקרא בשם זה. כי אתה גס כל כך עד שאוכל לפייסך ולהשתיקך אפילו בדברים בעלמא במשל הדיוט חלוש וקלוש ואדחך בקש. ואתה לא תרגיש בו שום חולשה. עם היות היה מקום להשיב שאינו דומה לנמשל על פי דרך ההגמון. כי שם המלך לא צוה כלום שלא יסתכן שום אדם בשביל כבוד המלך. וגם שם אין סכנה שהאחר יהרוג את זה בשביל שלא החזיר לו שלום ועוד תשובות אחרות. וכן היה כשערך לפניו המשל הזה ההמוני היה מפתיות ההגמון. שנשאר מפוייס תכף ומיד לא חלי ולא מרגיש שום דוחק בו ממה שהיה יכול לדחות. ונמצינו למדים לעניננו לכ"ע. כי המסתכן. בנפשו בעברו על מצות ה' בחפצו ורצונו. רוצח הוא. והוא יתברך ידרוש מעמו. ע"כ בנושא שלנו אחר שסיים הודעת סדר עריפות העגלה על ההרוג הנמצא ולא נודע מי הכהו. חתם באמרו:

ואתה תבער הדם הנקי מקרבך כי תעשה הישר בעיני ה'. יאמר כל זה אמרתי על הכלל ואמנם אתה האיש הפרטי. מכל אישי ישראל עליך מוטל להזהר לבער הדם שהוא נקי מקרב עצמך שלא תהיה אתה שופך את דמך והורג את עצמך. ובמה תבערנו ותנצל מזה. בשתעשה הישר בעיני ה' ותשמור מצותיו. כי בזה אתה מקיים את חייך ואינך שופך את דמך ותמצא חיים עד העולם. אך אם ח"ו נתלכלך בעבירות ויודע בעצמו היות בידו עון אשר חטא. כמה וכמה יש לו לדאוג לא בלבד על עצמות העונש המעותד לבא עליו מצד קשיו. אלא על שהיותו הוא גורם ומביא העונש על עצמו. נחשב לו לעון אחר. ובזה אני מבין משנת בן עזאי ע"ה. שאמר הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה. וכבר ידעת כמה פירושים נאמרו על זה. ובפרט באמרו ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה. כי עם היות ששכר עבירה אמר על העונש כאשר הוסכם מרוב המחברים מכל מקום כמעט הוא משולל הבנה. ואגב ארחין אדייק שאם אמרו שמצוה גוררת מצוה וכן בעבירה. הכונה היא לומר שמצוה זו שעושה אותה עכשיו תביאהו ותגרום שיעשה עוד אחר כך מצוה אחרת. אם כן נראה שהיה לו לומר תגרור מצוה בלשון עתיד. לא גוררת שהוא להווה. אבל עם האמור יובן. כי כמו שהחוטא יחשב לו עון. העונש הבא עליו על חטא. שהוא כרוצח והורג את עצמו. כן הצדיק העוסק במצות. כיון שהוא גרם שתתהנה נפשו משכר מצותיו ומפרי מעלליו יאכל. נחשב זה לו לזכות פרטי כגומל חסד עם נפשו. על הדרך שהיה אומר הלל ע"ה במדרש שבכל יום היה הולך לביתו למגמל חסדא עם אכסנאי דאית ליה בגו ביתיה. דהיינו נפשו שהיה הולך לאכול לזון את נפשו. ואם זה הוא במזון החמרי. כל שכן השכר שהוא מסבב להביא ע"י פועל המצות. אשר על שני החלוקים יחד אמר המלך החכם ע"ה גומל נפשו איש חסד ועוכר שארו אכזרי. והוא מבואר מאליו. והוא מאמר בן עזאי ע"ה הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה. כל זה בזריזות גדול. וזה לפי שיש לך לדעת שבשעה שאתה עושה המצוה אינה מצוה יחידית היא לבדה. אלא בההיא שעתא גופא היא גוררת ומושכת עמה מצוה אחרת נעשית יחד בעשיית המצוה. וכן העבירה היא גוררת עמה עבירה אחרת מתאחזת ונמשכת יחד עם מעשה העבירה. ובאר הענין בשתיהם והוא שכר מצוה מצוה. מה שאמרתי שהמצוה גוררת בעת עשייתה מצוה אחרת. היינו משום דודאי בעשותו המצוה הוא מביא על עצמו שכר טוב. כי הוא ית' ויתעלה בחסדו גמולו ישלם לו. ושכר זה של המצוה שהוא מביא יחשב לו למצוה אחרת של ג"ח. וכיוצא בזה בעשותו העבירה. ודאי הוא גורם לעצמו עונש פרטי. וזה העונש אשר הוא לו שחובל בעצמו כאלו חבל באחרים. וא"כ שכר עבירה דנקט זה הלשון על העונש של עבירה. הוא עצמו עבירה. ויפה יצדק לומר שמצוה גוררת מצוה וכו'. באופן שבדין ומשפט יש לנו לומר פחדו בציון חטאים. בפחד כפול ומכופל על השנות והכפל האשמה בכל חטא וחטא. וצדק בהשפטו רבי יוסי הגלילי ע"ה כשפירש הפסוק הבא בפרשתנו מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו וגו'. שמדבר על הירא מעבירות שבידו כאשר בא במשנה פ' משוח מלחמה. דתנן התם:

ויספו השוטרים לדבר אל העם וגו'. רבי עקיבא אומר הירא ורך הלבב כמשמעו שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה. רבי יוסי הגלילי אומר הירא ורך הלבב זה הוא המתיירא מן העבירות שבידו לפיכך תלתה לו התורה את כל אלה שיחזור בגללן. וראיתי לרב המובהק מוהרא"ם זלה"ה בפירושו על רש"י ז"ל כתב וזה לשונו. פירש רבי יוסי הגלילי סבר דמאחר דאין מיתה בלא חטא אין לו לירא שמא ימות אלא כשהוא בעל עבירות. ולפיכך פירש הירא ורך הלבב מעבירות שבידו וכו'. עד ופירש ולא ימס את לבב אחיו כלבבו. שהשומעים שהוא מתיירא שמא יהרג. לא ידעו שזה מפני שהוא בעל עבירות ירא שמא עונותיו ילכדונו. אבל הם שאין להם עונות אין להם לחוש שאין מיתה בלא עון. אלא יחשבו שהוא מאותן שאינם בעלי עבירות ואפ"ה ירא וייראו גם הם כמותו עכ"ל. נראה שהוקשה לו ז"ל. מה שהוא מבואר הקושי מיד בסברת רבי יוסי הגלילי שאם הירא הוא מהעבירות. איך נתנה התורה הטעם שלא ימס את לבב אחיו כלבבו. הרי אין מקום ליראה אלא למי שיש בידו עבירות. אבל מי שאינו בעל עבירה. למה ירא כיון שאין מיתה בלא חטא. וכבר היינו יכולים לתרץ זה לכאורה שהכונה לומר אלו לא היה הכרוז מכריז שכל המתיירא מעבירות יחזור ימשך מזה שכמו שהבעל עבירה עצמו מתירא מחטאו כן האחרים עם שאין בידם עבירה יתיראו לומר שמא יש בינינו בעלי עבירות. ובהיותנו כלנו יחד נסתכן אנחנו בעבורם. ע"ד שגרם עכן נפילת ישראל בעי. אבל כשיצא הכרוז שיחזרו החוטאים בכלל אשר בנה אשר נטע וכו' בזה לא יתייראו עוד הנשארים. כי יאמרו אין עוד בינינו מי שיפחד מחטאתיו שנדאג אנחנו מחמתו. והרב ז"ל בחר לתרץ בזה כי יראת האחרים תהיה במה שלא יתלו יראת הירא לעבירות שבידו אלא למורך לבב מן המלחמה ויבואו לירא גם הם כמותו. ולפי טעמו ז"ל יראה דלר"י לא יצא כרוז זה אלא דוקא למתיירא מהעבירות. אבל לא למי שירא ממש מן המלחמה כיון שהוצרך לפרש טעם לא ימס על מה שלא ידעו השומעים סבת היראה:

ואני תמה א"כ מה הועילה התורה בהחזיר הירא מחמת העבירה. אחר שישאר שם מי שהוא ירא ממש מן המלחמה. שאם אפי' הירא מהעבירה ימס את לבב אחיו מפני דמיונו הכוזב בחשבו היות יראתו שלא מחמת עבירה. כל שכן כשהוא אמת שאין יראתו מהעבירה. וכי תימא כיון שאין מיתה בלא חטא לא ימצא מי שמתיירא אלא מחמת עבירה. אם כן גם השומעים לא יעלה מעולם על דעתם שזה הירא הוא מאותם שאינם בעלי עבירות. עד שיפחדו גם הם כמוהו. ואם נאמר שאלמלא הכרוז לא יהיו הכל יודעים שאין לירא אלא מהעבירות. ולפיכך יחשבו השומעים שזה ירא מחמת המלחמה. אבל עתה שהכרוז אומר מי הירא מהעבירות שבידו. מכאן ידעו כי לאשר אין מיתה בלא חטא. אין מקום לירא אלא כשיש בידו עבירה. א"כ למאי נפקא מינה הוצרך להכריז שהירא מהעבירה יחזור לביתו כדי שלא ימס. הרי אפי' ישאר שם ולא ישוב יספיק שיכריז שידעו הכל שאין מיתה בלא חטא ושלכן אין שום צד להיות ירא אלא מעבירות שבידו. ולפ"ז אעפ"י שיהיה שם ביניהם היראה. ידמו השומעים שמפני העבירות הוא ירא ולא מהמלחמה ולא ימס לבב אחיו:

אמנם עוד אשוב אתפלא על עוצם חכמתו ועל הפלגת בקיאותו ז"ל מי הכניסו בכל תגר זה. כי פשר זה הדבר מבואר בסוגית הגמ' דקאמר מאן תנא דתנא להא דת"ר שמע קול קרנות והרתיע הגפת תריסין והרתיע צחצוח חרבות ומים שותתים לו על ברכיו חוזר כמאן לימא כר"ע הוא ולא כר"י הגלילי. בהא אפינו ר"י הגלילי מודה משום דכתיב ולא ימס את לבב אחיו כלבבו. אלמא לר"י יש יראה ג"כ למי שאינו בעל עבירות מפחד המלחמה עצמה ואתי קרא דלא ימס את לבב אחיו כפשוטו דמיניה מוכח דמודה ר"י לר"ע בהא. ומה שיש לי בזה מהקושי הוא. כי מאחר שכרוז זה של הירא הוא כולל בין למתיירא מעבירות ובין למתיירא מחמת המלחמה עצמה. א"כ למה הוצרכה התורה לתלות לו ג' ההכרזות כדי שיחזור בגללן. דהיינו כדפי' רש"י ז"ל שלא יתבייש לומר מעבירות שבידו הוא ירא וחוזר. הרי בזה הכרוז עצמו יש לתלות שאינו ירא מעבירות אלא מחמת המלחמה. ושמא נדחוק דמ"מ גם בשחוזר מיראת קשרי המלחמה. יהי' נו לבשת וגם לחרפה ולפיכך צריך לתלות בג' הראשונות. א"כ רצתה תורה שיהי' מקום לתלות לסבות רבות אחרות ולא לסבה אחת לבד זולתה. כי אז תהיינה שתיהן שקולות ומה גם בהיותן ממין א' שהיא היראה. וכך יבואו לתלות בזו כמו בזו. ואין כל זה מרווח. ואפשר לי לומר בשנעמוד על עיקר סברת ר"י מי הכריחו להוציא הכתוב מפשוטו. ולהעמיס עליו מה שאין במשמעותו ומה הוצרך לחזור ולו' הירא ורך הלבב זה המתיירא וכו' הרי כבר אמר ר"ע הירא ורך הלבב זה כמשמעו וכו'. ויספיק שיאמר ר' יוסי אומר זה המתיירא וכו'. ופשיטא שחוזר אל הירא ורך הלבב שאמר רבי עקיבא. אך יראה כי הוא ע"ה הרגיש אם הדברים ככתבן שחששה התורה שמא יראתו של זה תכניס מורך בלב האחרים. האיך תקנה זה בכרוז שהיראה יחזור לביתו. הרי עכשו גם כן בשמעם כרוז זה ורואים שרבים שבים לביתם מפני יראת המלחמה. גם הנשארים לא יבצר מהיות להם סבה לומר הלא אלו שבו אחור מפני היראה ואיך לא נירא גם אנחנו. ועם היות שאינו דומה כשהירא הוא שם בשעת המלחמה. מ"מ סוף סוף עדיין יש שם גרמת היראה ואם אינו כ"כ גדול. ואגב אורחיה נדייק כפל הירא ורך הלבב וגם לשון הכתוב שתחלה אמר ודברו השוטרים אל העם לאמר וגו'. ולבסוף אמר ויספו השוטרים לדבר אל העם ואמרו וגו'. וצריך להבין שנוי זה. ע"כ אמר רבי יוסי הגלילי הירא ורך הלבב זה המתיירא וכו'. ירצה אם כדבריך ר"ע שהדברים כמשמען שאין כאן אלא יראת המלחמה למה כפל. אלא כיון שאמר הירא ורך הלבב מורה שהם שני ענינים האחד משמעותו כדאמרת. והאחד מכח היתור והכפל הוא המתיירא מן העבירות שבידו ויהיה הירא נאמר על היראה האמתית מפני העון. ורך הלבב כפשוטו שנכנס מורך בלבו מפני קשרי המלחמה. והנה כל אחד מאלו אם יבינו השומעים שחוזרים בעבורה יש קפידא בדבר. אם הוא מהעבירה יהיה לבוז לבושת ולחרפה. ואם מפחד המלחמה. עדיין ישאיר מורך בלב האנשים בשביל חזרתו מפני הפחד. לפיכך תלתה לו תורה באלו השלש שיאמרו שחזר בגללן ולא שהוא ירא מהעבירה או רך הלבב מהמלחמה. נמצא שאלו ההכרזות הראשונות אינן מכוונות לעצמן. אלא לתת מקום להכרזה האחרונה. ולפיכך אמר תחלה ודברו השוטרים אל העם ההכרזות האלו. אבל אין זה תכלית הדבור אלא כדי לומר אח"כ ענין אחר. והוא מי האיש הירא וכשבא להכרזה זו אמר ויספו השוטרים לדבר אל העם ואמרו וגו'. שדבור זה הוא מה שיאמרו לתכלית אמירתו עצמה. נמצינו למדים כמה ראוי לאדם להיות ירא וחרד על עונותיו לאשר הוא גורם מיתה לעצמו כי אין מיתה בלא חטא. ואמנם תקנתו בידו להנצל מהם ע"פ דבריהם ז"ל פ' אין בין המודר: