בינה לעיתים – חלק ב – דרוש ו', קטע 25

אשרי איש ירא את ה'. אשרי איש ולא אשה אמר רב עמרם אמר רב אשרי שעושה תשובה כשהוא איש. וטעם דקדוקם זה כאן בזה הפסוק. ולא בפסוק אשרי האיש שהביאו קודם. מלבד מה שכתבתי במקום אחר. יראה לי שהוא ממ"ש אשרי האיש אשר לא הלך וכו'. כי במלת אשר הורה שעיקר הסיבה שאמר עליו היותו מאושר. הוא יען אשר לא הלך וגו'. ומלת האיש לא באה בדקדוק לשלול זולתו. אלא הכונה. אשרי האיש כשיש לו תנאי עצמי לזה. שלא הלך וכו'. אבל כאן שאמר אשרי איש ירא את ה' ולא אמר אשרי האיש אשר ירא ה' משמעותו הוא להפך שאין אמרו ירא את ה' היא הגזרה והסבה שעליה יסד טעם היותו מאושר. אלא אדרבא רצונו יהיה מאושר הירא ה'. בהיותו איש. ונמצאת מלת איש שוללת ואתיא לדיוקא. וע"ז אמר איש ולא אשה והשיב אה"נ דמלת איש באה להטיל תנאי על הירא ה'. אבל לא לשלול אשה. לומר שעושה תשובה בזמן שהוא איש בבחרותו ואינו ממתין עד זקנתו כשתשש כחו ובכלל אמרו כשהוא איש נכלל ג"כ מה שהוא עיקר גדול בתשובה להתעורר האדם לעשותו מעצמו מבלי תצטרך שום סבה חיצונית לעוררו מצד הדרשנים או זולתם. כי בהיותו מתעורר ע"י אחרים הנה הוא בגדר נקבה מקבלת ומשפעת. אבל בהתקוממו מעצמו מטוב שכלו. הרי הוא בגדר איש זכר בלתי מקבל. אדרבא שכלו השפיע שפע שלמות על עצמו. וזה הוא שעושה תשובה כשהוא איש כי גבר שכלו ועמד טעמו בו ולא היה אשה מלומד מאחרים. ופשוטו במקומו שחוזר כשהוא איש בתקפו וגבורתו בהיות הימים ימי בכורי זמנו. כמאמר שלמה:

וזכור את בוראך בימי בחורותיך עד אשר לא יבואו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ. ואני מדייק שאם אמרו והגיעו שנים הוא כפשוטו נמשך למ"ש עד אשר לא יבואו וגו' דהיינו קודם שיגיעו השנים אשר תאמר וגו'. שהם ימי הזקנה. אם כן תהיה מלת והגיעו יתרון גמור לבלי צורך. ולא היל"ל אלא עד אשר לא יבואו ימי הרעה והשנים אשר תאמר וגו' ואצלי הכונה להפליג בשכר הזריז במלאכתו לזכור אח בוראו יתברך בימי בחרותו כי יזכה לאריכות ימים לזקנה ושיבה נמשכת לשנים הרבה. ויהי שבע מהם כל כך. עד שהוא בעצמו לא יחוש ולא יחפוץ עוד בשנים יתרות. ע"ד והריקותי עליכם ברכה עד שיבלו שפתותיכם מלומר די. והוא אמרו זכור את בוראך בקדימת וראשית זמנך בימי בחורותך קודם שיבואו ימי הרעה שלא תמתין לסוף הימים. ותזכה בזה שעל ידי כך לא תמות בקצר שנים בחצי ימיך. אלא יגיעו אליך השנים ברבוי והתמדה עד גבול שתהיה שבע ימים ותאמר שאינך חפץ עוד בהם. כי חיית מה שיספיק לך ורצונך בנפשך שתדבק עם יוצרה כדבקות החלק עם הכל. ואני מדייק עוד מלת עד אשר לא יבואו. כי מלבד שלא היה צריך לומר זה כלל. כי ודאי כיון שכבר הזכיר את הבורא בימי הבחרות ממילא נשמע שהוא קודם בא ימי הרעה. שאם ימתין עד אותו הזמן. אינו זוכר בימי הבחרות יש עוד מהאריכות שבמקום ג' תיבות אלו עד אשר לא. היה מספיק לומר בקצור טרם יבואו וגו'. ע"ד תנו לה' אלהיכם כבוד טרם יחשיך וגו'. אבל ירצה להורות על תוקף וחוזק ההשתדלות שצריך לעשות האדם בזכירת בוראו יתברך. כי אזהירך תזכור את בוראך בימי בחורותיך בכ"כ חריצות נמרץ ושקידה מתמדת שישאר הדבר אצלך בקנין גמור ובטבע חזק. עד אשר לא יבואו ימי הרעה עד גדר שלא יבואו אצלך עוד ימים שתעשה בהם שום רעה. ואדרבא בהפך זה יגיעו שנים אשר תאמר שאין לך בהם שום חפץ ורצון ונטיה אל המוחשות והדברי' הגשמים כי כבר אתה מוטבע ומורגל בבטול היצר והחפץ מזמן הבחרות ושוב אינו תאב וחפץ עוד שום דבר. ואיך שיהיה ראינו מכל שנות האדם העיקר מה שהוזהר על עבודת קונו יתברך הוא בראשיתם בזמן הבחרות. וגם בימי החודש נתייחד היום הראשון שבו להיות קדש לה'. ואפילו בכל יום ויום בפני עצמו נתעלתה התחלתו בראשית היום בהשכמת הבקר להתגבר אז כארי לקום בבקר לעבודתו יתברך והתפלה באותה שעה היא נרצית ומקובלת מאד. ובפ"ק דברכות:

א"ר יוחנן בשעה שהקב"ה בא בב"ה ולא מצא בה עשרה מיד הוא כועס שנאמר מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה. ונתקשיתי בזה איך אמר שבבוא השי"ת ולא מצא עשרה הוא כועס והרי אמרו למעלה בשם רבי יצחק מנין לעשרה שמתפללים ששכינה עמהם שנא' אלהים נצב בעדת אל ומנין לשלשה שיושבין בדין ששכינה עמהם שנאמר בקרב אלהים ישפוט. והוינן בה וכי מאחר דאפילו תלתא עשרה מיבעיא. עשרה קדמה שכינה ואתיא. שלשה עד דיתבי. ופירש רש"י ז"ל קדמה שכינה ואתיא קודם שיהיו כל העשרה. הרי אם כן שתמיד השכינה באה קודם שיהיו עשרה ואיך אמר ר"י שכועס כשאינו מוצא עשרה הרי א"א שימצא עשרה כי לעולם הוא בא קודם בואם. ולא יעלה על לב לומר יחלוק רבי יוחנן אדרבי יצחק. דלא הוה שתיק בגמ' מלומר כאן ופליג אדר' יצחק או בההיא דרבי יצחק ופליג אדרבי יוחנן. דהכי ארחיה בגמ'. ותו דר' יצחק מקרא מוכח לה. ואי לאו רש"י היינו יכולים לפרש דבתלתא לא אתי עד דיתבי היינו שאפי' אחרי היות שם שלשתם. אין השכינה באה אלא בהיותם יושבים ודנין. כאמרו ישפוט דהיינו בשעת המשפט כדפי' הוא ז"ל. אבל בעשרה המתפללים קדמא ואתיא. שמיד כשנקבצו העשרה. היא קודמת לכל אע"פ שאינם עדיין מתפללין. שקבוצם ממשיך השראת השכינה. וזה הוא נצב בעדת אל. שעם העדה עצמה שהם עשרה ה' נצב מצד היותם עדה קודם שיתפללו. ולפיכך בשעה שבא לב"ה לא אמר סתם כשבא אלא בשעה שבא. דהיינו באותה השעה הרצויה והראויה אשר בה הוא ית' רגיל לבא לב"ה לקבל אז תשובת הצבור ולהעתר להם. היא שעת הבקר ראשית היום בהשכמה. ואינו מוצא שם עשרה הוא כועס. אך לפי שטת רש"י שהוא בא קודם שיהיו שם כל העשרה הוא אצלי קושי עצום ולא מצאתי מי שנתעורר בזה. (חנני אלהים אחר זמן רב ראיתי להרשב"א ז"ל סימן נ' בתשובותיו נשאל על קושי זה וכמעט בכלל דבריו ז"ל דבריי. ברוך פוקח עורים. ע"כ הגה"ה). האמנם עם היות הנחה זו מאומתת בלי שום ספק ממה שיחוייב ההשתדלות על טוב ההתחלה מ"מ צריך לצרף לזה לדבר קיים ועצמי. כי לא יספיק להשגת האושר. מה שיהיה ראשית והתחלה לדברים אבל יצטרך עכ"פ להמשיך בהם ההתמדה ולבקש לבא עד קצן ותכליתן לתת להם גמר טוב ומושלם. ותהיה הבנת הפ' הא' שהבאנו מקהלת. טוב אחרית דבר מראשיתו. כפשוטו שאחרית ותכלית הדבר הוא יותר טוב מראשיתו כי בהיות לו ראשית טוב ומחוסר האחרית. היה כלא היה. וקדמונינו ז"ל דקדקו על פסוק:

כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות למען תחיו ורביתם. ובאתם וירשתם וגו'. כי מלת כל תורה מצות רבות. ואיך אמר אח"כ המצוה שהוא לשון פרטי. היל"ל כל המצות. ופירשו בו המחחיל במצוה אומרים לו גמור וע"פ דרכם אני אומר שעל שני החלקים אשר אמרנו הוא מזהיר. על הגמר ועל ההתחלה. כי כאשר הפסוק מצוה על גמר המצוה והשלמתה כן בא להזהיר ולצוות על התחלתה. כי הנה יאמר אדם אם אין המצוה נקראת אלא על שם גומרה. למה זה ישתדל שום אדם להתחיל שום מצוה. אא"כ ידע בלי ספק שיגמרנה. כי אם לא יוכל לגמרה לאו כלום היא. ואין לו שכר בעמלו כי הגומר אותה יקח הכל. לכן רוצה ה' להשים בלבנו להשתדל להתחיל במצות ולעשות בה החלק הבא מידינו כי עם שהא' לא יגמור אותה אלא האחר גם לו יהיה שכר כי לא נאמרו הדברים אלא במי שיכול לגמרה ומתרשל בה. וזה כנשדייק שנוי שבא בפ' מלשון יחיד במלת מצוך. ללשון רבים שאמר מיד תשמרון לעשות למען תחיון. אבל יאמר אם המצוה אשר אנכי מצוך לך היחיד לעשות אותה. לא תוכל לגמרה לבדך אלא תתקיים כלה בינך ואחר. באופן שתהיו שנים או יותר בעשייתה. והיינו תשמרון לעשות הלה שכרכם אתכם כי כלם תחיו ורביתם וגו' כי לא באה המניעה משום אחד מכם לעשותה כלה אלא מקוצר האפשרות. ואני מבין עוד בכונתו במ"ש רבי חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר ונודע מה שהקשו בזה. ולי נראה כי היה מחסדו יתברך להגדיל שכר עמו ישראל ולשלם להם על מה שלא עשו כאלו עשאוהו. כי הנה יש בתורתנו הקדושה קצת מצות כוללות לכל האנשים כגון שמירת שבת וכל המועדים. וכמעט כל מצות ל"ת נכללו בו אנשים ונשים כהנים לוים וישראלים ויש עוד מהן שאין הכל שוין בהם. כגון כל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. ועוד מצות פרטיות לא נצטוו אלא לאשר הוא שייך בהן. דרך משל כבוד אב ואם. אין ליתום משניהם חלק במצוה זו. כל מצות המלך. אין מבוא אצלן להדיוט. ואשר נצטוו הכהנים. לא נכנסו בהם הישראלים. והקש על זה בענינים אחרים. אמנם נתחסד ה' עם ישראל כי לא בלבד בעשות המצות הכוללות וגם הפרטיות לכל מי' ששייך בה יקבלו שכר. אלא אפי' במצוה שאין לו חלק בה ולא הגיע הצווי עדיו יתהנה משכרה. וזה בהיותו עוסק בלמוד אותה המצוה. יהיה מכין עצמו ומכוין בדעתו באמת ובתמים שאילו היתה באו לידו היה מקיימה בכל כחו. כונה זו בלבד תספיק לתת לו שכר טוב. ונמצא שכל עוד שיתרבו המצות ותגדל אצל האדם התשוקה והחפץ בהתלהבות גדול לעשותן. יגדל שכרן כאלו עשאן כלן. וא"כ צדק לומר שלזכות את ישראל ולטובתם הרבה להם תורה ומצות. כי ע"י התורה המזהרת המצות כולן. מתרבה באדם החפץ והרצון. וזכותו הרבה מאד. וזה הוא שאמר הפסוק שלנו כל המצוה ירצה כל מין מצוה פרטי אשר לא צויתי לכלכם. אלא אנכי מצוך לך הפרטי. כגון שלוח הקן דלא שייכא אלא לאשר נזדמן לידו ענין זה ולא ליושב בביתו וכיוצא. הנה אנכי רוצה שכלכם תהיו אוחזים בה. ואם לא במעשה בפעל לפחות תשמרו לעשות. לא אמר תשמרו ותעשו אלא תשמרו לעשות. כלומר תשמרו בעצמכם ובלבבכם לעשות אותה אלו היתה באה לידכם אם הייתם שייכים בה. ובזו השמירה הלביית (כנודע מיסודם ז"ל. אין שמירה אלא בלב) יתן לכם שכר שתחיון ותרבון וגו'. ואשר אנכי אחזה עוד הודעה יקרה באה בדבריו ית' אלה היא כי אין סוף שלמות האדם במה שישתלם בעצמו ואין לזרים אתו ואין זה תכליתו העצמי. אבל צריך להדמות אליו ית'. אשר ברא עולמו בחסד וברחמים. לחלק משלמותו עם ברואיו. כן צריך האדם להשתדל בשלמות זולתו ולהדריך אחרים במהלך שבילי התורה והמצות. וזאת היתה לי אחת מכונת החכם ע"ה באמרו:

ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו. ופשוטו מבואר כי כאשר השי"ת רוצה וחפץ בדרכי האדם שדעתו נוחה מהם. אז הוא ית' עושה שגם אויביו של האדם. יהיו בשלום עמו ולא יזיקוהו. ולפי דרכנו יאמר כשדרכי האיש הם מודרכים ורוצים את ה'. דהיינו שהם מיושרים אל אהבתו ויראתו ית'. הנה לא יספיק בהיותו הוא בעצמו שלם בדרכיו ובמעשיו. אבל צריך שאיש זה גם אויביו של ה'. הם הרשעים משנאיו ית' ישים כל השתדלותו להשלימם עמו. שיהיו שלימים כמוהו. וישתתפו הוא והם להיות יחד זה עם זה בענין השגת השלמות. וזה הוא התכלית האמתי לביאת האדם לזה העולם. ע"כ אמר כל המצוה אשר באמת אני מצוה לך בפרטות לכל אחד ואחד שיעשה אותם כי כל אחד מצווה לעצמו. תשתדל שלא תהיה אתה לבדך העושה אותה. אבל שישתתפו עמך אחרים וכלכם תשמרוה לעשות. למען תחיון ורביתם. למען יהיו לכם חיים באמת. דבלאו הכי למה לכם חיים. ע"ד וכשאני לעצמי מה אני. ונכלל בזה מה שלמדונו ז"ל אינו דומה רבים העושים המצוה למועטים העושים אותה. ואולם עיקר דרשתם במקומה עומדת למכיוננו להזהיר שלא יספיק ההשתדלות על הראשית והתחלה. אבל צריך לשקוד על ההתמדה עד סוף ואחרית הדבר ולגמרו ולא נתרחק מכונה זו המשורר ע"ה באמרו. ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם תהלתו עומדת לעד. יאמר כאשר האיש הנלבב השכיל להטיב יכלכל דברו במשפט. שבראשית התעסקו בחכמ' ובהתחלת למודו שם לעיקר יראתו ית'. ועשה משני הדברים יחד שתוף גמור שלא תפרד היראה מן החכמה. אין ספק שזו הוראה עצומה היות כאן שכל טוב יקר ומעולה לכל עושיהם לשני הדברים האלה יראה וחכמה שיהיו משותפים ולא יתפרדו. אחר אשר ידע לפתוח בכי טוב. ולהתחיל בראשיתו בהדרכה מעולה וחשובה כזו. אפס כי לא תהיה תפארתו ותהלתו של השכל הזה בהתחלה שעשה בלבד. כי אם בזאת יתהלל. וזו היא תהלתו. כשהיראה הזו שנשתתפה אל למוד החכמה היא עומדת לעד מתמדת כן לעולמים עד הסוף והאחרית ולא תפסק בשום צד. או לכל הפחות אם לאיזו סבה נפסקה ההתמדה בזמן דביני ביני. יעשה באופן שהאחרית והסוף יהיה בטוב השלמות ויתקן את הכל. כי גם את זה יחשב לטוב לפני האלהים. הבט וראה מאמרם ז"ל ביומא פרק יום הכפורים:

אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן גדולה תשובה שמארכת ימיו ושנותיו של אדם שנאמר חיה יחיה. ויש לי בו מהדקדוק מה גדולת מעלה היא זו לתשובה שמארכת ימיו וכו'. הרי אין לך מצוה קלה שבתורה שאינה מארכת ימים כאשר למדו ז"ל משלוח הקן וכבוד אב ואם דכתיב בהם אריכות ימים. ומהם למדו לשאר מצות. ועוד סגנון לשון זה גדולה תשובה שמארכת וכו' למה לא אמרו כמו בשאר מקומות. כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו. כל המאריך בשלחן מאריכין וכו'. שתלו הפועל והמעשה הטוב אל האדם. וכאן גם כן יאמר כל העושה תשובה מאריכין לו ימיו ושנותיו:

האמנם לדעתי אין הכונה למי ששב בתשובה שנותנין לו בשכרו אריכות ימים. אלא דעתו למה שאמר שמואל הקטן ע"ה בקהלת רבתי על מה ששאלוהו מה הוא דין דכתיב ויש רשע מאריך ברעתו. והשיב שכל זמן שהאדם חי הקב"ה מצפה לו לתשובה. מת אבדה תקותו באופן שהקב"ה מאריך ימים לרשע עם שאינו כדאי לכך בעבור תוחלת התשובה. וא"כ בהכרח צריך שנא' שהתשובה היא גדולת הערך מאד. כיון שבשביל תוחלת על צד הספק מתרצה הקב"ה לתת חיים לאשר הוא חייב מיתה.. והם דברי רבי יוחנן ע"ה גדולה תשובה בלי ספק גדולתה רבה עד מאד. שהרי ראינו שמארכת ימיו ושנותיו של אדם. כי בעבורה ולתכלית השגתה מאריך ה' ימים ושנים לאדם אע"פ שאין לו זכות לזה למען יהיה לו זמן לעשות תשובה בסוף. ומה עמה ההוכחה על זה מהכרח פסוק חיה יחיה כי הוא אומר והרשע כי ישוב מכל חטאיו אשר עשה ושמר וגו' חיה יחיה לא ימות. ועוד מעט אחר ארבעה או חמשה פסוקים אמר ובשוב רשע מרשעתו אשר עשה ויעש משפט וצדקה הוא את נפשו יחי'. כי מלבד הכפל יש להרגיש בו למה תחלה אמר והרשע כי ישוב לשון עתיד ואח"כ ובשוב רשע. ולמה בראשון חיה יחיה ובשני הוא את נפשו יחיה. ומלת הוא מה כונתה. ומה הוצרך לומר מעיקרא חיה יחיה לא ימות. אם הוא שב בתשובה למה יומת. אבל עם האמור הוא מבואר כמין חומר. כי אמר הנביא ע"ה. הנה הרשע בעבור ישוב בתשובה האהובה כל כך אצלו יתברך לגדולתו. יתרצה הקב"ה שחיה יחיה ויאריך ימים ושנים. ואע"פ שמצד עונותיו אשר הם עתה בידו היתה מדת הדין מחייבת שימות. עכ"ז לא ימות בעבור תקות התשובה העתידה ונמצא כי חיים אלו הם מתנה לו מחסדו ית' כי הוא מצד עצמו עתה אינו ראוי לכך אלא להפכו. אמנם בשוב רשע מרשעתו אשר עשה. שהוציא לפועל כונתו ית' וכבר שב בתשובה ועשה משפט וצדקה. הנה עתה הוא את נפשו יחיה. נוכל לומר שהוא גרם בעצמו אריכות חייו במעשיו הטובים. וזה על צד ההשאלה עם שבאמת לכל האופנים אם צדקת מה תתן לו. ומכל אשר אמרנו יוצא לנו טעם מחודש ונאות. למה שהורגלנו בחדש זה של אלול להרבות בו הליחות ותחנונים בהשמעת קול שופר. כמו שרמזתי בנושא שמור את חדש. כי לאשר בר"ח תשרי תחלת השנה אנו מכינים עצמנו להתתלה טובה להזדרז אל התשובה בתקיעת השופר לא נחשוב יספיק הראשית ההוא הטוב אבל צל צריך לצרף עמו גם האחרית והסוף של השנה נהיה בו מזורזים ומודרכים אל התשובה למען יהיו תמיד עינינו בה מראשית השנה ועד אחרית שנה. ולפי' בחדש אלול שהוא אחרון לשנה אנו מרבים בענינים אלו של תשובה עד יום ר"ה עצמו כדי לנעוץ סופה בתחלתה. להיות לנו אחרית כראשית. ובמאמרנו נתנו טעם לתקיעת השופר ביום ראש החדש עצמו. מפני עלייתו של מרע"ה בהר. ולדעתי ברייתא זו לשטתיה אזיל דבארבעים השניים לא עלה משה רבינו אל ההר אלא עשאם שם במחנה לכל הדברים שהוזכרו שם בברייתא. ולכך לא הוצרך לתקוע שופר אלא בארבעים השלישיים שאז עלה משה ונעלם מהם. ובאה התקיעה להודיע לישראל עליה זו כדי שלא יטעו. ולפי זה מה שאמר מרע"ה ועתה אעלה אל ה' וגו' שהיה בתחלת הארבעים השניים. אין הכונה עליה ממש אל ההר. אלא העלאת המחשבה אליו יתברך להתייחד בכונה להתפלל לפניו יתברך על עמו. וזה שלא כשיטת רש"י ז"ל שפירש שעלה אל ההר ממש פעם שנייה. כמו שעלה פעם שלישי ולשטתו יקשה שאם בפעם השלישית הוכרח השופר להכריז עלייתו כדי שלא יטעו ישראל. א"כ בפעם השנית שעלה מי הצילם מטעות זה. ומהראוי היה שבפעם השנית יעבירו שופר להוציאם מזה הטעות יותר מהפעם השלישית. ואין לומר כי כיון שאמר להם משה אעלה אל ה' הרי הודיעם שהוא עולה להר ושוב לא יטעו. דודאי דברים אלו לא היו נשמעים לכל ישראל כל העם מקצהו. אם לא על ידי שופר שהוא מכריז אל הכלל כלו איש לא נעדר מלשמוע. ואלו היה מספיק באמור משה שהוא עולה. לא היתה צריכה התקיעה בשופר בפעם השלישית אלא יאמר להם גם עתה היותו עולה. ובלי ספק לא יעלה על הלב יתחבא לברוח מאתם ויעלה אל ההר מבלי אמור להם שום דבר כלל. אלא ודאי הודיעם עלייתו. אלא שלא היתה הודעה זו לכללות כל ישראל ולפיכך הוכרחה התקיעה. וא"כ יקשה למה לא תקעו בשופר גם בפעם הב'. ורחוק הוא לומר דמאן דאית ליה שטת רש"י ז"ל לא יסבור כדברי ברייתא זו שנתקע בשופר בפעם הג' שאינו אלא דרש ולא יוכרח לקבלו. דהא חזינן לרובא דרבוותא מייתי לה. נראה שהוא דבר מוסכם מבלי חולק. ודע שהרב בעל הטורים ז"ל בא"ח ריש הלכות ר"ה מייתי הך ברייתא עד שיהיו תוקעים בר"ח אלול בכל שנה ושנה. והוסיף וכתב וכל החדש כדי להזהיר את ישראל שיעשו תשובה שנאמר אם יתקע שופר בעיר וכו'. ומסתפינא לומר שמבין ריסי דברי הרב ז"ל בב"י נראה שהבין היות דברים אלו ג"כ מגוף הברייתא של פרקי ר"א. וע"כ בא לכלל משא ומתן דמאחר שכבר הביא ראיה משופר שתקעו במדבר למה ליה לאתויי תו ראיה מאם יתקע שופר וגו'. ותירץ זה בשני פנים.. ואחר המחילה הראויה יראה דאין צורך לכל זה.. דמי שאמר זה לא אמר זה. והברייתא לא הביאה פ' אם יתקע שופר בעיר. וכל עצמה אינה אלא לתת טעם למה שהתקינו לתקוע ביום ר"ח אלול עצמו. ועז"א שהוא לזכר השופר שתקעו ביום זה. עצמו בעבור עליית מרע"ה. ואין לתקיעה של ר"ח ענין לתשובה. אלא זכר סתמי לאותה תקיעה. ושוב צבי הטור ז"ל והוסיף מדיליה שגם בכל יתר ימי החדש עד סופו. תוקעים בשופר וטעם תקיעה זו של כל החדש הוא כדי להתעורר אל התשובה. ועל דבר זה הביא פ' אם יתקע שופר וגו'. אשר ממנו נראה היות השופר מעורר אל התשובה בתקיעתו. וכבר נתייחדה השכמת הבקר בכל חדש להרבות בסליחות ותחנונים לכונה זו. ולבקש מלפניו יתברך חנינת הכפרה על חטאתינו כי רבו אשר היא באמת שעה רצויה מאד כנודע ועליה אמר הנביא ע"ה. קומי רוני בלילה לראש אשמורות שפכי כמים לבך נכח פני ה' שאי אליו כפיך על נפש עולליך וגו' הזהיר את האומה על בקשת חסדיו יתברך בכל אופני מיני העבודות הבאות מהם אם בדבור ואם במחשבה ואם במעשה. על הדבור אמר קומי רוני בלילה. תקומי משנתך לצעוק ולהתפלל אל ה' באותה האשמורה אשר היא ראש ועיקרית לשאר האשמורת. דהיינו אשמורת הבקר שהיא יותר מוכנת מכלן להמשיך חוט של חסד כאשר הוא מפורסם. ובאותה שעה התפלה והצעקה היא רצויה מאד לפניו יתברך. ועל המחשבה אמר שפכי כמים לבך. כאלו יאמר טהרי מחשבותיך ורעיוני לבך מבלי יהיה בהם שמץ תרמית וערמה. ויהיה הלב בהיר ונהיר שיוכלו להגלות מצפוניו כמים הפנים. נגד פני ה' הבוחן לבות ויודע תעלומות. ועל המעשה אמר שאי אליו כפיך. כלי המעשה אשר לך. שהם כפות הידים אשר עד עכשיו היו בשפל המדרגה להיות ממהרות להתעסק בענינים גופנים נמוכים ונבזים חוץ מעבודתו ית' עתה שאי אותם. תן להם הרמה והתנשאות להעלותם למעלה לעבודת ה' בעבור נפש עולליך הנתונים בצרה ובשביה אצל כל פנה. ובלי ספק בהיותנו מעוררים השחר להשכמת הבקר. גם הוא יתברך יתעורר למהר להאיר בקר גאולתנו ויקויים בנו מ"ש המשורר ע"ה בשמנו. נפשי לה' משומרים לבקר שומרים לבקר. ירצה כשנפשי היא נתונה אליו יתברך. מאותם השומרים לבקר שמשכימים קודם השחר לעבודתו עד שהם ממתינים הבקר ואין הבקר ממתין להם. אז נוכל להיות בטח שומרים לבקר מקוים ומיחלים ביאת הבקר האמתי של הגאולה. ובאר הענין באמרו יחל ישראל אל ה' כי עם ה' החסד והרבה עמו פדות שיהיה במהרה בימינו אמן: דרוש ב' לאלול פ' שופטים תבער הדם הנקי מקרבך