בינה לעיתים – חלק א – דרוש ליום, קטע 7

באופן שג' דברים אלו מהות ועצמות הענין מצד עצמו. וריבוי המנין במספר. והמשכת הזמן בהתמדה. מורים על ההתחזקות בעצם. ושאינו במקרה. ומכל אלו הצדדים כמשא כבד יכבדו ממנו עונותינו המרים ואשמים אנחנו עליהם בשיקובצו בהם שלשתם. ועליהם תפש אליפז את איוב סימן כ"ב ואמר:

המיראתך יוכיחך יבא במשפט עמך הלא רעתך רבה ואין קץ לעונותיך כי תחבול אחיך חנם ובגדי ערומי' תפשיט. כי אמרו מיראתך יוכיחך הוא קשה ההבנ' כי איך יוכיחנו מהיראה שלו. גם גזרת בגדי ערומים תפשיט משולל הבנה שהערומים הם בלי לבוש ואין להם בגדים. ומה שמץ בגד יפשיט מהערומים שאם יש להם בגדים להפשיטם מהם הרי אינם ערומים. אמנם יראה כי בסוף המענה הראשון של איוב אמר כי פחד פחדתי ויאתיני ואשר יגרתי יבא לי. נתרעם על שבאו לו יסורים וצרות מאותו הדבר עצמו שהוא הי' גר ומתפחד ממנו. ואליפז השיבו מיד על אותו מענה. אבל לא יכול להשיב פעם א' על כל פרטיו אלא מעט מעט. ועתה השיבו על פרט זה ואמר אם הוא ית' מוכיח אותך ומייסרך ממה שאתה ירא שמביא לך הדבר עצמו אשר יגרת ממנו. אינו עושה לך בזה שום עול. אלא במשפט ישר ובדין אמתי יבא עמך. כי הלא כמשא כבד יכבדו עונותיך מכל ג' הצדדים שאמרנו. אם מפני רבויים כי הלא רעתך רבה ויש בו רבוי במספר במאד מאד. ואם בזמן התמדתם לזמן ארוך. אין קץ לעונותיך אין לעונותיך זמן מוגבל בקץ ותכלה כי אתה מתמיד והולך זמן אחר זמן. ואם לחומר עצמותן הגיע ג"כ לאותן אשר כב"י הוא ית' סלק מאצלו הכח למחול עליהם ולכפרם כי אינם בלבד ממה שבינך למקום אלא גם בינך לבריות כי אתה חובל אפילו באחיך בשרך ולוקח ממנו עבוט חנם עם בלתי היותך נושה בו משאת מאומ'. ולא זו בלבד אלא שאתה עובר על גוף מצוה זו של העבוט כי כסות לילה שהוא זמן שבני אדם הם ערומים ממלבושיהם ומתכסים בבגדים השייכים למטה כמאמרו כי היא כסותו לבדה. היא שמלתו לעורו במה ישכב וגו'. והוא חיוב גמור להחזירה בלילה אתה אינך עושה כן. אלא אדרבה באכזריות גדול תפשיט אותן הבגדים מהם בזמן היותם ערומים שהוא בלילה. וא"כ צדק ית' בשפטו אותך בתוכחות על עונות כאלה. וכל זה יצדק אצלנו להסתכל בכל פרט ופרט מאלו הסתכלות עצמי למען נוכל לבקש ממנו ית' יגזור עלינו גזרות טובות לעבדו שכם אחד. אמן: דרוש א' ליום ב' של ר"ה על נדבת עיר קדשנו ותפארתנו תוב"ב. שנת הנוגע בכם נוגע בבבת עינו לפ"ק: המקום ההוא ה' יראה

פרק יום הכפורים א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן גדולה תשובה שמארכת ימיו ושנותיו של אדם שנאמר חיה יחיה:

מכמה וכמה פנים ואופני' שונים מצאנו ראינו הי' חפצו ורצונו ית' שכל איזה ראשית והתחלת דבר מה. יהיה לחלקו ואליו לבדו יתייחד למען הכל ישועבד לעבודתו בעיקר ומיטב ענינו שהוא ההתחלה כי משם ואילך אין הדברים כל כך בגדר החשיבות כאשר אני רגיל לפרש בכונה זו אמרו:

ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה' והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וישע ה' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה וגו'. כי מה טעם יקובל הבל ולא קין מאחר ששניהם הושוו בהבאת המנחה וכל אחד הקריב ממה שהיה לו. ומה הוא מקץ ימים כי לא ידענו לאיזה גבול חוזר קץ זה ולמה לנו לידע אימתי הי':

אמנם הכתוב הודיענו סבת דחיית קין ומנחתו וקבלת הבל ומנחתו כי הם גרמו לעצמם. וזה כי קין הורה פחיתות חפצו ומעוט השתעבדותו באמת ובאמונ' אליו ית'. במה שלא נזדרז בהתעוררו' עצמו למהר ולהקדים בהבאת המנחה הזאת תכף ומיד בראשית פרי אדמתו קודם שיתהנה הוא מהם אלא ויהי מקץ ימים אחר זמן רב שכבר נתרבו הפירות על פני חוצות והוא מלא כרסו מהם לכל אות נפשו עד שכמעט קץ בהם. וזה הוא מקץ ימים. אז נזכר להביא לה' מנחה מפרי האדמה ממה שנזדמן לידו שאפילו עתה לא השתדל להביא מהמשובח והמובחר שבפירות אלא סתם מפרי האדמה איך שיהי'. אבל הבל הביא מהבכורות הפרי הראשון שנולד מצאנו יחדו לו ית'. וגם בחר מחלביהן היותר טובים שבהם. ולפיכך שעה אל הבל ולא אל קין. כי הראוי והמחויב הוא שהראשית מהכל יהיה שלו ית' אחרי היותו יתעלה שמו ראשית כל הראשיות. וממנו מקור ההתחל' אשר לא ישוער אצלה שום גבול לראשית התחלתה: ואמנם בדרך כלל הדברים העיקריי' אשר בקש ממנו ראשיתם הם ג' כפי חלקי ההצלחות והטובות אשר ישיג האדם בזה העול' שהם הג' המפורסמי' בני חיי ומזוני כדבריהם ז"ל. וזה לפי שאלו ההצלחות מזיקים מאד ומטרידים האדם בבקשת השלמות כשישתקע בהם להנאתו ומשימם לעיקרי אושרו. וכדברי המשורר ע"ה:

פלטה נפשי מרשע חרבך ממתי' ידך ה' ממתי' מחלד חלקם בחיים וצפונך תמלא בטנם ישבעו בנים והניחו יתרם לעולליהם. חלה פניו ית' יפלטהו מהאנשים אשר הם ידו ושבט אפו יתברך וכלי זעמו. כי אלו הם מתים מחלד שאינם שמים על לבם אלא החלד זה העולם ליהנות ממנו ולא יזכרו כלל מהעולם העתיד כי שמו כל מגמתם ואין להם חלק ונחל' אלא באלו הג' ההצלחות הזמניו'. אם לחיי חלקם בחיים. החלק שלהם הוא בחיים שיחיו חיים ארוכים וירבו ימים על האדמה. ואם למזוני וצפונך תמלא בטנם הם רוצים שהטוב הצפון אצלך שגנזתו לצדיקים לעתיד לבא. תתנהו להם בעה"ז בשפע טובה שתמלא בטנם לצבותו בהפלגת מזונות. ואם לבנים ישבעו בנים שיהיו שבעים מבנים שיולדו להם כ"כ בנים עד שיהיו שבעים מהם לרבויים. באלו הדברים השפלים ידבקו שהם פחותי הערך וישוו בהם לכל שאר הב"ח להיותם כלם גשמיי' וחמריים. אבל העיקר השרשי. אשר הוא היתרון ותוספת שלמות לאדם שהוא האושר הנפשיי. זה יניחהו לעולליהם רכי השנים כי יאמרו שלהם לפי רכות ימיהם שהם בתוקף כחם יאות לסבול צער וטורח הסגופין וההרחקה מתענוגי העולם. אבל הם שבאו בימים ותש כחם נפטרו מידי חיוב זה כי לא יוכלו שאתו. וצריך שישתדלו לשמור הבריאות וכיוצא מהטענות המזוייפות ובזה מפסידים שלמותם. ע"כ רצה ית' לתת תקון על זה. ובזה על שלשתם יתנו ראשיתם והתחלתם לה'. כי על חלק הבנים שואל ממנו כל בכור זכר עד אשר יפדה ובמדבר נפדו הבכורות על ידי הלוים כאמרו בפרשת במדבר כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור ישראל מאדם עד בהמה לי יהיו אני ה'. כי אמרו לבסוף אני ה' יראה היותו נותן הטעם שאמרנו כי לו יאתה היות שלו הבכור הנולד קודם האחרים. לאשר הוא ית' עצמו הראשון והקודם לכל נמצא וזה הוא לי יהיו אני ה'. ראוי שיהיו לי הבכורות הקודמים. יען כי אני ה'. הרי אני כב"י כיוצא בו קדמון לכל דבר אשר נברא. ואולם בחלק המזונות שהם מצד העושר ושופע הממון. הוא מבואר כמה הקפיד על ראשיתם בבכורים מראשית כל פרי האדמה. בחלה ראשית עריסותיכם. בגזיזה ראשית גז צאנך. ראשית דגנך ותירושך וגו' ורבים כאלה. ודרך כלל אמר החכם ע"ה:

כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך וימלאו אסמיך שבע ותירוש יקביך יפרוצו. ומהראוי הי' יאמר כבד את ה' בהונך. אלא לפי שאז"ל בג' דגטין על פסוק ועניתיך לא אענך עוד. אמר מר זוטרא אפילו עני המתפרנס מן הצדקה יעשה צדקה לא אענך עוד תני רב יוסף שוב אין מראין לו סימני עניות לכן נאמר כבד את ה' בתת צדקה בעבורו ולשמו יותר ממה שהוא ההון והממון שלך. כי אם היותך עני אם תתן כפי ערך הונך לא תתן כלום כי אין לך שום הון אבל אתה עם כל עניותך תתן שהוא ודאי יותר מממונך ומראשית כל תבואתך ותזכה שימלאו אסמיך שבע שאין מראין לך עוד סימני עניות כי מה שעד עכשיו היו אסמיך דבר הסמוי מן העין כי עין לא ראתה בהם טובה אלא רוב עניות. עתה ימלאו שבע מרוב כל טוב. ומגדולת ערך המצוה הזאת. מה שיש להתעורר בדבריהם ז"ל פרק לפני אידיהן:

א"ר יוחנן משום רבי בנאה מ"ד אשריכם זורעי על כל מים. אשריכם ישראל שבזמן שהם עוסקים בתורה ובג"ח יצרם מסור בידם ולא הם מסורים ביד יצרם שנ' אשריכם זורעי על כל מים ואין זריעה אלא צדקה שנ' זרעו לכם לצדקה ואין מים אלא תורה שנאמר הוי כל צמא לכו למים. כי הנה בכמה ממאמרי ז"ל אנו רואים הוקשו ונזכרו יחד שתי מעלות אלו יחד תורה וג"ח. וכן אמרו במקום אחר ע"ז הפסוק כל העוסק בתור' ובג"ח זוכה לנחלת שני שבטים. וגבי בני עלי בזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בתור' ובג"ח ורבים כאלה. הלא דבר הוא. ואגב ארחין יש מקו' הרגש באמרו אשריכם ישראל כי זה אינו מן הצורך כיון שכל עיקר דרשתם אינה אלא לפרש כי זורעי על כל מים שמדבר על התורה ועל ג"ח יאמר בסתם העוסק בתורה ובג"ח יצרו מסור וכו' שהרי רבי יוחנן עצמו ע"ה אמר בפ"ד אבות נזיקין ע"ז הפסוק בשם רשב"י כל העוסק בתורה ובג"ח זוכה לנחלת שני שבטים. גם מלת שבזמן היא מיותרת שיספיק לומר כשהם עוסקין וכו':

והיותר זר הוא כפל יצרם מסור בידם ולא הם מסורים ביד יצרם כי פשיטא אם הוא מסור בידם לא יצוייר יהיו הם מסורים בידו:

והנראה בבאורו כי רבי בנאה ע"ה דקדק בכתוב כנוי אשריכם זורע וגו' למה לא אמר סתם אשרי האיש זורע על כל מים כמו אשרי כל ירא ה' אשרי האיש. אשרי דרכי ישמרו ורבים כאלה. ויישב זה כי נתכוין הכתו' למה שדרשו ז"ל בהשותפין על פסוק צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת כל צדקה וחסד שהאומות עכו"ם עושים חטאת הוא להם שאינם עושים אלא להתגדל בם בכדי שתמשך מלכותם ולהתייהר וכו'. ונמצא שצדקתם וחסדם היא מצוה הבאה בעבירה מצד כונתם הנפסדת בה. משא"כ בישראל שעושים המצות כתקנה לשמה בלי שום תערובת כונה פוסלת. וזה הוא אשריכם ישראל אושר גדול ועצום יש לכם עם ישראל בפרטית אשר איננו נמצא ביתר האומות עכו"ם. והוא שבזמן שאתם עוסקים בתורה ובג"ח כלומר ברגע זה עצמו שאתם מתעסקים באלה המצות להתייגע בעסק התורה ולהוציא ממונכם לג"ח על כרחו של יצה"ר המנגד תמיד בהוצאת הממון לזולתו ובטורח הרבה אשר בזה הוא מסור בידכם ונכנע לעשות הפך רצונו. הנה בעת ובעונה הזאת עצמה ובזה הזמן אינכם ג"כ מסורים בידו לאמר כיון דסוף סוף אתם מוציאים ממונכ' ומטריחי' עצמכם. יהיה זה לכם לפחות לכבוד ולתפארת וליתר הפניות המדומות ויהיה בזה ג"כ צד הפקת רצון היצר ותהיו אתם מסורים בידו כשם שהוא מסור בידכם לכן אמר שאין הדבר כן בישראל כי המצוה אצלם היא שלימה בכל צדדיה מכוונת אליו ית' שלא כדרך העכו"ם:

ונמצא בזה מפרש כונת הנביא ע"ה אשריכם וגו' בכנוי אשריכם אתם ישראל דוקא ולא העכו"ם זולתכם כי כשאתם זורעים צדקה וג"ח על מי התורה שתתעסקו בשתיהן בכבישת יצריכם אתם משלחים ומטרידים מכם וממחשבתכם רגל השור והחמור הוא היצה"ר. שלא תעזבוהו שיכניס אפילו רגל א' בזה בדבר קטן בשום מחשבה שאינכם מסורים בידו כלל ואינו מתערב בכאן לכשיהי' לשם יוהרא החסד הזה או ע"מ שיקרא ר' או תכלי' אחר חיצוני אכן רשב"י ע"ה בב"ק לא נחית לדקדוק זה ולבאר הסגול' הזאת הנמצאת דוקא בישרא' אלא כונתו לפרש בלבד ענין הזריעה והמים והשור והחמור שהם שכר אלה המצות ולכך אמר בסתם כל מי שעוסק וכו':

ואולם ההתיחסות אשר לשתיהם אלו תורה וג"ח ש בהצמדם יחד. אחשוב הי' כן מפני סגולה עצמית נמצאת בשתיהן תדמה הא' לחברתה דמיון גמור והוא כי בכל א' מהנה יקרה ממש מה שיקרה לאם המניקה את בנה כי כל אשר ירבה התינוק לינק ולהיות מוצץ החלב מן הדדין כן ירבה ויפרוץ החלב בדדי' ואם תפסיק מלהניק גם החלב מתמעט ואם כי לפי שעה ימלאו דדיה ויהיו כנפוחי' עוד מעט ייבשו וישארו שדים צומקות ואדרבא החלב המלא מבלי צאתו החוצה יתעפש ויפסד ויגרום היזק רב. כן ממש יקרה בעסק התורה ובג"ח כי בענין הלמוד הוא מפורסם שבהיות החכם משפיע לזולתו ומלמד אחרי' בהאי שעתא הוא עצמו המושפע כי יוסיף בחכמתו כאמרם ז"ל ומתלמידי יותר מכלם והוא מאמ' שהמע"ה לתת לפתאי' ערמ' לנער דעת ומזימה ישמע חכם ויוסיף לקח ונבון תחבולות יקנה. ומלת לקח תובן כפשוטה עם האמור. כי יחשוב האדם שהיותו מלמד לקטנים תקרא זו נתינה לאחרים שהם כלם מקבלי' ולוקחי' ממנו והוא אינו רק נותן ומשפיע. לזה אמר כי אין הדבר כן אלא שבהיותו נותן מחכמתו אל הנער ואל הפתאי' ומלמדם ערמה ודעת ומזימה. הנה הוא השומע ומוסיף הוא לוקח יותר ממה שהוא נותן. והנבון הוא קונה התחבולות יותר ממה שהוא מקנה לאחרים. כי בהיותו מלמד מתרבה אצלו השפע ויוסיף חכמה על חכמתו. ובזה תובן אצלי המשנה שבפרק ד' דאבות::

רבי אליעזר בן שמוע אומר יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך וכבוד חבירך כמורא רבך ומורא רבך כמורא שמים. והדייוקים מבוארים באלו החלוקות. אלא לפי שבפרק א' דתענית א"ר חנינא הרבה למדתי מרבותי ומחברי יותר מרבותי ומתלמידי יותר מכלם. ע"כ א"ר אליעזר בן שמוע יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך כיון שמצד התלמיד אתה למד יותר ונמצא כאלו אתה מושפע ממנו א"כ ראוי שכבודו יהא חשוב וחביב אצלך כעין הכבוד שלך. כי כמו שהכבוד שלך הוא מוטל עליו חובה להיותך רבו ומלמדו כן בערך זה כבודו מוטל עליך להיותו רבך. וכבוד חבירך עם היותו שוה לך בחכמה כיון שאתה לומד ממנו יותר ממה שלמדת מרבך לכן צריך שתנהוג בכבודו כמורא רבך. ואצל רבך ממש אל תאמר כיון שבהיותי תלמידו הוא למד ממני יותר ממה שאני לומד ממנו הרי הוא חייב במוראי יותר כמו שאני חייב במוראו. אל תעש זה ההקש וההמשכות. אלא תירא ממנו על דרך מוראו ית' ותחשוב כי כמו שהוא יתעלה שמו הוא משפיע גמור ואינו מושפע כלל. כך על זה האופן תדין השפעת רבך אצלך היותה השפעה גמורה מבלי שיקבל ממך מאומה. כי על האמת מה שנא' עליו היותו למד ממך הוא במקרה דרך העברה לא שבאמת אתה משפיע לו כלום. אלא הוא על דרך היונק שאמרנו שגורם התרבות החלב בשדי אמו עם שהיא באמת נותן ולא מקבל. ודומה לזה ממש הוא הענין השני מהג"ח כי כל עוד שירבה לתת ממונו לעניים יוסיף תת כחו לו ויתרבה עשרו. וכמה הפליג ע"ז החכם ע"ה באמרו יש מפזר ונוסף עוד וחושך מיושר אך למחסור. כבר נודע כי עיקר השלימות בכל מעל' מהמדותיות תלוי באמצע לבלתי נטות לשום א' מהקצוות לא אל קצה היתרון ולא אל קצה החסרון האמנם למדנו הרמב"ם ז"ל כי יש מהם שיצדק ללכת בה אל קצה היתרון כעין הענוה וכיוצא. וגם בכלן אם באולי נתרחק מהאמצע תהיה הנטיה יותר אל הקצה המוסיף במעלה. ועתה למדנו שהע"ה כי בהוצאת הממון עם היות הפורנות קצה רע. מ"מ יש ממנו שהוא טוב מאד כשהוא לשמים להטיב את העניים יפליג לעשות המצות בפזרנות ולא יספיק לו בלבד להיות נדיב שהוא המעלה האמצעי. כי דע לך שיש מפזר ונוטה אל קצה היתרון בנתינת הצדקה ונוסף עוד ממונו ומתחבה עשרו בסבת פזרנות זה. ואם תראה שבהיותו מפזר הוא בזה חושך ונמנע מהיושר שאינו הולך אל האמצעי שהוא היושר האמתי בכל המדות המעולות. הנה אינו נמנע וחושך מהיושר הזה אלא למה שהוא לצד המחסור שהוא מתרחק מקצה החסרון להיותו בלי ספק רע מאד. ומתקרב אל הפזרנות שהוא קצה היתרון כי נמשך ממנו תועלת התוספת והרבוי כאמור. ולא בלבד בהיותו אמוד בנכסים בהון ועושר רב אלא אפי' בהיותו מצומצם ודחוק. יפתחו לו בזה שערי הרוחה. והצרפית תוכיח. וכ"ת הרי הנסיון המוחש לא יסכים ע"ז כי כמה וכמה ראינו גומלי חסדים ובעלי צדק בתכלית ממונם חסר ונכסיהם הולכים ומתמוטטים ואיה איפה שפעת החלב בעבור היניקה:

כבר הניחו דעתנו בזה רבותינו הקדושים ע"ה בפ' מציאת האש' בההיא דבתו של נקדימון בן גוריון שראה אותה ריב"ז מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביין ואמר לה בתי ממון של בית אביך להיכן הלך והשיבה לו לא כדין מתלין מתליא מלח ממון חסר. וקא מתמה בגמרא ונקדימון לא עבד צדקה והתניא וכו' ומשני אב"א לכבודו הוא דעבד אב"א כדבעי ליה למעבד לא עבד. ומסיק א"ר אלעזר בר צדוק ארא' בנחמה אם לא ראיתיה שהית' מלקטת שעורים מבין טלפי סוסים וקראתי עליה מקרא זה אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך אל תקרא גדיותיך אלא גויותיך. כי לאשר שלמות המצוה יכלול שני ענינים אם גוף הדבר בעצמו לא יחסר שום חלק מחלקיו. ואם בטוב הכונה. הנה בנפול איזה חסרון מא' מהנה אין המצוה כתקנה ולא ימשך השכר המקווה ממנה ולפיכך אם הנותני צדקה לא יצליחו כלום. אז הוא מפני חסרון הכוונה הרצויה שתהיה לה איזו פניה חיצונית או שעם היותם עושים הרבה אולי אינם מגיעים לשעור הראוי להם עם שיראה בעיניהם שעושים המוטל עליהם די והותר. אכן בהצטרף שני הענינים יחד ודאי תעשה הצדקה מה שהוא מטבעה כעין היניקה. אולם זה רמז רבי אליעזר בר צדוק כשקר' עליה פ' זה אם לא תדעי לך וגו' כלומר אם אינך יודעת איך יחסר לחמך. צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך. התדמי ועשי כמעשה הצאן אשר תניק הגדיי' שלה ותתן להם מחלבה ובזה דדיה מתמלאים חלב. גם אתה תרעי את גדיותיך הם העניים המוצרכים ויושפעו מזונותיך:

הן כל אלה הדברים אנכי דובר באזניכם היום על דבר המצוה העצומה אשר הזמין ה' ית' בחסדו לפני כבודכ' היום הזה להחיש מפלט לעניי' המרודים תושבי ירושלים עיר הקדש תוב"ב אשר מרוב צרות ולחץ אויביהם הדוחקים אותם בחזקה על הך גדול ונורא הוכרחו גם הם לרבות שלוחיהם בכל תפוצות גלות אחיהם אנשי גאולתם. להוציא ממסגר נפשם ולהצילם ממוקשי מות. והיה מזכות הקהל הקדוש הזה להזמין לכם זאת המצוה ביום האדיר והקדוש הזה אשר בו אנו שואלים בתפלתנו אליו יתברך יכתבנו לחיים אשר נכללו בזה כל מיני גזרות טובות כנודע. ובאנו לזה בשני אמצעיים. הא' בהזכיר זכות עקדת יצחק ע"ה. והב' במצות השופר. ואני אומר כי יש עוד אמצעי שלישי מופלג וגדול מאד להשגת החיים האלו. והיא מצות הצדקה המעולה. כי רואה אני היות יחס עצמי לג' אלו יחד זה עם זה ולשלשתם עם הצדקה כי המספר קטן בכלם שוה החיים עולה י"ט ונזכה גזר דין החיים במצות שופר שגם הוא עולה י"ט. ובזכות יצחק אבינו ע"ה אשר מספרו ג"כ י"ט שעליו אנו אומרים כי אתה אבינו וגו'. ומצדנו נוספת עליהם מצות צדקה חשוב' ומעולה מאד שגם מספרה י"ט. ונתרבה חשיבותה להיות' אל המקום ההוא המקודש בארץ וירושלים שגם היא בחשבונה עולה י"ט אשר עיני ה' אלהינו בה תמיד כאשר רמזתי בנושא המקו' ההוא ה' ירא' כי הוא יתברך רואה בכל עת ובכל רגע המקום ההוא ומשגיח עליו בפרטות ועתה בהיותם בעמק הצרות ה' יראה בעוני המקום ההוא להעלות לו ארוכה ומרפא ע"י חסדי מעכ"ת בהרחבה יתרה כפי המקום לקדושתו. וכפי הזמן היום המקודש הזה. וכפי הנושא תוקף הצרות המתרגשות עליהם הידועות אצל מעלתכם. ואחר היות היום תחלת וראשית השנה ועל הארץ ההיא נאמר עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה. אם כן נכבד את ה' מהוננו ומראשית כל תבואתנו. ונסתכל במה שאמר ית' ע"י נביאו ישעיה ע"ה: