בינה לעיתים – חלק ב – דרוש ו', קטע 24

ויספר המן לזרש אשתו ולכל אוהביו את כל אשר קרהו ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו אם מזרע היהודים מרדכי אשר החלות לנפול לפניו לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו ולדייק ההרגשים אשר בזה אני אומר כי המן הרשע כשהסכים לעשות מה שעלה בדעתו לעשות ליהודים ולמרדכי הצדיק ע"ה. היה בהפילו גורלות אשר ראה וידע מתוך השמימיי היות מזלו של המן צומח ומחייב לו רוב ההצלחה. ומתנגד למרדכי מורה עליו תכלית השפלות והנפילה ולכן בראותו המרוץ הטבעי מסייעו הסכים להביא מחשבתו הרעה לידי גמר. ועתה כשראה מה שהוכרח פתע פתאום להכנע אל מרדכי ולהגדילו ולנשאו. חשב היה זה מקרה פתאומי ע"צ ההזדמן כאשר יקרה לפעמים. ושלא יתמיד כן. כי עכ"פ ההוראה הטבעית לא תבטל ולא תשוב אחור נפילת מרדכי. והוא אמרו ויספר המן וכו'. שספר להם היה זה מקרה בלבד אשר בלי ספק לא יתמיד וע"כ הקדים לספר לזרש אשתו. כי בקלות תאמין לדבריו ואחריה ימשכו האוהבים שהם בעלי שכל יותר:

אמנם סוף סוף חכמיו העמיקו לרדת אל נקודת האמת ואח"כ נגררה אשתו אחריהם ואמרו לו טעית בחשבונך לייחס דבר זה אל ההזדמן והסבה המקרית. כי הן אמת יש כאן סבה טבעית אל נפילת מרדכי מתנועת השמים. אך דע לך כי יש עוד סבה אחרת עולה על כל אלה. והיא ההשגחיית אשר היא תמיד דבקה בזרע הקדוש בני יהודה. ולא תפרד מהם. ולכן אם מרדכי זה. אשר היה לו להיות הוא המתחיל ליפול כפי המרוץ הטבעי היה בהפך שאתה החלות והיית הקודם לפול לפניו קודם שיפול. הנה נבשר אותך בטח כי לא תוכל לו לעולם כי נפל תפול לפניו. אפילו בהיותו נופל. שיראה לך שכבר הוא למטה לארץ בלי תקומה. אז תפול לפניו. כי כן תגזור ההשגחה היכולה על כל. ולא תעצרנה שום מין סבה אחרת להשתדל נגדיי. וזה אפי' לא קדמה שום ידיעם מהרצון ההשגחיי. כל שכן בהודע הדבר קודם מפי מגיד נאמן שלוח מאתו ית' או על ידי נבואה. או איזה הוראה באה מצדו. כי ודאי דבר אחד מכל דבריו לא ישוב ריקם. ויש לפי זה מקום הסתכלות עיוני במה שמצאנו בענין יוסף עליו השלום אשר ספר לאחיו עליהם השלום חלומותיו פעם ופעמים. מה דימו ומה עלתה על לבם באמרם:

לכו ונהרגהו וגו' ונראה מה יהיו חלומותיו. האם חשבו הם לבטל בפעל מה שסודר מהרצון האלהי כפי הוראת החלום אשר רוח ה' נוססה בו. כי אין המלט מאחד מג' ענינים. אם שחשבוהו לשקרן וכזבן בספורי החלומות שהיתה המצאה בדויה ממנו. והוא מעולם לא חלם אותם החלומות. וזה בטל. כי מאמרם המשול תמשול וגו'. נראה שקבלו החלום אלא שכחשו הפתרון כפי כונת יוסף. וכן מאמרו ויקנאו בו אחיו. ואם שהאמינו החלומות אבל שהיו מפעל הדמיון שאין בו ממש ולא מחזה שדי. וגם זה אינו שאם כן לא תפול בו קנאה ולא היו צריכים להתנכל לו להמיתו באמרם ונראה מה יהיו חלומותיו. כאלו ירצו לבטל מה שיורה החלום והלא בטל הוא מאליו. כיון שלדעתם אין בו ממש. ואם שיודו היותם הודעה אלהית בחלום ידבר בו. וזה יצדק יותר כי בלי ספק בני יעקב ע"ה כלם מאמינים בני מאמינים היו לייחס כל הדברים אל ההשגחה האלהית. וכבר הוקבעו בידיעת היותו ית' מגלה סודו על ידי חלומות לשלמים שכמותם. ופתרון חלומות אלו מבואר נגלה מעצמו שמורה על המלכות והממשלה ליוסף. ואיך אם כן ישתדלו על ההפך או ידמו בנפשם לנגדו. ומה גם ע"י שפיכות דם נקי וצדיק ויותר טוב היה להם להכין עצמם לתשובה ולתפלה אליו ית'. לבקש מלפניו בעד עצמם לא ישתעבדו עבדו תחת יוסף ולא יהיו עבדים לו. כי אולי תקובל צעקתם ותתבטל הגזרה למה שנוגע להם. אבל לבקש בטולה על ידי הריגה זר מעשהו. ואפשר לי לומר כי יש לבקש התנצלות על אחי יוסף ע"ה מיוסד על דבריהם ז"ל בפרק הרואה. אמר רב יהודה בר ליואי לאדם טוב מראים לו חלום רע לאדם רע מראים לו חלום טוב. תנא כל שנותיו של דוד לא ראה חלום טוב וכל שנותיו של אחיתופל לא ראה חלום רע וכו'. והטעם בארוהו למעלה דאמר רב חסדא חלמא בישא עציבותיה מסתייה חלמא טבא חדויה מסתייה. ומסקינן בגמרא דהיינו דחזא ולא ידע מאי חזא. ופי' רש"י ז"ל אדם טוב רואה חלום טוב ועד שלא יקיץ משתכח ממנו כדי שלא ישמח ע"כ. נמצא לפי זה כי כשיחלום חלום טוב ואחר שיקיץ הוא זוכרו עד שיוכל לשמוח עליו. היא הוראה שהוא אדם רע שמראים לו אותו החלום כדי שישמח בו וחדויה מסתייה ולא תתקיים הוראת הטוב. שאילו היה אדם טוב. היה החלום משתכח ממנו למען לא ישמח:

וזו היתה לדעתי כונת האחים השלמים האלה. כי בראותם החלומות היותם טובים בהפלגה כשטחיותם מורה שלטנות רב. ולא נשתכחו מיוסף אבל זכר אותם בגדר שיכול לספר אותם מלה במלה בשמחה ובטוב לבב והיה שש ועלז עליהם. על זה חשבו למשפט צדק כי כל זה הוראה עצמה ומפורסמת היות יוסף ע"ה איש רשע רע מעללים שהראו לו חלומות טובים ושיזכרם אח"כ. למען בדיחותיה מפקח ליה. ואיש כזה מצוה לשנאתו ולרדפו עד חובה כי בן מות הוא. כיון שמרמה את הבריות. והוא אמרו ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו. כי איכות החלומות שהם טובים. וגם דבריו שנתנו לו מקום לספרם כדי שיתבאר וישמח. זה היה סבה לשיוסיפו לו שנאה כי חשבוהו בעבו' כך ממשנאי ה' שיוכלו לשנאותו ובזה יובן אמרו לכו ונהרגהו וגו' ונראה מה יהיו חלומותיו. אשר נתקשה להם ז"ל כפי דברי רש"י ז"ל שאם יהרגוהו איך יראו מה יהיו חלומותיו. עד שהוצרכו רז"ל לומר שהם דברי רוח הקודש. ולפי דרכנו יאמר כי בלי ספק נוכל להרגו על רשעתו. ואולם החלומות יתקיימו. ולא על האופן שחשב להנאתו ולטובתו. אלא אנחנו נדע ונראה מה יהיו ואיזה פתרון אמתי יש להם. כאשר יבוא לידי פועל כהוראתם האמתית אשר כעת לא ידענו אותם. זו היתה כונת השבטים. ואמנם עתה ישאר הקושי בהפך. אם כן לפי האמת שיוסף ע"ה היה צדיק וישר. איך באו אליו אלו החלומות הטובות ונשארו בזכרונו עד שיוכל לספרם ולשמוח עליהם וסוף סוף נתקיימו לטובה. ותשובת ענין זה תלוי אצלי בהבנת מדרשם זכרונם לברכה בבראשית רבה האומר כן:

והנה אנחנו מאלמים אלומים אתם כונסים פירות ואני כונס פירות שלכם רקבין ושלי עומדין והנה קמה אלמתי וגם נצבה רבי לוי ורבי אחא רבי לוי אמר עתידים אתם לעשות אלילים אלמים לפני עגלים של ירבעם ולומר אלה אלהיך ישראל אמר רבי אחא עתידים אתם להעלים עלי דברים לפני אבא לומר חיה רעה אכלתהו. ומאן קאים לי משתקותא דאמא קמא. ויקשה בו לדעת רבי נוי ורבי אחא אתא לנחומים בבשורת ממשלתו צעורי קא מצטער ליה בהודעת העגלים ושיאמרו עליו חיה רעה אכלתהו. והנה הרב בעל יפה תאר כתב וקצת קשה אמאי ת"ק נסיב מלתיה אקרא דוהנה אנחנו מאלמים אלומים. ור"ל ורב אחא נסבי והנה קמה אלומתי וגו' ולא תירץ כלום. ואחר המחילה לעניות דעתי לא דק. דהאי והנה קמה אלומתי וגם נצבה. לאו ר"ל ור"א נסבי ליה לאסמוכי עליה דרשתם אלא היא סיומיה דמלתא דתנא קמא דקאמר אתם כונסים פירות ואני כונס פירות. דהיינו פי' אנחנו מאלמים אלומים שרוצה לומר אנחנו כלומר אני ואתם כונסים ועושים אלומים מהפירות. והוסיף עוד לומר שעם היותנו כלנו שוים בכניסה. מכל מקום חלוקים אנו בענין ההעמדה וקיום. כי שלכם רקבים ואינם מתקיימים ושלי עומדים בקיום בלי רקבון. ועל זה הביא תנא קמא מה שאמר עוד הכתוב והנה קמה אלומתי וגם נצבה. שפירושו כפי מה שאמר הוא שהאלומה שלי היא שנתקיימה ונצבה ועמדה על עמדה בלי רקבון. מה שאין כן האלומות שלכם שלא קמו ולא נצבו כי הם רקבים. ועתה אמר המדרש. כי ר"ל ור"א הושוו שניהם לחלוק עם תנא קמא בהבנת הכתוב. כי לדעת תנא קמא היתה כל הוראת החלום בשורה טובה המשמחת לבו של יוסף. ואם כן היה בזה מעין הרשעים חלילה שמראין להם חלום טוב כדי שישמחו גם בהקיץ והיה שכרם. כאשר חשבו אחיו. על כן הסכימו יחד רבי לוי ורבי אחא. כי' היה בחלום הזה צד הוראת רע למען יתעצב יוסף ע"ה ועציבותיה מסתייה לשיתקיים החלק הטוב שבו. אבל נחלקו בענין הוראת הרע הזה מה הוא. דלר"ל רמזו לו שמיוצא חלציו תמשך הקמת העגלים לגרום לכל ישראל לעשות אלילים אלמים. אשר בלי ספק תמשך לו מזה דאגה נמרצת. ורב אחא אמר שבשורה אחרת הראו לו המצירה את נפשו. והיא שיעלימו עליו דברים לומר חיה רעה אכלתהו כי יביאוהו במצור ובמצוק עד שיצטרכו להעלים ענינו. ולדעתי כיון בזה לדרוש גם כן מאלמים כאלו תתחלף האל"ף לעי"ן ולומר מעלימים. וכל אחת מבשורות אלו תספיק להכאיב לבו ולעכב תכלית השמחה בחלום הטוב הזה:

ואולם כשחלם החלום האחר אשר לא היה בו שום הוראת בשורה רעה. חשש פן משמחתו בו לא יכנס בכלל אדם טוב. ולכן ספר אותו אל אביו למען יפתור אותו ויתקיים לטובה על פי דבורו. ואז האב הזקן ע"ה בכונה מכוונת נתכוון לצערו ולהסיר ממנו שמחתו. ולכן גער בו בנזיפה. וזה הוא ויגער בו אביו. כי יתפעל מזה והרחיק ממנו סבת השמחה בהוראת החלום באמרו כי בחלום עצמו הראה לו היותו בטל מעצמו. כי כמו שאי אפשר שתבא אמו להשתחוות לו כי מתה כן כל השאר הוא שוא ודבר כזב. ומכל זה ידאג יוסף ויתקיים בו שלא הראו לו חלום טוב. או שלא ישמח עליו עתה אמר הכתוב ויקנאו בו אחיו. כי החלום הראשון אשר לדעתם היתה שם שמחה מוחלטת לא נכנסה בהם קנאה כי חשבו יתבטל בעבור שמחתו אבל עתה שראו גערת אביו וההבילו החלום שגרם כל זה צער ודאגה ליוסף. נכנס בלבם צד קנאה אולי מפני הצער הזה יתקיים החלום לטובה ומפני זה נתקנאו בו. אבל מ"מ לא קיימו זה לנכון וקיים כי סוף סוף כבר שמח בו יוסף מעיקרא כשספרו להם וגם בספרו אותו אל אביו קודם שיגער בו. ותספיק אותה השמחה לבטל את הכל. אבל אביו ע"ה אחר הצער הזה שמר והמתין קיום הדבר. כי כבר נתבטלה השמחה בעבור הדאגה. והמשורר ע"ה אמר בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה וגו'. יאמר כי בשיבת ציון נאמר שלזמן העבר והקודם היינו כמו החולמים חלום. כי לא יקובצו בו שמחה עליו וגם פועל הוראת הטוב. אבל לע"ל ימצא הכל יחד. כי ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה בשמחה וגיל וגם יצא לפועל כי יאמרו בגוים הגדיל ה' וגו' ואיך שיהיה ראינו מכל זה הענין. היה מן הנמנע בכל עוצם ההשתדלות האנושי לבטל או לעכב מה שהיה מרצונו ית'. ובזה באנו אל מכווננו במה שאמרנו. שע"פ מאמרנו נמצא נחמה עצומ' במה שחתם הקללו' בפסוק והתמכרתם שם וגו' בשנדייק לשון זה והתמכרתם שהוא ההתפעל ורש"י ז"ל פירשו עיין שם ועוד יתור לעבדים ולשפחות כי ודאי הנמכר או הנמכרת אינו להיות אדון או גברת אלא לעבד ושפחה. והיה מספיק לומר והתמכרתם לאויביכם ואין קינה כאמרו כי ימכר לך אחיך וכיוצא ועוד אני מדקדק כפי טבע הלשון מה שאמר לעבדי' ולשפחות הוא שלא במקומו. כי כיון שעבדים ושפחות הם הנמכרים. היה לו לומר והתמכרתם לעבדים ולשפחות לאויביכם:

אבל זה יתיישב במאמרנו. ויספיק לנו בו כעת להוציא ממנו תמצית הכונה בלי שום דקדוק. כי ממנו נראה היה חפצו ורצונו ית' יהיו ישראל קנויים לו ומשועבדים אליו וסרים אל משמעתו תמיד לעולם ועד. אם כאשה אצל בעלה. ואם כעבד אצל רבו. אמנם היה מהתפקרות רשעי ישראל לבקש המצאות בכל עוז לצאת מעול זה. לבחרם חיי ההפקר והשלוח. ומוצאים עילה לזה להחזיק עצמם כאלו הם נמכרים ממנו ית' לזולתו. וכן שנשתלחו ע"י גרושין. ואולם הוא ית' היכול על כל. ורוצה שעל כל פנים יתקיים רצונו. והעולה על רוחנו היה לא תהיה. כי הקדים בחכמתו לתקן זה. אם בגרושין איזה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה. ואם במכירה או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו. כי כשבאתי לכלל גדר מכירה היכן ימצא שיהיה הלוקח אחד מנושי מי שיצדק בו היותי נושה בי. ושיש מקום שאתחייב לו באיזה דבר. כי אין הדבר כן כי כשמכרתי לא מכרתי לשום נושה בי. אלא למי שהוא במדרגת עבד אצלי. ונמצא שלעולם לא יצאנו מרשותו. ולו אנחנו עולם ועד. וזה הוא מה שאמר הכתוב לנחם אותנו ולדבר על לבנו דבר גדול הערך מאד. כי עם היות אמר כמה גזרות בענין גלותנו. ושיפיץ אותנו בגוים ושם לא נרגיע. באופן יראה שמכרנו להם ושחס ושלום יצאנו משעבודו ומתחת ידו. שיהיה זה הרע היותר גדול שאפשר לא יהיה הענין כן:

כי הנה יודע אני שאתם עתידים להתמכר. רוצה לומר תרצו להחשיב עצמיכם לנמכרים. ושאין לי עוד חלק בכם. אבל אין הדבר כן כי כיון שמה שאתם מתמכרים. אינו לבני חורין השולטים על עצמם אלא לעכו"ם שהם עבדים ושפחות כי לעולם קראתים בשם זה של עבד ושפחה בעבור זה. כמו לנבוכדנאצר. הנה נמשך מזה שאין שום אחד קונה אתכם בעצם. ובראשונה אין לו שום קנין בכם. כי גם הוא גם קנינו הכל שלי:

ואם האמת כן הוא עדין אנו בנינו ובני בנינו עד סוף כל הדורות משועבדים אליו יתברך ויתעלה שמו. עם כל מה שעבר עלינו מהצרות ובשמו אנו נקראים ואין לשום אומה ולשון מגע יד בנו. היש נחמה גדולה מזו לנו עם בני ישראל. באמת הוא אצלי נחת רוח מופלג. נוגע בעצמות דבוק ישראל עם קרובו עמו יתברך. שהוא התכלית המעולה והנכסף. באופן שלעולם שמו יקרא עלינו הוא אבינו הוא מלכנו הוא אלהינו ואנחנו בניו ידידיו אשר שם זה לא יכרת ממנו. כי כן כרת עמנו ברית כאשר בנושא. ובדברים רבה אמרו. בני אם תקח אמרי א"ר יהודה בר שלום אמר הקב"ה לישראל אימתי אתם נקראים בני כשתקחו אמרי. למה"ד למלך שאמר לו בנו סיימני בתוך המדינה שאני בנך. א"ל אביו מבקש אתה שידעו הכל שאתה בני לבוש פורפרא שלי ותן עטרה שלי בראשך וידעו הכל שאתה בני. כך אמר הקב"ה לישראל מבקשים אתם שתהיו מסויימים שאתם בני עסקו בתורה ובמצות והכל רואים שאתם בני הד"א אימת אתם בני משתקחו אמרי כוונו אצלי להעמידנו על תכלית השלמות האנושי להצלחת נפש עם ישראל. כי למה שגם חכמי האומות התעסקו לבקש האושר והשלמות והשיגו היותו תלוי בדעות ובמדות. וע"ז הרבו להשתלם במושכלות ע"פ חקירתם. וגם במדות האנושיות בפעולות המעלה כפי שכלם. הנה סוף סוף בכל אחד מאלו להיותו משכל אנושי. לא בא בו האמת והצדק. כי הוא מעותד' אל הטעות. ולפיכך כל אשר ימשך אחריהם יהיה כמוהם ולא יבחן היותו בעל דת אלהית ועבד תורת מרע"ה. אמנם אשר ירצה להיות מסויים לבן אצלו ית' צריך שישתעבד ויטה שכלו באלו הב' דברים. למה שתגזור בהם חכמתו יתברך. ולא כפי שכלי הפילוסופים המעופש. אם במדות לבוש פורפורא שלי שהוא קנוי אל המעלות המדותיות הנקראות בשם לבוש. מצד הקנין. יהיו שלי סדורים מחכמתי. ואם בדעות תן עטרה שלי בראשך. מה שתשים בראשך משכן המוח לעיין להשכיל להטיב שהיא העטרה האמתית תהיה עטרה זו שלי. למודי תורתי הקדושה. אשר הם עצם האמת בלי שום שקר. ובזה תהיה מסויים ונכר לכל כי אתה בני ידידי. וזה הוא בני עסקו בתורה ובמצות שהם שני חלקים אלו. ועליהם אמר בני אם תקח אמרי על אמרי התורה לחלק הדעות ומצותי תצפון אתך לחלק המדות והמעשים. כי באלה כרת עמנו ברית. הוא ברחמיו יזכור לעולם בריתו: דרוש לשבת ר"ח אלול עת קץ ואחרית לחדשי השנה פרשת ראה שמור את חדש

פרקי רבי אליעזר ובר"ח אלול אמר הקב"ה למשה עלה אלי ההרה והעבירו שופר בכל המחנה שהרי משה עולה להר שלא יטעו עוד אחר ע"ז והקב"ה נתעלה אותו היום באותו השופר שנאמר עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר. ועל כן התקינו חכמים שיהיו תוקעים בשופר בראש חודש אלול בכל שנה ושנה:

היה למונח מוסכם אצל רוב בני האדם היות ההתחלה יותר מחצי הכל. ואמת הוא כי יש מבוא גדול להשיג גמר הדברים והשלמתן. כפי מה שהיתה ההתחלה בהם בראשיתם אם לטוב אם להפכו. וכדברי ר"ע ע"ה על פסוק טוב אחרית דבר מראשיתו כשהוא טוב מראשיתו. אשר ע"כ היה מחפצו יתברך ורצונו תהיינה כל ההתחלות מיוחדות אליו. וירא ראשית לו. למען כל הדברים ישתעבדו לעבודתו בעיקר ומיטב ענינם שהיא ההתחלה הראשיית. כי משם ואילך אינם כל כך בגדר החשיבות. וזה אחד מטעמי הבכורים. וכבר פירשתי לכונה זו אמרו:

ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה'. והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וישע ה' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה וכו'. כי מה טעם יקובל הבל ולא קין כיון ששניהם הושוו בהבאת המנחה וכל אחד הקריב ממה שהיה לו ומאשר נתעסק במלאכתו. ומהו מקץ ימים. כי לא ידענו לאיזה גבול חוזר קץ זה ולמה לנו לידע אימתי היה. אמנם הכתוב הודיענו סבת דחית קין ומנחתו וקבל' הבל ומנחתו וכי הם גרמו לעצמם. וזה כי קין הורה פחיתות חפצו ומעוט השתעבדותו באמת ובאמונה אליו יתברך. במה שלא נזדרז בתתעוררות עצמי. למהר ולהקדים בהבאת המנחה הזאת. תכף ומיד בראשית פרי אדמתו קודם שיתהנה הוא מהם. אלא ויהי מקץ ימים אחר זמן רב שכבר נתרבו הפירות. והוא מלא כרסו מהם לכל אות נפשו. עד שכמעט קץ בהם. וזו הוא מקץ ימים. אז נזכר להביא לה' מנחה מפרי האדמה ממה שנזדמן לידו. שאפילו עתה לא השתדל להביא מהמובחר והמיטב שבפירות. אלא מפרי האדמה איך שיהיה. אבל הבל כשהביא היה מהבכורות הפרי הראשון שנולד מצאנו יחדו לה' ית'. וגם בחר מחלביהן היותר טובים שבהם ולפיכך שעה ה' אל הבל ולא אל קין וכו'. ולזאת הסבה צוה ג"כ על החלה ראשית עריסותיכם ועל פטר חמור וגם על פדיון הבן הבכור להיות כל אלה ראשיות והתחלות לבאים אחריהם. וגם בסדר הזמנים ראינו כי בכל ימי שנותינו וזמן היותנו על האדמה. חפץ הוא יתברך שבפרטות זמן האביב לחיינו וראשית בכורי השנים העושים בנו פרי תבונה הוא זמן הבחרות. לייחד אותו לעבודתו ית' להתקומם נגד יצרנו ולהחלץ חושים להשגת השלמות ולא נמתין לעת ערב אחרי קפצה עלינו זקנה. והוא משז"ל בפרק האלילים: