בינה לעיתים – חלק ב – דרוש ו', קטע 22

פסחים פ' האשה א"ר יוחנן גדול יום קבוץ גליות כיום שנבראו בו שמים וארץ שנאמר ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדו ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ כי גדול יום יזרעאל וכתיב ויהי ערב בקר יום אחר:

אין גם אחד מסובלי הגלות אשר לא יכיר וידע בעצמו. כי אפילו היינו מתייסרים כמה כפלי כפלים מאשר נתייסרנו חלילה. עדיין לא הגענו לחלק קטן ממה שהיה ראוי כפי הפלגת ערך עוצם העונות. אשר לעולם הם יתרים וגדולים מהעונש הנתן לנו עליהם. וכדברי הנביא ע"ה:

הוי גוי חוטא עם כבד עון וגו' על מה תוכו עוד תוסיפו סרה וגו'. ירצה להיות כבדו עונותיכם מאד ועצמו ראשיהם ביותר חמורים וקשים שאפשר. מזה נמשך כי על מה תוכו עוד תוסיפו סרה. על כל מה שאתם מוכים ונענשים ואפילו יהיו עונשים גדולים במכות נמרצות מכל מקום עוד תהיה הסרה והמרי בתוספת ויתרון על המכות והיסורין. ולפיכך אע"פ שכל ראש לחלי מכף רגל ועד ראש ארצכם שממה ונותרה בת ציון וגו'. שכל אלה הם יסורים גדולים ונאמנים. עכ"ז לולי ה' צבאות אשר הגביר רחמיו על מדת הצדק והותיר לנו שריד כמעט היינו בלי ספק כסדום וכעמורה חלילה כפי בחינת כובד עונותינו. אכן לא נוכל להתאפק מלהצטער הרבה על אשר גזרה חכמתו יתברך. יהיה עונש העונות הרבים ההם טלטול הגלות המר הזה לגרשנו מקרב ארצנו הקדושה האהובה. ולזרותנו בארצות בקרב עמים רבים בכנפות כל הארץ ונמשלנו לדור הפלגה הדור הרע ההוא אשר הפיצם ה' על פני כל הארץ. וכבר היה יכול יתב' להניחנו בארצנו ושם ידבר עמנו קשות ויכביד עול היסורין עלינו כי לו נתכנו עלילות ודרכים שונים להעניש כטוב בעיניו. ועד הגלות והשעבוד בתוך העמים אל יביאנו. כי לכאורה יש בזה סבות נכונות לשלא יהיה הדבר כן. אם כי למה ירצה ית' שהאומות ישלטו עלינו וישישו וישמחו בשפלותנו ועינינו רואות אותם ברום ההצלחה. כי זה ודאי יגדיל ויכפיל הצער מאד. עם שבאמת כפי השכל אין להצטער אלא על מה שנוגע לעצמו ולא מגדולת זולתו. מ"מ הכרח הטבע החלוש יחייב כן. וכבר היה מתאונן המקונן ע"ה ע"ז באמרו:

על אלה אני בוכיה עיני עיני יורדה מים כי רחק ממני מנחם משיב נפשי היו בני שוממים כי גבר אויב. כאלו אם הבנים אשר היא באה בימים והם ברתיחת הבחרות. היתה מספרת התחלפות הכונה אשר בינה ובין בניה בענין הצער והדאגה. כי היא לרוב שנותיה גברה עליה שכלה ובוכה ומתעוררת על אלה הדברים הרעים אשר ספרה עד עתה באו לה ולבניה מצד עצמם. כי נפשה מרה לה על צרותיה. ולא שמה לבה על תגבורת האויב. ואע"פ שלא חסר לה אוהב ורע במקום אחר. אשר הוא שולח לה אגרות תנחומים לדבר על לבה דברים טובים ליישב דעתה. מאנה הנחם והתמידה בבכייתה ולא נתפייס' באותן התנחומין. יען היא רואה בעינה מעשה תוקף צרותיה ועל ידי הראות מתעוררת אל הבכי וירידת דמעה. כי היא מרגשת בחוש כל הרעה הבאה אליה. וזה הוא עיני עיני יורדה מים. אבל המנחם המשיב נפשי מה שערב אל לבו לנחמני בדבריו. הוא לפי שרחק ממני ואינו רואה בעיניו רעתי. ולפיכך אינו מצייר בעצם מהותה וחושב יוכל לנחמני בדבריו הטובים. שאלו היה כאן אצלי קרוב אלי ורואה בעין צרתי. פשיטא שלא היה עוצר כח לפתוח פה בנחמה. והיה קורה לו כאשר קרה לרעי איוב. שמתחלה נסעו ממקומם כששמעו מרעת איוב. וגמרו לבא לנוד לו ולנחמו. ואח"כ אין דובר אליו דבר כי ראו וגו'. וע"כ עיני הרואה הרעה היא עיני היורדה מים על אלה הצרות המגיעות לי. אמנם בני מעוטי השנים הקטנים ממש אשר רתיחת דם הבחרות עושה בהם רושם. מה שהם מרגישים הרבה ומתפעלים מאד נשארים כשומעים ומתפלאים. הוא לפי שגבר האויב. כי זה מצערם יותר מצרת עצמם. ואם כן לצד זה למה הגלם לבין האומות. ואם כי יש בזה חלול כבודו יתברך. כי בראותם עצמם מושלים עלינו. מייחסים הדבר לכחם ועוצם ידם. וכי הוא ית' חלילה או השיגו לאות או סלק כבר השגחתו מישראל ואין לו עוד עמהם כלום. וא"כ היה יותר טוב ייסרם בהיותם תחת ידו ית' מיוסרים ממנו ומאתו בהשגחתו. ואולי ע"ז אמר אסף:

למה אלהים זנחת לנצח יעשן אפך בצאן מרעיתך. התחיל בלשון עבר וסיים בלשון עתיד לומר למה היתה כזאת שזנחת ושכחת ועזבת את עמך ביד העמים וסלקת יד מהם. וראוי הוא שלייסרם יעשן אפך בצאן מרעיתך. שתכעוס בהם אתה כשיהיו צאן מרעיתך. שישארו תחת השגחתך. שיקבלו המרעה וההנהגה ממך ועשה בהם כחפצך. ויד אחרים אל תשלוט בהם:

ואם מפני סכנת הדבר העיקרי. כי בהיותם תחת יד העכו"ם. הם מעותדים ח"ו להפר ברית ולחלל התורה בין מפני חמת המציק ודוחק הגלות. בין מפני פתויי המסיתים ומדיחים אותה בטענותיהם המזוייפות ומכל זה היו נצולים בהיותם יושבים על אדמתם. כאשר בעונותינו הראנו הנסיון אמתת כל זה. וכמה הודיענו זה אדוננו משה ע"ה בפ'. כי תוליד בנים באמרו והפיץ ה' אתכם בעמים ונשארתם מתי מספר וגו' ועבדתם שם אלהים אחרים מעשה ידי אדם עץ ואבן אשר לא יראון ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יריחון. ומהראוי היה יאמר אלהים אחרים עץ ואבן וגו' ולבסוף יאמר מעשה ידי אדם. אבל לדעתי ירמוז על פחיתות עובדיהם. כי העובדים אותם אבדו החיות וההרגש והרי הם כמתים. כיון שאינם שמים על לב שהם עובדים את הדומם. וכך אמר המשורר ע"ה. כמוהם יהיו עושיהם. שהעושים אותם ובוטחים בם הם דוממים ומחוסרי החיות כמוהם ממש. וזהו מעשה ידי אדם עץ ואבן. האלילים עכו"ם הם מעשה ידי אדם. אשר אדם זה עצמו הוא עץ ואבן. ע"ד עמי בעצו ישאל. וימת לב נבל בקרבו והוא היה לאבן. שזה וזה נא' על חסרון ובטול ההרגשה כן האדם העושה האלילים. הוא עץ ואבן דומם בלתי מרגיש. אשר לא יראון וגו'. שהרי הוא רואה שהאלילים אלו אינם רואים ולא שומעים וגו' וע"כ עושה אותם לקבלם לאלוהות. באופן שמכל אלו הצדדים וגם מאחרים יש מקום הסתכלות על עונש הגלות מזולתו. ואמנם המפרשים ע"ה היטיבו לדבר בתשובת זה. מהם אמרו שחייב כן טבע הארץ הקדושה שלא תסבול בה עם החוטא באריכות אותם העונות. ע"ד ולא תקיא אתכם הארץ כאשר קאה וגו'. ומהם אמרו כי בהיות ישראל יחד אם יתחילו לחטא. ימשכו כלם או רובם ויקשה יותר חטא הרבים מחטא היחיד: ומהם לשיהיו סבה להכניס רבים מעמי הארץ תחת כנפי השכינה. וכבר אמרו כן בפ' האשה אר"א לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין א"ה אלא כדי שיתוספו עליהם גרים שנאמר וזרעתיה לי בארץ כלום אדם זורע סאה אלא להכניס ממנה כמה כורין ור"י אמר מהכא ורחמתי את לא רוחמה ואמרתי ללא עמי עמי אתה. ואולם הטעם העקרי אצלי הוא שתשובת קושיא זו היא כתשובת קושי שלוח הנפש לזה העולם המסוכן שהמתיישב יותר מכל הנאמר בו הוא כי הוא הוא הסבה ששלחה ה' להגדיל שלמותה שהיא בבחירתה תגבורת הכח השכלי תנצח כל מעיקי החומר ותרבה בזה שכרה מאד מאד. ובעבור ריוח כ"כ גדול כזה. לא נחוש לספק הפסד הסכנה. כן ויותר בעצם יש לומר בעניננו כי היו חטאת ישראל ועונותם עצומים מאד מע"ז וחבריה ולא יכלו להנקות אלא בתשובה שלמה בתכלית השלמות אשר העיקר בה הוא שתבא אותה העבירה לידו ויכבוש את יצרו בכח אמיץ. ע"כ רצה יתברך לזכות את ישראל לכלה פשע ולהתם עונות ראשונים יגלו למקומות העכו"ם אשר בם יהיו נלחמים כל היום על כל דבר פשע ביסודות האמונות ולכל עון ולכל חטאת. והם בצדקתם ינצחו את הכל ויהיו קיימים ונאמנים ובאמונתם יחיו. וגם אם יצטרך ימסרו עצמם למיתה על קדושת שמו ית'. והיו יכולים להנצל מכל צרה וצוקה באחוז מעשה צריהם בידם. ולא ירצו אלא ליראה את ה' ולעבדו שכם אחד. זהו ודאי תקון המעוות לחלוטין והתשובה אשר אין למעלה הימנה. ואם על המעט לא יהיה כן תמיד בכל המקומות ובכל האנשים. מ"מ ריוח השכר הוא כ"כ עצום. כי יעדיף מאד על ההפסד ואינו נחשב לכלום בערכו. ומה גם כי ע"י קבוץ הגליות ילוו גוים רבים אל ה' ויכירו אלהותו ויקויים מאמר הנביא ע"ה. אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' ולעבדו שכם אחד. והוא בכלל המכוין במאמרנו שיום קבוץ גליות הוא גדול הערך וחשוב מאד כיום שנבראו בו שמים וארץ. כמו שע"י הבריאה באו היצורים כלם לכלל הכרת גדולתו ית'. כי זה היה תכלית הבריאה. כן קבוץ הגליות יפרסם כל זה. ויכירו וידעו כל יושבי תבל כי לו תכרע כל ברך וכו'. וגם נכלל בזה לבל יצמח יאוש בלבות הגולים לומר היות גאולתם נמנעת או רחוקה לחסרון זכיותיהם ועל רוב עונותיהם. כי הלא עם ה' החסד להתנהג על צד הרחמים ולא כפי הדין הגמור. כמו שהיה הדבר כן בבריאת שמים וארץ. שראה ית' לא היה העולם יכול להתקיים על קו הדין ושתף עמו מדה"ר ונבנה ע"צ החסד. כאמרו עולם חסד יבנה. כן אמר ה' וברחמים גדולים אקבצך. ודמיון זה שתהיה הגאולה בחסד וברחמים מו שהיתה בריאת העולם בחסד. אמרו הנביא ישעיה ע"ה בשמו ית' כשאמר:

בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך ובחסד עולם רחמתיך. יאמר הן אמת שהסתרת פני מכם היתה על צד המשפט בסבת מה שקצפתי עליכם על עונותיכם. וא"כ משורת הדין לא יהיה מקום לגאלכם כי אם בהיותכם מתקנים ומבטלים הסבה. אכן מ"מ אומר הוא לרחם אתכם כאותו החסד עצמו של עולם בכללו. שע"פ הדין לא היה יכול להתקיים. ומצד החסד באה לו הבריאה והמציאות. וזהו גדול יום קבוץ גליות כיום שנבראו וכו'.

ואני מדייק במאמר למה תלה הדבר ביום. שאמר גדול יום קבוץ וכו' ולא תלאו אל הענין עצמו לומר גדול קבוץ גליות כבריאת שמים וארץ. ואם מפני הג"ש דיום יום על הפסוק עצמו נשתדל לתת איזה טעם ברמז מלת יום. והוא אצלי כי אחד מהטענות אשר מתעצמים בה מתנגדינו. ומחזיקים אותה לנצחת. היא מאורך הגלות כ"כ זמן. ועד אימתי ימתין ה' לגאלנו. אלא ודאי מהאחור והעכוב הזה הם אומרים עזבם האל לחלוטין ועוד לא ישיבם חלילה. ע"כ א"ר יוחנן ע"ה כי טענה זו בטלה מעצמה אין לה שחר כלל. כי שאלה זאת היא מעין שאלת בריאת העולם למה היתה הבריאה ביום שנברא ולא כמה וכמה אלפים מהשנים קודם כי לא קצרה ידו יתברך לברוא אותו זמן זולת זמן. ומה נוכל לומר בזה אלא היות השאלה הזאת סכלות גמור. כי הוא ית' בחכמתו העמוקה ידע היטב הראוי והנאות להבראות אות שלא יתכן זמן אחר לא לפניו ולא אחריו. ואנחנו לא נוכל להשיגו. כדרשתם ז"ל זמן היה לו לעולם שיברא וכו'. כן היום המיועד ממנו ית' לקבוץ הגליות ולא זולתו הוא הגדול והחשוב בו תאות הגאולה ולא ביום אחר כמו שהוא הענין ביום ברא העולם מזולתו מהזמנים. כי ע"כ אמר יתב' יום נקם בלבי וגו':

והנושא שלנו מכריז ואומר כן. למתפלא מאחור זמן הגאולה. שאל נא לימים ראשונים. מה תתמה ותשאל על ימי המשיח מדוע אחרו פעמיהם לבא. הלא תשאל בזה לימים הראשונים מבריאת העולם למה לא היו קודם היותם. ומזה בין תבין כמה עמקו מחשבות תמים, דעים ית' כי הוא לבדו מחשב הקץ האמתי:

האמנם המתנגדים לא העמיקו על זה. ולא יביטו אלא למה שיראו מהאחור והעכוב הארוך. ומכאן יגזרו אומר לקיים סרובם ובאים להכחיש עכ"פ תקות הגאולה. ועם היות רבו הנבואות האמתיות המורות עליה. מ"מ יש מהם מכחישין בא' משלשה פנים. בשנים מהם דברנו קצת בדרוש הקודם. ועתה נרחיב יותר לכלול הדבור בשלשתם. הא' כי כאשר לחצם ההכרח לראות בטובית המיועדות על ישראל ועל העיר הקדושה. יוציאו הכתובים מפשוטן ויאמרו שידברו על הרוחניות למעלה מן השמים ועל הבנינים הנאמרים בנבואת יחזקאל ע"ה והקמת חרבות ירושלים והחזרת ערי ישראל לישובן. הכל הוא דרך רמז ומשל, הב' אם לא יוכלו לפרשם דרך רמז יאמרו כי לא על ישראל ממש הבאים משבטי יעקב נאמרו. אלא על העמים אשר נקראו עתה בשם ישראל שנכנסו תחתם והם יקחו חלקם. לא בני ישראל הקדמונים. הג' בראותם שעכ"פ יורו הפסוקים שמדברים על בני עמנו ולא על זולתנו. יקיימו כי אותן הנבואות כלם נתקיימו כבר לשעבר. קודם גלותם האחרון. וספו תמו לבלתי היותם עוד לעתיד. וכבר השתדלה הנבואה בקצת מקומות. לבטל אלו הדיחיות. אם הראשונה אמר חבקוק ע"ה. על משמרתי אעמודה לשמוע מה ידבר בי ומה אשיב על תוכחתו. הגיד כי לאשר המתנגדים היו מתוכחים עמו לההביל תקותו באמרם שיעודי הטובה יש להם רמז ואינן כפשוטן. ע"כ היה מיחל מה ידבר הוא ית' אליו. ותוכן דברי הנבואה. למען ידע להשיב על התוכחת שהיו עושים לו הקמים עליו. וספר שבא לו המענה בזה האופן ויענני ה' ויאמר כתוב חזון ובאר על הלוחות למען ירוץ קורא בו ירצה שהשיבו ה' יכתוב החזון ולא שיהיה באופן נעלם ונסתר שיצטרך עיון וחקירה להבינו. אלא פשוט ומבואר על הלוחות דברים כהוייתן למען הקורא לא יהיה מוכרח להתעכב ולקרוא לאט מעט מעט כדי להבין תוכיותם ועמקם. אלא שירוץ מהרה לקרוא אותה במרוצה לחלוק הבנתה. כי אין בם אלא מה שיורו בשטחיותם. כי אמת הוא עוד חזון למועד ויפיח לקץ הימים. אך לא מפני שיתאחר נאמר שהוא כזב כפי פשוטו ושאינו אלא כפי סודו. כי בלי ספק לא יכזב ואפי' יתמהמה חכה לו. ועל הב' כבר נאמר אני ה' לא שניתי ואתם בני ישראל לא כליתם השוה כב"י נצחיות עם בני ישראל לנצחיות שמו ית' לומר כשם שאני לעול' לא נשתניתי ממה שאני בעצמי ובשמי כך אתם בני ישראל לא יכנס בכם הכליון חלילה לשלא תקראו עוד בשם ישראל. וכמה הבטיח הוא יתב' בזה לאבינו יעקב ע"ה כשאמר ע"י ישעיהו ע"ה ועתה שמע יעקב עבדי וישראל בחרתי בו, כה אמר ה' עושך אל תירא עבדי יעקב וישראל בחרתי בו. כי אצוק מים על צמא ונוזלים על יבשה אצוק רוחי על זרעך וברכתי על צאצאיך וצמחו בבין חציר וגו' זה יאמר לה' אני וזה יקרא בשם יעקב וזה יכתוב ידו לה' ובשם ישראל יכנה. באר בפי' שרוצה להוציא מלב יעקב ע"ה דאגה וצער האפשרי להכנס בו ועליו אמר שלא יירא כלל מזה כי הוא מבטיחו שלעולם יצוק רוחו וברכתו לא על שום אומה אחרת אלא על אותה אשר היא מזרעו וצאצאיו היוצאים ממנו. והם הם שיצמחו בבין חציר ובערבים. ואמר למה הוזקק להבטחה זו ומאיזה צד היה מקום ליעקב לירא מהפכו. ואמר זה יאמר לה' אני וזה יקרא בשם יעקב וגו'. ירצה היה זה כן מאתי לדבר על לבך על דבר זה. לפי שאני צופה ומביט בין גויי הארץ. כי יהיה מי שיאמר אני הוא לה' ונכנסתי בחלקו במקום ישראל. ואחר יקרא את עצמו בשם יעקב ויכנה בשם ישראל שהם הישראלים האמתיים לקבל ברכת ה' ושפע רוחו. לפיכך אני מקיים לך שלא יהיה כי אם לזרעך וצאצאיך. וע"ד שאמר בסוף נבואתו כך יעמוד זרעכם ושמכם. שהשם שלהם יעמוד אצלם לעולם לאשר יהיו ממש מהזרע שלהם. שמלת זרע לא יקבל שום פי' אלא על יוצאי ירכם ולא על אשר יתואר בשם בן. ולא זו בלבד אלא אפילו על מלך המשיח שהונח עכ"פ שיהיה מבית דוד יחליפוהו באחר כפי סברתם. וגם ע"ז פקח עיני חכמתו הוא יתב'. ושלל זה באמרו ויצא חטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה. והוא מבואר הכפל. אבל ירצה כי כשחותכים יחור של אילן אחד ומרכיבין אותו באילן אחר כשיגדל אח"כ אותו היחור או הנצר. אינו. גדל מכח השרשים שלו ממש אלא מכח שרשי אילן אחר. אבל הנצרים שלעולם נשארו באותו האילן הם בלי ספק גדלים מהשרשים של עצמו ולא משרשי זולתו. ולכן אמר שיצא חטר הוא מלך משיחנו מגזע ישי וממשפחתו. אבל כבר אפשר יצא מגזעו במה שיהי' עיקרו מאומה אחרת שנתערב עם איזו נקבה מזרע ישי. לזה אמר שיהיה נצר אשר יפרה ויגדל משרשיו של הנצר עצמו. שיהיו שרשיו ממנו ומאתו ולא מאחר. וזה לא יתכן אלא בהיות משיחנו מזרע ישי ממשפחת הזכרים שהם השרשים ממש. ועל שניהם יחד אמר הנביא ירמיהו ע"ה. כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי גם זרע יעקב ודוד עבדי אמאס מקחת מזרעו מושלים אל זרע אברהם יצחק ויעקב כי אשיב את שבותם ורחמתים. והוא מבואר. ועל הג' להוציא מן הלב שהנבואות כבר עבר זמנן. אמר הנביא הושע ע"ה כי ימים רבים ישבו בני ישראל אין מלך ואין שר ואין זבח ואין מצבה ואין אפוד ותרפים. אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלהיהם ואת דויד מלכם. ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים. דברים אלו יורו בברור שידבר על זמן הגלות הזה אשר עליו יצדק ימים רבים. ולא על גלות בבל. וכשיעד הטובה אמר שיהיה באחרית הימים. האמנם בטול הטענות האלה ע"י הנביאים ע"ה היה אחד הנה ואחד הנה. ושמא המנגד ירשה לעצמו להשיב עליהם. אך מצאנו בנבואת בלעם הרשע כלם נקבצו בבאור גמור שאין עליו תשובה. באמרו:

וישא משלו ויאמר נאם שומע אמרי אל אשר מחזה שדי יחזה נופל וגלוי עינים. אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב דרך ככב מיעקב וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת. התפאר שנבואתו זאת אינה חידה ולא משל שיהיה בה איזה רמז. אלא היא גלויה ומפורסמת כפשטה. וזה הוא נאם שומע אמרי אל וגו' נופל וגלוי עינים. כאלו יאמר אמת הוא שאני נופל בשעת הנבואה. אבל לא בעבור זה יחשכו עיני הבנתי שאתנבא ולא אדע מה שאתנבא שלא אבין תוכיות הכונה. אלא אני גלוי עינים. עיני גלויות ורואות דברים כהוייתן ממש. ובאר עוד שקיום נבואתו לא יהיה בימים אחדים ובזמן קרוב. כאלו יאמר שתהיה ההצלחה שהוא מיעד בזמן הבית הראשון. וזה הוא אראנו ולא עתה. וגם לא לזמן הבית השני. כי אשורנו ולא קרוב. אלא הוא לימים רבים ולעתים רחוקות. הוא אחרית הימים כאשר אמר לבלק אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים. ופי' עיקר הנבואה דרך ככב מיעקב וקם שבט מישראל. שיקום מי שיצא ממעי יעקב וישראל ממש שיהיה כמו ככב ושבט מושלים ותהיה הצלחתו לא למשול ולשעבד אומה אחת או קצת אומות. אלא ימחץ פאתי מואב שפרט אותם בעבור בלק שמחמתו נתעורר כל זה. ולא זה בלבד אלא יקרקר כל בני שת שהם כל בני העולם בכללו מתחלתם ועד סופם. כיון שאין שום אומה ולשון שלא תהיה מבני שת שממנו הושתת העולם. הא ע"כ נראה שלא נאמר זה אלא לע"ל בביאת משיחנו באחרית הימים. ולדעתי למען יהיה זה מקובל ומקויים לאמת אצל כל בני העולם שלא יוכלו להכחיש נבואה זו. לא רצה הוא יתברך שתאמר מפי שום נביא קדוש מבני עמנו. אלא מפי המוחזק אצלם לנביא יותר מן הכל. משלהם עצמם. והוא לדעתי מה שכונו חז"ל בחכמתם במה שאמרו במדרש: