בינה לעיתים – חלק ב – דרוש ו', קטע 21

אמנם יאמר תדעו למה הקפדתי כל כך לומר בפרטות גדול ובדקדוק. כל גבולי הארץ של תשע המטות וחצי. מה שלא עשיתי לארץ סיחון ועוג. הלא הוא כי לא ראי אלו כראי אלו כי זאת הארץ אשר צויתי להנחיל בגורל. לא בחרו הם בה כפי תאות רצונם. אלא המתינו צווי ה' שצוה לתת אותה להם. והם לא לקחוה. אבל שני המטות וחצי הם מעצמם לקחו אותה ולא המתינו רצון וצווי ה' שהוא יתננה להם. ואפילו אלו לא הושוו יחד כי סוף סוף שני המטות כל שבט רצו לשבת יחד כלו מצומדים ומשותפים לבית האבות שלהם. אך מטה מנשה לא היה לבית אבותם. כי חציו לא רצה לשבת עם חציו. אלא חצי המטה לקחו נחלתם בעצמם נפרדים מבית אבותם. ולא היו כשני המטות. אמנם הצד השוה שהיה בהם. ששני המטות וחצי המטה גם יחד כלם בחרו וחזקו מעצמם בעבר הירדן בעבור תועלתם. אשר דודאי לא יערך איכות קדושתה עם הארץ אשר בחר בה הוא יתב'. ומכל האמור מודעה רבה לנו אנחנו סובלי הגלות הנמהר הזה. המורגש מהתחלת זמן בין המצרים עד היום הזה. כי לא יאות יהיה התפעלותנו על חסרון ההצלחות ותוקף הצרות אשר סבבונו. רק על אבדת הדברים השכליים והמדעיים המביאים אותנו אל השגת ההצלחה הנפשיית. כי ההרגש מהדברים הגשמיים. אינו אלא מחלושי השכל. ולא יכנס אלא בלב הנשים למעוט השכלתן. ואולי ע"ז אמר הנביא ירמיה ע"ה. כה אמר ה' התבוננו וקראו למקוננות ותבואנה ואל החכמות שלחו ותבאנה. ותמהרנה ותשאנה עלינו נהי ותרדנה עינינו דמעה ועפטפינו יזלו מים. כי קול נהי נשמע מציון איך שודדנו בושנו מאד כי עזבנו ארץ כי השליכו כו משכנותינו. לפי שהיו אנשי אותו הדור מתפעלים מאד ומרבים הצעקה על הצרות הבאות עליהם. ולא עשו שום רושם מהעיקר שהוא אבדת הדברים המשלימים נפשותם. ע"כ כאלו יתעורר מצד הבזיון והחרפה מפחיתות זה אמר הנביא ע"ה בשם ה':

מה לכם האנשים הזכרים להשמיע במרום קולכם בנהי ובכיה. לא תעשו אתם פועל זה אלא השתדלו שהנשים החלושות והרכות תעשינה אותו. ושלחו בעד המקוננות ואף לחכמות שבהן שתבאנה ה לישא קינה ונהי עלינו. ומקול דבריהן נתעורר אנחנו לבכות. אבל לא שאנחנו נעשה הנהי והקינה. ועתה באר הטעם למה ירצה יהיה נהי זה נעשה ע"י נשים ולא ע"י אנשים. והוא כי קול נהי נשמע מציון איך שודדנו. הנהי שנשמע מציון מכל העם היה איך שודדנו. שהיוצועקים מאד ומתפעלים מהדברים הטפלים והשפלים שהם הצרות הגופניות באמרם איך שודדנו שבאו עליהם שודדים ושדדו אותם הן בגוף הן בממון וכיוצא. ואמר ע"ז בושנו מאד כי עזבנו ארץ באמת ובאמונה אנו בושים ונכלמים עד מאד מנהי זו שהוא התפעלות על דברי' פחותים וגרועים. ועזבנו ההרגש והצער על דברים עיקרים שהם הארץ הקדושה שאבדנוה. דאוירא דא"י מחכים. והיא מקום השלמות. וחסרנו כמה מצות התלויות בה. וכן כי השליכו משכנותינו. הבתים המקודשים שהיו משכן לשכינה להשרות בתוכנו אשר משם נמשכה הצלחת הנפש לעולמי עד. כל הדברים האלו העצמיים עזבנום כאלו לא היו ולא עלו על זכרוננו. והנהי היה בלבד על כי שודדנו. אשר כל זה חרפה היא לנו וקלון. להיות מקלי המוח. ע"כ אמרתי יקראו הנשים לעשות נהי ובכי כזה. ובזה נבין מדרשם ז"ל באיכה רבתי. גלתה יהודה וא"ה אינם גולים אלא אע"פ שגולים אין גלותם גלות. א"ה שאוכלים מפתם ושותים מיינם אין גלותם גלות. אבל ישראל שאין אוכלים מפתם ואין שותים מיינם גלותם גלות. א"ה שהם הולכים באסקפטיות שלהם אין גלותם גלות אבל ישראל שהן הולכין יחפין גלותם גלות. לכך נאמר גלתה יהודה. ולפי שעורי מה שהניעם ז"ל לומר שהכתוב שולל שאר האומות הוא. כי התחיל לומר איכה ישבה בדד העיר רבתי עם. ונמשך בפ' האחר ואמר בכה תבכה בלילה וגו'. מבלי הזכיר מי הבוכה שסומך על הקודם שודאי על כ"י ידבר היושבת בארץ הקדושה. וא"כ למה הוצרך עתה לפרש ולומר גלתה יהודה מעוני וגו'. יאמר סתם גלתה מעוני ומרוב עבודה:

וממילא היה מובן שאותה הבוכה הנזכרת היא גלתה. גם אות המ' מעיני ומרוב עבודה היא כבדה. ומלת היא מיותרת שיספיק לומר ישבה בגוים וכו'. ולפיכך פירשו שכונת הפסוק הוא לשלול ולומר דוקא יהודה היא הראויה לייחס אליה גלות ולא לזולתה מהאומות. כי הגלות שלה האמתי אשר התפעלה ממנו מאד הוא יותר קשה וכבד מהעוני ויותר מרוב עבידה אשר בענין זה של עוני ורוב עבודה. כבר תהיה משותפת עם שאר האומות בגלותם שגם עליהם יעבור כוס העוני והעבדות. אמנם יש דבר אחר עיקרי שהוא דוקא נחשב אצלם לגלות אמתי מה שלא יצדק בזולתם. והוא כי היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח. ששאר האומות כיון שאין להם שום מניעה מצד הדת לאכול ולשתות כעין שוביהם וללבוש כמותם לפיכך לא ירגישו ולא יתפעלו כלום. יאכלו מה שירצו וישתו כרצונם וילבשו כמותם אבל ישראל אינם אוכלים כפי דתם ולא שותים ולא לובשים כמותם. וכשהם בתוכם אם יתערבו חלילה ויעשו כמעשיהם. ישימו אשם נפשם. ולכן היא לבדה ישבה בתוך הגוים ולא מצאה מנוח ומרגוע לנפשה. וזה רע מכל צרות שבעולם:

ואולם נתעצמה אצלינו הנחמה האמתית והחזקה לכל זה הצער הגדול במה שבא במאמרנו בדברי ר"ע ע"ה. ודקדוקיו מבוארים הן בשנוי הלשון כי בפעם הראשונה אמר להם למה בכיתם והם אמרו בתשובתם לא נבכה פעמים בתחלתה ובסופה, ואלו בפעם הב' אמר להם למה אתם בוכים. והם לא אמרו למה לא נבכה אלא בתחלת תשובתם. ובראשונה לא אמר אלא לכך אני משחק ובב' הוסיף אף אני לכך משחק. כי גדולי ישראל כאלו ע"ה לא יוצאו מפיהם שום מלה אם לא בדקדוק עצום. וגם אריכות לשון זה התחילו הם בוכים שהיה מספיק לומר הם בכו וכו'. וכן בענין אמרו ואם יבטלו דברי אוריהו יבטלו דברי זכריהו וכו'. שהוא מאמר זר. ומה גם שכבר היה אפשר יתבטלו דברי אוריהו שהם לרעה אם יחזרו למוטב כדברי הנביא ירמיהו ע"ה לחנניא בן עזור. ומה הכונה בהביאו שני פסוקי זכריהו ע"ה זה אחר זה. עוד ישבו זקנים וגו' וכתיב בתריה ורחובות העיר ימלאו ילדים וגו'. ונאמר בזה כי אפילו האומות המתנגדות את ישראל ושונאים אותם. לא ערב אל לבם להכחיש במוחלט כל יעודי הנביאים ע"ה וכל הבטחותיהם הטובות הנאמרות מפיו יתברך. כי לא ישיב אחור דברו ולעולם הוא קיים במאמרו והכריחם כח האמת להודות עליהם. והאויב הגדול בלעם הרשע יוכיח שאמר לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה. ובכפל ושנוי איש ובן אדם. ירצה כי שם אדם הוא כולל המין האנושי בין איש בין אשה. כאמרו זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם. וכונתו כי לאשר היו כתות בעולם אשר נתפקרו בענין האלהות מהם היו אנשים ממש נולדים מאיש ואשה עשו עצמם אלהות כפרעה וחירם וחבריו. ומהם חשבו להתחכם יותר. ולנו בני ישראל אין לנו להאמין אלא בשמו יתברך יחיד ומיוחד וכי לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם כמו שאמר הנבל הבליעל בלעם הרשע מהם ובה בע"כ. כי חלילה לנו להאמין בשום אחד מאלו דבר בהיותי קורא שם ישראל. הנה אז לי אתה הסברות. כי הוא אינו איש כיתר האנשים בני איש ואשה. וגם אינו בן אדם בן מהמין האנושי נולד מאשה. או מאיש. כי אין לו שום התלות בענינים אלו רק הוא רוחניית פשוט וגמור קדמון אשר לא נתהוה מעולם מזולתו חלילה חלילה. ואם כן אין לצייר בו שום כזב או התנחמות בכל היוצא מפיו. אלא הוא אומר ועושה מדבר ומקיים

ואולם כי ראו המתנגדים שבהיות הדבר כן. כל יסוד בנינם נופל יען כל המון הנבואות או רובן המייעדות כמה וכמה טובות ונחמות לישראל עדיין לא נתקיימו ובהכרח עתידים להיות. חשבו מחשבות להפיל חומה נשגבה זו. ואם אינם מכחישים הדברים עצמם. הם מכחישים הכונה האמתית באמרם אחד משני ענינים. האחד כי כל אותם היעודים הטובים לא על ישראל יוצאי ירך אברהם יצחק ויעקב ע"ה נאמרו הסובלים הגלות. אלא על זולתם מהאומות, שהחליף את ישראל באומה אחרת. ולאותה האומה קורא בשם ישראל שסלק השם היקר הזה ממנו ונתנו להם. וכמה הרחיק חששא זו ממנו הוא יתברך ברחמיו ע"י נביאו ישעיה ע"ה בתחלת סימן מ"ג כשאמר. כי אמר ה' בוראך יעקב ויוצרך ישראל אל תירא כי גאלתיך קראתי בשמך לי אתה. הודיע בשמו יתברך שכך ובסגנון זה אמר מפיו הקדוש. לתת סימנים מובהקים למי תהיה הגאולה המיועדת. והוא כי אתה אשר בזמנים שונים נתנו לך ב' שמות שבהיותך בזמן הבריאה דהיינו בתחלתך כשנולדת שעדין לא החזקת בהשגת הצורה מצד השלמות אז נקראת יעקב. ואח"כ כשזכית שאשפיע לך הצורה האמתית מפני שלמותך. נקראת בשם ישראל. אבטיחך שלא תירא ולא תחת: היות הבטחתי על הגאולה מתקיימת בשום אחר זולתך. כי באמת גאלתיך אותך לבד אשר היית בעל שתי שמות אלו. וזה כי קראתי בשמך לי אתה. כשאני קורא סתם בשמך. שאומר איזה אתה הוא שלי והמכוון אצלי. ולא נכנס שום אחר במקומך להקרא כמוך:

והענין השני הוא שיאמרו לו הונח שתהיינה הנבואות על ישראל אין הדברים כמשמעו גאולה ממש משעבודים והצלחות וטובות להשיבם כבראשונה. אבל הכל הוא דרך צורה ומשל. ובנין המקדש ירמוז למשכן של מעלה. והכל נאמר על הצלחת הנפש לעה"ב לאשר יזכה בשלמות. אבל ישראל יתמידו עולם ועד בגלותם וטלטולם מבלי שום גאולה להיות בני חורין בעה"ז חלילה וחס. והלא ראינו כי פשתה צרעת זו להבין דברי הנביא דרך צורה ורמז לא כפשטן אף ברשעי ישראל באותן הדורות. אבל על ההפך. והוא בנבואת יחזקאל ע"ה סימן כ"א כשהיה אומר הנני מצית בך אש ואכלה בך כל עץ לח וגו' ונצרבו בו כל פנים וגו' אני ה' בערתיה לא תכבה. השיב הנביא ואמר אהה ה' אלהים המה אומרים לי הלא ממשל משלים הוא. יאמר אנא האל יתב' הביטה וראה עד היכן הגיעה רשעתם. כי כאשר אני מגזימם ומיעד להם הרעות האלה כן בשמך. הם מעיזים פניהם לומר לי דרך הכחשה. שאין הדברים נאמרו כאשר אני מבינם כפשטם. אלא הוא יתברך בדבריו אלה הוא ממשל משלים ומדבר בדרך רמז ומשל והכונה ענינים אחרים נעלמים ממך, ולא שתבאנה ממש הרעות והצרות כאשר אתה אומר. ובזה הם מבטיחים עצמם על שקר ואין פחד אלהים נגד עיניהם. ככה אומרים שכנגדנו שיעודי הטובות כלם רומזים לדברים רוחניים. והסתכל איך רבותינו הקדושים ע"ה בטלו כל זה בדבור קצר בוי"ר פ' ל"ה:

תני בשם רשב"י הככר והמקל נתנו מכורכים מן השמים. אמר להם אם שמרתם את התורה הרי ככר לאכול ואם לאו הרי מקל ללקות בו. היכן הוא משמעו של דבר אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו ואם תמאנו ומריתם חרב תאוכלו, כי בלי ספק צריכין אנו להבין מה היא כונת כריכה זו. ומה הוא לשון זה שאמר היכן הוא משמעו של דבר. שאם שואל על הראיה יאמר מנין או מאי טעמא כדרכם:

אבלירצה כפי מכווננו להקהות שני המכחישים אשר ישימו הבדל והפרש רב בין יעודי הטובות ליעודי הרעות. כי יאמרו שהרעות נאמרו על ישראל. אבל הטובות לא לזרע ישראל המה אלא להם לבדם נתנו שקנו שם ישראל. אכן שהרעות הן כפשוטן, אבל הטובות לא תהיינה כפשוטן וכמשמעותן אלא בדרך רמז וחידה. באופן שאין שניהם שוים ולא ראי זה כראי זה. ע"כ אמרו ז"ל שאין הדבר כן. אלא ככר ומקל שהן יעודי ההצלחות ויעודי היסורין והצרות. כלן נתנו מכורכים ומצומדים גם יחד ולא יתפרדו. רק בדבקות גמורה. הן מצד המקבלים כי אותם אשר יזכו להצלחת הככר. הם אותם עצמם אשר יתייסרו בעונש המקל. וכן בהבנת הכונה בנושא עצמו שניהם שוים ואחדים. הככר הוא ממש כפשוטו לאכול. שהוא פועל נעשה בכלים הגשמיים. והמקל הוא ללקות מלקות על גופו. ולא שהעונש יהיה ממש. והשכר ברמז וצורה. ועתה שאל כי בשלמא הענין הראשון שיהי' יעוד הטוב נאמר על ישראל עצמם שנתייעד עליהם הרע. אין צריך להביא ראיה לזה. כי השכל יחייבהו מהכרח הדין והיושר. שלא יתכן כלל לצייר יצטער אחד בקבלת רעה. והנחמה בהצלחת טובה הנתנת תמורתה תהיה לאחר אשר לא היה לו שום חלק בצרה. אמנם הענין השני מהמשמעות. כבר יצוייר ואינו מהנמנע שיעוד הטובה הנאמר בעבור הצרות שקבלו בפעל בעה"ז. ירמוז לדברים רוחניים למעלה מהגשמיות. שתספיק מעלתן לתמורת תוקף הצרות. וא"כ לא יתחייב בהכרח גמור שיהיה משמעותן של אלו כמשמעותן של אלו כלום כפשוטם, ולזה אמר היכן הוא משמען של דברים. באיזה מקום נתבאר המשמעות של הדברים האיך נבין אותו שגם בענין זה יהיו שניהם מכורכים לאחדים כפי פשטן בדברי העה"ז ולא שירמזו למעלה. והשיב שפסוק מלא הוא שאמר בפירוש אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו וגו'. שבאר בהדיא הטוב שאני אומר לכם שתאכלו איני מכוין עתה אל טוב רוחניי. למעלה בשמים. אלא טוב הארץ ממש בהצלחות העה"ז דומה לחרב. ואלו השכר העליון ענין אחר הוא במקומו עומד:

הנה כי כן על שני הענינים האלה באו שני המעשים בוכוחי ר' עקיבא וחבריו ע"ה. כי במעשה הראשון כשראו הפלגת ההצלחות למכחישים וגעו הזקנים נ"ע בבכיה ור' עקיבא משחק. ואחר ששאלו לו על שחקו. שאל להם למה בכיתם. רצונו מה שאתם עתה מתמידים בבכיה אחרי ראותכם אותי משחק. אינו מן התימה. כיון שאין אתם יודעים שום טעם למנוע הבכיה שאדרבה אתם תמהים עלי למה אני משחק שנראה לכם היותי עושה דבר בלתי ראוי. אבל מה שאתמה הוא אעיקרא דמלתא מתחלה למה בכיתם. שהמהראוי לא היה לכם לבכות על ענין זה. כאשר יבאר אלא שהמתין תשובתם. ודקדק עוד בלשון התחילו הם בוכים שאלו היה ר"ע ע"ה הראשון והמתחיל לשחוק קודם שהם בכו לא היתה להם שום קפידא. אבל לא היה כן. כי הם התחילו תחלה לבכות ואחריהם שחק ר"ע. וע"ז הקפידו ואמרו עקיבא אנו בוכים ואתה משחק. שבראותך אותנו בוכים היאך אתה משחק. והוא אמר אדרבה אני תמיה ל"מ עתה אחרי שאתם רואים אותי משחק למה תתמידו בבכיה. אלא אפילו מעיקרא מבלי ראות שום שחוק ממש למה בכיתם. כי אין שום צד לבכות מרוב הפשיטות כמו שיבאר. והם השיבו כי לדעתם צדקו יחדיו בשני זמני הבכיה. אם בהתמדתם ואם בהתחלתם. כי מי יוכל להתאפק מלבכות בראות המון ההצלחות בהשקט ובבטחה אצל העובדי האלילים. ובהפך זה המון הצרות והרעות נקבצו באו אלינו משרפת הדום רגלי אלהינו יתברך הלא בזה ימצאו מקום לקיים מאמרם שהרעות נאמרו עלינו ויעודי העובות היו עליהם. אז אמר להם ר"ע על זה אני משחק ולא נכנס בלבי שום התפעלות מהצלחותם. כי הדבר מבואר מאד ובנקל ישיגהו כל אדם מצד השכל הישר. מבלי יצטרך שום ראיה או דרשה להוכיחו. והוא מק"ו. כי ממנו נקח אם לעוברי רצונו כך ק"ו לעושי רצונו שאם לא כן לקתה מה"ד ח"ו. ולפיכך מאחר שאדם דן ק"ו מעצמו ואין בזה שום דרשה תמהתי איך מעיקרא הכנסתם עצמכם לבכיה ולא דנתם ק"ו מעצמכם מבלי תצטרכו אהיה אני הדן אותו. כי בדין ומשפט אני שמח ושש בראות הצלחתם. כי ממנה אני מכריח הצלחתנו להיותנו יראי ה' וחושבי שמו. ולדעתי ק"ו זה היה דן המשורר ע"ה. וכעין ר"ע נגד חבריו כשאמר:

רבים אומרים מי יראנו טוב נסה עלינו אור פניך ה' נתת שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו. ופשטו ידוע. ואני אומר שאירע לו ממש כר"ע ע"ה. כי פסוקים הקודמים דבר מרשעי דורו שאמר להם עד מה כבודי לכלימה וגו' ואמר כי רבים מעמי הארץ שאינם מסתכלים אלא במה שהוא לפניהם ורואים בעינם. שמה שהיו אומרים מי יראנו טוב מי יתן שיהיה ה' מראה לנו הטוב אשר הוא מייעד. כי קול דברים אנו שומעים ותמונה איננו רואים מהצלחה אלא לזולתנו. וע"כ יחלו נסה עלינו אור פניך ה'. אמנם אמר דוד ע"ה אני איני דואג ע"ז כלום. אלא אדרבא אני משחק ושמח כר"ע ונתת שמחה בלבי מאותה העת אשר דגנם ותירושם של הרשעים האמורים רבו שהם מושפעים בהצלחה. כי מזה אשא ק"ו בעצמי שאיני מעוברי רצונו כי ודאי בשלום יחדו אשכבה וגו'. ושוב במעשה השני נתבאר הענין האחר מהיות פשוטי יעודי הטובות דומין ליסורי הצרות כפשוטן. כי כשראו שועל יצא מבית קדש הקדשים התחילו הגדולים ע"ה לבכות ור"ע משחק ואמר להם למה אתם בוכים. עתה לא אתמה מהתחלת הבכי מעיקרא. כי ראו להצטער ע"ז כאשר יבאר. אבל מה שיש עליכם מהתפיסה הוא האיך אתם בוכים עתה ומתמידים בבכיה אחרי ראותכם שאנו משחק. הרי כבר ידעתם מהפעם האחרת שכששחקתי היה בטעם מספיק. וא"כ עתה שאני משחק היה לכם להשכיל ולומר גם בפעם הזאת ודאי נמוקו עמו כאשר בראשונה. והיה לכם לחקור על טעם היותי שוחק. והם אמרו לו אדרבה בפעם הזאת יראה לנו דבר מחוייב לבכות ונחם יסתר מעינינו. מאחר שענין הצרה אשר ראינו הוא דבר מנגד והפכי לחק ומשפט התורה שאמרה הזר הקרב יומת. ועתה יוצא מהמקום המקודש שקץ טמא. וזה ודאי יגרום התמדת הבכיה בלי הפסק. אז אמר להם ר"ע אף אני לכך אני משחק. ירצה אף אני כמוני כמוכם מסכים על ההתפעלות שא"א שלא לדאוג על ענין רע ומר כזה. אכן מהדבר הזה עצמו אני מתנחם ולכך אני משחק מפני מה שהקיש והשוה הוא יתברך נבואתו של זכריהו לנבואתו של אוריהו ע"ה. כי הנה ראה גם ראה מה אמר זכריה דבר שנראה זר. כי הוא אומר בפ' אחד שישבו ברחובות ירושלים זקנים וזקנות וגו'. הרי שברחובות ימצאו הזקנים והזקנות. ומיד בפסוק הבא אחריו אומר שרחובות העיר ימלאו מילדים וילדות. נראה שכל מלוי הרחובות יהיה מאלה ולא מזקנים וזקנות. שאילו כן לא יקראו מלאים ילדים וילדות. אלא מלאים ילדים וילדות זקנים וזקנות. ומפני זה היה מקום לחוש שאין דברים כמשמען אלא רמז וסוד יש להם בו יתיישבו הכתובים ולא יתקיימו ממש הדברים כמו שהם. וימצאו מקום האויבים לאמת מאמרם שהרעות כפשוטן והטובות למשל. אך אחרי שהוא יתב' השוה שתי הנבואות גם יחד לומר שהן שוות ודומות זו לזו. וראיתי שנתקיימו דברי אוריהו ע"ה כאשר הם בדמותם כצלמם. אמרתי שגם דברי זכריהו ע"ה עתידים להתקיים כפי פשוטן. והוא אצלי ע"ד זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם. שהזקנים היו עושים מעשה בחורים בנגינות ושירים. והוא יתברך מייעד שתרבה אז השמחה כ"כ כי באמת ישבו שם ברחובות זקנים וזקנות ממש מלאי ימים. אלא שיאמר על אותן הרחובות היותן מלאות ילדים וילדות. כי הזקנים והזקנות יניחו זקנותן לצד אחר. ויעשו מעשה ילדים וילדות בהיותם משחקים לפניו ית' לכבוד שמו כעין השלמים הקדושים בשמחת בית השואבה. ושא נא עיני שכלך וראה איך דרש זה של ר"ע ע"ה אמרו הנביא ישעיהו ע"ה בפסוק. אז תשמח בתולה במחול ובחורים וזקנים יחדיו והפכתי אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונם. אמר כי אז בזמן הגאולה מהרה תגלה. תשמח הבתולה במחול ובסוד משחקים ותרבה כ"כ השמחה עד כי ימצאו אנשים יהיו הם יחדיו בחורים וזקנים שנשתתפו בכל אחד מהם שני הדברים בחרות וזקנה. שהזקנים עצמם הם יהיו בחורים בזמן א'. כי באמת ימלאו זקנה מרוב ימים. אבל יהיו יחדו גם בחורים. מחמת המחול ושחוק של מצוה אשר יעשו ברחובות ירושלים ואז יהפוך אבלם לששון. וכי תאמרו מי יבטיחנו יהיה הדבר כן כי אנחנו עתה סובלי צער הגלות והצרות. אבל איך נדע מה יהיה. על זה אמר ונחמתים אני אתן להם נחמה ושמחתים מיגונם. יהיו כר"ע ע"ה שאשמחם מתוך ומחמת היגון עצמו. שהיגון ממש יגרום להם שמחה ושחוק. כי בראותם נתקיים הרע כאשר נאמר ממש שעליו בא להם היגון זה יבטיחם שגם השמחה והטוב יהיו כן. כיון שנתנו כרוכים ושני העדים נאמנים גם יחד. וזה רמזתי בנושא הראית לדעת כי ה' הוא האלהים. כבר הראה לך יתברך מופתים והוכחות מכריחות שתדע מהם הקש והשואה זאת. היות הרחמים אשר ישיב ה' את שבותך ורחמך בשמו הגדול ב"ה. כעין הדין ודוגמתו בשם המורה על המשפט דומה בדומה והוא הוא. ונחתום בנבואת זכריה ע"ה. צום הרביעי וצום החמישי וגו' יהיו לבית ישראל לששון ולשמחה וגו'. לא אמר יהפכו אלא יהיו שהצומות עצמם כשיצומו על הצרות שעברו. יהיו הצומות להם לששון ולשמחה. כי בראותם שהם צמים על הצרות באו עלינו עלינו כפשוטי הכתובים. ישישו כי יורו להם שגם הנחמות והישועות מהרה תצמחנה על זה האופן בעזרת האל: דרוש ג לשבת נחמו שאל נא לימים ראשונים