בינה לעיתים – חלק ב – דרוש ו', קטע 20

התשכח אשה עולה וגו'. ומי יתן ואדע אנה מצאו ז"ל בפסוק כל ענין זה של מזלות וחיל ולגיון וכו'. ויש מקום דקדוק מה הוכחה היא שברא את הכל בשבילם לשלא ישכחם. הרי אפשר שמתחלה ברא את כלם בשביל ישראל. אלא שאח"כ בעבור רוב פשעיהם ועונותיהם עזבם ושכחם. וכי אם מלך ב"ו יבנה פלטרין בשביל בנו אשר אהבו אם אח"כ ימרוד בו בנו ויסרח עליו הוא בלתי אפשר ומהנמנע שיגרשהו מפניו ולא יזכרנו עוד כל ימי עולם מפני שבנה הפלטין בשבילו:

ועוד יש לדקדק כי הוא מסיים ואת אמרת עזבתני ושכחתני. דמשמע שהוא משיב על שתיהן על העזיבה ועל השכחה. והרי הכתוב אומר התשכח אשה עולה וגו' אינו מדבר אלא על השכחה. וכפי דבריהם היה לו לומר התעזוב ותשכח אשה עולה. ויראה בבאורו. כי שם שכח יאמר על שני פנים הראשון שאינה שכחה עצמית ממש. אלא ההמנע מהעלות זכרונו לפניו ית' שהוא לטובה ולהתחסד עמו על דרך מה שנא' ביוסף ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו. כי לא לנצח ישכח אביון. שלא יהיה נשכח מלהטיב לו ולעזרו לעת המצטרך. ורבים כן והב' שכחה ממש שנעדר ממנו בהחלט זכרון אותו הדבר ואינו עולה על לבו כלל לא לטוב ולא לרע כאלו לא היה בעולם. וכאן במקום הזה אי אפשר לפרש מה שאמרו ישראל וכו' שכחני על אופן הראשון שהוא על חסרון ההטבה ובלתי הטפל בענינם. שהרי כבר פירשו ענין זה באמרם תחלה עזבני ה'. דהיינו שעזב אותם ולא נטפל בהם. שהוא בטול היותו נזכר מהם לטובה. ואם כן בהכרח מה שהוסיפו לומר עוד וה' שכחני היא שכחה החלטית שאינו נזכר מהם כלל שהם מתרעמים כי לא בלבד עזבם מבלי השגיח עליהם להטיבם. אלא גם שכח אותם שאינו נזכר מהם שכביכול אבדה הזכירה מכל וכל שלא נשאר רשומה כלל:

ועל זה משיב יתברך כמתמיה על פי דרכם ושיטתם. שאפילו בדרך טבע הוא בלתי אפשר וכמעט מהמנע יהיה זה כן. כי בשלמא העזיבה ניחא. שיש מקום לומר שעזבם במה שאינו מתפרסם בהטבתו אותם בהיותם בארץ אויביהם בצרות צרורות בסבלותם על שכמם. אבל לומר עוד ששכחם שכחה גמורה מבלי היות לו זכרון מהם. האיך אפשר זה. שהרי אחת מההמצאות אשר יחייבנו להשאיר זכרון הדברים ולחקות רשומן לבלתי תגבר בהם השכחה. הוא הזכרון המקומי כידוע. שבהיות לפני האדם אותו הדבר אשר לקח לרמז ולסימן על הדבר שרוצה לשמור ולקיים זכרונו. לא יבא לידי שכחה. כי בראותו האות ההוא. יעלה על זכרונו מה שרמוז אליו. כאשר נתפרש על זה מאמר יוסף ע"ה כי אם זכרתני אתך וגו' והזכרתני וגו' ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו:

אשר לפי' זה באו מדוייקים הכפלים והשנויים יעויין במקומו ואמר ית' כי הוא מתחלת הבריאה נתכוון בתכונת העולם העליון השמיימי לברוא במספר חלקים מתייחס למספר שבטי ישראל י"ב מזלות כנגד י"ב שבטים. ולא בלבד במספר הכללי של המזלות אלא אפילו בכל פרט ופרט מהם דקדקתי בו כמספר השנים עשר בלגיונות ובשלטונים וכו'. (שכך היא הנוסחא האמתית) וכל אלה לא בראתים על התכונה והדקדוק הזה אלא בשבילכם מכוון למספרכם. והרי כל אלה הם תמיד לפני. ואני רואה אותם בכל עת ובכל רגע. ובהכרח בראותי כל אלה הפרטים שהם מכריזים ומודיעים במספרם להתייחסות מה נבראו ואיך אפשר א"כ אפי' דרך טבע שתשלוט בי השכחה. ואת אמרת עזבתני ושכחתני. כי אילו לא אמרת אלא עזבתני או אפי' שכחתני בלבד היה מקום לפרש כונתך על האופן הראשון שאמרנו אבל זה הכפל לומר תחלה עזבתני ואח"כ שכחתני נראה בבאור הכונה השנית על השכחה העצמית. ואיך יתכן זה אחרי שיש כאן הזכרון המקומי כפול ומכופל עומד תמיד לנגד עיני. ועל זה אמר התשכח אשה עולה וגו'. הן על כפים חקותיך חומותיך נגדי תמיד. כי באמת הוא קשה ההבנה מה הוא חקוי זה של כפים. ומה ענין היות החומות נגדו תמיד. ומה הן חומות אלו:

אבל יאמר היעלה על לב שאשה תשכח פרי בטנה ועולה מרחם עליהם. ומכל מקום גם אלה אפשר שתשכחנה מה שאין מקום אצלי לשכוח. וזה כי הלא יש לי מקום עצמי מעורר הזכירה עד שאוכל לומר שעל הכפים ממש חקקתי אותך ורשמתיך. כדרך הרוצים לזכור איזה דבר שעושים רשמים בראשי פרקים תוך כף היד. ובהביטם בה וכרים הענין. כן אני בענין זה הריני כאלו על כפים חקיתיך. וזה כי הנה החומות שלך. הם כל צבא השמים וחייליהם שהם כלם חומות לך לשמור ולהגן עליך כי כלם בראתים בעבורך. ובהתייחסות לעניניך כאמור. הם נגדי תמיד ומעולם אינם זזים מנגד עיני. וא"כ בכל עת שאני רואה אותם. מרשימים זכרונך לפני כחקיקה בכפים. ואין מקום לשכחה כי אם זכרון לטובה. אכן עם היות יש כאן סבת הזכירה האמורה מכל מקים צריכים אנו גם כן להוסיף ההתעוררות בקיום דברי הנושא שלנו. אשר הכונה המושאלת לנו בו היא במה שנודע כי לכל מין ומין מהחלואי בני האדם. יש אופן תרופה פרטית על ידי סמים ידועים, מהם ירכיבו איכות רפואות מתייחסות לאותו החלי הפרטי ומה שיועיל לזה לא יועיל לזה. אמנם יש עוד מורכב אחר מועיל כמעט לכל מיני הארס. הוא הטריא"ק הגדול כי לעולם לכל מיני החלאים יועיל ולא יזיק ועל זה המליץ הנביא ירמיהו ע"ה יסוד אבדן מצרים ברבוי צרותיו באמרו. עלי גלעד וקחי צרי לשוא הרבית רפאות תעלה אין לך. אמר לה על דרך הלעג והקלס. אם תרצי להתרפא פעם אחת מכל תחלואיכי. תוכלי בנקל לעשותו במה שתעלי הגלעד ותקחי משם הצרי המסוגל להגין על כל החלאים הארסיים ולמה תחזרי אחר רפואות שונות כל אחת ואחת לכל מין ומין מהחלאים. כי הלא לשוא הרבית רפואות ללא צורך ובלי שום הכרח נכנסת בטורח זה לבקש רפואות רבות. מה שתוכלי לעשות ברפואה אחת בלבד הוא הצרי. ותכף באר היות דבריו אלה על צד הליצנות ודרך התול. כי באמת תעלה אין לך. לא יועיל לך שום מין ארוכה ומרפא בין כללי כמו הצרי. ובין רבים פרטים:

ולאשר חלאי הנפש יתייחסו תמיד למדוי הגוף כאשר בא לנו באורך במקומו בס"ד. הנה יתדמו ג"כ בזה. כי יש לכל א' וא' מפחיתיות הנפש. מעלה להקביל ולהנצל מהחסרון ההוא. כאלו תאמר הכילות יוסר בקנין מעלת הנדיבות המנגדתו. והאכזריות עם הרחמנות וכיוצא. ואולם לא יבצר מהמצא גם כן בתכונות הנפשיות מעלה מיוחדת. תהיה כוללת בשלמותה כל המעלות כלן ובה יוסרו כל חסרונות הפחיחיות. ויראה בעיני כי זה נכלל באותה ששנינו פ"ד דאבות ראב"י אומר העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט א' והעובר עבירה א' קונה לו קטיגור א' תשובה ומעשי' טובים כתריס בפני הפורענות. ירצה עם היות גדלה מאד סגולת כל מצוה ומצוה. מה שאין הפה יכול לדבר. ואין ערוך לשלמות שכר כל א' מהנה מ"מ כל מצוה ומצוה יש לה שכר מיוחד בפני עצמו פרטי ומסוגל כפי איכות אותה המצוה בלבד. לא יתערב עם איכות מצוה זולתה. וזה הוא העושה מצוה אחת. הנה לכל המרבה קונה לו פרקליט א' בלבד. יועיל לו כפי הנמשך מאותה המצוה ולא יתערב עם התועלת אשר ימשך מאיזו מצוה אחרת. כמו שגם בהפך בעבירות העבירה האחת תגרום קטיגור א' בלבד בעונש פרטי ולא עונש אחר מתחלף ממנו. האמנם כאשר תתחבר עם המע"ט. מצות התשובה. זו כחה לעושה אותה. כי עם היותה מצוה ממצות התורה. הלא היא מסוגלת להיות כוללת כל שלמיות בהגנה מרובה לכל המנגדים. כי בה יקנה לא פרקליט א' אלא פרקליטים רבים. והיא ממש כעין התריס בפני הפורענות. כי התריס אינו כשאר כלי המלחמה שכל אחד יציל ממכה פרטית. כי הכובע של ברזל יציל הראש והשריון על הגוף. וכן כל כיוצא. ואין הא' משמע תשמיש חברו. אבל התריס הוא להגין על כל מיני ההכאות הבאות מהאויב שכנגדו כי לכל מקום שרואה החרב באה להכותו. הוא משים לפניו התריס ומונע ההכאה. כן התשובה תספיק על כל העבירות ומצינו להם ז"ל בשוחר טוב אמרו. לדוד משכיל אשרי נשוי פשע. זש"ה אורח חיים למעלה למשכיל מי שהוא מסתכל למעלה מה כתיב עליו ארח חיים למעלה למשכיל. בניו של קרח שנסתכלו למעלה נמלטו וכן הוא אומר הביטו אליו ונהרו. ואביהם שלא נסתכל למעלה לא נמלט שנא' וירדו הם וכל אשר להם. וכן בדוד שנסתכל למעלה נמלט שנאמר לדוד משכיל. וכן אתה מוצא בנבוכדנצר שנאמר עיני לשמיא נטלית. מה אם הרשעים שהם חייבים להקב"ה כשמסתכלין למעלה הקב"ה מוחל להם. לישראל שהם בני אברהם יצחק ויעקב אם מסתכלין עאכ"ו. וכונת הסתכלות זה למעלה יראה לי כי המחבב דברי העוה"ז התחתון ועושה עיקר ממנו. יפול ברשת הפחיתות ויסתבך בעונות. כי אין מגמת פניו אלא השגת חמודותיו באלו הדברים השפלים החמריים כלים ואובדים. אבל מי שיעמיק בשכלו להתבונן למעלה לחשוב שאין החיים האלה של מטה בעוה"ז החיים האמתיים אבל עיקר החיים העצמיים הוא למעלה ואליהם צריך שיהיו כל פניות שהוא פונה. אז ודאי בידעו נאמנה שלא יוכל להשיגם אם לא בהרחיק עצמו מאלו הפחיתיות בלי ספק יבדל מהם הבדלה מוחלטת. וזהו ארח חיים למעלה למשכיל. ירצה לאיש המשכיל והנבון מושג אצלו והוא יודע כי הארח האמתי של החיים הנה הוא למעלה בעולם העליון. ולא למטה כאן בזה העולם התחתון. ויעשה הסתכלות זה למען סור משאול מטה כדי שיסור וינצל מעונש השאול של המטה. הבא ונמשך מחמת המטה מהדבק בשפלות ובתחתונות זה העולם. והוכיח כי הסתכלות זה מציל מכל גופי העבירות החמורות אשר בפחיתיותם מוציאים את האדם מן העולם שביארם ר' אלעזר הקפר ע"ה באמרו הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. ועל הקנאה אמר בניו של קרח שנסתכלו למעלה נמלטו כי כל עצם חטאתו של קרח וכל עדתו היה אש הקנאה הבוערת בלבם ממה שראתה חכמתו יתברך להגדיל במעלת משה ואהרן ע"ה כפי זכיותיהם. כדברי המשורר ע"ה ויקנאו למשה במחנה לאהרן קדוש ה'. ועל התאוה אמר וכן בדוד שנסתכל למעלה נמלט. כי חטא דוד ע"ה אשר עליו נצטער כל ימיו בתשובתו. היה מהתאוה בעון בת שבע. ואליו רמז באמרו:

ה' נגדך כל תאותי ואנחתי ממך לא נסתרה. כאלו יאמר מודה אני ומכיר כי כל תאותי הבאה מהנפש המתאוה. היא נגד רצונך יתברך בהיותי מתאוה ביצרי מה שלא ישר בעיניך. אכן גם אתה ה' רואה מקביל לזה ואין נסתר מנגד עיניך תוקף אנחתי וצערי על זה. כי נחמתי על אשר עשיתי ותמיד אני נאנח על התאוה הזאת להיותי מסתכל למעלה. ועל הכבוד אמר וכן אתה מוצא בנ"נ שנאמר עיני לשמיא נטלת. כי מה שנטרד וגורש מבני אדם. היה מפני גאותו ורום לבו בהתפארות מהפלגת הכבוד עני מלכא ואמר הלא דא היא בבל רבתא די אנא בניתה לבית מלכו בתקף חסני וליקר הדרי. שהיה משתבח ומתרומם בעבור היקר והדרת הכבוד שלו ולפיכך עוד מלתא בפום מלכא. נגזר עליו לאידך גיסא להשפיל רום גאותו ביקר בל ילין. ויהיה בזוי מאד כחיות השדה, עד שאח"כ נסתכל למעלה ונשא עיניו לשמים. כי ראה היות עיקר הכבוד והגדולה במקום העליון ואז חזר לכבודו הראשון כאמרו וליקר מלכותי הדרי וזיוי יתוב עלי וגו'. ויצא לנו מכאן היות ההסתכלות למעלה שהוא עצם התשובה. ארוכה ומרפא לכללות כל תחלואי הנפש. על כן אמרתי הדברים האלה באחרית הימים ושבת. כי לאשר כל הדברים האלה מהצרות והרעות אשר מצאונו באחרית הימים. נמצאו והיו מחמת כמה סבות מחבילות חבילות של עבירות נלך נא אל הצרי הכולל היא התשובה. לכו ונשובה אל ה' למען ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו במהרה בימינו אמן כן יהי רצון: דרוש שני לשבת נחמו הראת לדעת כי ה' הוא האלהים

מדרש איכה על הר ציון ששמם וכבר היה ד' אלעזר בן עזריה ור"ג ורבי יהושע ור' עקיבא נכנסין לרומי ושמעו קול המונה של רומי מפיטיליינוש ק"כ מיל התחילו הם בוכים ור' עקיבא מצחק וכו':

איש המעולה אשר לבבו פונה אל רום ההצלחה העליונה. יבחן גודל שלמותו. באשר לא ישים לב ולא יתפעל כלל מהדברים הזמניים. ורק אל המושכלות והדברים העיונים המביאים אל השלמות. הנצחי. הוא נושא את נפשו. כי בזה יורה היותו מבעלי השכל והחכמה ולא מהכת ההמוני. ויספיק לנו לקיום ואשור האמת הזאת מה שראינו בחכם שבחכמים שהמע"ה אשר בהנתן לו מאתו יתברך רשות מוחלט בהרחבה יתרה לשאול מה שירצה. לא בקש כי אם לב שומע לשפוט ולהבין וגו'. ובאה לו התשובה מאת ה'. יען אשר שאלת את הדבר הזה ולא שאלת לך ימים רבים וגו'. הנה עשיתי כדבריך הנה נתתי לך לב חכם ונבון וכו'. ויש בזה דקדוק מהשנוי שבא בתשובתו ית' בד"ה שאמר יען היתה זאת עם לבבך וגו' החכמה והמדע נתון לך ועושר וכבוד אתן לך וגו'. כי למה כאן בד"ה יחס נתינת העושר והכבוד אליו יתברך. כאמרו אתן לך. ואצל החכמה והמדע לא יחס הנתינה אל עצמו לומר נתתי או אתן לך. אלא אמר נתון לך כאלו הוא נתון לו מאליו כבר. ואלו במלכים הכל אמר ית' שהוא הנותן. הנה נתתי לך לב חכם ונבון וכו' וגם אשר לא שאלת נתתי לך וגו'. ויראה לי כי בב' המקומות נתכוון לדבר א'. ובא זה וגלה על זה והוא כי כבר למדונו ז"ל אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה. כאשר למדו מפסוק ובלב כל חכם לב נתתי חכמה. שנראה יצטרך להיות באדם שיעור מה מהחכמה. מוטבעת בו מעצמו. ואז יושפע ממנו ית' בחכמה יתירה ונוספת. ויראה כי על כונה זו אמר פרעה ליוסף הצדיק ע"ה. אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך ירצה מאחר שנתרצה הוא יתב' וחפץ להשפיע הוא לך כ"כ מהידיעה בשיעור הזה המופלג כאשר הוא מבואר משכל מליך כלם. הנה הוא פשוט שודאי אין נבון וחכם כמוך. מצד עצמך. שאלולא כן לא היה מודיע לך כל זה. ועתה שבקש שלמה מאת ה' יתן לו חכמה מופלגת כאשר יצטרך לשפוט העם העצום ההוא. השיבו יתברך יש מקום ליתן ולהשפיע בך חכמה רבה כאשר שאלת. כי בלי ספק יצדק היותי נותן חכמה למי שיש בו חכמה. כי כיון שכלכלת דבריך כ"כ בבינה והשכל. שידעת לבחור בשאלתך על בקשת החכמה ולא מההצלחת המדומות. זו הוראה מבוארת שהחכמה והמדע נתון לך. כבר הוא מוטבע בך מעצמך מדע שכלי. שאלמלא זה לא היית מבחין לשאול שאלה מצודקת ומעולה כזאת וא"כ ממילא נמשך שגם אני אתן לך חכמה. וגם מה שלא שאלת וגו'. ובמלכים ביאר הנמשך בהניח הקודם לפשוט שאמר יען שאלת את הדבר הזה ולא שאלת וגו'. כלומר כי בשאלה זאת גלית בפירוש ומשמע ממילא שיש בך מעצמך חכמה וידיעה טבעית. הנה א"כ נמשך מזה שעשיתי כדבריך שנתתי לך לב נבון וגו' שנתקיים בך בלב חכם לב נתתי חכמה. נמצא שהמלך החכם ע"ה. הודיע היותו מבעלי החכמה בבלתי החשיבו שום ענין מעניני העולם זולתי המדע וההשכל. לא כן עשו בני גד ובני ראובן אשר עליהם באו דבריהם במדרש בזה הסגנון:

ומקנה רב זש"ה לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו, לב חכם לימינו זה משה. ולב כסיל לשמאלו אלו בני ראובן ובני גד שעשו את העיקר טפל ואת הטפל עיקר. שחבבו את ממונם יותר מן הנפשות שהם אומרים למשה גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו. אמר להם משה אינו כלום אלא עשו את העיקר עיקר תחלה בנו לכם ערים לטפכם ואח"כ וגדרות לצאנכם הוי לב חכם לימינו זה משה ולב כסיל לשמאלו אלו בני ראובן ובני גד. וראוי לדייק כי כפי הנראה כל דרשתם ז"ל היא בדברי השבטים האלו שאמרו למשה ע"ה גדרות צאן נבנה וגו'. וא"כ שם באותו פסוק היה להם ז"ל לעשות מאמר זה ומה שייכות יש לו אצל פסוק ומקנה רב וגו'. ומה טעם כפל עיקר טפל וטפל עיקר וכן בדברי משה אינו כלום עשו את העיקר עיקר שנראה כפל לבלי צורך. אמנם לדעתי הם ז"ל דקדקו בפ' ומקנה רב היה וגו'. למה הפסיק בין רב לעצום מאד ולא חברם יחד ויאמר מקנה רב ועצום מאד היה לבני ראובן וגו'. ואמרו שיובן זה עם פ' לב חכם לימינו. כי בלי ספק לא ידבר על מקום מצב הלב שודאי לא ישתנה בין החכם והכסיל ואות הלמ"ד במלת לימינו ולשמאלו לא היתה באה בדקדוק שהיל"ל בימינו בשמאלו. אבל הכונה היה כי כבר הושרשנו אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד. שאריכות הימים מיוחס אל הימין יען השלמות המיומן אינו נקנה אלא באמצעות החיים כי היום לעשותם. והעושר והכבוד אל השמאל כי אין בו צורך עצמי להשגת האושר. ואמר כי האיש החכם לבו ומחשבתו ופנייתו תמיד אל הדבר שהוא ימין אליו לצורך שלמותו. לשמור דרך עץ החיים. והכסיל לבו ופנייתו אל השמאל. הממון והעושר. כי אליו ישים כל השתדלותו:

והנה כ"ז יתכן בויכוח בני ראובן ובני גד עם משה. שתים רעות עשו. במה שבקשו אותם הערים אשר בעבר הירדן הא' שרצו לעשות השתדלות אנושי לשמירת ממונם. כאלו הוא דבר ראוי לעשות ממנו חשיבות. מה שאינו מן הנאות להחשיבו לכלום ולא לעשות שום השתדלות עליו והב' שאף אם ירצו לעשות לו משמרת למשמרת לא היה להם להחשיבו יותר מהנפשות ולהקדימו להם. וזה הוא שעשו את העיקר טפל. בניהם שהם העיקר עשאוה טפל שהזכירום באחרונה. והיה להם לעשותם עיקר ולהזכירם תחלה. וגם עשו עיקר וחשיבות מהטפל. הוא הממון השמאלי ולא היה להם להחשיבו כלל ולעשות שום זכר ממנו. עד שהוכיחם משה ע"ה ואמר להם אינו כלום כלומר כל עיקר לא היה לכם לזכור הממון אפי' באחרונה כי אינה כלום בשום צד. אלא אם עכ"פ תרצו להשתדל עליו לפחות עשו את העיקר עיקר והחשיבו לראש וראשון מה שהוא עיקר שהן הנפשות. ותחלה בנו לכם ערים לטפכם וגו'. הוא שהכתוב מקנטרן ומגיד מראשית אחרית כונתם ופנייתם באמרו ומקנה רב וגו'. רצונו הנה היה המקנה רב וגדול הערך והחשיבות אצל בני ראובן ובני גד. כאשר יתבאר לפנינו מדבריהם. והסבה להיותו עצום מאד כי בראותם הפלגת עשרם שהרבו נכסים ירבו דאגה וחששה לאבדם. וזה גנאי גדול להם. אולי כי לזה אמר ויגשו אליו וגו'. כי הן אמת שיצרם תקפם להשתדל על ממונם כי היה לבם בהול עליו אבל סוף סוף לא נמנעו מלהרגיש כי זה להם קלון וחרפה. ולפי' לא ערב לבם לאמרו בקול רם בפרהסיא אלא בחשאי נגשו אל משה ללחוש זה באזניו שלא ישמעו אחרים. ולדעתי הכתוב קורא עליהם תגר כשאמר בפ' מסעי. זאת הארץ אשר תחנחלו אותה בגורל אשר צוה ה' לתת לט' המטות וחצי המטה כי לקחו מטה בני הראובני לבית אבותם ומטה בני הגדי לבית אבותם וחצי מטה מנשה לקחו נחלתם שני המטות וחצי המטה לקחו נחלתם מעבר לירדן ירחו קדמה מזרחה. כי באה מלת לקחה ג"פ גם כפל אמרו שנית שני המטות וחצי המטה וגו'. והכל היה יוכל לומר בקוצר כי מטה בני הראובני ומטה בני הגדי וחצי מטה מנשה לקחו נחלתם וגם בא שנוי שאצל בני ראובני ובני גדי אמר לבית אבותם ולא אצל מטה מנשה: