בינה לעיתים – חלק ב – דרוש ו', קטע 19

ההסכן הסכנתי לעשות לך כה. והכונה שאין זו טענה מחודשת אבל הוא פירוש מה שאמרה תחלה. מה עשיתי לך כי הכיתני זה ג' רגלים. אשר עם היותה מהב"ח בלתי מדברים ומגסי המוח שבהם. מ"מ כיון שע"י נס פתחה פיה לא יצדק שתדבר דברי תהו ובהו הבל ואין בם ממש. כי מה טעם לשאלה זו. מה עשיתי לך. המעט בעיניה מה שעשתה לנטות מן הדרך וללחוץ רגל אדוניה ולסוף לרבוץ תחתיו. ואם היתה כונתה לומר שהוכרחה לעשות כן. לא היה לה לתלות הדבר בשאלת מה עשיתי לך. אלא היה ראוי שתאמר התנצלותה ולפרש הסבה שעשתה כן. גם מלת זה שלש רגלים מיותרת שהיה מספיק לומר כי הכיתני שלש רגלים:

אבל לדעתי מה שאמרה מה עשיתי לך. אין הכונה על העת ההיא. אבל היא תוכחת מוסר להעדר ידיעת בלעם. כי נסכל עשה במה שלא השכיל והתבונן שודאי כל אותם הענינים באו מאיזו סבה מכרחת. ואות על זה. כי מה עשיתי לך לשעבר בזמנים הקודמים. איזו דבר חוץ מהשורה עשיתי לך מעולם כדי שעתה זה שלש פעמים תכני. באלו השלשה פעמים תייסרני הרי אין מנהגי בכך. וכיון שעתה נתחדש לעשותו היה לך לומר הלא דבר הוא:

ואמנם בלעם סכל עוד כונת האתון ולא הבין דבריה. כי חשב שהיתה אומרת מה עשיתי לך. היינו עכשיו באלו הג' פעמים לא עשיתי מאומה. ולכן אמר כי התעללת בי. עד שהיא פירשה דבריה ואמרה הלא אנכי אתונך ההסכן הסכנתי וגו'. ירצה הלא מה שאמרתי לך מתחלה. היתה כונתי שתשיב אם מהזמן הראשון שרכבת עלי עד היום הזה התנהגתי מעולם בענין כזה כדי שתדין זה לרוע לב. ואם כן זה הוא מה שתמה עליו אבא כהן ברדלא אם בלעם עם היותו חכם גדול שבאומות. והיה לו להבין מיד תוכחת אתונו. מכל מקור לא עמד בתוכחתה. כמו מי עמד בסוד ה' רוצה לומר לא עמד על אמתת כונת התוכחת. כי הוא חשבה לטענה חלושה עד שהיא פירשה לו ואמרה ההסכן הסכנתי וגו'. שאז הבין היותה תוכחת חזקה וקשה שאין לו עליה תשובה והוכרח להודות ולומר לא. ונמצא שמה שחשב הוא היה לעזרו נהפך לנגדו. ובהפך זה קרה לאחי יוסף. עד שהוא אומר אני יוסף העוד אבי חי וגו'. שהתכוון להתוודע להם באהבה וחבה וסימנין הראה להם לזה במה שקדם ויתן את קולו בבכי כאשר אמרנו. לא היה יכולים לעמוד בתוכחתו. שנתבלבל שכלם ולא יכלו לירד לסוף דעתו. כי עם היות הוא קטן מהם והם גדולים ממנו שרוב ימים יודיעו חכמה. כי חשבוהו למדבר באיבה ושנאה ונבהלו מפחדו עד שלא יכלו לענות אותו דבר. נמצא שאצל האנשים בשר ודם יפול הספק והמבוכה בחלוף הדברים מרעה לטובה ומטובה לרעה:

מעתה כשיבא הקב"ה להוכיח כל אחד וא'. כפי מה שהוא. אם יובחן הדבר כפי ערך גדולתו יתברך הבלתי בעלת תכלית אשר עמקו מחשבותיו. עאכו"כ שנבהל מפניו ולא נמצא מענה כי לא נבוא עד תכונת תוכחתו. ומי יעמוד בסודו: והוא אמרו אוכיחך ואערכה לעיניך בינו נא זאת שוכחי אלוה. הנה אני אציע תוכחתי ואערכהו לעיניך כשלחן ערוך. ועם כל זה אומר לכם בינו נא זאת שוכחי אלוה נסו נא וראו אם תוכלו בנקל להבין זה על בריו. על זאת ישתוממו הלבבות וישימו נגד פניהם היום ההוא הגדול והנורא. וישתדלו בכל כחם לבלתי בוא לידי דין וחשבון או תוכחת מגולה על עונותיהם. כי אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה אשר היא מרה כלענה. מהכות כסיל מאה ולא יכנס בערך צער המחשבה על העון עצמו. לצער העונש הקשה כמה וכמה פעמים. מעתה זאת היתה לנו לדאגה ושממון בימים האלה בזכרנו עצמת העונות שגרמו כל הצרות אשר באו עלינו ואנו שמים על לבנו לבקש כל אופני תקוני הדברים המעוותים לכפר על נפשותינו לפני ה':

והוא מה שאני מבין בכלל כונת מאמרנו הקשה אצל רוב המשכילים איך יעלה על לב שיסורי ה' באו על מגן. שהוצרך ללמד ההפך באמרו על כל פשעיה. ומה שנאמר בזה יעויין בחבורים אולי אפשר כפי הקדמתנו. שהמקונן ע"ה אומר כי הצרים ואויבים לישראל עלו למעלה ראש בגזרתו ית'. וסבב הוא יתב' בזה שהאומה הישראלית תהיה דואגת ומצטערת מאד ונפשה מרה לה. וזה הוא כי ה' הוגה. ועתה אומר המדרש כי מה שכתב עוד על רוב פשעיה עם היות זה פשוט שהיסורין באו על פשעיה הוא מפני שאם לא היה כתוב כן אולי היינו חושבים שהדאגה והצער אשר אמרנו שגרם ה' לישראל. היא על מגן על דבר של חנם לבלתי הועיל דהיינו שהם מצטערים על עצמות הצרות והיסורין הבאים עליהם ועל שלות אויביהם. אשר כל זה באמת היא דאגה לשוא ולדברים של הבל שאין בהם ממש. ומה בצע שיצטערו על דבר שכבר בא להם. ע"כ אמר ת"ל על רוב פשעיה. שהודענו הפ' היות הדאגה וההתעצבות על מה שיועיל דהיינו על הפשעים שהיו בידה אשר גרמו הרעות והצרות. ע"ז היא מצטערת והיא היא התרופה האמתית. כי בהצטערה עליהם מתחרטת על מה שעשתה. שזה עיקר מעיקרי התשובה. ומעוררת לתקן מה שקלקלה. ואנו ליה עינינו בנושא המושאל אומרים לפניו לא אוכל לבדי שאת. רבש"ע אומרת כ"י איני יכולה לסבול עוד נדוד פרידת חברתך מעמדי להיות יושבת אני לבדי והדר גאון עוזך רחוק ממני ואיננו פה עמנו. שובנו אלהי ישענו והפר כעסך בהיותך עמנו בהשיב שכינתך לציון. ויהי רצונך שתדור עמנו במקומנו ב"ב אכי"ר: עת קץ דרושים לשבת נחמו על הקץ המקוה באחרית הימים דרוש א' לשבת נחמו הדברים האלה באחרית הימים ושבת

פרק אין עומרין. התשכח אשה עולה אמר לה הקב"ה בתי י"ב מזלות בראתי ברקיע ועל כל מזל ומזל בראתי לו חיל וכלן לא בראתי אלא בשבילך ואת אמרת עזבתני ושכחתני:

המצאה הלציית היתה לראשונים ז"ל בתת התקשרות לשבעה דנחמתא שאנו מפטירין באלו השבתות שהוא כעין ויכוח בין הקב"ה וישראל והנביאים באופן הנחמה על ידי מי תהיה אם על ידי הנביאים או ע"י הקב"ה. כאשר הביא מוהר"ר אבודרהם ז"ל בשם המדרש. וכיון שנתנה רשות לדרוש ולקבל שכר. נאמר כי הוא מפורסם ממדת חסדיו יתב' כי מדה טובה מרובה ממדת פורעניות. ואצלי זו היא א' מכוונת המשורר ע"ה במזמור הראשון שאמר:

והיה כעץ שתול וגו' לא כן הרשעים וגו' על כן לא יקומו וגו'. שההרגש ברור איך תיסק אדעתין יהיו כן הרשעים עד שהוצרך לשללו. אבל ירצה כי בצדיק הרבה מאד בהגדלת שכרו שיהיה כעץ וגו'. ובאר שתראה הצלחתו בין בפרי בין בעלי' בין בכל שאר פרטיו אחד מהם לא יחסר. וא"כ נאמר שגם עונש הרשע יהיה כן בכל חלקיו. בפרי ובעלים ובכל שאר פרטיו. לכן אמר שמחסדיו ית'. לא יהיה כן בעונש הרשעים לענוש הכל. כי לא יגע העונש אלא למה שהוא כמוץ שידפנו הרוח לקלותו. אבל עיקר הפרי ויתר חלקיו לא יענשו כ"כ. לפיכך כשישפוט את כלם. לא יקומו יחד הרשעים והחטאים. להמצא עם עדת הצדיקים בחברתם. שלא לומר מה נשתנו וכו'. אלא כל כת לעצמה. וכ"ת סוף סוף אמאי טעמא מאי אין המשפט שוה. אין לנו עסק בהדי כבשי דרחמנא. וידיעתו בלבד הבב"ת תקיף בזה כי יודע ה' דרך צדיקים וגו'. ולעולם נותן הוא ית' שפע ההצלחה וברכת הטובה פי שנים וכפלים ממה שהיו היסורין ועונש הרע. ועד מוכיח על זה מה שנאמר באיוב. וה' שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו ויוסף ה' את כל אשר לאיוב למשנה. ויש בזה מהדיוק כיון שה' אמר לאליפז ואיוב עבדי יתפלל עליכם דהינו עליו ועל רעיו האחרים כמו שאמר לו חרה אפי בך ובשני רעיך. העיד הכתוב שהלכו כלם ועשו כדבר ה'. א"כ ממילא התפלל על כלם ואיך אמר בהתפללו בעד רעהו בלשון יחיד. ואגב ארחין נדייק שאמר ויוסף את כל אשר לאיוב למשנה. כי אמת הוא שכן היה בצאן ובגמלים ובאתונות אבל בבנים ובנות לא היו אלא כבראשונה שבעה ושלש. וידוייק ג"כ שכאן אמר ויהיו לו שבענה בנים וגו' ומתחלה נאמר ויולדו לו וגו'. אמנם יראה כי עם היות הצד השוה שבשלשת רעי איוב שכלם לא דברו נכונה כמאמרו יתברך. מ"מ כיון שהיו שם וכוחים שונים אין ספק דלא ראי זה כראי זה בעצמות חטאו בדבריו ובדעותיו. כי זה יחטא ואשם בענין אחד מאמונה נפסדת. וזה בענין אחר משתנה. וא"כ מסתמא נתחכם ונתחסד איוב עמהם לבקש על כל אחד מהם ממנו יתב' בתפלתו כפי איכות חטאו בפרטות. שלא היתה התפלה כוללת לכלם יחד אלא לכל אחד בפני עצמו. ואמר הכתוב כי הוא ית' תכף כשהתפלל איוב על רעהו הפרטי הראשון. מיד שב את שבותו ושלם לו שכרו כי הוסיף כל אשר לאיוב למשנה ולא אמר את כל אשר לו. כמו שאמר אח"כ ויבואו אליו. אלא הקפיד לומר לאיוב. והענין אצלי כי דבר מתוקן ומקובל ומוסכם הוא היות כל נשמות עם ישראל עצמים נבדלים נבראו כלם יחד מאז בשעת הבריאה. ושם נמצאו כל הנפשות אשר היו עתידות להכנס בגופים מתחלת העולם ועד סופו. מבלי תחודש בריאת שום נשמה אחרת מן הוא והלאה. וכבר באר ענין זה הוא ית' לפי קצורי באמרו. כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי כשנדייק בו אמרו תחלה רוח בלשון יחיד ואח"כ נשמות בלשון רבים. ומעיקרא יעטוף לעתיד ולבסוף עשיתי לשעבר.

אמנם הכונה כי אמת הוא שתמיד יום יום הוא ית' מטיל וזורק איזה רוח פרטי באיזה גוף. היום אחד ומחר אחר בשעת ההולדה. באופן שהרוח נמצא מעוטף מהגוף. אבל עצם הנשמה אינו מחדש ובורא אותה. אלא נשמות אני עשיתי מתחלת הבריאה כבר עשיתי מאז כל הנשמות כלן יחד. ומאז ואילך ועד סוף העולם אין שום חדוש. אלא שכל רוח ורוח יעטוף ויתלבש בגופו. והוא אמרו ז"ל אין בן דוד בא עד שתכלנה נשמות שבגוף. וא"כ מאותה שעה כבר גזרה חכמתו וידיעתו ית' על כל אב ואב כמה בנים יהיו לו שעתיד להוליד מאותן הנשמות שהיו נבראות. כי מאז חלקם לכל אב ואב המוליד. לזה מספר כך וכך. ולזה מספר כך וכך עליהם אין להוסיף ומהם אין לגרוע. ואין אחד נוגע בחלק חברו. מעתה בטובות החיצוניות צאן ובקר ובעלי חיים אשר בכל יום ויום מתחדשים ובאים ומעולם לא היתה להם שום קצבה. נתן ה' לאיוב כפלים ממה שהיו לו בראשונה. כי בזה אינו נוטל כלום משל אחרים כי הוא ית' יתן לכל אחד ממון אחר כמו שירצה אבל בבנים שכבר נגזר לכל אחד כמה יהיו לו כפי מספר הנפשות שהיו נבראות. אם יתן לאחד בנים יותר מאשר נפלו לו בחלקו בתחלת גזרתו ית'. א"כ יבא ליקח משל אחרים. שהרי הסכים ית' שלא לבראת עוד נפשות חדשות. ע"כ אמר כי הוסיף ה' למשנה דוקא מה שהוא לאיוב. שיהיה שלו משל עצמו מבלי שיגע בחלק זולתו. וזה לא יצדק כ"א בענין הממונות כגון בב"ח. משא"כ בבנים. כי אין מקום להיות לו בנים אחרים ממה שהגיעו מתחלה לחלקו כי היה נוטל משל אחרים אבל מה שהטיב עמו הוא ית' כי הבנים והבנות עצמם שנולדו לו בראשונה החזירם לו ע"י הדרך הנודע בגלגול וזה הוא ויהיו לו שבעה בנים וגו' כי לא נולדו לו עתה כאשר בראשונה. כי שם נולד יתכן על תחלת התחדשות הרכבת הנפש עם הגוף ע"י הולדת האב והאם. אבל אלו לא נולדו לו עתה אלא היו לו כאלו בהוייתן היו כאשר בתחלה. אך כל שאר הטובות נתנו לו למשנה כדרכו ית' וכסדר הזה הוא עושה לסובלי הגלות לתת להם בכפלים הצלחות ונחמות מאשר עברו עליהם צרות רבות ורעו' כאשר ייעד ע"י נביאו זכריהו ע"ה באמרו:

שובו לבצרון אסירי התקוה גם היום מגיד משנה אשיב לך. ואחשוב שאמרו גם היום הוא דבק עם אסירי התקוה. והכונה לפי שעורי לדבר על לב בני הגלות הזה אשר ארכו ימיו כל כך. כי בגליות הקודמים אינו מהתימא מה שהיו ישראל חזקים וקיימים בתקותם ותוחלתם. כי מעולם לא הגיעו לשעור גדול מכמה וכמה מאות מהשנים. וכ"ש שלא עברו סך האלף. אמנם בגלות המר הזה אשר רבו בו המאות וחלפו למו ממספר האלף. הוא דבר גדול שעדין הם מחזיקים בתומת התקוה בכל תוקף ואינם נרפים ממנה מבלי יצמח יאוש בלבותם. בהיות זאת העצומה שבטענות אצל המתנגדים שמקניטין לנו מאורך הגלות כנודע וע"כ אמר כמדבר עם הדור האחרון הזוכים לגאולה בבא עת לחננה אחרי אשר רבו השנים שעברו שובו לבצרון אתם אבירי לב וחזקי האמונ' אשר אתם אסירי התקו' גם היום. שגם היום הזה בהיות אחרי רבוי השנים מזמן וזמנים שעברו. עדיין אתם אסורים ומקושרי' בעבותות אהבה מהתקוה. ואינכם יוצאים ממנה כלל אלא אתם מקוים ומצפים בבטחון חזק בהיותכם נשענים עלי מבלי פנות לשום דבר אחר. הלא בזה זכותכם רב ויספיק לכם מאד. אפילו לא יהיה בידכם זכות אחר. וכדבריהם ז"ל אי ביד ישראל אלא הקווי וכו'. ולכן הנה שכרכם אתכם לנחמכם בכפלים. ואשיב לכם גמול במי שיגיד מהצלחותיכם ושפע טובותיכם משנה פי שנים. למען תשמעו ושש לבכם. הנה כי כן קדמונינו הקדושים ע"ה יצאו בעקבותיו ית' בענין ההפטרות להרבות במדה טובה כפלים ממדת פורענות. לאשר מיום תענית י"ז בתמוז עד יום התענית המר ט"ב שהוא זמן בין המצרים. הלא מההכרח להפטיר תלתא דפורענותא כפי מספר השבתות. לכך התקינו אחרי כן להכפיל להם ההפטרות של נחמה שתים על כל אחת של פורענות ולבסוף אחר כלן הפטרה בשם כנסת ישראל שמקבלת תנחומין בשמחה ובטוב לבב. ואולם לא באו הדברים מכוונים בלבד אל יחס המספר שש לטובה כנגד שלש לרעה אבל היה בהם ג"כ התייחסות עצמי מצד הענינים ונושאי הנבואות. נחמות שייכות כנגד מהות ואיכות מה שנא' לפורענות. כי בהפטרת דברי הראשונה באו בה ב' ענינים להכאיב לב ישראל. הא' דרך כלל מה שהתחיל דברי ירמיהו וגו' אשר מובנם המוסכם הוא דברי קנטורין ותוכחות ויעודי רעה. כי ע"כ היה הוא ע"ה מסרב מהתנבאות כאלה. וכנגד זה באה הפטרת נחמו שאדרבא מצוה אל הנביאים ינחמו וידברו על לב ירושלים דברים טובים דברים נחומים. והב' דרך פרט שאמר ראה הפקדתיך היום הזה על הגוים ועל הממלכות לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס לבנות ולנטוע. שהפקידו על ההריסה והנתיצה אשר בכלל הגוים יכנסו ג"כ ישראל להרוס ולנתוץ ערי ישובן שישארו חרבה ושממה. ובמה שאמר לבנות ולנטוע בלי וי"ו כמו באחרים. אני אומר במה שהתחיל הפסוק ראה הפקדתיך וגו'. כי מה ראיה היא זו. אלא שירמיהו ע"ה בקש התנצלות לבלתי לכת בשליחות זה של אלו הנבואות באמרו היותו נער ולא יתכן להוכיח בכמו אלו הענינים אלא מי שהוא זקן בא בימים. ע"ז השיבו ית' שאין הדבר כן. אל תאמר נער אנכי. אינך חשוב בערך נער. אלא אתה כזקן מופלג כבן שבעים שנה. וזה לך האות וראיה מכרחת שאני מחזיקך לזקן ולא לנער. כי הלא תראה שהפקדתיך וגו'. כי כבר נודע התחלפות שבין זקנים לנערים. שבנין נערים סתירה וסתירת זקנים בנין. ואני הפקדתיך היום הזה מעתה ומעכשיו. ולא לאחר זמן לעת זקנותך ממש. אלא היום הזה מניתיך על ההריסה והנתיצה. וזה למען ההריסה עצמה תהיה לבנות ולנטוע. וזה לא ימצא אלא בזקנים בלבד. שהריסתן בנין משא"כ בנערים שהוא להפך וא"כ מזה ראה תראה בבירור שאין לך לומר נער אנכי. אלא זקן מלא ימים ואיך שיהיה עצמות הנבואה הוא יעוד ההריסה והנתיצה בחרבן ושממה וכנגד זה באה הפטרה ותאמר ציון שמתרעמת העיר השוממה מפני שעזבה הוא ית' ושכחה כי עיר ההרס יאמר לה והרי היא שוממה וחרבה ומשיב ה' ית' שלא ישכחנה נצח ויתקן עוותתה בהריסה זו. כי מהרו בניך מהרסיך ומחריביך ממך יצאו ולא יהיה בך עוד מהרסין ומחריבין אלא אדרבא חרבותיך ושממותיך וארץ הריסתך עתה תצרי מיושב וגו' וחתם כי נחם ה' ציון נחם כל חרבותיה וגו'. ובהפטרת שמעו השניה הוכיחם על התרחקם ממנו ית' מבלי התנהג בלמוד התורה באומר הכהנים לא אמרו איה ה' ותופשי התורה לא ידעוני והרועים פשעו בי וגו'. ובאר ענשם על זה. לכן עוד אריב אתכם וגו' ואת בני בניכם אריב שיהיה לו יתברך עמהם ועם בניהם ריב ומדון שהוא ממש העדר השלום. ומקביל לזה אמר בעניה סוערה וכל בניך למודי ה' יהיו מלומדים מה' בלימוד תורתו הקדושה. באופן שתופסי התורה לא יעזבוהו. וימשך מזה ורב שלום בניך. שירבה השלום בינו יתב' ובין בניך ולא יריב עוד אתכם ואת בני בניכם. ועוד שנית בא בהפטרת שמעו מה שיבואו העכו"ם בגבול ישראל לבוז בו ולהצר להם. כאמרו העבד ישראל מדוע היה לבז עליו ישאגו כפירים וגו'. שהוא משל על העכו"ם המצירות אותם גם בני נוף ותחפנחס ירעוך קדקוד וגו'. ובא הנחמה ע"ז בהפטרת אנכי אנכי הוא מנחמכם באמרו עורי עורי לבשי עזך וגו' כי לא יוסיף יבא בך עוד ערל וטמא. שערל וטמא הם שמות נאותים לשתי האומות כנודע שהאחד ערל לגמרי והאחד עם שאינו ערל שהוא כורת הערלה מ"מ הוא טמא כיון שנשארה בו טומאתו שאינו פורע. ובהפטרת חזון אחר שאמר עליהם בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי. והרבה להזכיר עונותיהם. אמר ופרישכם כפיכם אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפלה אינני שומע וגו'. אשר באמת הגדולה שבתוכחות היא העלמת עיניו יתב' ממנו בהסתרת פנים. כאלו אינו משגיח בנו חלילה. ולפי' באה הנחמה על זה בהפטרת רני עקרה בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך. כי תחשב הסתרת הפנים והעלמת העין. דבר מועט וקטן בערך החסד הגדול אשר בו ירחמם. ולבסוף בפ' חזון מתרעם כספך היה לסיגים שריך סוררים וחברי גנבים וגו'. שהכסף והמתכות הטובים היו מזוייפים ומעורב בהם מהפחותים והרעים ושהיה שם עושק ונלוז גנבה וגזלה. באופן שפגמו במה שהוא כל כך שנאוי לפניו ית' דהיינו מה שבין אדם לחברו. על כן בא התקון לזה בהפטרת קומי אורי. שאמר השם יתב' תחת הנחשת אביא זהב ותחת הברזל אביא כסף וגו'. לא יהיה שם תערובת סיגים עם הכסף. כי אדרבה יהיה להיפך. שבמקום המתכת הגרוע יבא היותר חשוב. תחת הנחושת זהב ותחת הברזל כסף וגו'. במקום שהיו שם גנבים בעול וחמס. אז לא ישמע עוד חמס בארצך שוד ושבר בגבוליך. שלא ימצא בתוכם מי שיחמוס או יטול מה שאינו שלו. אלא הכל יהיה בצדק ובמישור. ומזה תבא לקרא הישועה בחומותיך. כי גדולה צדקה ומשפט שמקרבת את הגאולה. ואחרי שמוע הכנסיה כל הנחמות האלה בתקון כל היעודים הרעים אשר הכאיבו את לבה בפורעניות היא מקבלת אותם בשמחה ובטוב לבב ומכרזת ואומרת הריני מרוצה ומפוייסת שוש אשיש וגו'. וכמה החזיק לבבנו דבורו ית' בפסוק הנדרש במאמרנו: