בינה לעיתים – חלק ב – דרוש ו', קטע 18

ובעניותי אפשר לי לומר כשנדקדק דקדוק קטן על דברי רב ע"ה מה לו להביא סיפי' דקרא ובמרירות תאנח כיון שכל הוכחתו דשברון חצי הגוף היא מרישי' דהאנח בשברון מתנים. כדפירש רש"י ז"ל שהמתנים באמצע הגוף. אכן יראה דכפי המסקנא רב הרגיש בפ' מלבד הכפל למה מעיקרא אמר האנח בלשון צווי, ואח"כ אמר תאנח בלשון עתיד. ולמה בראשונה אמר בשברון מתנים ובשניה במרירות. ומה טעם הוסיף בשניה מלת לעיניהם. ואגב ארחיה יתור מלת ואתה שבראש הפ' כי יספיק לומר בן אדם האנח וגו'. כאשר באה כמה פעמים בנבואות אלו. והכל מתישב כפי הסוגיא כריהטא דפשטא דכל אנחה דעלמא שוברת חצי גופו כל שאינה על חרבן ב"ה. אבל אנחה של שמועת חרבן ב"ה תקיפא טובא ושוברת כל הגוף. והכתובים מבארים זה בפי' כי אמר יתברך לנביא ואתה בן אדם האנח בשברון מתנים. יש ענין שעתה להווה אני מצוה אותך שאתה בהיותך אתה לבדך ולא תצטרך לפרסום לעיני רבים תאנח והיה זה בשברון מתנים לחצי הגוף מלבד כי אנחה כזו אינו עושה רושם יותר לכל איזה דבר שיהיה שאינו נוגע לב"ה. ואולם עוד יבא ענין לעתיד שתאנח ולא תהיה האנחה בשברון מתנים לבד אבל תהיה במרירות מרה כלענה במרירות לב הפנימי שהוא ממש ונמס כל לב ואנחה זו תעשה אותה לעיניהם שיראו הכל לפרסום עוצם הענין וקושיו. ועתה אמר כשיאמרו הרואים אותך באנחתך זו אשר היא לעיניהם כי על הא' שהיית אתה לבדך לא ישאלוך כי לא ראו מאומה אבל על זאת שיראו בעיניהם היות' במרירות לשבור כל הגוף יתמהו ויאמרו על מה אתה נאנח ותשיב להם שהיא על שמועת חרבן ב"ה דתקיפא טובא ומשברת כל הגוף כי ימס כל לב וכו'. ויצא לנו מכל זה כמה מהנזק יגיע לגוף מהצער והדאגה:

ואם לחלק השכל כי בלי ספק בהיותו דואג ומיצר מתבטל ממנו השקט רוחו ולא יוכל להתבודד כי תעיק לו המחשבה הטרודה בזכרון מה שמעציבו ותמנע השכלתו. והגדולה שבהשגות השכליות היא הנבואה אשר איננה שורה אלא מתוך שמחה כאמרם ז"ל על קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'. ולדעתי כי מה שהוצרך עתה הנביא ע"ה לזה. היה לפי שנתפעל מאד מראות פני יהורם ורשעתו בהיותו שם לפניו גרמה תסתלק ממנו הרוח הנבואי כי לא תחול הקדושה במקום שיש שם טנוף מעשים רעים. והיה זה כעין מה שקרה למרע"ה עם הלוחו' שאז"ל שפרחו אותיותיהן ונשארו כבדות בידיו ולא יכול לסבלן. כי בעודו בהר והלוחות בידו עם היות ששם נאמר לו מעשיית העגל. מ"מ עדיין הלוחות בקדושתם הן עומדות והיו קלים ביד משה. אך כאשר קרב אל ההר וירא את העגל שהיתה שם הטומאה בפני הלוחות הקדושים. לא סבלה הקדושה ההיא להתעכב שם רגע אחד במקום הטומאה שלפניה ונסתלקה מן הלוחות. ומיד הוכרח משה ע"ה להשליך את הלוחות. כי לא יכול לסבלם בידיו. כן כאן בהיות אלישע ע"ה לפני יהורם לא היה מקום לשתחול שם הנבואה וגם הנביא מתפעל ומצטער מראייתו וע"כ הוצרך לבקש תרופה לזה בהמשיך אליו השמחה ולסלק מעליו הדאגה באמצעות המנגן. ואולי על שני הנזיקים האלו הנמשכים מההתפעלות והעצבון אז"ל ביומא פ' יום הכפורים דאגה בלב איש ישחנה ר' אמי ור' אסי חד אמר יסיחנה מדעתו וחד אמר ישיחנה לאחרים. מה שהורגלו לדקדק הדרשנים בכמו אלו המאמרים למה אמר תחלה ר' אמי ור' אסי לא יצדק כאן. כי באמרו חד אמר וחד אמר מורה דלא מסיימה ליה מלתא מי היה בעל כל סברא מהן. אבל מ"מ אפשר שבאמת שניהם הושוו בדעת אחד לומר שהדאגה והעצבון רעה גדולה לאדם. וכל אחד לקח מהסבות שאמרנו. והראשון תפס העיקרית מפגם הידיעה. כי ראוי להתבונן בדבריו כיון שהכתוב אומר דאגה בלב איש. למה שנה מלשון לב ואמר יסיחנה מדעתו יאמר יסיחנה מלבו אבל כונתו לומר שישתדל להסיר ולבטל הדאגה מן הדעת שלו. כי הדאגה היא פועלת ועושה רושם בידיעה שמתמעטת ממנו. ועל כן צריך שירחיקנה מן הדעת ממש. והשני לקח לו הצד האחד מנזקי הגוף. ולכן אמר ישיחנה לאחרים. כדי שיבקשו להקל מעליו דאגתו וימעיטו צרת גופו. הנה כי כן יצא מכאן מקום תלונה מצודקת להרבה מהמחברים ז"ל שקדמוני אשר הרבו לחקות למה נצטוינו מקדמונינו ז"ל בקביעות כ"כ גדול להעלות מידי שנה בשנה זכרון כל צרותינו שעברו ולהרבות עליהם בכי וצעקה קינים והגה. כי כל זה מוליד עצבון ומעורר אנחה ודאגה בגרמת שני המעיקים שאמרנו. ומה בצע להזכיר מה שכבר היה. כיון שהוא דבר רחוק מן השכר וקרוב אל ההפסד:

ואחרי ההתבוננות נראה כי זאת הזכירה והתעצבות היא עצם הנחמה ועיקר תקות רפואת כל מכאובינו וכל מכותינו. וזה מבחינות שונות. תחלה כי נודע הוטבע בטבע אל האדם יעשה הזמן פעולתו להשכיח מן הלב הדברים. ולהעבירם מעל זכרונו. אך לא יהיה כן אלא בדברים שזכרונם לא יעשה שום רושם בהחזרתם שאין עוד תקוה ישובו להיות אחר אשר ספו תמו. כענין המת הנשכח מן הלב. לאשר באמת הגיע אל ההעדר והאפיסה מהיותו בעולם. אך אשר עדין הוא חי ונחשב למת. נראה דרך טבע כאשר הורה הנסיון שלא שלט כח הזמן ע"ז להשכיחו מן הלב. והמצטער עליו הוא עולה תמיד ונרשם על זכרונו. ובחיר שבאבות יעקב ע"ה יוכיח כי על בשורת טרוף עורף יוסף מאן להתנחם. ובאו דבריהם ז"ל ע"ז להשיב למטרונא ששאלה למה לא קבל תנחומין ואמרו מקבלין תנחומין על המתים ואין מקבלין תנחומין על החיים. ושמא נצנצה נבואה בפיו ע"ה באמרו. כי ארד אל בני אבל שאולה. כי מהראוי היל"ל כי ארד אבל אל בני. אם מלת אבל אמרה אל עצמו. אבל באה גם כן הכונה שכל עיקר צערי הוא על אבדת בני אשר לא ידעתי מה היה לו. כי אמנם איני חושש לחלוטין שמת. ולפיכך איני מתנחם. וטעם זה כי אתם חושבים שכבר הוא מת. ושעוד לא יתאבל עלי במותי. ואני לא כן אדמה. אלא יודע אני שבמותי ארד אל שאול על ידי בני בהיותו אבל. כי יתאבל עלי. והוא יתעסק בקבורתי ובסבתו אכנס לקבורה כחפצי. וכיון שעדין הוא חי. בכה עליו אביו. להתחנן לפני בוראו יחזירהו לעיניו. על הדרך שעשה דוד ע"ה בעוד הילד חי צם ובכה וכו'. נמצא א"כ שהדבר הנשכח הוא מה שנתייאש כבר ממנו אין תקוה לראותו. כי מה שאפשר לחזור להיות. אינו נשכח לחלוטין. ועל זה היה מתרעם המלך דוד ע"ה מרשעי דורו באמרו. נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד. והכונה לדעתי שהיה מתלונן מאויביו. כמ"ש מכל צוררי הייתי חרפה וגו'. ואמר נשכחתי כמת מלב. הם ברשעתם שכחו אותי בלבם ונשכחתי מהם כאלו אני מת. כי הם חושבים בלבם אין לי עוד תקוה לשוב. ומה תועיל הזכירה. אכן שקר נחלו ואין האמת כן. כי איני כמת הבלתי שב להיות חי בדרך טבע. אבל אני הייתי ככלי אובד כמי שאובד כלי. כי להיות כלי מסתמא יש בו סימן ומסתמא אין הבעלים מתייאשים מלמצאו ושיחזור עוד לידו. כאותה ששנינו מצא כלי כמות שהוא וכו':

מעתה נאמר בעניננו כי היא סבת וטעם תוקף הזכרון שאנו עושים מהצרות הקדמוניות שעברו עלינו אשר הושיבונו בזה הגלות המר. כי כונתנו להורות ולהודיע שאין דעתנו מוחלטת להחשב כמתים ח"ו לבלתי ישוב עוד רוחנו אלינו אבל אנחנו כחולים מוטלים על ערש דוי. ותקותנו על התרופה חזקה ומיוסדת נשוב אל גדר הבריאות. וע"כ אנו מצטערים דואגים ומצירים בזכרון הרעות להיותנו בטוחים שאינם נצחיות. והביטה וראה איך באר כל זה המקונן ע"ה באמרו:

זכר עניי ומרודי לענה וראש זכור תזכור ותשוח עלי נפשי זאת אשיב אל לבי ע"כ אוחיל הניח בתחלה מה שיראה מהספק כי זכירת הענויים והצרות הראשונות יגרום הפסד מהשני צדדים שאמרנו שיזיק לגוף ולנפש. ואחר כן השיב כדברינו ממש. ואמר זכר עניי וגו'. ירצה הן אמת אין ספק בזה כי הזכירה על הענויים והרעות שעברו עלי ובהעלותם על לבבי והיותי מתפעל ומצר עליהם הוא לי מרירות גדול כלענה כי יכאיב גופי ויתיך לחותי. ומלת זכר תהיה מקור ולא צווי. וגם כן ידעתי שיגיע הנזק עד הנפש. כי זכור תזכור ותשוח עלי נפשי. שכשהנפש זוכרת אלו הרעות ומתפעלת מהם. היא שוחה ומתכנעת ומשפלת גדרה כי תמנע ותחדל מהמושכלות הראיות לה. אך אמנם זאת אשיב אל לבי. זאת הזכירה אשר אני זוכר תמיד פעם אחר פעם אשיב אל לבי. ועל כן אוחיל ואקוה. התרופה וההצלה מכלן. כי אני אומר אל לבי כיון שאיני שוכח כל מה שעבר. אלא בא זכרונו לפני. ולא אוכל לשכחו. הוא מופת מוכרח כי אינני כמת ושעוד יש לי תקוה. כי אלו היו הצרות נצחיות לעולמי עד ובלתי שום תקוה. בהכרח היה צריך שברוב הימים ישתכחו מלבי ולא אזכרם עוד. וכינה זו אני מבין בדברי המשורר ע"ה המדבר בשם האומה כשאמר. היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה באמרם אלי כל היום איה אלהיך אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי וגו' פשט הכתובים ידוע. ולעניננו יאמר כי צוררי נפשנו כל היום תמיד הם מלעיגים עלינו לומר שאין לנו עוד תקוה כי עוד לא ישוב אלהינו עמנו ח"ו. ובלי ספק היו עושים רושם בי להחלישני ולהצמיח אצלי צד יאוש. אם לא שיש לי ענין אחר תקיף וחזק שהוא זן ומפרנס אותי במזון הלחם. והיא הבכיה שאני בוכה תמיד. הנה הבכיה הזאת. היתה לי במקום לחם סועד ומזין אותי. כשהם אומרים לי איה אלהיך. וזה כי אני משיב אל לבי ואומר כיון שאני בוכה ומוריד דמעות א"כ אין זה דבר של יאוש שאלו לא היתה לי עוד תקוה. איך אני בוכה יומם ולילה הי' ראוי שאשכח עצבי כמו המתעצב על המת. אמנם מאח' שאלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי שאני דואגת וזוכרת תמיד אלה הרעות אשר השתרגו עלו על צוארי ועליהם אני שופך את נפשי במר בכיי. מכאן אני מקיים בלי ספק. כי עוד בחסדו יתברך אדדם עד בית אלהים בקול רנה ותודה המון חוגג וגו'. ויש עוד בחינה שנית שזכרון הרעות הוא מוליד התקוה והיא מפאת הסבה השרשית כי אין צערנו על מציאות ואיכות הצרות עצמן. אבל אנו דואגים ומצטערים עליהן לזכור סבת ביאתן שהוא עוצם חטאתינו. כי מתכונת אנשי שקול הדעת ובעלי ההשכל להתפעל יותר על ההמעדה מדרכי המעלה והשלמות. ממה שירגישו צער העונש או היסורין אשר יקבלו ע"ז. כי צער היסורין לא יורגש בעצם אלא בעת היותם בפעל. אמנם ההתפעלות על עצמות הפעל המגונה גופא. הוא הרגש שכלי מתמיד בכל עת ובכל שעה. וכ"ש כשהעונש הוא בזה העולם. כי לא יכאב בו כ"א החומר הגשמי. אבל דאגת עצם העון הוא בשכל ועליו נפשו תאבל. וע"ז אמר הנביא ירמיה ע"ה:

תיסרך רעתך ומשובותיך יוכיחוך ודעי וראי כי רע ומר עזבך את ה' אלהיך ולא פחדתי אליך נאם ה' אלהים צבאות. כי אמרו ולא פחדתי אליך הוא קצת קשה ההתוך. אבל יאמר דרך תוכחה לאומה. כי הן אמת שהרעות אשר עשית והמשובות שהורגלת בהן בלי ספק יביאו אליך יסורים קשים ותוכחות מוסר. כי יגיע לך עונש מכל עונך. אמנם שימי לבך ותסתכלי דעי וראי ענין אמתי בזה.. כי היסורין והרעות הבאות עליך בשביל חטאך. אינם עיקר הרע להתפעל מהם עם שלא יסופק שודאי יכאיבוך ותקבל צער בהם כי לא ימתקו לחכך. והם כמו ההרקה התרופיית שיקח החולה אשר היא מרה כלענה לטעם חכו. אך אינה רעה. כי טובה היא בעצמה להריק הליחות המזיקות את גופו כן הם היסורין מרים ומצערים הגוף. אבל הם עצמם טובים למרק העון. אולם מה שהוא באמת יחד רע ומר. הוא מר מהדאגה ועצבון. וגם רע עצמי שאין בו טוביות. הוא עזבך את ה' אלהיך. כי עזוב את ית' והמרות את פיו דהיינו עצמות החטאים עצמם הם הם הרע האמתי מעורב עם המרירות. ולא פחדתי אליך. לא יצדק לומר כן היות רע ומר הפחד שלי הבא אליך. ר"ל מה שאני מפחיד ומגזים עליך מהעונש והיסורין. אין זה רע ומר. רק עזוב את ה' עצמו יקרא רע ומר. ובזה יובן מאמרם חז"ל בב"ר האומר.

ויתן את קולו בבכי ולא יכלו אחיו לענות אותו. אבא כהן ברדלא אמר אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה בלעם חכם של אומות לא יכול לעמוד בתוכחתה של אתונו הה"ד ההסכן הסכנתי לעשות לך כה ויאמר לא. יוסף קטן של שבטים היה ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו הה"ד ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו. לכשיבא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא שנאמר אוכיחך ואערכה לעיניך עאכ"ו. ומפשטן של דברים יראה מה שאמרנו שנתאמת באחי יוסף ע"ה אשר ראינו צרות רבות ורעות סבבום ממינים שונים בכל הפעמים שבאו למצרים. ובכלם עצרו כח ולבם כלב הארי ולא נסוגו אחור. אם בעלילת מרגלים אתם. התנצלו בכל יכלתם ואמרו לא אדוני וגו' ואם בכסף המושב באמתחותם. עם היות שנאמר שם ויצא לבם. מ"מ נתחזקו לקחת כסף אחר ולשוב למצריים. וגם כאשר הובאו בית יוסף שנתייראו עדיין נתאמצו ואמרו לאשר על הבית דברי טענותיהם. ואף באחרונה בעלילת הגביע עם שקרעו שמלותם. לא נבהלו בעבורה ועדיין השתדל יהודה ע"ה להצילו על ידי התנצלותו וסדור דבריו אשר נכללו בהם כמה ענינים כדבריהם ז"ל. ועכ"ז בהתודע יוסף אל אחיו ואמר להם אני יוסף. חיל אחזתם ונבהלו מפניו עד שלא יכלו לענות אותו דבר. ואיה איפה אבירות לב יהודה ועוצם רוחו אשר כרגע קטן מפני שמו של יוסף נחת הוא. אין זה אלא הוראות שלמות המעלה והתפעלו' שכלי. כי בהזכירו את שמו. וביודעם בזה מה שהרעו לעשות עמו חתו לא ענו עוד. כי כסתה כלימה פניהם ונפשם מרה להם. איך יצאה תקלה כזאת מתחת ידם והיו מתחרטים. לא מפחד העונש אלא מפאת גנות ואיסור הדבר עצמו. והוא מה שיראה לכאורה בכונתם ז"ל במדרשנו:

וראוי להרגיש בו שכל דרשתם היא בפ' ולא יכלו אחיו אבל בפ' ויתן את קולו בבכי אינו דורש כלום. וא"כ למה תפס וחבר יחד שני פסוקים אלה. ב' אמרו חכם וכו'. דמאי איכפת היותו חכם לענין שלא יכלו לעמוד בתוכחה. כי אין זה תלוי בחכמה או בהעדרה. ג' איך אמר שלא עמד בתוכחה. והלא השיב דברים כהוייתן באמרו לא. ואין זה באחי יוסף שלא יוכלו לענו' כלל ד' מה הביא מיוסף שהי' קטן של שבטים דמה בכך הרי מ"מ היה מושל בכל ארץ מצרים ומשנה למלך ולמה לא יבהלו מתוכחתו. ה' למה בענין בלעם נקט בלעם שהוא הנוכח ולא אמר אתונו של בלע' לא יכול אדוני' לעמו' בתוכחתה וכו'. וביוסף נקט יוסף שהוא המוכיח ולא אמר אחיו של יוסף לא יכלו לעמוד בתוכחתו. ו' אמרו לכשיבא הב"ה וכו'. מאי לפי מה שהוא:

ונראה בעיני שאין כונת אבא כהן ע"ה לומר דהאי נבהלו מפניו. הוא מפני הבושה כפי' רש"י ז"ל. כי לא יצדק על זה לשון בהלה. ולא שייכא אלא לענין פחד ומורא. דומה לאז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד. אבל כונתו לומר כמה קצרה ידיעתנו. ואיך יארע העדר השכלת האמת בשכלנו שלא יעמוד על בוריין של דברים להבין תוכיותם. אעפ"י שיזדמנו לפניו הוראות מה או ענינים כמעט מודיעים תוכן הדבר. ונראה זה מאחי יוסף כי הנה בהתוודעו אליהם ואמר אני יוסף העוד אבי חי. העידה התורה לא יכלו לענות אותו כי נבהלו מפניו. והיינו כי הם נבהלו מפחד ורעדה שהבינו מתכונתו היות בלבו טינא עליהם ועברתו שמרה להנקם מהם על אשר עשו לו. ויראה לי כי הניעם לזה א' משלשה דברים או שלשתן יחד:

א' בשנדייק מה שאמר אח"כ. גשו נא אלי ויגשו. כי כפי הנראה שם היו ומה זו הגשה. אבל יראה כי מעיקרא כשאמר יוסף הוציאו כל איש מעלי מרוב בלבולו שלא יכול להתאפק והוצרך למהר להתגלות. לא הבחין בדבריו לפרש שיוציאו מעליו המצריים בלבד ושישארו אחיו. אלה אמר בסתם הוציאו כל איש. שבזה נכללו כלם אחיו וזולתם. וכן העיד הכתוב ולא עמד איש אתו וגו' לומר ששום איש לא עמד אצלו ואפי' אחיו נתרחקו ממנו בכלל המתרחקים. ובאותו המעמד אמר יוסף לאחיו בהיותם מרחוק אני יוסף וגו'. ומפני זה נבהלו אחיו ותשבו שבלבו משטמה ובשנאתו דבר להנקם מהם. כי אם היתה כונתו לאהבה. למה לא הוציא את אחיו מכלל אותם שאמר הוציאו כל איש מה שלפי האמת סבת קצורו בארו הכתוב באומר ולא יכול יוסף להתאפק ויקרא וגו'. כלומר כי לפי שלא עצר עוד כח להתאפק ונבהל לקרא. לפיכך לא הבחין בדבריו ואמר בסתם הוציאו כל איש:

והב' מפני שאמר להם אני יוסף ולא הוסיף מלת אחיכם. מזה באו לחשדו שאיננו שלם באחוה עמהם. כי בעת כזאת שהיה מתגלה להם. ודאי היה מן הראוי שיאמר אני יוסף אחיכם. ולפי האמת גם זה נמשך מהטעם האמור מבלבול המהירות

והג' כי ראו בהתוודע אליהם. מיד שאל על אביו העודנו חי. עם שכבר היה יודע מחייו מכמה פעמים שאמרו לו עתה מענינו. ואילו עליהם לא שאל כלום. ולא אמר להם שום דבור נוגע לעצמם. כאשר היה ראוי בפעם הראשונה שמודיע להם את עצמו. שידבר עמהם דברי אהבה ואחוה ומזה חשבו שבלי ספק לבו בל עמהם ואין דעתו אצא על אביו אשר אהבו. אבל עמהם עדיין הוא בשנאתו. ואולי חשבו ג"כ ששאל על אביו אם הוא עדין חי. לענין אם יכול להנקם מהם תכף ומיד. או לעכבם ולהמתין עד אחר מיתת הזקן שלא לצערו בחייו ע"ד יקרבו וגו' מה שאין זה כי אלא המהירות הנזכר גרם כל זה. עתה ראה כי כאשר מתוך מה שנבהלו אחיו ולא יכלו לענות אותו הבין יוסף שרעדה אחזתם מפחדו. שם על לב שזה בא להם מהג' סבות האלה. על כן רצה להוציא טינא זו מלבם ולהודיעם ההפך בשלשתם. באמרו גשו נא וגו'. על הראשונה שנתרחקו מעליו ככל שאר האנשים מבלי שום הפרש. אמר גשו נא אלי. עם שעד הנה הייתם מרחוק ממני מחמת קצורי בדבורי. הן עתה אני אומר לכם שתגשו אלי ותהיו קרובים אצלי. משא"כ ביתר האנשים. ועל הב' אמר אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אע"פ שמעיקרא לא הזכרתי מלת אחיכם הנני מודיע לכם כי אחיכם הנאמן אני. ועל הג' שלא הרביתי דברי אהבה וחבה על עניניכם. ועתה אל תעצבו וגו':

באופן שהם בדברי יוסף הראשונים נבהלו מפניו מפחד ורעדה שהבינו ההפך מכונתו וכל זה גרם מעוט השכלה בפנימיות הדבר כי אילו היו מבחינים מה שקדם לדברי יוסף. לא היה נכנס בלבם שום חששת שנאה. שהרי מעיקרא אמר הכתוב. ויתן את קולו בבכי. שבכיה כזו בקול גדול ובפתע פתאום. בלי ספק אין לה שום הוראה אלא אהבה עזה תקועה בלב שגורמת בכי זה ברצותו להתוודע אליהם וכי נכמרו רחמיו נתעורר אל הבכי. אבל השנאה ותאות הנקמה. לא תגרום בכיה כזו. וא"כ זה היה מספיק לשלא יפחדו ולא יבהלו. וע"ז באו דברי המאמר ויתן את קולו וגו' ולא יכלו וגו'. כאלו הוו תרתי דסתרי. איך אחרי אמרו ויתן את קולו בבכי שמורה אהבה עזה. יש מקום לומר ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו דהיינו מפני הפחד. ודאי אין זה אלא שלא עמדו באמתת תוכחתו של יוסף. והשיאו דבריו לענין אחר וא"כ מכאן אמר אבא כהן ע"ה אוי לנו מיום הדין וכו'. יש לנו לירא מאד ולהתפחד ויאחזנו רעד מן היום הנורא אשר בא יבא אלהינו יתברך לדון ולהתוכח עמנו כי בלא ספק לא נמצא ידינו ורגלינו להשיב שום מענה. כי לא נוכל לבא עד תכונת עומק תוכחותיו. ולא לעמוד בסוד כוונת עניניו לשנוכל להתנצל. כי הלא ראינו אפילו אצל הגשמים נפל הבלבול והמבוכה בענין התוכחות שלא עמדו בתוכחתן ולא הבינו הכונה אלא בהפך. וזה בשני נושאים הפכיים ונגדיים הא' בבלעם שאמרה לו האתון:,