בינה לעיתים – חלק ב – דרוש ו', קטע 17

מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי אמרו לו תינוק אחד יש בבית האסורין יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים הלך ועמד על פתח בית האסורין אמר מן נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים ענה אותו תנוק ואמר הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו. אמר מובטחני בו שמורה הוראה בישראל העבודה שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו אמרו לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה ולא היו ימים מועטים עד שהורה הוראות בישראל ומנו רבי ישמעאל בן אלישע. והקושי מבואר איזו חכמה יתרה נמצאת בתנוק הזה בתשובתו זאת עד שעליה דן רבי יהושע וגזר מובטחני בו וכו'. והלא לא אמר אלא לשון הכתוב ולא חדש בו כלום. ונראה כי רבי יהושע ע"ה בלי ספק לא נעלם ממנו כל הפסיק כי ודאי גלוי היה לפניו ופשיטא כי שכשאמר תחלתו מי נתן למשיס' כונתו על הכל ולא חש להאריך. והוא כמתלונן ודואג על עונות הדור שגורמים להיות לבזה ולשביה וצר לו מאד על כך. אמנם כשראה שהתנוק סיים הפסוק ואמרו כלו עד סופו. שלא הספיק לו לומר הלא ה' חטאנו לו כמו שעשה ר' יהושע שלא אמר אלא תחלת הדברים. אבל רצה לסיימו כולו. שם על לב וכי אפשר שתנוק זה חושד אותי שאיני יודע סוף הפסוק שהוצרך להזכירו. ולכל המרבה יאמר שפיל לסיפיה דקרא וכיוצא. או יאמר קצתו ולא כלו מלה במלה. אלא ודאי נתכוון להעירני על איזה ענין בכתוב מתייחס אל הנושא שלו. ולכן דקדק לומר כל המלות. אלא שמדרך המוסר לא באר הדבר בפירוש ועלי דידי קא סמיך דבהערה פורתא סגי. ואז דקדק ר' יהושע שהכונה כן היתה על ענין מתייחס לנדון שלו. כי הפסוק אומר זו חטאנו לו מדברים בעדם. ואח"כ ולא אבו בדרכיו הלוך בלשון נסתר היל"ל ולא אבינו בדרכיו הלוך ולא שמענו בתורתי אמנם בהתעוררות התנוק הבין כוונתו. למה שאמרו התוספת וז"ל כל ממון שפוסקין עליו כי איכא סכנת נפשות פודים שבוים טפי על דמיהם כדאיתא בהשולח כ"ש הכא דאיכא קטלא א"נ מופלג בחכמה היה ע"כ. וקשה לי דמדקאמר ר' יהושע מובטחני בזה וכו' ואח"כ אמר העבודה איני זז מכאן וכו' משמע דמעיקרא לא הוה סבר לפדותו בכל ממון אלא בתר דחזא דמורה הוראות הוא, ואין להעלות על לב דלא ידע ר' יהושע הני חלוקי דסכנה ודמופלג בחכמה. והשתא בשלמא לטעמא דמופלג בחכמה ניחא דרבי יהושע מעיקרא לא ידע דהאי תנוק מופלג בחכמה הוא ולפיכך לא עלה בדעתו לפדותו בממון רב. אבל לטעמא דסכנה ממה נפשך ידע רבי יהושע מעיקרא שהיתה שם סכנה או לא. אי ידע האיך לא השתדל מיד לפדותו עד לבסוף ואי לא ידע על מה סמך לבסוף לומר שיפדהו בממון רב והלא לא נתחדש לו עתה שום ידיעה מהסכנה יותר מבתחלה כי מי הגיד לו עכשיו שהוא מסוכן. אך במה שאמרנו יבא על נכון. כי מדקדוק חלוף לשון הפסוק שהתנוק אמרו כלו הבין דכונתו לומר כי באמת הוא מודה בעצמו ואומר שעונותיו גרמו היותו למשיסה וביזה ומקבל עליו דין שמים וזה הוא הלא ה' זו חטאנו לו אך שארית ישראל אינם נמלטים מאשמה כאשר אינם עושים המוטל להם שאינם פודים אותו לפי שמבקשים עליו ממון רב. כי הנה נמצאו בו השתי סבות המחייבות לתת יותר על כדי דמי השבוים. הא' שיש כאן סכנת נפשות. ובענין זה ראוי לרחם וללבוש מדת הרחמים לבלתי ראות באבדן נפש א' מישראל. וללכת בזה אחר מדותיו יתברך. מה הוא חנון אף אתה וכו'. וכאן ישראל לא אבו הלוך בדרכיו כי לא נתמלאו עליו רחמים בהיותו בסכנה עצומה. והשנית לסבת התורה כי בהיותו חכם אין לחוש על הדמים. והם לא החשיבו תורתו לכלום. וזה הוא ולא שמעו בתורתו. וכל זה רמז בכונתו בסיום כל הפסוק לחכימא כרבי יהושע. והבליע בנעימת הודעתו שהוא מן החברים דשרי ליה לאיניש לאודועי נפשיה וכו', ולא פירש הדבר בבאור מענוה שלא אמר בפרסום על עצמו היותו חכם ומורה הוראות ואת הכל הבין רבי יהושע ע"ה מעניניו מה שלא ידע מקודם. ואמר מובטחני שהוא מורה הוראת בישראל. לא אמר בלשון עתיד שיורה. אלא כונתו אני יודע ובטוח בודאי בלי שום ספק שזה גברא רבא הוא וחכם גדול ומורה הוראות. וזה גרם לו לענותנותו לדבר ברמז ולבלתי פרסם הענין. ועל כן אפדנו בכל ממון שעולם. נמצינו למדים מכל האמור. כמה חוייבנו להרגיש ולהצטער מחמת העונות הגורמים עונש הצרות והיסורין ולבלתי היות דש בעקב חומרת החטאים בבקש להם צד התנצלות וכסות עינים להקל כובד משאם כי הוא עון פלילי נוסף גם הוא על נושא החטא בעצמותו. ועל הכל יהיה עונשו בכפלים. ולהציל את ישראל מעון חמור כזה אמר הנביא ירמיהו ע"ה בקינותיו:

ראה ה' כי צר לי מעי חמרמרו נהפך לבי בקרבי כי מרה מריתי מחוץ שכלה חרב בבית כמות. ירצה בשם האומה הקדושה אינני מן הכת המעלימים עיניהם מחטאיהם ואינם מחשיבים אותם לכלום חלילה. כי אדרבא ראה אתה ה' יתברך שמך. כי כאשר צר לי בבא עלי צרה וצוקה מאיזה מין שתהיה. אינו עושה בי רושם עצמי שאתפעל מאד מלב ומנפש. רק מעי חמרמרו לבד. החלק החומרי הוא מרגיש צער הכאב בטבעו מצד הבשר. אבל הלב השכלי אינו מתפעל מזה. אמנם מה שנהפך לבי בקרבי והוא מר וזעף מאד. הוא על כי מרו מריתי כי חטאתי לאלהים. זה הוא מה שיכאיב הלב והנפש. ולא מה שצר לי ביסורין הקשין. ונתן הסבה לזה באמרו מחוץ שכלה חרב וגו' יאמר מה שאיני מחשיב לכלום היסורין אל הגוף ואני מצטער כל כך על המרי והעון. הוא לפי שהיותר קשה שביסורין ואפילו יהיה מכת חרב והרג. הנה אינה ביכולת לתת העדר רק מצד חוץ בחלק החיצוני שבאדם. כי לכל המרבה עד צואר הגיעה. ואינה נכנסת כלל אל התוך והפנימי היא עצמית הנפש. ולפיכך לא תחשב. כנוגעת אל עצמו אלא כמשכלת האדם בכלוי בנים. כי עם היות צער האדם גדול מאד מ"מ סוף סוף אינם נוגעים אל עצמו. כאשר ראינו באיוב שאחר כל צרותיו ומיתת בניו ובנותיו אמר השטן עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו ואולם שלח נא ידך וגע אל עצמו ואל בשרו וגי'. וכאן הפריז עוד לומר כי אפילו כשצר לו בעצמו ובשרו אין זה אצלו אלא נוגע בדבר חוץ ממנו. וכאלו תשכל החרב את הבנים והוא עדיין נשאר כיון שאינו נפגם בפנימיותו האמתי שהיא הנפש. אבל מה שהוא בבית אל הדבר הפנימי העצמי היא הנפש בהיותה נכתמת ע"י המרי והעון. זה ודאי הוא מר וקשה כמות. ועל זה דוה לבי בקרבי. וזו היא אחת מהכונות הנכונות הראויות להיות לנו בעשותנו מדי שנה בשנה יום זכרון בראותנו הקדמוניות להעלות על לבנו. כי עם שעכשו אין אנו מתייסרין באותן היסורין עצמן. מ"מ דוה לבנו בחטאינו וגדל צערנו על רוב עונותינו אשר הביאונו לידי כך. ואנחנו מתודים בפינו כי אנחנו גרמנו לעצמנו כל רעותינו ומפלתנו על העצומה שבעבירות היא מאיסת התורה ובזיונה. וזה באמרנו פתח שער הקינות הפסוק הראשון איכה ישבה בדד וגו'. עד היתה למס. ותובן הכונה בדבריהם ז"ל בפתיחתא שניה באיכה יעיב. א"ר יודן כי מאסו את תורת ה' צבאות זו תורה שבכתב ואת אמרת קדוש ישראל נאצו זו תורה שבעל פה. וכיון שהשליכו דברי תורה לארץ התחיל ירמיהו מקונן עליהם איכה. ויש לדייק היא רמיזה בקרא תורה שבע"פ כי עם שיש בו כפל צריך איזה משמעות. ולמה שנה ואמר וכיון שהשליכו ד"ת וכו'. יסיים כאשר התחיל וכיון ששנאו או נאצו. ומה טעם זו ההתחלה שאמר התחיל מקונן עליהם איכה ומנ"ל לפרש איכה קינה על השלכת התורה. ונראה כי רבי יודן ז"ל הרגיש בכתוב מלבד כפל החלוקות. כי אך אם רצה להזכיר שתי חלוקות. למה הוצרך להזכיר פעם אחרת קדוש ישראל. כיון שכבר הזכיר ה' באמרו תורת ה'. יספיק לומר בכנוי ואת אמרתו נאצו. לכן רצה לפרש דהאי קדוש ישראל לאו בהקב"ה משתעי קרא אלא באנשים קדושים וצדיקים שבישראל והכונה על תורה שבע"פ כי מסרה ה' לקדושים אשר בארץ המה באמירה ע"פ ונמסרה דור אל דור ליותר ראויים וחשובים שבדור כמאמר התנא ע"ה משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים וכו' וכן תמיד היו מוסרים ליחיד שבדור. וז"ש מאסו את תורת ה' היא תורה שבכתב כי תמיד אנו לומדים אותה ממנו יתב' כיון שאנו קוראים אותה מתוך ספרו. ואת אמרת קדוש ישראל נאצו זו תורה שבע"פ. הוא ממש מה שנאמר מפי מי שהוא קדוש בישראל כי מפיו אנו חיים בתורה שבע"פ שאומר בפיו לאיש אחר וכן איש מפי איש. וא"ר יודן כי עם היות הם באו במדרגה זו הנשחתת והתחתונה של מאיסה ונאצה בתורה שהוא באמת המצב היותר גרוע שאפשר. כאומר אם מאיסה היא לית סבר. הנה ירמיה לא המתין לקונן עליהם עד בואם למדה זו. אלא אפילו בראשית רעתם מיד שהשליכו ד"ת לארץ שהיא תחלת פריקת עול מעליהם אבל עדין לא באו לידי מאיסה הנה מאז ומאותה שעה התחיל לקונן עליהם איכה. כי אפילו על ההשלכה בארץ בלבד שהוא כמי שיש לו משאוי ומשליכה ממנו נתחייבו בפורענות ובעודם בשלותם נדונים כאבודים. וכ"ש על המאיסה. והוא אומרו איכה ישבה בדד העיר רבתי עם וגו'. ירצה לפי האמור איכה אפשר שהיתה בדד חרבה ושממה העיר בהיותה רבתי עם. כי עם היות בה רבוי עם הרי היא נחשבת כחרבה ובודדת כיון שעתידה ליחרב מחמת העונות כל העומד ליגזז כגזוז דמי. ועל החייב מיתה אמר רחמנא יומת המת. כן זו מעתה ומעכשו היא יושבת בדד. והיתה כאלמנה עם היותה רבתי עם. ובאר עתה מה הוא העון הגדול כל כך שיגרום כל זה כמשיב על שאלת איכה. ואמר רבתי בגוים שרתי במדינות היתה למס. ירצה כי במה שהיא רבתי בגוים דהיינו רבתי בדעות כדפירשו ז"ל שע"י חכמת התורה שבישראל אומרים העמים רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. והדבר אשר היה עושה אותה שרתי במדינות. שהוא על תורה שבע"פ כדבריהם ז"ל על פסוק אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו וכו' יעויין במקומו. הלא בכל זה היתה למס. ירצה היא היתה מקבלת כל זה למס ועול כבד עם שבקשה לפרוק עולה מעל צוארה. שהוא ממש השלכת התורה לארץ לפיכך הנני מתחיל מעתה לקונן איכה. ואנו מתנחמים כי סוף סוף מים רבים לא יוכלו לכבות אהבתו יתברך ממנו. והיא שרירא וקיימת כיתד אשר לא תמוט לעולם להיותה אהבה אמתית ועצמית ולא מקרית חלילה. ובא המופת על זה בכל הוראותיו ע"פ דברי מאמרנו אשר ראוי לדעת כונת שלשת הדמויים האלה ולייחסם בכתוב. וידויק למה בב' החלוקות הראשונות אמר מה הככבים הללו. ובשלישית אמר מה שנדרים שליטים וכו'. ולא אמר מנת הללו:

אמנם נודע כי יתחלף הדבר אשר הוא עצמי מאשר היא מקרי וע"צ ההזדמן. בג' ענינים. הא' במהותו בהיותו שומר סדר נאות ויחס נכון בחלקיו שלא נפל בהם הבלבול והמבוכה זה מורה שנעשה ברצון והשכלה והיותו בעצם ולא במקרה. הב' ברבוי כי המקרה וההזדמן לא יפול על הרוב. אלא על המעט וקצת דברים. משא"כ מה שנעשה בעצם וראשונה כי יתרבה עד מאד. הג' בהתמדה ואורך הזמן שזה יורה על העצמית מה שהמקרה לא יתמיד:

ועתה ראה כי אהבתו ית' לעמו ישראל. היא בלי ספק עצמית ולא מקרית במה שחוברה לה שלשת התנאים האלו. בדמיון הככבים. ועל טוב הסדר אמר מה הככבים האלו מעלות ע"ג מעלות כך הם ישראל. לא בא ענינים מבולבל. אבל חפץ ית' יהיו מודרגים מעלות מעלות. אם בכהנים לויים וישראלים וכמה מעלות טובות אחרות. ומדרגות יש בהם מינייהו מלכי מינייהו אפרכי וכו'. ועל הרבוי אמר מה הככבים הללו אין להם חקר ולא מנין כך ישראל וכו'. כי קיים אהבתו לאבותינו הקדושים ע"ה להרבות זרעם כעפרות תבל. ועל ההתמדה אמר מה הככבים שליטים מסוף העולם ועד סופו כך ישראל וכו' כי הן אמת שמים כעשן נמלחו. ואלו הככבים הנראים עתה עתידים ליבטל. אבל מ"מ כבר הבטיח ית' ואמר כאשר השמים החדשים וגו' כן יעמוד זרעכם ושמכם. כי יהיו שמים חדשים שיתמידו. וממילא יהיו בהם ככבים שיעמדו לעולם ושכן יעמוד שם ישראל וזרעם לעולם ע"כ אמר מה הככבים בסתם. ולא אמר הללו. אבל בלי ספק אצל הככבים שייך לומר בהם השליטה מסוף העולם ועד סופו. דהיינו מתחלת הבריאה עד סוף זמן העולם. שלעולם לא יחסרו הככבים ברקיע או אלו או אחרים במקומם. כך ישראל תהיה בהם ההתמדה והקיום. וכאן לא אמר כן ישראל שליטים מסוף העולם ועד סופו. כמו בחלוקות האחרות כך ישראל מעלות. כך ישראל אין להם חקר. יען בענין זה אין הדבר במוחלט כמו בככבים אשר שלטנותם התחילה מתחלת בריאת העולם. ומתמדת עד סופו וקצו. אבל שלטנות ישראל. אמת הוא שתהיה עד סוף העולם ותכליתו. אבל לא התחילה מתחלת הבריאה. ולפיכך סתם הענין ואמר כך ישראל שדומים להם במה ששייך לזה. והכתוב מספרן אחת לאחת. כי לענין המעלות והמדרגות אמר ה' אלהיכם הרבה אתכם דהיינו שעשה אתכם רבי הערך וגדולי המעלה. ולענין הרבוי במנין אמר והנכם היום כככבי השמים לרוב. באר שבחלק זה מדמה אותם לככבים לענין רבוי המנין והפלגת המספר. ולענין ההתמדה אמר ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים. וכ"ת האיך אתה מבטיחנו להתמדת הברכה כמה פעמים והרי לשתחול צריכה הכנה במקבלים. ומי יודע אם בכל פעם תהיה בנו ההכנה הנאותה לקבלה. לזה אמר ויברך אתכם כאשר דבר לכם. דעו שלעולם חסרון ההכנה לא יעכב מלברך אתכם ברצונו ית' כי הלא תהיה הברכה אשר יברך אתכם. בדמיון ודוגמת מה שדבר לכם במעמד הנבחר במ"ת. כי אז עם בלתי היותכם מוכנים לקבל שפע דבורו כנודע. עכ"ז בא לכם הדבור האלהי וכלכם שמעתם קולו. כן יברך אתכם בכל פעם אף בבלתי היותכם מוכנים. אלהים יחננו ויברכנו בנחמת ציון אכי"ר: דרוש ג לשבת איכה לא אוכל לבדי שאת:

איכה רבתי כי ה' הוגה על רוב פשעיה יכול על מגן ת"ל על רוב פשעיה:

גברה כ"כ החולשה בהרכבת מזגנו הטבעי וקצר מצע שכלנו הקטן. עד גדר שהקלה שבסבות תספיק לעכב את הטבע מלעמוד על קו בריאותו ולמנוע את השכל מהשיג די מושכליות. וזה וזה לא יוכלו לעמוד על משמרת קיומם. אם לא בחסד אל המקיים ושומר כל הדברים. ורוענו הנאמן מרע"ה מאהבתו את עם בני ישראל בהיות כל ישעו וכל חפץ לראות התמדת טובתם ושלמותם ותרב גדולתם בהפלגה נוספת. אמר להם:

ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם וגו'. והויכוח שהמציאו ז"ל מתת קצבה לברכה ידוע. ולדעתי כאשר נדייק סדר דבורו נמצאהו מברך אותם לאין תכלית ואין חקר לברכתו כי לא אמר יוסף עליכם אלף פעמים ככם. שאז היה המובן שיתרבו ויהיו אלף פעמים כ"כ כמו שהם עכשו. דהיינו שאם הם ששים רבוא. יהיו ששים אלף רבוא. וזה בלי ספק הוא סך מוגבל וקצוב והיו צודקין בתרעומתן. אבל מכיון שהקדים מלת ככם לאלף פעמים. בזה ברכם יתרבו לסך עצום עד אין מספר. והוא שחלה פניו ית' לעולם יכפול מספרם מהמצב שהם בו שיהיו כפלים. וזה הוא יוסף ה' עליכם ככם שיתן לכם תוספות שישוה כמו שאתם בשעת התוספת. כי בהיותכם ששים רבוא כשיוסיף עליכם במספר הזה תהיו מאה ועשרים רבוא. ותוספת זה על הדרך לא יהיה פעם אחת בלבד אלא אלף פעמים יתמיד להוסיף בכל פעם בכפלים ממה שהיו. כי בפעם השנית שכבר אתם מאה ועשרים רבוא יכפיל מנינכם למאתים וארבעים. ובשלישית לארבע מאות ושמונים ובהתמיד הכפל הזה עד אלף פעמים מי לא ידע שילך הדבר למנין בלתי משוער. לא יוכל השכל לצייר עוצם רבוי המספר ההוא כי חדל לספור. והוזקק הנביא ע"ה לכך לאשר היה בדעתו להוכיחם על עונות ראשונים.. ולהעלות על מזבח זכרונם חטאת נעוריהם מהשנים שעברו. וידע נאמנה כי זכרון זה יגרום להם עצבון ודאגה. ומזה ימשך להם נזק מורגש בשני החלקים שאמרנו. ע"כ הקדים בתפלה לפני אל. אל יעצים צערם ועצבונם מהתמיד בשלותם ושלמותם. ואדרבא יעזרם אלהים לתת להם קיום תוספת ורבוי. כי באמת הדאגה והעצבון היא סבה גדולה למנוע הטוב מהאדם בכל שני חלקיו. אם מהגוף כי יצטער ותגבר עליו השחורה והלוך ילך ומתמעט עד יגיע אל שערי מות. ובפירוש אמר דוד ע"ה כי כלו ביגון חיי ושנותי באנחה וגו'. ובפ"ה דכתובות:

אמר רב אנחה שוברת חצי גופו של אדם שנא' ואתה בן אדם האנח בשברון מתנים ובמרירות תאנח. ורבי יוחנן אמר כל גופו של אדם שנא' והיה כי יאמרו אליך על מה אתה נאנח על שמועה כי באה ונמס כל לב ורפו כל ידים וכהתה כל רוח וכל ברכים תלכנה מים. ור' יוחנן נמי הכתיב בשברון מתנים ההיא דכי מתחלה ממתנים מתחלה. ורב נמי הכתיב ונמס כל לב וגו'. שאני שמועה דבית המקדש דתקיפא טובא. והקושי מבואר היכי קאמר שאני שמועת ב"ה. דמשמע דקרא דהאנח בשברון מתנים לאו בשמועת ב"ה איירי. הלא קרא דעל שמועה כי באה ונמס כל לב וכו' היא תשובה למאי דקאמר וכי יאמרו אליך על מה אתה נאנח וגו'. ותירצו התוספות דההוא קרא קודם לחרבן כתיב. וכן היה אומר הנביא לישראל שהיה נאנח על שמועת ב"ה שהיה עתיד ליחרב. ואז ונמס כל לב מתוך האנחה שתהיה אחר החרבן על שמועת ב"ה ע"כ. נראה שרוצים לומר דאין הכי נמי דכלהו קראי איירי בשמועת ב"ה אלא דקרא קמא דשברון מתנים שהוא חצי גופו. הוא על שמועת יעוד החרבן קודם היותו נחרב. וע"ז משיב הנביא לישראל כששואלים. על מה אתה נאנח. הוא משיב על שמועה כי באה כלומר בעבור השמועה שהיא משמשת ובאה מהבית שעתיד ליחרב אני נאנח עתה ואין כאן אלא שברון מתנים. אבל עתידה עוד אנחה אחרת לבא שתשבור כל הגוף ונמס כל וגו'. דהיינו אחר החרבן. ואני מוסיף נופך לפי דרכנו ז"ל שהכתוב מסייעתם ומפרש כן במה שסיים וכל ברכים תלכנה מים הנה באה ונהייתה וגו'. שהפסוק אומר מעיקרא אל השמועה הבאה שעדין לא יצאה אל המציאות. תהיה אנחה סתמית שוברת חצי הגוף אך תהיה אנסה עצומה שימס כל לב וגו' לשבר כל הגוף. אימתי הנה באה ונהייתה כשאותה השמועה הרעה מהחרבן תבא לידי מעשה. ותהיה לה הויה בפועל. אמנם לע"ד פירושם זה מבואר הדוחק בפשטא דגמרא. דמשמעות הדברים דקאמר שאני שמועת ב"ה דתקיפא. מורה שבא לחלק בין שמועה שהיא של בית המקדש לשמועה שאינה של בית המקדש אלא שמועה של ענין אחר ולא שיש חלוק בין שמועה של אחר החרבן משל קודם החרבן דאם כן מה לו להזכיר ב"ה לומר שאני שמועת בית המקדש וכו'. הא מעיקרא נמי בשמועת ב"ה איירי ולא היל"ל אלא שאני שמועה דלאחר החרבן דתקיפא. ועוד קשה לי דאכתי לרב מנ"ל דסתם אנחה שוברת חצי גופו דמשמע בכל אנחה לאיזה ענין שיהיה. דאי מהאי קרא דהאנח בשברון מתנים איכא למדחי דאפילו תהיה על שמועה שעתיד ליחרב מ"מ כיון שהיא על ענין ב"ה תקיפא טפי דאפי' קודם החרבן לשבור חצי הגוף. ולאחר החרבן לכל הגוף. אבל אנחה של ענין אחר אינה שוברת אפילו חצי הגוף: