בינה לעיתים – חלק ב – דרוש ו', קטע 16

ושלישת הוסיף להפלא הפלא ופלא. מצד גדר המקבל היא כנסת ישראל הרכה והענוגה אשר כפי איכותה היו אצלה הצרות כפולות ומכופלות. ועל זה קונן בשם האומה אני הגבר ראה עני בשבט עברתו. אותי נהג ויולך וגו' ירצה הביטה וראה למי עוללת כה לגבר כמוני אשר מטבעי שלט בי כל כך מורך לבב לרוב היותי מפונק ומעונג ורך. כי לא בלבד בבא עלי היסורין ממש אני מרגיש אותם ומתפעל מהם מאד. אלא אפי' בהראות לי השבט והמטה של העברה הייתי רואה בזה עינוי גדול שנענתי עד מאד ונצטער לבי בקרבי מפני הפחד והדאגה. על הדרך שאמרו חז"ל נכונו ללצים שפטים. משל למטרונא שנכנסה לתוך פלטין של מלך כיון דחמת מגלבין תליין דחלת וכו'. ואם בראיית הרצועה והשבט כן מה יהיה ביסורין עצמן. ועם כל זה אותי בהיותי בגדר הזה נהג ויולך חשך ולא אור וגו'. ולא עוד אלא בלה בשרי ועורי שבר עצמותי. בנה עלי ויקף ראש ותלאה. לא אמר כסדר ההויה עור ובשר ועצמות או להפך עצמות בשר ועור. אולי יכוין לההיא דבהמה המקשה דכשנשבר העצם אם עור ובשר חופין את רובו מותר ואם לאו אסור ומסקי דבעינן רוב עביו ורוב הקפו ובלאו הכי הויא טרפה ואפליגו לישני אם עור הוא כבשר. ורובא דרבוותא ז"ל פסקו דאם נטל הבשר מתחת העור והעור חופה רוב עביו ורוב הקפו אינו כשר. ע"כ אמר המקונן כי הוא יתב' רצה לשבור העצמות באופן שיהיה בטרפות ולא יתוקן בחפוי לכ"ע. ולפיכך תחלה קודם כל דבר בלה בשרי יחד עם עורי שהשחית הבשר וגם אפילו העור עד שלא יוכל לחוף ולהגין אפי' למאן דאמר עור ובשר ואח"כ שבר העצמות. אשר בזה נשאר הטרפות שאינו יכול לחיות. ואם כן במקום שבשאר שבירת עצם יש לפעמים בשר מקיף או לפחות עור. הנה כאן מה שבנה עלי ועשה שיהיה מקיף סביב העצמות הוא רחש ותלאה מרה כלענה באופן שאין להם שום תקנה. ודאי כל אלו הם דברים מתמיהים לרכה ולענוגה. ואחרי אשר הרבה לתמוה על כל אחד משלשת הדברים האלה בפני עצמם חבר עוד קינה אחרת להפליג התמיהה על שלשתם בהצמדם יחד. והוא אמרו איכה יועם זהב ישנא הכתם הטוב וגו'. בני ציון היקרים וגו'. ביאר מעמד שלשתן הגורמים שממון למסתכל בהם. ועל תוקף הרעה מצד עצמה אמר:

איכה יועם זהב. ופרט העצומות שבצרות מחרבן הבית המקודש. כאשר אמרנו ישונא הכתם הטוב תשתפכנה אבני קדש וגו'. ועל איכות המקבלים בני ציון היקרים המסולאים בפז. כי הורו יקרותן וחסידותם בהיותם מסולאים בפז. כי הטבע המורגל אצל האנשים על הרוב הוא שבהתרבות זהבן ועשרן. מאבדים המעלות המדותיות ושלמות הפעולות. כי הזהב שלהם יסיר את לבבם ויטם להמשך אחר המוחשות ותענוגות העולם והבליו. אמנם אלו היו מסולאים בפז. כי הזהב אצלם אדרבה היה גורם להם שיתעלו יותר במדרגה לא תסולה גדולתם. ולא הועיל זה להם. כי בהדי הוצא לקי כרבא ונדונו לחובה עם הרבים הרעים דסוגהון בישין. וגרמו שלא הסתכל ית' בטובים שבהם. ועל הפועל ית'. להיותו הצד המורגש יותר. אמר איכה נחשבו לנבלי חרש מעשה ידי יוצר. איך אפשר שיושפלו כ"כ עד שיהיו נחשבים ומוחזקים לנבזים ושפלים כנבלים. כלומר שהושוו עם הרשעים שהם נבלי חרש ונדונו עמהם. והחשיבו הגרוע והשפל הזה. יהיה מעשה ידי היוצר ית' ובורא את הכל כי הוא בידו ובדינו הצדק השפילם עד עפר. ואולם הנביא ישעיהו ע"ה בהפטרתנו הסב פני התמיהה מצד הפועל באופן אחר באמרו:

איכה היתה לזונה קריה נאמנה וגו'. אשר אות, הלמ"ד במלת לזונה אינה מתיישבת היטב ויותר היה נכון שיאמר איכה היתה זונה. אכן יתפלא כי אלו היתה מסורה ביד אשה כבודה בת מלך ומיוחסת. היתה סובלת ההשתעבדות אליה כי אינה נכנסת בחשש פגם כבוד וסוף סוף אין הבזיון כ"כ מעמק השפלות והירידה לאשר הוא תחת יד אדון מעולה וגדול המדרגה. אך מה שנותן תמהון גדול איך נתנה ונמסרה לזונה קריה שהיתה נאמנה. אשר כזו מהבזיון והשפלות מופלג שתהא בתולה צנועה ונכבדת נתונה לאשה זונה פרוצה ונצורת לב. נמסרה בידה תחת שולטנותה לבשת וגם לחרפה עלבון זה לא תוכל שאת. והכונה על שנתנה ביד אומה אחרת ההיא שעליה נאמר קטן נתתיך בגוים בזוי אתה מאד ומה גם בהיותם מאז ומקדם אויבים ושונאים לה ומבקשים רעתם. כי בזה נתוסף צערה כאמרו היו צריה לראש אויביה שלו כי ה' הוגה על רוב פשעיה. באופן כי מכל הג' צדדים גדול כים שברנו. מקביל ונמדד כנגד חומר עונותינו אשר כבדו מאד מהג' צדדים עצמם כדברינו הראשונים. ואת הכל כללו ז"ל במדרש רבה באמרם. חטאו בכפלים שנ' חטא חטאה ירושלים. ולקו בכפלים שנאמר כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה. ומתנחמים בכפלים שנאמר נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם. והכונה מבוארת לקבץ כל האמור. כי החטא היה כפול מלבד עצמותו. מבחינת היותה היא החוטאת. וזה הוא חטא חטאה ירושלים כדפירשנו לעיל. גם המלקות הוכפל נוסף על מהותו. להיותו מאת ה' כדבר האמור. גם הנחמה תהיה כפולה להיותה על ידו ית' עצמו. וזה נחמו נחמו בכפלים. וזה כי יאמר אלהיכם עצמו הנחמה ולא ע"י ב"ו. ואמנם במאמרנו בארו יותר בשלמות עוצם הנחמה והגדלת השמחה בשוב ה' את שבותנו. כי נשיש ונגיל בכפלים בראות טובות מופלגות מהג' צדדים עצמם. כי על איכות הטובות בגופן עתיד הקב"ה להפוך ט' באב לששון ולשמחה וכו'. ועל הפועל ית' ולבנות הוא עצמו וגו' ועל המקבל ולקבץ גליות ישראל. כי יקיים בנו דברי הנושא רב לכם שבת בהר הזה. כבר יספיק לכם אורך ישיבתכם בהר המסוכן הזה הגלות המר. ודי לכם כמה מאות מהשנים אשר הבית הגדול והקדוש נעש' הר בחרבנו. אך בתנאי שאתם גם אתם יהיה רב לכם ויספיק מה שעד עתה ישבתם בהר הגבוה ותלול הזה הוא יצרכם הרע אשר אתם זונים אחריו. רק פנו אלי והושעו שובו אלי ואשובה אליכם ותהי זאת נחמתכם: דרוש שני לשבת איכה יוסף עליכם ככם אלף פעמים

מדרש רבה ה' אלהיכם הרכה אתכם וגו' למה ברך אותם כככבים מה הככבים הללו מעלות על גבי מעלות כך הס ישראל מעלות ע"ג מעלות מה הככבים הללו אין להם חקר ולא מנין כך ישראל אין להם חקר ולא מנין מה הכוכבים שליטין מסוף העולם ועד סופו כך ישראל. אמרו לפניו רבש"ע למה לא משלת את בניך כחמה וכלבנה שהם גדולים מכוכבים. א"ל הקב"ה חייך חמה ולבנה יש להם בושה לע"ל מנין דכתיב וחפרה הלבנה ובושה החמה וגו' אבל הככבים אין להם בושה לעולם מנין שכן כתוב וידעתם כי בקרב ישראל אני ואני ה' אלהיכם ואין עוד וגו':

כאשר נסתכל בפשעי בני האדם נגד בוראם יתב' נמצא כי היותר עצום שבחטאיהם ואשר כב"י הוא יותר נוגע בכבודו. הוא כפירת החטא והכחשת העון לומר זך אני בלי פשע. וזה כי להיותו ית' מקור הצדק ושרש המשפט האמתי יחייב דינו עכ"פ להעניש החוטא ע"פ מדותיו וגמולו ישלים לו ביסורין מתיחסים אל עונותיו. ואם הוא יחזיק עצמו לצדיק וטהור ידים ויפרסם תומתו כי לא ימצאו לו עון אשר חטא. ימשך מזה לחשוד קב"ה דעביד דינא בלא דינא חלילה. ושהאיש הזה המדוכא ביסורין הוא נספה בלא משפט. ונמצא פוגם בכבוד דיניו ית'. ועל זאת הכונה נראה שאמר הנביא ירמיהו ע"ה בשמו:

הנני נשפט אותך על אומרך לא חטאתי כי הוא מבואר היות מלת נשפט בלתי צודקת כיון שהוא מהנפעל. והיה ראוי לומר שופט כאשר דקדקו ז"ל על כי באש ה' נשפט. אבל ירצה כי באמרך שלא חטאתי כבר ימשך מזה בהכרח שאינך ראוי ליסורין שבאו עליך ובהיות שהשם יתב' הביאם עליך הנה בזה כב"י הוא יתברך נכנס להשפט עמך. שישאו ויתנו בו הרואים. האם צדק בהענישו אותך או לא. כיון שלפי דבריך אין בך שום עון. ואין לך נוגע בכבודו גדול מזה שאלו היית מודה פשעיך וחטאתיך. היו הכל מצדיקי' דינו ית' ויאמרו אמת. וכבר רמזו כל זה החכמים לרב הונא ע"ה בפ"ק דברכות דאמרינן התם:

רב הונא הוו לי' ת' דני דחמרא אתקיף על לגבי' רב יהודה אחוה דרב סלא חסידא ורבנן אמרו לי' ליעיין מר במילי' אמר להו ומי חשידנא בעינייכו אמרו לי' ומי חשיד קב"ה דעביד דינא בלא דינא אמר להו אי איכא דשמע עלי מלתא לימא א"ל הכי שמיע לן דלא יהיב מר שיבשא לאריסי' אמר להו מי קא שביק לי מידי מיניה הא קא גניב לי' כולי'. א"ל היינו דאמרי אינשי בתר גנבא גנוב וטעמא טעים. אמר להו קבילנא עלי דיהיבנא להו. א"ד הדר חלא והוה חמרא וא"ד אייקר חלא ואזדבן בדמי חמרא. ולכאורה הדבר מתמיה איך היה רב הונא ע"ה מחזיק עצמו לנקי מכל חטא עד שתמה עליהם מי חשידנא וכו' וכי לאו מקרא מלא הוא כי אדם אין צדיק בארץ וגו'. וידויק לשון דעביד דינא בלא דינא. וכונת מחלוקת אי הדר חלא והוה חמרא. או אייקר חלא דמאי איכפת לן בהא. ויראה כי כבר למדנו רב הונא גופיה ע"ה אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו וכו'. ופירש"י ז"ל פשפש ולא מצא עבירה בידו שבשבילה יסורין הללו ראויין לבא. נמצא שהפשפוש הוא לבקש בין המון עונותיו איזו עבירה שיהיו אותן היסורין ראוים ומכוונין לה מדה כנגד מדה ולפי' כשבאו לרב הונא יסורין אלו מהפסד היין. הזכירו לו תלמידיו שישים על לבו איזה חטא פרטי היה לו בענין הנוגע ליין או הקרוב אליו. שעליו נתייסר בזה מדה כנגד מדה:

ועתה צדק מאד במאמרו מי חשידנא בעינייכו. כיון שאתם מזכירים לי זה הפשפוש. הרי אתם חושדים אותי שעבר זה מדעתי או נתרשלתי ואיני זריז מעצמי לפשפש על כך. ואיך יתכן זו אחרי היותי מארי דשמעתתא ובלי ספק כבר לעת כזאת פשפשתי בכל מעשי וחשבתי דרכי. ולא מצאתי עון אשר חטא שיהיה שייך להפסד היין ממש. עם שאחשיב את עצמי לבלתי נקי לגמרי מחטאים אחרים. ואז השיבו לו לפי שהיו יודעים האמת כדברי התוס'. כי סוף סוף אין לחשוב שהוא יתב' יעשה שום דין ומשפט שלא יהיה מצודק ממש כפי הדין השייך והמתייחס לו דהיינו מדכ"מ. וא"כ בהכרח יש כאן איזה דבר פרטי שייך ליין ואין נעלם ממך. דפשיטא שלא יעלה על הדעת לתלות בראש חכמי ישראל כמוך טעם בטול תורה עד שמגודל מעלתו הודה הנחתם ובקש זאת מידם להודיעו במה היתה החטאת המתייחסת לזה. כי הבין וירד לסוף דעתם שזאת היתה כונתם. ואז הודיעוהו כי אם אינו ביין ממש. הוא במינו מחמת הזמורות שלא היה נותן לאריסים. והיה נעלם ממנו בחשבו שהיה עושה כן בהיתר והיתה כשגגה שיצאה וכו' וכשחזר בתשובה וקבל עליו שלא לעשות עוד כן יצא הפסדו בשכרו כי קבלו ית' ומלא חסרונו אך נפל המחלוקת בענין גדר התשובה עד היכן כחה מגעת אם להעלות השב במדרגת צדיק גמור. וכאלו לא חטא כלל וזו היא סברת האומר דהדר חלא והוה חמרא כי חזר להוייתו הראשונה ולא נשאר שום כתם. או אם הוא כבגד מגוהץ. דסוף סוף יקרא בעל תשובה ששב מחטאו. ומעלתו היא שאין חטאיו פועלים ועושים בו שום רושם ומקבל שכר תשובתו. וזה היא סברת האומר דאייקר חלא וכו'. קרוב למחלוקת כל הנביאים לא נתנבאו אלא לב"ת אבל צדיקים גמורים וכו' ופליגא דר' אבהו וכו', ויצא לנו מכאן כמה חוייבנו להכיר סבת היסורין ולהרגיש העון אשר הוא גרמא בנזיקין. ולא להמעיטו או לבקש עליו איזה התנצלות לבלתי יחשב כ"כ חמור וכבד. ובזה יצא לנו ישוב למה שנתחבטו גדולי המפרשים ע"ה. במה שבא בשלהי פרשת הקללות שבתורת כהנים כי אחרי אמרו והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו'. הוסיף לומר אף אני אלך עמהם בקרי והבאתי אותם בארץ אויביהם וגו' שהרי אין לך דבר שעומד בפני התשובה ומסגולתה שאפי' תהיה מיראה לכל הפחות תועיל לשזדונות נעשו לו כשגגות. ובלי ספק מגינה ומצלת מן העונשים ומן היסורין שלא יבואו עליו. וכמאמר התנא ע"ה:

העושה מצוה אחת קונה לו וכו' תשובה ומעשים טובים כתריס בפני הפורענות אשר ראוי לדייק מלת אחת שהיא מיותרת. והכונה לדעתי כי מדרך הלוחמים זה עם זה להיות להם שני מיני כלי זיין. אחד להזיק לשכנגדם בחרבות וברמחים שבהם נוצחים ומכניעים את האחרים לשעבדם תחתם. והב' להשמר מבעלי הריב שכנגדם. יחזיקו מגן וצנה. אשר אין כח בהם כי אם להיות להם למחסה ולמסתור. שלא תגיע לגופו חרב האויב. אבל לא יספיקו לעשות בהם הנצוח והכבוש. לכן אמר כי האנשים אצל עבודת ה' שלשה מינים. האחד מי שיעשה המצוה כתקנה בכל תנאיה לשם שמים מבלי שום פניה גופנית. כי זה בלי ספק יקרא עושה המצוה כלה שלמה. דהיינו הפועל החיצוני עם טוב הכונה שהוא לעבוד את ה' באופן שלא יחסר חלק ממנה. אבל העושה אותה לתכלית כונתו איזו שתהי' חוץ מהעבודה עצמה. אז הוא עושה המצוה חסרה ואין בה אלא קצתה שהוא הפועל החיצוני. ויחסר בה העיקר שהוא הרצון הפנימי. ועל זה אמר העושה מצוה אחת. דהיינו שהיא אחת גמורה עם כל הצריך ולא מקצתית וחלקית. אז אינו קונה בלבד מי שיהיה לו מגין ומציל. אלא יוסיף לקנות פרקליט. שהוא מי שמשתדל דורש ומבקש וחוזר אחר טובתו שזו מלה בלתי נמצאת בלשוננו הקדושה ולא בתרגום. אבל היא מהלאטי"ן שנקרא פראקוראטור המשתדל ומבקש טובה. כן זה השלם והעושה המצוה גמורה ואחת בשלמות יגדל כחו לכל אשר יחפוץ כי ישלוט בכל הטבע ואותו ישתעבד להטותו כרצונו. והב' הוא בהפך זה מי שיעשה עבירה אחת גמורה. כי נטה אחרי התאוות הנפסדות ולא פנה אל שלמותו. זה קונה קטיגור שלא בלבד לא יספיק להביא עליו טובה וגם לא להגן עליו ולהצילו מרעתו. אלא יוסיף כח במקטריגים לשלוט בו ולהזיקו. והג' הוא מי שעושה התשובה והמעשים לא לשמן ולתכלית המעלה עצמה. אלא לפי שרואה יסורין באים עליו. הוא ירא מן העונש ומן הפורעניות. וכשרואה אותן לפניו ממשמש ובא. אז מתעורר לשוב ועושה מע"ט כדי להנצל. הנה זה הוא מי שנאמר עליו זדונות נעשו לו כשגגות שלא יבא עליו העונש. וזה הוא תשובה ומעשים טובים כתריס. ירצה יהיה לתשובה הכח והיכולת של התריס והמגן. שאין התריס מספיק אלא להגנה. ולא לנצח ולכבוש האויב. כן התשובה והמ"ט. יגינו על האדם ויצילוהו מהיסורים. כשהתשובה ומ"ט היו מפני הפורענות. שמחמת הפורענות שרואה היותו בא עליו עושה כל אלה. אבל מ"מ הא מיהא תועיל תשובה זו עם היותה מיראה לשיחשבו כשוגג ושיבטל העונש. ומגדולי עניני התשובה הוא הודאת והודעת העון אשר בלי ספק יועיל אל הכפרה. ואפי' תהיה מיראה. לכל הפחות תעשה הזדונות כשגגות. וכך היא הכונה אצלי באמרו כי עוני אגיד אדאג מחטאתי. ירצה כשאני מגיד לפני קוני ומתודה ומודיע עוני. לא בעבור זה אני משיב כפרה גמורה לחלוטין. כי עדין אני דואג ומיצר מהחטאת שע"י הודוי נסתלק העון של מזיד ונשאר חטא של שוגג. ועל כן אדאג על בלתי היות התשובה מאהבה לכלא הפשע וגם להתם חטאת. וא"כ כיון שאמר הכתוב שישראל יתודו עונם ועון אבותם. שזה סימן גדול בתשובה. ואפי' יהיה זה מחמת כובד היסורין. לא יגרע כחו מלהועיל ולהצילם מרעתם. ובמקום זה אמר אף אני אלך עמהם בקרי והבאתי אותם וגו'. זו תורה וזו שכרה. וכבר חשבו לומר שהיתה תשובתן כטובל ושרץ בידו. כי לא עזבו חטאיהם. וזה הוא במעלם אשר מעלו בי. רוצה לומר בהיות עדין המעל בידם ולי אפשר כי עיקר התשובה הוא היות האדם מצייר בדעתו שהוא חטא בהחלט. ולא יבקש על עצמו שום מין התנצלות לתלות עליו החטא. כי יהיה סבה שיקל בעיניו עונו. ולא יעשה התשובה בשלמות. וכבר נודע כי זה היה ההפרש שבין תשובת שאול ע"ה לתשובת דוד ע"ה. כי שאול כשאמר חטאתי כי עברתי וגו'. לא החליט על עצמו שהוא חטא גמור אבל התנצל עליו באמרו כי יראתי את העם וגו'. ועל כן לא נתקבלה תשובתו. אבל דוד ע"ה לא אמר אלא מלת חטאתי בלבד. להורות על הכרת החטא בהחלט ולפיכך מיד נתקבל ברצון ואמר לו נתן ע"ה גם ה' העביר חטאתך לא תמות. והנה השרשנו כי יכביד מאד באדם ויגדיל החטא כאשר יראה בקודמים לו הורגלו באותו החטא ולא לקחו מוסר. רק הוסיפו על חטאתם פשע. וכאמרם על פוקד עון אבות על בנים כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם וכו'. ואולי לזה נתכוון המשורר ע"ה באמרו:

חטאנו עם אבותינו העוינו והרשענו. ירצה כשאנו חוטאים יחד עם אבותינו שאנו אוחזים במה שהם חטאו. זה הוא ממה שיכפיל עלינו האשם ויגדיל הפשע. העוינו והרשענו ועתה ראה דבריו יתברך כמה יצדק בדינו לבלתי עשות רושם תשובתם של ישראל. להיותה חסרה וגרועה מאד. כי הנה הדבר עצמו אשר הוא מגדיל חטאם ומוסיף אשמם. הם לוקחים אותו להתנצלות להקל מעליהם כובד העון. וזה כי באמת הנשארים בכם ימקו בעונם ואף בעונות אבותם אתם ימקו. יהיו אצלם ב' מיני עונות שעליהם יתחייבו. האחד בעונם של עצמם. העונות המיוחדים להם בבחינת עצמם. ועוד העונות אבותם אתם. בעבור העונות אשר היו עונות אבותם. ואח"כ נשארו אתם. שלא סרו מהם הבנים ואחזו מעשי אבותיהם. גם בבחינה זו ימקו זולת עצם העון. ובמקום שהיה ראוי להיות זה סבה להם ברצותם לשוב שיתעצבו מאד וידאגו ביותר על הכפל אשמם אדרבה הם רוצים בזה להתנצל ולהעמיס משא העון על אבותיהם. לומר שהם היו סבה וגרמא שבניהם יחטאו כי מהם ראו וכן עשו. או מפאת הטבע שהאבות משפיעים בבנים תכונתם בהולידם אותם שמזג האב ימשך אל הבן. באופן שמסירים גודל העון מעצמם ומייחסים הסבה אל האבות. וירמיהו אמר המאוס מאסת את יהודה אם בציון געלה נפשך מדוע הכיתנו ואין לנו מרפא ולעת מרפא והנה בעתה ידענו ה' רשענו עון אבותינו כי חטאנו לך. והבנת הפסוקים קשה. ונוכל לומר כי היו אומרים ישראל מתחלה אנו גוזרים בלי ספק שנראה היותך מואס וגועל לחלוטין. והוא דבר תימא איך אפשר המאוס מאסת וגו'. והטעם לזה כי אנו רואים שבין בשעת היותנו חוטאים ובלתי שבים אליך. ובין בעת עשותנו תשובה לעולם רצועת הדין מתוחה עלינו. ולמה היה זה כן מדוע הכיתנו ואין לנו מרפא. כי כשאין לנו מרפא מצדנו. שאין אנו מרפאים חולאי העונות בתשובה כאמרו ושב ורפא לו. אתה מכה אותנו. וגם לעת מרפא והנה בעתה. אפילו כשאנו שבים אליך ואנו מרפאים העונות הנה בעתה. ואיך יהיו שוים ההעדר והמציאות. משיבים הם עצמם ואומרים ידענו ה' רשענו. כבר ירדנו לסוף הדבר והכרנו האמת. אנו יודעים נאמנה עוצם רשענו ורוע לבנו. כי אשמים אנחנו אפילו בעת המרפא והתשובה. לפי שעון אבותינו כי חטאנו לך. אנו מייחסים מה שחטאנו לך היותו עון אבותינו העון שלהם הוא וקולר תלוי בצואריהם והם גרמו זה כאמור. וכשיש לנו זאת הסברא. שאין אנו מחשיבים עונותינו לעצמיים לנו האיך תקובל תשובתנו. וזה הוא עצמו מה שהקדים יתברך להודיע באמרו והתודו את עונם ואת עון אבותם במעלם אשר מעלו בי. הגיד מראשית אחרית כי הבנים כשיבאו לשוב יחזרו אחר התנצלות. במה שבודויים לא יעמיסו כל משא המעל שלהם על עצמם בלבד. אלא ישתפו עמהם את אבותם ויתודו ויאמרו שנשתתפו יחד עונם ועון אבותם בענין מעלם אשר הם מעלו בי והלכו עמי בקרי כי הם באמת החוטאים ותולים הדבר על אבותם שהם היו גרמא. ע"כ להוציא זה מלבם אף אני אלך עמם בקרי. ואז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם. כי יכירו וידעו שהעון הוא שלהם בהחלט. ולא יוסיפו לחבר גם עון אבותם. ואז אני אזכור את בריתי וגומר. ולמדנו מזה כמה צריך האדם להיות מכיר עוצם חטאיו ולהכבידם על עצמו מבלי בקש להם שום התנצלות. הלא ראינו נשתלם בזה מאד רבי ישמעאל בן אלישע ע"ה אפילו בזמן נערותו במאמר בא בפ' הנזקין: