בינה לעיתים – חלק ב – דרוש ו', קטע 15

ילקוט השיבנו ה' אליך ונשובה עתיד הקב"ה להפוך תשעה באב לששון ולשמחה ולמועדים טובים ולבנות הוא בעצב את ירושלים ולקבץ גליות ישראל שנ' בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס:

התמיה על הדברים מורה על עצם ההפלגה בעניניהם. כי לא יתפלא האדם מהדברים הקלים וקטני הערך. רק על הגדולים והעצומים היוצאים מן המורגל. ומכאן היה שהדברים אשר יתפלא האדם עליהם יתקיימו וישארו רשומים בזכרון כנודע. ולכונה זו יפורש אצלי מאמרו יתב' על ידי הנביא ישעיה ע"ה. לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר. יאמר כי יגרמו עונות האומה. שעם שהוא ית' יתן בלב העם ההוא שיתפלא הרבה מאד מסודות עמקי חכמת התורה כאשר הוא מפורסם שכל אשר יחכם יותר. יוסיף עוד להפליא ולתמוה מהפלגתה. והיה מהראוי שימשך מזה ההתפלאות. קיום ושמירת החכמה שתשאר חקוקה בלבם. ועכ"ז לא יהיה כן. אלא תאבד חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר ותתעל' מהם לעונש עונותיה' ואחרי היות ההתפלאו' הוראה על גודל ההפלגה. ומה גם כשבא בהכפל ופעמים רבות ראוי לנו לשית לב בכללות מגלת קינות על אשר הורה הנביא ע"ה עצם התמיהה וההפלאה במלת איכה לא פעם אחד ולא שתים. וחבר על השתוממות זה ד' מגלות רצופות. מה היתה הכוונה בהן:

ואומר כי כאשר נבחן כל הענינים ההוים לאדם הן לטוב הן להפכו יחשבו לגדולים או קטנים לא' מג' סבות:

הא' מצד עצמם כפי מה שהם אם לרבויים או לאיכותם. והב' מצד הפועל או הנותן. הג' מצד המקבל עצמו אם כפי חשיבותו או איסטניסותו וכיוצא. ולדעתי כה היו דברי שאול ע"ה בחיר ה' אל נערו כאשר אבדו האתונות אשר לאביו ואמר לו נערו לשאול את פי שמואל ע"ה. השיב שאול:

והנה נלך ומה נביא לאיש האלהים וגו'. ולהבין הכונה נדייק באלו הב' כתובים אמרו כל אלו הכפלים מה נביא ותשורה אין להביא מה אתנו. והשנוי שתחלה קראו איש ואח"כ איש האלהים ובתשובת הנער הנה נמצאו בידי ונתתי וגו'. למה תלה הדבר בעצמו ולא יתנהו לאדוניו לתתו לאיש. האלהים:

אמנם נראה כי שאול ע"ה ראה שלא נמצא אצלו מקום ליתן דבר יהיה חשוב משום בחינה מהג' בחינות שאמרנו. לא מצד המתנה עצמה ולא מצד המקבל ולא מצד הנותן. ולזה אמר ומה נביא לאיש איזה דבר של ממשות וחשיבות יש להביא שיהיה ראוי אפילו לאיש מאן דהו בינוני. כי אין לנו דבר חשוב מצד עצמו. כיון שאפי' הלחם אזל מכלינו. כ"ש כי מן הצד השני, אין שום מין תשורה בעולם אפי' גדולה שבגדולות ראו להביא לאיש האלהים קדוש, כי כפי עצמות ערכו הכל יהיה הבל לפניו. וכי תאמר תהיה המתנה חשובה מצדנו הנותנים. כי אדם חשוב שנותן איזה דבר יגדל ערכו. בעבור חשיבות הנותן. גם זה הבל. כי מה אתנו. ירצה מה יקר וגדולה יש אתנו. ואיזה חשיבות נמצא עמנו. לשנהיה אנחנו מוסיפים כח לתת חשיבות למתנה עצמה. והנה הנער השיב לו תשובה ודנו דין אחר להשקיטו ממבוכתו. ואמר הן אמת כי כאיש גבורתו. ולא יאות לאדם נכבד לתת מתנה כל דהוא. אבל איש צעיר קטן ושפל. שיתן דבר מועט כפי יכלתו. אין בו צד דופי. ולכן אעשה זאת איפה לעת הדוחק כזאת שאם היית אתה הנותן הרבע כסף אשר נמצא בידי ודאי חרפה הוא לך. כי לא יאות לאיש כמוך לתת דבר מועט כזה. אם אתננה אני בעצמי. והוא יראה בעניי כי עבד אנכי. ולא יקפיד על מועט המתנה. והנה כאשר יהיה זה לטובה כן הוא להפכה שכל מה שיגיע לאדם מהנזק והרע או דבר עלבון וכיוצא. יגדל או יקטן ערכו כפי אלו הג' בחינות שאמרנו. אם מצד איכות ורבוי הרעות או קושיים וכיוצא על הדרך שאמר המשורר ע"ה. כי אפפו עלי רעות עד אין מספר השיגוני עונותי ולא יכולתי לראות עצמו משערות ראשי ולבי עזבני. דבר על רבוי וכמות הצרות ועל האיכות בקושיים. אבל באר הבדל ההתפעלות והרושם שעושה בו האיכות מהכמות. כי הכמות שאפפו עלי רעות רבות כ"כ עד שאין להם מספר. גורם לי רושם בחושים החיצונים: כי בעונותי המשיגים אותי אני אובד בזה כח הראיה שאיני יכול לראות ובא לי כליון עינים. מפני רוב הבכי או מסבה אחרת. אך לא הגיע הרושם אל הפנימיות. כי לא אבדתי עדין שפיטת הלב. אבל מה שאתפעל מאד הוא מצד האיכות והקושי שלהם. כי הם חזקים ועצומים יותר משערות ראשי. אשר נתן להם כח מן הטבע בחכמת בוראי ית'. כי הושמו בראש לשמירת המות ולהגין עליו למען יעמוד בשלימות שפיטתו והשכלתו ואלו הצרות עצמו ונתחזקו יותר מזה. והיה להם כח בחזקם לשיעזבני לבי הנאמר על ההשכלה כאמרו לב חכם ישכיל פיהו כי מעוצם קושיים נשחת שכלי ומוחי כי לא אוכל שאת:

והב' מצד הפועל כי ירגיש מאד האדם כשיקבל איזה צער או עלבון ואם קטן הוא. כאשר יבא מפאת אהובו החביב. או ממי שהיה מקוה ממנו ההפך. כמאמר הנביא ע"ה כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה. כי לאשר לקחה היסורים ההם מידו יתברך הוא אלהינו מרחם אשר מצדו לא היינו מקוים אלא שפע שבע רצון. ובא לנו מידו ההפך. זה נחשב לנו לכפלים ממה שהוא הדבר בעצמו ובא זה לה כן בעבור כל חטאתיה. כי חומרת ורבוי כל חטאתיה חייבו יבוא לה העונש מידו יתברך עצמו לשתרגישהו בכפלים:

הג' מצד המקבל עצמו אם כפי חשיבותו או היותו מפונק וכיוצא. הצער הקטן יהיה אצלו גדול. וכההוא מעשה דמרים בת בייתוס שקדשה יהושע בן גמלא וכו'. ואחשוב כי לכוין לשלשתם אמרו בילקוט בתחלת פרשתנו:

וחצרות אמר להם לא היה לכם ללמוד ממה שעשיתי למרים. אם למרים הצדקת לא נשאתי לה פנים בדין ק"ו לשאר בני אדם. ד"א ומה מרים שלא דברה אלא באחיה הקטן ממנה כן נענשה. המדבר במי שגדול ממנו עאכ"ז. ד"א ומה מרים שכשדברה לא שמעתה כל בריה אלא המקום בלבד כענין שנאמר וישמע ה' כן נענשה. המדבר בגנות חבירו ברבים עאכ"ו ויראה שהמכוון מבואר למה שאנו בו. כי יגדל העלבון מאחת מג' בחינות האלו. אם מצד העושה ואם מצד המקבל ואם מצד העלבון עצמו. ואמר כי שלשתן היו שוים לטובה להקל העלבון שעשתה מרים למשה ע"ה ועכ"ז נענשה. כ"ש בהמצאם יחד להפך. אם מצדה היא היתה צדקת. כ"ש לשאר בני אדם שאינם צדיקים וטובים כמוה. ואם מצד המקבל כי היה לאחיה הקטן ממנה כ"ש העושה לגדול ממנו. ואם מצד המעשה בעצמו. לא היה בו כ"כ מהקושי כי לא היה ברבים אלא לפניו יתברך ולא שמע הבזיון שום בריה. כ"ש בהיות העלבון בפרהסיא שהוא עצום מאד. ודאי ראוי הוא לעונש יותר גדול. והנה הוא דבר פשוט ומבואר מאד כי עונותינו רבו למעלה ראש ואשמותנו גדלה עד לשמים מצד מעמד כל שלשה הבחינות האלו. אם מצד מי שאליו חטאנו הוא אלהנינו ישתבח שמו לעד גבוה מעל גבוה אדון כל הנבראים. אשר במאמרו המציא הנמצאים ותמיד עשה ועושה עמנו גדולות ונפלאות. ודאי כי ערכו עצמו חטאתנו וכדברי הנביא ע"ה בשמו ית':

האותי לא תיראו נאם ה' אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים וגומר, וטעם הכפל ושומו נאם ה' בין הדבקים. הוא לומר אם אולי אין בכם כ"כ הבחנה לירא אותי מצד עצמי ורוממותי שהיא היראה השלמה. הלא אומר ה' כמתמיה האם אפשר שלא תהיה אצלכם היראה האחרת מפחד העונש. וזה הוא אם מפני לא תחילו איך לא נפלה בכם חלחלה מחמת הפנים של זעם שלי בהיות בידי היכולת המוחלט להענישכ' עונש חמור כי שמתי חול וגו'. באופן כי מפאת גדולתו יתברך רבו עונינו. גם בחינת עצם העונות היו רעים ומרים מאד אין ערוך אליהם מכל מיני השחתה. אמר המקונן ע"ה אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו. יאמר ראו כמה כבדה אשמותינו במה שעשינו. כי הלא ידענו כמה הרבו לחטוא נגד הש"י אבותינו עד שאפילו על מה שחטאו בלבד דהיינו על אותם שהיו חטאים קטנים וקלים נענשו בעונש ההעדר שלא יהיו עוד בעולם. וזה הוא ואינם. ואנחנו הקשינו ערפנו כל כך ראינו ולא לקחנו מוסר. כי סבלנו אנו סובלים ומסכימים ואין אנו מעכבים שימצאו בקרבנו ונעשה בינינו אפילו עונותיהם הגדולים. והוא דומה למאמר ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום וגו'. וא"כ העונות עצמם היו בתכלית הרעה. וכ"ש כי גדלה אשמתנו עד למאוד מצדנו אנחנו החוטאים להיות בנים לה' יתברך. וכמה יגדל העון הנעשה לאב מבנו היוצא מחלציו מאשר יעשהו זולתו. וכאמרו הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם הלא הוא אביך קנך וגו'. ואמר בן יכבד אב וגומר. באופן שכל הג' סבות נשתנו לרעה להגדיל עלבוננו אל ה'. הלא זה הדבר אשר דברו הנביא ישעיה ע"ה בהפטרת היום הוי גוי חוטא עם כבד עון בנים משחיתים וגומר. על מה תוכו וגומר מכף רגל ועד ראש וגומר. ואין צורך להזכיר הדיוקים כי הם מבוארים, אבל תוכן הכונה בהקדים מאמרם ז"ל על פסוק חטא חטאה ירושלים. האומר כן:

חטא חטאה ירושלים ואומות עכו"ם אינם חוטאים אלא אע"פ שחוטאים אינם כלום אבל ישראל חטאו ולקו. והבנתו קשה אצלי מב' או ג' פנים. במה ששאל ואומות עכו"ם אינם חוטאים. מי אמר לו או היכן נזכר שאינם חוטאים וכי בשביל שאמר שירושלים חטאה שלל כל זולתו. והלא כמה נביאים הפליגו בעונות העכו"ם. ועמוס הנביא ע"ה ספר מהרבה מהם על שלשה פשעי דמשק עזה צור אדום מואב ועמון. ועוד בתשובה אלא אע"פ שחטאו אינם כלום אבל ישראל חטאו ולקו. לכאורה נראה שהכונה לומר שחטאת ישראל עשה בהם רושם שחטאו ולקו וקבלו העונש הראוי להם. אבל לעכו"ם אינו כלום כי אינם לוקים. והא ודאי ליתא שהרי לוקים הם כמהפכת סדום ועמורה. וברוב המקומות שמזכיר הנביא עונות העכו"ם אומר עונשם בצידם. ושלחתי אש ואכלה וגומר והכרתי וגו' מלבד מה שאומר וגלו עד ארם וגלה מלכם וגו' היש לך מלקות גדול מזה ועוד לשון אינם כלום אינו מכוון. כ"א חוזר אל מציאת החטא שאינו כלום כלומר שאינו עושה רושם לפי שאינם לוקים. א"כ אינו כלום מיבעי לי'

אמנם הנראה בבאורו כי הם ז"ל הרגישו כפל חטא חטאה שהיה מספיק יאמר חטאה ירושלים. ועוד אמרו ירושלים הוא ללא צורך. כי בפסוק הקודם כבר הוזכרה באמרו זכרה ירושלים וגו'. וא"כ היה מספיק לומר בלבד חטא חטאה ע"כ לנדה היתה ובודאי היה חוזר אל ירושלים הנזכרת. ומחמת אלו ההרגשות היה מקום לכאורה לומר כי כונת הפסוק הוא לשלול מציאות החטא בעכו"ם ולומר אם יש מציאות חטא בעולם הוא דוקא מה שחטאה ירושלים. אבל שאר העכו"ם אין להם חטא כי אינם חוטאים. ולדחות הבנה זאת אמר. וכי אומות העכו"ם אינם חוטאים. לשנאמר שלשלול זה נתכון הכתוב באלו הב' יתורים, אלא אין זאת כונת הכתוב. ומת ששולל ביתורים הוא ענין אחר. כי אומות עכו"ם אעפ"י שחוטאים אינם כלום. ירצה כשהם חוטאים מה שנחשב להם הוא בעצמות העון אם רב ואם מעט. כפי מה שהוא. חבל אינו נערך כפי הערך שלהם כי הם חינם כלום וכלא חשובין. והיותם הם החוטאים לא יוסיף ולא יגרע על גוף העון. באופן שאינם לוקים מצד עצמם אל מצד העון בלבד. אבל ישראל חוטאים ולוקים כלומר הם מצד היות ישראל החוטאים. כי נוסף על העון עצמו יש להם עוד מלקות להיותו מאתם כי הם מצד עצמם לא היה להם לחטוא, להיותם בגדר מה שהם אנל הקב"ה וזה הוא חטא חטאה ירושלים. יאמר זולת מציאות החטא עצמו ואיכותו. יש חטא נחשב פרטי בפני עצמו היות ירושלים היא החוטאת. כי יוסיף על חטאתה פשע בבחינתה, וזה יאמר הנביא ישעיהו ע"ה בהכביד עון ישראל. מצד כל הג' בחינות שאמרנו:

הוי גוי חוטא עם כבד עון. ירצה הוי גוי שאפי' יעשה חטא בלבד שיהיה קל. עם כל זה מכביד עליו העון יותר ממה שהוא במהותו. והוא להיותם זרע מרעים בנים משחיתים. כי מצד היותם בניו ית' מוסיף עון על עונם. וא"כ מצד החוטא הוא גדול עד מאד. ואם מצד מי שאליו חטא. הלא עזבו את ה' נאצו קדוש ישראל הגבוה ומרומם על כל ברכה ותהלה ישתבח שמו, לעד. ואולם העונות עצמם היו בתכלית הכבדות והקושי. אם בדעות וחם במעשים. בדעות. כי הפסידו מחשבתם ושכלם בדעות כוזבות ואמונות נפסדות. וזה הוא על מה תוכו עוד תוסיפו סרה כל ראש לחלי וגומר. ירצה מה תועלת יש ביסורין כיון שודאי תוסיפו לחטוא ונמרוד לפי שהעיקר חסר. והמקור משחת. היא האמונה מרוע מושכלי הראש והלבב שלכם. וגם בפעולת ובמעשים השחיתו את דרכם בכל כלי המעשה אשר בנופותם כי מכף רגל ועד ראש אין בו מתום וגו'. אם העונות עצמו ראשיהם מאד מצד שלשת הבחינות האלו. גם ענשם ומלקותם גדל למעלה והיה בתכלית הקושי מהג' פנים האלו עצמם ועל כל אחד ואחד היה הנביא ירמיה ע"ה כמתפלא ומתמיה בהגזים הענין מאד בחבור מגלה אחת בפני עצמה. וראשונה הרבה לתמוה על הצרות רעות מצד עצמן כפי מה שהן. באמרו איכה ישבה בדד וגו' כי מהגדולות והעצומות שבצרות ההן היתה אבדת הארץ הקדושה. ובפרט העיר המהוללה מכלל יופי. אשר גדר קדושתה בלבד מצד עצמה היה מספיק לתת שלמות ואושר לעם עליה. אם בהיות אוירה מחכים. ואם כי העם היושב בה נשוא עון. וסוף דבר קדושת המקום היתה גדולה כפי איכותו. אפילו בלי שום דבר אחר. ומה גם בהיות שם בית מקדש מלך ית' שמו. ואל זה רמז הנביא ע"ה באמרו והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב ויורינו מדרכיו ונלכה באורחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. לא אמר ואל בית אלהי יעקב בוא"ו העטוף כמו במיכה ע"ה. כי אולי רמז לדברי משה רע"ה. במ"ש בנושא שלנו רב לכם שבת בהר הזה. כי אמר הכתוב בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר ה' אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר רב לכם וגו'. ירצה כי כאן במשנה תורה מלבד הדברי' המחודשים על מה שכבר נאמרו. יש עוד דברים נאמרו בשכבר ואין בהם שום תוספות וחדוש אלא לומר הדברים יותר מבוארים להגדיל תורה לישראל ולזכותם. אבל לא שעל כל פנים היו צריכים לכך. ועל זה אמר כי מה שעתה בארץ מואב הואיל משה מרצונו וטוב חפצו לבאר את התורה הזאת. מה שכבר אמר קודם לכן ולא היה בזה החלק אלא כעין באור. עם שהוא מצד עצמו בלתי מוכרח. היה זה כן לאמר. באמרו כי הוא ע"ה למד זה ממנו ית'. אבל ה' אלהינו דבר אלינו בחרב וגו'. והוא אמרם ז"ל בסדר ההגדה של פסח אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו. ולא אכנס עתה בהבנת תוכיות הדברים. ויספיק לנו פשוטן. כי כיון שישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן. כי ההר הקדוש והנורא ההוא מצד עצמות קדושתו. היה בו די וספוק להשלים את ישראל אפי' לא היה הוא יתברך ויתעלה דובר ואומר להם דברי התורה הקדושה שתתעלה. ועם כל זה רצה בטובו הגדול לדבר להם דברי תורה להרבות ולהוסיף להם זכות על זכותם. וזה הוא ה' אלהינו דבר אלינו דברי תורתו. באמרו לנו שלא היה זה מהצורך. כי רב לכם שבת בהר הזה כי מה שקרבנו לפני הר סיני דיינו. והיה די לכם ומספיק היותכם יושבים בלבד בהר הזה הוא חורב הוא הר סיני. מבלי דבר לכם את התורה אלא שבטוב דבר גם כן את דבריו להנאתכם ולטובתכם אף אני אעשה זאת לכם להגדיל כאן הבאור לתורה הזאת במה שכבר נאמרה עם שאינו צריך כי בזה תרב גדולתכם בתוספת זכות ושכר. נמצא שהר ה' זה הוא הר סיני היתה בו קדושה עצומה מספקת אל השלמות אף בלא נתינת התורה. הוא מה שאמר הנביא ע"ה שיאמר על המקום המקודש בית קדשנו ותפארתנו היותו ממש הר האלהים הר חורב בקדושתו. וזה הוא לכו ונעלה אל הר האלהים ממש המקודש מצד עצמו בהיותנו עולים אל בית אלהי יעקב כי הוא עצמו יורנו מדרכיו ונלכה בארחותיו אפילו יצוייר תצא התורה מציון חוצה וכן דבר ה' אשר דבר עם ישראל יצא מירושלים ולא תהיה שם תורה ודבר ה'. לא יעשה זה שום חסרון והעדר השלמות כי קדושת המקום מספקת ודיה להשגת שלמותנו. וכיון שגרמו העונות לראות חרבן ושממון קדושה עצומה כזאת שהיא התקיפה שבצרות הגדיל התמיהה בדמעות שליש המקונן ע"ה באמרו איכה ישבה בדד העיר רבתי עם וגו':

שנית הגדיל התמיהה מצד הנותן והפועל אשר הוא יתברך אבינו מלכנו אוהבנו נצח מידו היתה זאת לנו. ואמר על זה איכה יעיב באפו ה' את בת ציון השליך משמים ארץ תפארת ישראל ולא זכר הדום רגליו ביום אפו. יכוין לפי שעורי למה שהפליג הוא יתב' ויתעלה להראות עוצם אהבתו לעם סגולתו. ואיך נהפך כרגע והיה לאויב להם. והוא במה שלמדונו ז"ל בבריאת האדם מה שהיה מחלוף הכתות חסד ואמת צדק ושלום. ואמרו שם מה עשה הקב"ה נטל אמת והשליכו לארץ. ואז אמרו מלאכי השרת מה אתה מבזה תכסיס שלך וכו'. אשר הפירוש המוסכם בו הוא שהשליך הקב"ה את התורה שהיא עצם האמת כאן לארץ שהסכים ליתנה לישראל. וע"י זה נגמרה בריאת האדם. עם היות היתה אז התורה והאמת בעליונים בגדר הרוחניות כנודע. ואעפ"כ רצה להשליכה מן השמים אל הארץ להגדיל מעלת ישראל. נמצא מקום לבריאת המין האנושי בשבילה. וע"ז הוא מתפלא איך אפשר שה' יתב' הוא בעצמו יעיב באפו את בת ציון. ויחשיך כעב אורן וגדולתן של ישראל. אחרי ראינו כמה היה להפך. כי הלא באהבתו ובחמלתו השליך מן השמים אל הארץ מתחת מה שהוא תפארת ישראל היא התורה הקדושה לפארם ולרוממם אל המלאכים. ועתה ביום אפו שכח כל האהבה העזה ההיא ולא זכר הדום רגליו וגו'. ולפי שמטבע הלשון יראה שהיל"ל השליך משמים לארץ או ארצה תפארת ישראל. לכן אני משער עוד בפירוש במה שנודע היות ירושלים של מטה מכוונת כנגד ירושלים של מעלה רוחניית. ולפי' יאות לזו שבכאן שם בת בערך אותה של מעלה כי היא אמה וממנה נמשכה התחתונה. ויחפלא המקונן איך אפשר שהוא ית' החשיך והקדיר את ירושלים אשר בארץ מתחת בהיותה בתה של ציון המרוממת הארץ העליונה (בינה לעתים) (ח"ב) אשר בשמים ממעל. כי בעבור רוחניות הארץ הקדושה ההיא אשר לפניו היה ראוי שתנצל זו שבארץ מתחת הנמשכת ממנה. והשיב כי ברצונו יתברך להחריב את זו שלמטה מבלי תגין עליה אותה שלמעלה. מה עשה השליך תחלה מן השמים אותה הארץ שהיא התפארת וההוד של ישראל היא הארץ העליונה הקבועה בשמים השליכה מעל פניו. וממילא היה לו מקום לבלתי זכור הדום רגליו זו שלמטה הבנויה בארץ שהיא הדום רגליו: