בינה לעיתים – חלק א – דרוש ליום, קטע 6

ובזה אני מבין דברי המשורר ע"ה אשר היו קשים לכאורה באמרו למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך. כי לאיזה יום רמוז חוזר מלת היום. ולפי דרכנו ירצה כי תחלה הניח בריאת שמים וארץ והעמדת מצב טבעם באמרו לעולם ה' דברך נצב בשמים שדברו ית' אשר צוה בשמים לשמור טבעם הוא נצב ומתקיים בהם לא ישנו אותו. וכן בארץ לדור ודור היתה אמונתך שנתת התכוננות לארץ שזה היה בשעת הבריא' כוננת אות' בסדר טבעה ועמדה כן תמיד באופן שכלם שמים וארץ שומרים משמרת עבודתם בתנועת' ופעולותיה' כפי מה שהכין אותם ית' כשבראם אכן למשפטיך עמדו היום לסבת משפטיך ודינך שאתה שופט היום קמו ולא עשו פעולתם כלל היום הזה עצמו שאתה כוננת אותם הוא יום הבריאה שבו עצמו ישבת לכסא שופט צדק וכלם התעכבו ועמדו בלי שום תנועה ופועל ע"ד שמש בגבעון דום וכו' לשמור ולעשות כפי גזרתך במשפטך היום הזה. לפי שהכל עבדיך כלם הם עבדים שלך ומשועבדים לגזר דינך אפי' היה הפך טבעם:

הן עתה אשר הונח לנו למונח קיים אמתת זה המשפט האלהי בעצם היום הזה וטעמו בצדו ראוי שנאמר כי אין שום ספק לעת כזאת כבר יצא לאור משפטנו ובטחנו בחסדו ית' על ידי תפלותינו נגזרו עלינו גזרות טובות ונכתבנו לחיים בספרן של צדיקי'. ואמנם מה שיאות לנו להזכיר ולהזהיר הוא כי מכאן ואילך מוטל עלינו להתבונן ולחשוב מחשבות לבלתי ידח ממנו ח"ו הגזר דין הטוב כאשר חשבנו נגזר. אלא נבקש לקיימו ולאשרו. וגם מקביל לזה אם חלילה וחס היתה הגזרה לחובה לפי הכרעת העונות. נשתדל לבטלה ולהפכה לטובה. ונשים בלבנו דבר הנביא ירמיהו ע"ה בשמו ית' סי' י"ח שאמר רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוץ ולנתוש ולהאביד ושב הגוי ההוא מרעתו אשר דברתי עליו ונחמתי על הרע אשר חשבתי לעשות לו ורגע אדבר על גוי ועל ממלכה לבנות ולנטוע ועשה הרע בעיני לבלתי שמוע בקולי ונחמתי על הטובה אשר אמרתי להיטיב אותו. ויש לדייק בג' שנויים שבאו בין חלוקת הרעה לחלוקת הטובה. האחד שברעה אמר ושב הגוי ההוא מרעתו. ובטובה אמר ועשה הרע בעיני ולא אמר ושב הגוי ההוא מטובתו. כמו שאמר הנביא יחזקאל ע"ה בשוב צדיק מצדקתו וגו'. השנית ברעה אמר ונחמתי על הרעה אשר חשבתי. ובטובה אמר על הטובה אשר אמרתי. השלישית ברעה אמר לעשות לו ובטובה אמר להיטיב אותו. החליף מלת לעשות במלת להיטיב וכן מלת לו במלת אותו המורה על העצמית ונדייק אמרו מרעתו אשר דברתי עליו ומהראוי לומר מרעתו אשר עשה:

ויראה לי בכונתם כי אחד מהטענות שהמציאו המתפקרים להכחיש מעלת סגולת התשובה בבטול הג"ד הוא כעין מה שטוענים אצל כח התפלה ותועלת'. כי אם קודם שיתפלל האדם לא היה מסכים הוא ית' להספיק צרכו ודי מחסורו ואחר שהתפלל נעתר לקולו וחפץ לתת את שאלתו. א"כ נשתנה חלילה מלא רוצה אל רוצה מה שלא יאות בחק שלמותו ית'. ומזה נקיש אל הגז"ד או היעודים לטובה או להפכו לא יצוייר שינוי הגזרה או היעוד בשום אופן מתחלף. וכבר הכה על קדקוד סברא זו הרב בעל העיקרים ז"ל במא' ד' פי"ח באמרו כי כמו שההשפעות השמימיות יושפעו על המקבל בשיכין עצמו לקבלם ואם לא יכין הוא מנע הטוב ממנו שאם נגזר עליו שיצליחו תבואותיו והוא לא זרע סכלותו מנע הטוב ממנו. כן גזרת ה' בטוב או ברע הוא כשלא ישנה האדם את עצמו שאם ישנה במעשיו גם כן ישתנה ההשפעה מאליה והגזרה מתבטלת. ולעולם רצונו יתברך עומד וקיים במצב א' בלי השתנות וכמאמר החכם ע"ה רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום. כלומר אם יתכן לייחס רבוי והתחלפות מחשבות הוא בלב האיש דוקא שאינו עומד תמיד על מחשבה אחת פעם יחשוב זה ופעם הפכו. אבל מחשבתו יתברך ועצתו לעולם אינה אלא א' יחידה והיא עצמה לעולם תתקיים בלי שום השתנות. עם שנראה הענין מתחלף אינו אלא עצה אחת והיא בלי חלוף ותמורה רק הכנת המקבל נשתנית. וגדולה מזו אמר איוב:

הן יעצו רבמים וייבשו וישלחם ויהפכו ארץ. ותוכן הכונה בדבריהם ז"ל פ' ד' ראשי שנים עתים לטובה כיצד הרי שהיו ישראל רשעים גמורים ופסקו עליהם גשמים מועטים לסוף חזרו בהם להוסיף עליהם א"א שכבר נגזרה גזרה אלא הקב"ה מורידן בזמנן על הארץ שצריכה להם. עתים לרעה כיצד הרי שהיו ישראל צדיקים גמורים בר"ה ופסקו עליהם גשמים מרובים לסוף סרחו לפחות מהם א"א שכבר נגזרה גזרה אלא הקב"ה מורידן שלא בזמנן על הארץ שאינה צריכה וכו' באופן שבשני דרכים הקב"ה מייסר לחטאים בענין הגשמים. אם מעיקרא שגוזר עליהם למונעם או להמעיטם. ואם כאשר צריך לשלחם מפני שנגזר כן. מונע תועלותם בהוריד אותם על ארץ מתחלפת מאותה הראויה שצריכה להם. והוא אמרו הן יעצור במים וייבשו עוצר את השמים ולא יהיה מטר שכך גזר בעונות הדור. ואם אולי ישלחם לפי שנגזר כן תחלה ואח"כ סרחו. הנה יהפכו ויחליפו הארץ שילכו לארץ שאינה צריכה עד שלא יועילו. וא"כ לעולם דעתו יתברך ורצונו עומד על מצב אחד והשתנות בא מתכונת המקבלים. והוא בחכמתו ממציא שיתקיים דברו. ואין שם שום שינוי או חלוף. והם הם דבריו ע"י ירמיהו ע"ה. כי יש חלוקות במאמר הנזכר. בזמן שהם חוזרים בהם ממה שהיו הן לטובה הן להפכו. גורמים שהגזירה עצמה נשארת כמות שהיא ומ"מ הכונה והמחשבה ותכלית הגזירה תשתנה ותתהפך מרעה לטובה ומטובה לרעה. ויש עוד חלוקה אחרת שהצדיק אינו שב ומתנחם מהטובה שעשה אלא שאחר עשותו טובות פתהו יצרו וחטא. זה בלי ספק לא יאבד הזכיות הראשונות שהרי לא התנחם עליהם ואם אמרו על גזרת הגשמים המרובים שהקב"ה מורידן שלא בזמנן ועל הארץ שאינה צריכה באופן שלא נתקיים תכלית כונה הגזרה הטובה. הוא מפני שתחלה היו צדיקים ולבסוף סרחו דהיינו ממש שחזרו בהם וכההיא דתוהה על הראשונות שאבד את הראשונות. אבל כשלא חזרו בהן לא אבדו הזכיות. וממילא גם כונת הגזרה הטובה שנגזרה עליהם במקומה עומדת. ואם אח"כ עשו עבירות אינם אובדים המצות כנודע והוא יתברך ידע מה יעשה. ובזה יפורשו הכתובים כי אמר יתברך רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש וגו'. כי היתה כך הגזרה לרעה לפי שהיו רשעים גמורים ואח"כ שב הגוי ההוא שנחם על העונות הראשונות ועשה עליהם תשובה אז לבטל הגזרה עצמה שנגזרה א"א. אבל מה שיעשה יתברך הוא שינחם על הרעה אשר חשב לעשות להם המחשבה שהיתה לו עליהם שיענשו ויהיה להם הפסד או נזק וכיוצא. זה יתבטל עם שתשאר הגזרה עצמה במקומה ממעוט הגשמים או כדומה:

ואמנם כשהיו צדיקים ואדבר ואגזור על גוי ועל ממלכה לבנות ולנטוע. והם לא שבו ממעשיהם הטובים ואינם תוהים על הראשונות אלא שעושים הרע בעיני ויעברו עבירות. הנה בזה לא אחזור בי ולא אתנחם ממחשבת הטובה שהיתה לי בגזרה כי עכ"פ אני אעשה שתגיע להם ההטבה כיון שהם לא חזרו בהם ממה שעשו אפס כי לאשר עשה הרע בעיני אני אשוב ואתנחם מגוף הגזרה הנאמרת. שאם נפסקו עליהם רוב גשמים ואני אעצרם ולא ירדו ונמצא שאין כאן התנחמות אלא ממה שדברתי בדבור חיצוני ולא ממה שחשבתי. וזה כדי להטיב אותם למען אסבב שיהיו הם עצמם טובים. כי מתוך הוראה זו החיצונית מעצירת גשמים וכיוצא יתנו לב ממה שיראה לפנים ולכאורה. מה שנראה בעונש ויאמרו על מה זאת עשה האלהים לנו. הלא על כי חטאנו לו והרענו מעשינו ואז ייטיבו דרכם ויהיו צדיקים וטובים. ומצד אחר אני אעשה שתתקיים המחשבה הטובה של הגזירה בשביל הזכיות שלא נאבדו. וכאן לא שייך לומר לפחות מהם א"א שכבר נגזרה גזרה וכו' דלא נאמר כן אלא כשיפחות לרעה. דאלו לטובה פריך בגמרא לטובה מיהא לקרע גזר דינייהו ולוסיף עלייהו ומשני שאני התם דאפשר בהכי. דאלמא לטובה שפיר דמי לקרוע הגז"ד. אי לאו בדאפשר שלא לקרע. וא"כ הכא שמכוין לטובה לעשות אותם טובים ע"י מעוט הגשמים הוא מוכרח לקרוע הגזרה דרוב גשמים דלא אפשר בלאו הכי. שאם ירדו רוב גשמים כמדובר בגזירה לא ייטיב אותם שלא ישימו לב על העונות שעשו ולא יחזרו למוטב. ואם יקיים דברי הגזירה ויבטל מה שחשב שירדו על ארץ שאינה צריכה א"כ אבדו זכותם הראשון שלא תהו עליו. ולא הועילה להם כלל זאת הגזרה. הא לא משכחת לה לקיים את שניהם אלא בקיום המחשבה ובטול הדבור:

ואולם מחלוקת האנשים הרשעים שהיו תחלה צדיקים ותהו על הראשונות לא דבר כי לא יזכרו ולא יפקדו. ונמצא א"כ שלעולם הוא יתברך ברחמיו דטבא לנא עביד לנא ובגזרת הרעה אם לא תתהפך מסגנון דבורו לפחות תתבטל כונת הנזק. ומה שאמר ושב הגוי ההוא מרעתו אשר דברתי עליו ולא אמר מרעתו אשר עשה כמ"ש יחזקאל ע"ה ובשוב רשע מרשעתו אשר עשה. תוכן הכוונה כדבריהם ז"ל במאמר. ומבלי האריך בדיוקים נאמר כי תוכן הדברים שהושע ע"ה מיירי בתשובה מיראה ויחזקאל ע"ה מאהבה הוא מוכרח מעניני הכתובים. כי הושע אמר שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך והוסיף עוד קחו עמכם דברים ושובו אל ה' אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו. אשר זה הפסוק יקשה אצלי מב' פנים:

הא' שאם כבר אמר שובה ישראל עד ה' אלהיך למה חזר לומר קחו עמכם דברים ושובו אל ה'. ואם רצה ללמדם אופן התשובה איך יאמרו. א"כ לא היל"ל אלא שובה ישראל וגו' ואמרו אליו וגו' וכל מה שקדם קחו עמכם וגו' הוא ללא צורך ומה גם אמרו קחו דברים וגו' כי ודאי אם יאמרו כל תשא עון וגו' א"א בלי שיקחו דברים:

הב'אמרו ונשלמה פרים שפתינו כי לא ימלט אם שעונותיהם היו מאותם שחייבים עליהם קרבן כגון שהיו שוגגים או שאין להם קרבן כגון מזידים. אם הא' למה ישלמו במקום פרים השפתים. ישלימו חיובם ויביאו קרבנם כי בימי הושע ע"ה בהמ"ק היה קיים ולא על העתיד אחר החורבן היה מדבר אלא עם ישראל שבאותו הדור כאמרו אשור לא יושיענו. ואם הב' איך יאמר שבמקום פרים ישלמו השפתים. והלא אין מקום לתשלומי פרים כלל ולא שייך בזה קרבן לשלם תמורתו שיח שפתים. ונראה זה הרגש עצמי חשבתי לא נתעורר זולתי עליו:

והכל יתיישב על נכון בדברי ר"ל ע"ה שבתשובה מיראה זדונות נעשו כשגגות כי הנביא ע"ה אמר שובה וגו' אחר הפסוק שקודם זה האומר תאשם שומרון כי מרתה באלהיה בחרב יפולו עולליהם ירוטשו והרותיהם יבוקעו. שהפליג להגזים בעונש יסורים קשים על כובד אשמם ומיד אמר שובה ישראל עד ה' אלהיך שלהנצל מאלו הרעות המיועדות יעשו תשובה. א"כ היא תשובה מיראה שאינם מתעוררים מעצמם לשוב אלא מחמת האיום והגזום וע"כ אמר כי כשלת בעונך עם שאינה התשובה השלמה תועיל לך שיתחשב לך מכשול כשוגג שלא מדעת. מה שהוא באמת עונך במזיד. ועתה כיון שנשארו כאן עדין השגגות צריך להעבירם גם הם לגמרי מלפניו יתברך באופן שתהיה כפרה החלטית. ואולי תחשוב כיון שהם בגדר שגגות יהיו בדינם כחטאים שחייבים עליהם קרבן ולא יספיקו אמרים לכפרם אלא יצטרך להביא עליהם הקרבנות השייכים. לפיכך אמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה' מלבד התשובה הראשונה שבשבילה סלקתם המזידים מן העונות עוד תשובו מחדש על השגגות. וזה בדברים בלבד בעלמא בלי קרבן עם היותם בגדר שגגות. ואם תאמרו אליו יתברך בתוספת תשובתנו זאת תשא העון מכל וכל אפילו מהשוגג שנשאר קיים מהפעם הראשונה ועם שלפי גדר השם שיש להם שנקראו שגגות היה צריך להביא פרים ולהקריב קרבנות. מ"מ נשלם שיח שפתותינו במקום פרים מפני שסוף סוף לפי האמת אינם ממש השגגות האמורות בתורה הנעשות בהעלם ידיעה. אלא קראם שגגות להקל ענינם:

אכן הנביא יחזקאל ע"ה סימן י"ח אמר ובשוב רשע מרשעתו אשר עשה ויעש משפט וצדקה הוא את נפשו יחיה ויראה וישוב מכל פשעיו אשר עשה חיה יחיה לא ימות. וגם פה הדיוקים מבוארים כי אחרי אמרו ובשוב רשע מרשעתו מה צורך לומר אשר עשה כי פשוט הוא מאד שמהרשע' שעשה הוא שב ולא מהרשעה שלא עשה. ומה הוא דקאמר. והוא יספיק את נפשו יחיה ולמה חזר אח"כ ואמר מכל פשעיו ותחלה לא אמר מכל רשעתו. וגם כפל זה חיה יחיה לא ימות למה אבל כשידבר על התשובה מאהבה כדקאמר ר"ל ע"ה. ופירשו כמין חומר כי אמר הנביא כשיעשה הרשע תשובה ולא מפני פחד הרעה והעונש ששמע או ידע. אלא נתעורר מסבת עשותו הרשע עצמו כי רע ומר בעיניו שעשה הרשעה ההיא והיה חפץ שמעולם לא היתה יוצאת רשעתו זאת מתחת ידו שזה ודאי הוא השב מאהבה ולא מיראה הנה עליו יאמר באמת שהוא עצמו המחיה את נפשו כי הוא מטוב השכלתו נתעורר לשוב משא"כ השב מיראת העונש שאינו הוא המתעורר מעצמו. אלא בא ההתעוררות מזולתו ביעוד והודעת העונשים המעותדים לבא. וא"כ זכה זה שעשה מאהבה בראותו בעין שכלו מה שיאות לו ולפיכך עשה תשובה מכל הפשעים בהחלט מכל וכל לגמרי שלא נשאר בשום א' מהם קצתו בהעביר הזדונות ושישארו שגגות. אלא שב מכל הפשעים לחלוטין בכל חלקיהם. ולפיכך נמשך לו שחיה יחיה ולא ימות.

והענין הוא כי אפי' נגזר דינו למיתה דהיינו שנתחייב בדינו כדפירשו התוספת ז"ל בההיא דנכתבים לאלתר למיתה. לא יהיה כאותם. שאמרנו כשנגזרו גשמים מועטים וחזרו בהם להוסיף עליהם אי אפשר מפני שנגזרה גזרה אלא הקב"ה מורידן בארץ הצריכה וכו' באופן שמה שנגזר למיתה דהיינו מעוט הגשמים במקומו עומד שהגשמים הם מועטים אלא שמכל מקום הם לו לחיים מצד זמן ומקום ירידתם ונמצא שהוא חי שבא לו התועלת עם שהמיתה לא זזה ממקומה שהיא הגזרה עצמה. ואמר הנביא ע"ה כי הנלבב הזה השב מאהבה שגרם הסתלק כל העון והפשע לגמרי מבלי השאיר שום רושם ממנו אפי' של שוגג לפיכך יזכה שגם כל הגזרה תתבטל ותתעקר מכל וכל שיחיה ויתהוה בהיותו חי ולא שימות דהיינו שתתקיים הגזרה ויבואו לו החיים מצד ההמצאה האמורה. אלא שיקרע הג"ד לגמרי ויוסיפו לו גשמים בהרוחה גשמי רצון ברכה ונדבה. ומה שנא' להוסיף עליהם א"א שכבר נגזרה גזרה. אינו אלא לשב מיראה שיש לו בזה התייחסות עצמי מכוון ממש מדה כנגד מדה כי בשובו מיראה נעש' שגגות מזדונות שאין זה אלא שהסיר רוע הכונה והמחשבה אשר בעון שע"כ נקרא מזיד ונשאר שוגג בלי אותה הכוונה שהוא פועל בלתי מזיק ומפסיד. ולעומת זה ג"כ הוא יתברך כשגזר עליו מיעוט גשמים שהכונה שם ג"כ מחשבת נזק והפסד לענשו עתה מסלק הוא יתברך הכונה בלבד והמחשבה של הנזק ונשארה הגזר' בענינה בלתי מפסדת כדרך הגשמים המעטים על הארץ הצריכה להם בלבד. והיינו דברי ירמיה ע"ה ושב הגוי ההוא מרעתו אשר דברתי עליו. כשהגוי ההוא יעשה תשובה לא מפני התעצבו מצד המעשים הרעים שעשה כי נחם על עשיית עצמם. אלא שב מיראה מצד רעתו וצרתו אשר אני יעדתי לעשות לו. כי בידעו כך פחד ורעדה קרהו ושב מיראה. הנה בזה הסיר המחשבה הפוסלת מהעונות שהיו זדונות ועשאן שגגות אף אני אעשה זאת לו שאתנחם מהמחשבה בלבד שחשבתי להזיקו בגזרת דיני ותשאר הגזרה במקומה במיעוט גשמים כי לא זכה שתתבטל לגמרי. מה שאין כן השב מאהבה שאפי' שמץ שוגג לא נשאר לו. ואולי נמליץ ע"ז על צד החדוד פסוק שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול. דמדקאמר שלום רב מכלל דאיכא שלום שאינו רב אלא קטן והי ניהו. ומאי אין למו מכשול כי לא ידענו במה יכשלו שהוצרך להבטיחם לא יהיה להם מכשול. אמנם כבר התבאר כי שלום שלום לרחוק נאמר על השב בתשובה שהיה רחוק ממחיצתו ית'. ואם הוא שב מיראה יהיה השלום חסר מעט כי עדיין יש אצלו השוגג כי מהעון המזיד עשה מכשול. אבל לאוהבי התורה אמר המשורר ע"ה שיש להם שלום רב גדול וגמור לפי שאין למו מכשול לא נשאר אצלם המכשול והשוגג מהעון כי אדרבה נעשה זכות:

ואחרי הדברים והאמת האלה חל עלינו חובת באור כובד עונותינו בתשובה שלמה לפניו ית' יתעשת האלהים לנו ויגזור עלינו לטובה ואם ח"ו נגזרה גזרה להפך נשתדל שתקרע מכל וכל ותתהפך לטוב לגמרי. וזה בשנחפשה דרכינו תחלה ונסתכל כי גדלה מאד אשמתנו ונעשו כל חטאתינו קשים כגידים מצד ג' בחינות:

וביאור זה כי אז"ל במדרש רבה ה' אלהיכם הרב' אתכם וגו' למה ברך אותם ככוכבים מה הכוכבים הללו מעלות ע"ג מעלות כך הם ישראל מעלות ע"ג מעלות מה הכוכבי' הללו אין להם חקר ולא מנין כך ישראל אין להם חקר ולא מנין. מה הכוכבי' שליטין מסוף העולם ועד סופ' כך ישראל. בכונת אלו השלש דמויים והתיחסתם בכתוב ולמה בב' חלוקות ראשונות אמר מה הככבים הללו. ובג' אמר מה הככבים שליטים וכו' ולא אמר מלת הללו נאמר כי כבר התפרסם יתחלף הדבר אשר הוא עצמי מאשר הוא מקרי ועל צד ההזדמן בג' עניינים. האחד במהותו בהיותו שומר סדר נאות ויחס נכון בחלקיו שלא נפל בו הבלבול והמבוכה זה מורה שנעשה בדעת רצוני והיותו בעצם ולא במקרה הב' ברבוי כי המקרה וההזדמן לא יפול על הרוב אלא בקצת דברים ועל המעט. מה שאין כן הנעשה בעצם וראשונה כי יתרבה עד מאד. הג' בהתמדה ואורך הזמן שזה יורה ודאי על העצמית שהמקרה לא יתמיד ועתה ראה כי אהבתו ית' לעמו ישראל היא בלי ספק עצמית בתכלית ולא מקרית במה שחוברו לה שלשת התנאים האלה בדמיון הככבים. ועל טוב הסדר אמר מה הככבים הללו מעלו' על גבי מעלות כך ישראל לא היה ענינם מבולבל אבל חפץ ית' יהיו מודרגים מעלות מעלות אם בכהנים לויים ישראלים וכמה מעלות טובות אחרות ומדרגות יש בהם מנייהו מלכי ואפרכי וכו' ועל הרבוי אמר מה הככבים הללו אין להם חקר ולא מנין כך ישראל כו' כי קיים הבטחתו לאבותינו הקדושים ע"ה להרבות זרעם כעפרות תבל. ועל ההתמד' אמר מה הככבים שליטים מסוף העול' ועד סופו כך ישראל וכו'. כי הן אמת שמים כעשן נמלחו ואל' הככבים הנראים עתה עתידים ליבטל אבל מ"מ כבר הבטיח יתברך ואמר כאשר השמים החדשי' גו' כן יעמוד זרעכם ושמכם כי יהיו שמים חדשים שיתמידו. וממילא יהיו בהם כוכבים שיעמדו לעולם ושכן יעמוד שם ישראל וזרעם לעולם ע"כ אמר מה הכוכבים בסתם ולא אמר הללו. אבל בלי ספק הככבים שייכא בהם השליטה מסוף העולם עד סופו דהיינו מתחלת הבריאה עד סוף זמן העולם שמעולם לא יחסרו הכוכבים מלשמש ברקיע או אלו או אחרים במקומם. כן ישראל תהי' בהם ההתמד' והקיום. וכאן לא אמר כן ישראל שליטים מסוף העולם ועד סופו כמ"ש בחלוקות האחרות כך ישראל מעלות מעלות כך ישראל אין להם חקר ולא מנין. יען בחלוקה זו אין הדבר במוחלט ככוכבים אשר שלטנותם התחילה מתחלת בריאת העולם ומתמדת עד סופו וקצו. אבל שלטנות ישראל אמת הוא שתהיה עד סוף העולם ותכליתו עם שלא יהיה תמיד במצב א' בתקפו מ"מ לא יפסק לגמרי עד לא יסור שבט מיהודה וגו' כדבריהם ז"ל. אך לא התחילו מתחלה הבריאה לפיכך סתם הענין ואמר כך ישראל שדומים להם במה ששייך לזה והכתוב מספר אחד לאחד. כי לענין המעלות והמדרגות אמר ה' אלהיכם הרבה אתכם דהיינו שעשה אתכם רבים במעלה כמו רבי המלך. ולענין הרבוי במנין אמר והנכם היום ככוכבי השמים לרוב באר שבחלק זה מדמה אותם לכוכבים לענין הרבוי במנין בהפלגת המספר. ועל ההתמדה אמר ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים כי יוסיף להתמיד לעתיד עוצם ברכה פעם אחר פעם לעולמי עד זמן ארוך. ולהרחבת ולהגזמ' האריכות אמר אלף פעמים. וכ"ת היאך אתה מבטיח להתמדת הברכה כמה פעמים והרי לשתחול הברכה צריך הכנה במתברך שיהיה ראוי לקבלה כמה שבקש יצחק ע"ה כשרצה לברך בנו. ומי יודע אם בכל פעם תמיד תהיה בנו ההכנה הנאותה לקבלה לזה אמר ויברך אתכם כאשר דבר לכם. דע שלעולם חסרון ההכנה לא יעכב מלברך אתכם כרצונו ית' כי הלא תהיה הברכה שיברך אתכם כדמות ודוגמת מה שדבר לכם במעמד הנבחר במ"ת כי אז עם בלתי היותכם מוכנים לקבל שפע דבורו ית' כנודע מכמה חסרונות היו בכם כדבריהם ז"ל שהיו סומין וחרשין וכו' ועכ"ז בא לכם הדבור האלהי. וכלכם שמעתם קולו. כן יברך אתכם בכל פעם אף בלתי היותכם מוכנים כי הוא ית' נותן גם ההכנה כמדובר לעיל חן וכבוד יתן ה':