בינה לעיתים – חלק ב – דרוש ו', קטע 14

הא' הוא מה שאמרנו מרבוי הקטטות והבדל ופרוד הלבבות אשר בינינו בין איש ובין אחיו ובין גרו. בבקשת הנקמה והרחקת השלום אשר על זה אמר עונותיכם היו מבדילים וגו' ונתפשט צרעת השנאה הזו בגלות הזה האחרון כי היא היתה בעמנו מזמן החרבן הב'. ועדין לא הטהרנו ממנה וגלו זה רז"ל ביומא פרק יום הכפורים באמרם:

מפני מה חרב מקדש ראשון מפני שהיו בו ג' דברים ע"ז ג"ע ש"ד וכו' לפי' הביא הקב"ה עליהם ג' פורעניות כנגד ג' עברות שנא' לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלם עיים תהיה והר הבית לבמות יער. אבל מקדש שני שאנו בקיאים בו שהיו עוסקים בתורה ומצות ובג"ח מפני מה חרב. מפני שנאת חנם שהיה ביניהם ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד ג' עברות. ובמקדש א' לא היה שנאת חנם והכתיב מגורי אל חרב וגו' וא"ר אלעזר אלו בני אדם שאוכלים ושותים זה עם זה ודוקרים זא"ז בחרבות שבלשונם. ההוא בנשיאי ישראל הוא דהואי וכו'. ר"י ור"א קאמרי תרווייהו ראשונים שנתגלה עונם נתגלה קצם. אחרונים שלא נתגלה עוגם לא נתגלה קצם:

ומבלי האריך בהערות נאמר כי להיות מדותיו ית' מדכ"מ וראינו היו בחורבן הבי' ג' פורעניות שספר הכתוב לכן בגללכם וגו'. ע"כ בא' השאלה מקדש ראשון מפני חרב. כי היא שאלה כוללת על הפורעניות שבאו בחורבנו. והשיב כי היה זה לג' עברות שבידם. ויראה כי הם ז"ל הוציאו שלשתם מאמרו לכן בגללכם. כי נודע שרש גלל יש לו ג' מובנים. א' מלשון גלגול וסבוב וממנו נגזר שהוא לשון סבה. הב' לשון גלול ומאוס. הג' לשון ספר ומגלה. וכאן נשתמשו ממנו בב' המובנים הראשונים. כי אין לשלישי מבוא בכאן. אם הראשון שהוא כמשמעו לשון סבה. נודע כי הוא ית' סבה לכל הנמצאים והם מסובבים ממנו. ולזה בהיותנו מקבלים אלהותו ית' אנו מודים היותו סבה ראשונה. אמנם כל עובדי פסל אשר יחליפוהו באל אחר. בזה יורו כי הם מחזיקים את פסליהם לסבתם ועלתם. כי אין מקום לעבוד אלא למי שהוא סבה לכל לא למסובב. וע"ז אמר בגללכם ר"ל בעבור מה שהוא סבה שלכם שאתם מחשיבים אותו לסבה ועולה אצלכם היא הע"ז. ועוד מלשון גלל ומאוס הוא על הג"ע כי בהם נאמר ובגלולי מצרים אל תטמאו. ומזה הלשון עצמו גלל בא הרמז על ש"ד כי חלל חרב נופל בארץ נמאס ונתעב כאמרו על פגרי גלוליכם. ונאמר ועמשא מתגולל בדם. וישעיה ע"ה אמר מגוללה בדמים. ונוכל ג"כ לומר כי גם הע"ז נרמזה במה הלשון של גלל כאמרנו להעביר גלולים מן הארץ ובמלכים ויעבדו את הגלולים וג וגו'. הנה כי שלשתם נרמזו במלת בגללכם. ואמר לפיכך הביא הקב"ה ג' פורעניו' כנגד ג' עבירות כלומר הסתכל כי ג' פורעניות אלו תמצאם מכוונים כנגד אלו ג' עברות ואם אינם שומרים הסדר. כי כנגד ג"ע בא להם ציון שדה תחרש. כי נודע היות מושאל שם חרישה למשכל וכבר ראית מ"ש הראב"ע ז"ל על פ' בחריש ובקציר תשבות כי היה מי שרצה לפרש שאסור לבעול בשבת ואמ' כי כמו שהם היו חורשים בשדה שאינה שלהם בזנות נשי חבריהם כן ציון כשדה תחרש מזולתם. וכנגד ש"ד תהיה ירושלם לעיים לסבת ההרוגים שיהיו שם בכל עבר ופנה גל של עצמות. וכנגד ע"ז תחת הבמות שהיה להם להקטיר לשם ה' והיו מקטרגים לע"ז. תהיה לבהמות יער. באופן שבא הכל מכוון מדכ"מ. ועתה שאל בית שני שאדרבא היו עוסקים בתורה לדבקות בו ית' ולא בע"ז. וזהירים במצותיו ממילא נזהרים מג"ע. וגומלים חסדים אלו עם אלו וכ"ש שהם רחוקים משפוך דם חבריהם. למה חרב. והשיב להיות בהם עון השנ"ח ונתן להם אותו הפורעניות ללמדך ששקולה היא כנגד כלם. ובאר כי שנאה זו היתה המין הנפסד. שלא היה דבר שמראים אותו בגלוי והכל יודעים היות חברו שונא לו אלא היה ביניהם בינם לבין עצמם בקרבם שמור בלבם ולא היו מראין אותו. והנה מקשה הגמ' היה סבור מתחלה כי עון השנ"ח עם היותו קשה וידע שנמצא במקדש ראשון. מ"מ אינה עבירה כ"כ חמורה ראויה לעונש כבד כאשר היה שם. וכ"ש שאין להשוותה לאותם הג' עבירות ולמנותה אצלם. אמנם עכשיו ששמע היותה שקולה כשלשתם. הקשה כי אחרי שנמצא גם במקדש ראשון. א"כ היו ראוים לעונש כפול ממה שבא להם. ותי' כי היה בראשון בנשיאים בלבד ולכן לא עשה כ"כ רושם כמו בשני. ור"י ור"א רצו לתרץ זה באופן אחר ואמרו ראשונים שנתגלה עונם וכו'. ירצה כי שנ"ח הראשונים לא היתה ממין של אחרונים. כי של ראשונים לא היתה מאותה שבלב. אלא היו מגלים אותם ומראים בחוץ מה שבלבם. ועם שהוא רע ומר. אינו רע כ"כ ולכן נתגלה קצם כלומר נתן קץ וסוף ליסורין שלהם לזמן מוגבל. אמנם האחרונים שהיה העון שלהם בשנ"ח מהמין שבלב בלתי גלוי כי היו מכסין אותו שלא נתגלה לחוץ עונם. לכן לא נתגלה קצם ונגזרו יסוריהם לזמן הרבה. ובע"ה נתארך כ"כ שעדיין לא באנו עד קצו. ובזה ידוייק אמרו ראשונים שנתגלה עונם בלשון יחיד שאם על העברות שהזכיר למעלה בראשון ידבר הול"ל עונותיהם כי שלשה היו. ויצא מזה כי העקר סבת גלות החל הזה היה העדר השלום ואש השנאה התקועה בלבבות והיא שעמדה לנו עתה להיות סבה ראשונה להתמדת צרותינו:

הב' וגדולה היא גם כן ועצמית מאד. והיא בטול כונתו ית' בגזרת הגלות. כי שמו מורה על עצמו. היותו השתעבדות והכנעה תחת יד המושלים עלינו ואנחנו מבקשים בכל עז לפרוק עול ולבלתי השתעבד אפילו למי שחוייבנו להכנע אליו כפי דת תורתנו שתתעלה. ובזה נבין מה שאז"ל בפרק אין דורשין:

כי אתא רב דימי אמר י"ח קללות קלל ישעיה הנביא את ישראל ולא נתקררה דעתו עד שאמר להם ונגש העם איש באיש ואיש ברעהו ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד. ומסיק ונתתי נערים שריהם אלו בני אדם שמנוערים מן המצות. מאי ירהבו הנער בזקן יבואו בני אדם שמנוערים מן המצות וירהבו בימי שמלא מצות כרמון וכו' והוקשה בעיני מאמר זה מד' פנים הא' באמרו שלא נתקרה דעתו עד שאמר וכו'. היאמן כי ישעיהו ע"ה. אשר הוא לנו מנחם משיב נפשנו. הוא יהיה בעוכרנו להתאוות עלינו הפלגת הרעות ושלא נתקררה דעתו במעוטם. עד שאמר הקללה הגדולה הזאת. הוא ודאי דבר מתמיה. לא יסבלהו השכל. כי ירמיהו ע"ה קלל מה שקלל לא היה לכל כללות האומה אלא לאותם הרשעים אשר הרעו לעשות עמו. אבל ישעיה שיקלל קללה נמרצת לאומה שלימה אשר לא גמלוהו רעה. נכריה עבודתו. והב' קשה מאד מה שפירש ונתתי נערים שריהם אלו בני אדם שמנוערים וכו' ואח"כ פי' ג"כ ירהבו הנער בזקן על בני אדם המנוערים וכו' ואתמהא א"כ איך לא נתקררה דעתו עד שאמר ירהבו הנער וכו'. הרי כבר אמר ונתתי נערים שריהם שפי' גם כן בני אדם המנוערים מן המצות. ודוחק הוא לומר מפני שכאן הוסיף בזקן שהם מלאים מצות כרמון וכן והנקלה בנכבד שפירושו מי שהחמורות דומות להם כקלות וכו'. כי אין ספק שמשמעות הדברים נראה שהיא היא כי היות נערים שריהם הוא כולל שיהיו שרים ומושלים על כלם שבהם נכנסו בסתם זקן ונכבד וכל העם מקצה. והיותר קשה איך אמר ירהבו במלא מצות. הרי כבר אמר שיסיר כל משען וכו' ובכללם נשוא פנים. ופירשו כגון רבי חנינא וכו'. ואם כן כבר הוסרו כל מלאי מצות. ואיך ירהבו עליהם ואגב ארחין נדייק שבחלוקת ונתתי נערים שריהם לא אמר אלא בסתם אלו בני אדם המנוערים וכו'. ובחלוקת ירהבו הנער אמר יבאו בני אדם המנוערים מן המצות וירהבו וכו'. כי כיון שלא בא אלא לפרט מה הוא הנער והזקן. מה לו לבאר הפעל שיעשו שיבואו וירהבו. כי זה פשוט היא בפסוק. על כן יראה לי כי רב דימי ע"ה דקדק בכתוב שמתחיל באומר כי הנה האדון ה' צבאות מסיר מירושלים וכו'. עד אמרו ונבון לחש. שמורה היותו הוא ית' המסיר את כל אלו. ונמשך עוד לומר ונתתי נערים שריהם ותעלולים ימשלו בם שגם זה אומר בפי' כי הוא יתברך יתן הנערים שיהיו שריהם ושהתעלולים ימשלו בם ואח"כ אמר פסוק אחר ונגש העם הזה איש באיש ירהבו הנער וגו'. וכאן לא אמר היות זה מפעל ה' ולא ייחסו אליו יתברך:

ומדקדוק זה שער רב דימי ע"ה שאין כל זה ענין שוה בהמשך הקללות. אלא שהוא התחיל באמרו כי הנה האדון וגו'. אשר לשון זה מורה כעין תמיהה והגזמה ע"ד והנה ה' עושה ארובות וכיוצא. והוא כי ישעיהו ע"ה מרוב אהבתו הוכרח מהשפעת נבואתו לומר נבואה זו. והיה מתפלא ומתמיה ממה שגזר בית דינו ית' הצדק שיתקללו ישראל בי"ח קללות נמרצות כאלה והיה משתומם ע"ז מה פשעם ומה חטאתם כי כבדה מאד שנגזר עליהם גזרה קשה כזאת העתיד לבא עליהם לימים הבאים. כי בלי ספק לעתים רחוקות הוא נבא והיה זה כעין מרע"ה שהיה מתפלא על גלות מצרים עד שראה מעשה דתן ואבירם ואמר אכן נודע הדבר כדבריהם ז"ל: כן כאן לא היה ישעיהו מוצא קורת רוח להפיס דעתו על אכזריות הקללות האלו. ובפרט בהכנס בכללן שיתן נערים שריהם וגו'. עד שנגלה הטעם וסבה כשאמר להם ונגש העם ירהבו הנער. ופירשו אמר ולא נתקררה דעתו עד שאמר ירהבו הנער מאי ירהבו וכו'. הכונה כי כיון שכבר אמר ונתתי נערים שריהם שהוא מכלל הקללות. ופי' דהיינו בני אדם המנוערים וכו'. א"כ מה יהיה פי' ירהבו הנער בזקן שעל זה נתקררה דעתו. ולא נפלא עוד בעיניו טעם הקללות האם ישתנה פי' נערים זה מנערים דלעיל. והשיב שאין פירוש דברי פסוק זה כמו פירוש דלעיל ונתתי נערים וגו'. כי שם היא קללה מכלל העונשים והיסורין שהוא יתברך ימשיל עליהם הנעורים מן המצות להכביד עולם ולהשפילם עד עפר. וכאן בפ' ירהבו אינה קללה שנותן ה'. אלא הודעה וגלוי חטאתם המסבב הקללות. והוא שמודיע כי יבואו הנערים המשוללים מן המצות הם מרצונם ורוע בחירתם. וזה הוא ונגש העם וגו'. יבואו ויתגברו וירהבו על המלאים מצות. שהיה ראוי שהנערים ישתעבדו תחתם ולפי' ה' יתב' מקללם אותם הקללות מכ"מ. ובזה נתקררה דעתו של הנביא. כי ראה שורת הדין תחייבון וקודשא ב"ה לא עביד דינא בלא דינא. ואם כן אם סבת הגלות והצרות היתה חסרון ההשתעבדות הזה. אין ספק שסבת התמדתו היא ג"כ על כי לא הטהרנו ממנה. ועדין אנו מחזיקים בהעדר ההכנעה וההשמעות הקטנים אל הגדולים וע"כ ארך קצנו. ובכל זה כי אין אנו מרגישים בגלות. ולא מחשיבים את עצמנו כעבדים הרחוקים מכל מיני תענוג וגדולות. כי הם עומדים נבזים ושפלים נשברי לב. הן בתכשיטי ביתם. הן במלבושיתם ומאכלם. ואנחנו בהפך זה קיימנו בגלותנו כל ישראל בני מלכים. כי קורות וקירות בתינו מלאים כל טוב ומלבושינו ושל בנינו ובנותינו כאחד השרים שני עם עדנים ואנו מעלים על שולחננו מעדני מלכים כסעודת שלמה במלכותו כאלו היה בזמן הצלחתנו לא חסרנו דבר. ואולי ע"ז היה מקונן ירמיהו ע"ה באמרו:

זכרה ירושלים ימי עניה ומרודיה כל מהמדיה אשר היו מימי קדם בנפול עמה ביד צר ואין עוזר לה ראוה צרים שחקו על משבתיה. אמר שירושלים היא זוכרת ומשימה על לבה הימים אשר היא בעוני ושפלות ובם היא מלאה מרדים ופשעים נגד יוצרה ית'. ופירש מה הוא תקף המרדים שיש לה בימי עניה. והוא כי הלא כל המחמדים כל מה שהיתה חומדת ומתאוה בימי קדם בזמן ההצלחה הקדמונית שהיתה בשלותה הנה הנם עתה בידה גם בנפול עמה ביד צר ואין עוזר לה. כי עם היותה מסורה ומשועבדת בגלות תחת יד אחר מבלי שום עזר. אינה עוזבת אותם החמודות והתפנוקים במנוחות שאננות. וכשראוה צרים הם שוחקים ומלעיגים על משבתיה על מה שהיא שובתת בשובה ונחת. כאלו היא בת חורין. כי איך יתכן השובה והמנוחה מהתענג ומרוך לעבד שפל ואפל. ומה גם ברצותו ית' שנרגיש הגלות. ואנו בורחים מזה ועושים להפך בלי ספק לכך הגאולה מתעכבת. כי למה תבא גאולה כשאין שם קבלת גלות. וכל שכן כשאין אנו מרגישים על גלות השכינה. כב"י אשר איננה פה עמנו. וראוי להתאונן ולהגדיל הצער ע"ז. ולהתרחק מן ההתנשאות ולקיים מה שבא במאמרנו אשר לדעתי אין הכונה שיהיה הדור ממועט באוכלסין. אלא אמר מתמעט והולך מההתפעל. ורצונו אם אתה רואה שהדור מתקן סבת אורך גלותו. במה שהוא מתמעט בעצמו בהקטנת ענינו שאינו מתנהג בגדולות ובמעלות אלא הוא מתמעט ומורה היותו מכיר גלותו ומעוט מדרגתו. אז חכה למשיח כי זה תשלים הכונה. והוא מאמר דוד ע"ה. ואת עם עני שמתנהג בדרך עניות ע"ד שאמר ואני בעניי וגו' תושיע אותו. ובהפך ועיניך על רמים תשפיל. כשאתה רואה שהם רמים ומתגאים. אתה תשפיל עיניך מהם ולא תביט בם. אלא כרואה למטה כאלו אינך רואה אותם. וע"כ אמר בשם האומה כי שחה לעפר נפשנו דבקה לארץ בטננו קומה עזרתה לנו וגו'. כבר אני משתדלת לתקן מה שעויתי כי מה שלעבר ירהבו הנער בזקן ולא רציתי להכנע לגדולים. עתה שחה ונכנעה נפשנו אפילו לעפר לקטן שבקטנים. ואם לשעבר הרגלתי עצמי בתענוגים ותפנוקי הגוף עכשו דבקה לארץ בטננו. וע"כ קומה עזרתה לנו וגו':

הסבה הג' שאנו גורמים להתארך גלותנו קשה היא עד מאד מרה כלענה. כי הן אמת בתחלת החורבן השני לא נמצאו הג' עבירות החמורות שהיו בראשון. וגם מאז ועד עתה בטלו מכללות ישראל שתים הראשונות שהן ע"ז וש"ד כי ת"ל לא נשמעה באומתנו נטיה והרגלות בשתים אלו אם לא בדרך אונס או מקרה פרטי. אכן העברה האחרת מג"ע לא נשמרה כראוי ופרצו גדרה בדורות הללו בעונותינו הרבים באופנים שונים מכל מיני משחית בפומבי ובפרהסיא בלי שום בושת וחרפה. בהיות עון זה מעורר חמתו יתב' בקצף גדול כי לא תסבלהו קדושתו הטהורה. ולנו לעינים ענין פרשתנו המצוה בכל תקף על מלחמת מדין לנקום מהם נקמת בני ישראל כאשר בא בנושא וזה בעבור גרמת נזקיהם לבני ישראל להזנותם עם בנותיהם. אשר לכאורה יש בזה מהקושי. כי הנה הקפידה מאד תורתנו הקדושה לצוות על השואת הדין לכל לבלתי היות שום הפרש ושנוי במשפט בין אחר לזולתנו באמרו משפט אחד יהיה לכם וגו'. והמשורר ע"ה אמר משפטי ה' אמת צדקו יחדו: כי יחויב להודות היות משפטי ה' תכלית האמת. במה שראינו היותם מצודקים ושוים יחדו לזה כמו לזה במדה אחת עצמה לא נשתנה כלל מאחד לאחד. ואם כן יש מקום התבוננות בפרשתנו אשר צוה ית' לעשות נקמה במדינים. וכאשר פירש בפ' הקודמת כי צוררים הם לכם על דבר פעור ועל דבר כזבי וגו'. והרי עיקר הדבר הזה היה בבנות מואב שאמר הכתוב:

ויחל העם לזנות אל בנות מואב ותקראנה לעם לזבחי וגו' ויצמד ישראל לבעל פעור. הרי שבנות מואב היו המסיתות לאכילת זבחי מתים שלהם ולהשתחוות לשקוציהם. ואיך לא צוה על שום נקמה ממואב אלא ממדין בלבד. ולא ישקיט השכל במה שרצה ליישב הרב קרובי כמוהרר"ש לאנייאדו ז"ל שהגדיל אשמת המדינים לפי שהפקירו בת מלך כדי להחטיא את ישראל.. וכן מ"ש מהר"מ אלשיך ז"ל שאלו בקשו להחטיא הגדול שבישראל וכו'. כי הנה אלו מצאנו עונש מה למואב. וגם למדין עצום מאד משל מואב. היה מקום ליישב שגדל עונשם של אלו כפי עיקר עונם שהיה יותר חמור משל מואב. אמנם הקושי הוא למה לא נתבאר שנתן למואב שום מין עונש על זה לא קטן ולא גדול ולמדין הגזים בצוות על הנקמה מהם:

ולי אפשר במה שנדייק על הכתובים הלשון שאמר ויחל העם. מה התחלה היא זו. ומה הוא ויצמד ישראל לבעל פעור. ג' בצווי ה' קח את כל ראשי העם והוקע אותם. ומשה ע"ה שינה בג' דברים. הא' שה' צוה לו והטיל עליו המשרה. והוא ע"ה צוה לשופטי ישראל. הב' ה' אמר הוקע שהוא תליה והוא צוה הרגו שהיא בסייף הג' ה' אמר יעשה זה לראשי העם. והוא אמר איש אנשיו שאין במשמע זה הראשים דוקא: אלא כל איזה איש הנצמד. הדיוק הד' אמרו וישוב חרון אף ה' מישראל. למה לא אמר מעל בני ישראל כדבריו יתב' לפנחס ע"ה השיב את חמתי מעל בני ישראל:

אשר ע"כ אני אומר כי עון ישראל במואב ומדין לא היו בענין אחד ונשתנו אלו מאלו. כי המואבים לא היו הם השאור שבעסה המתעוררים מעצמם להסית ולהדיח את ישראל. אלא אדרבה עם ישראל הם היו המתחילים לזנות את מואב. שהעם עצמם התחילו הקלקול ותבעו את בנות מואב להשמע להם. אלא שאחר כך כיון שכבר באה התחלת הקלקול מצד ישראל. אז גם המואביות עשו את שלהן וקראו את העם לזבחיהן שימצאו שם בעת זביחת הזבחים. והעם מעצמם אכלו והשתחוו לאלהיהם. אמנם בבעל פעור שהוא של מדין כנודע. לא היה הדבר כן אלא ויצמד ישראל לבעל פעור נצמד ונטפל ישראל אליו שהיו המדינים עיקר ושרש אל התעוררות וההסתה. וישראל נצמדים ונטפלים אליהם. ועל כלם חרה אף ה' בישראל. אבל לא כל אפיא שוין. כי בדבר מואב. החרון אף הוא מישראל נמשך מהם והם סבתו לפי שהם היו העיקר והמתחילים בעברה. ואין בזה אשמה עצמית למואבים שלא הלכו להתגרות עם ישראל. אך בעון מדין החרון אף ימשך מבעל פעור הם המדינים שנתעוררו להחטיא את ישראל. והנה הוא יתברך רצה ליסר את ישראל תחלה על העון החמור. הוא עון המואבים בעונש חמור היא התליה שכל הנסקלין נתלין. וע"כ צוה למשה קח את כל ראשי העם והוקע אותם. וזה כדי שישוב החרון אף הבא מישראל ומסבתם שהוא על עון מואב כי הם היו גרמא בנזקין. והיה בדעתו ית' לצוות אח"כ על עונש שלא היה חמור כזה על עון פעור לאשר אינו כ"כ חמור. כיון שישראל לא התחילו בו אלא המדינים הסיתו ונעשו טפלים אליהם. ומשה בחכמתו נכנסה בלבו מבוכה גדולה לאשר נוסה בתרעומתם של עם בני ישראל כי לא יבצר מהם בעונותינו ליצני הדור ובעלי לשון הרע החושדים על הכשרים. כאשר אירע לו במעשה זמרי שא"ל זו אסורה או מותרת וכשא"ל אסורה א"ל ובת יתרו מי התירה כו'. והוא בדעתו הרחבה ראה את הנולד וחשש אם עתה אעשה כדבר ה' במשפט החוטאים עם מואב. ולהניח הנצמדים לבעל פעור. יאמרו הזדים הלצים כי בעבור היות גם אשתו מהמדינים לא רצה לשלוח יד באלו מפני כבודו ומתנקם מהאחרים. לכן נתחכם כי ידע יסכים הקב"ה על ידו להיותו חס על כבוד הצדיקים. וצוה לשופטים הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור שהם המדינים ותהיה מיתתם בהרג שהוא בסייף עונש קל כפי ערך חטאם. והיה מסכים בדעתו שאח"כ יצוה מאמר ה' על האחרים. וספר הכתוב כי בעוד היות משה ע"ה מתעצם לצוות לשופטים יהרגו את החוטאים. אירע מעשה ממש הפך הכונה. כי הנה איש מבני ישראל אחד מהשופטים שהיה לו לעשות משפט באנשיו. אדרבה הוא הקריב אל אחיו את המדינית. הקריבה להם להלהיבם אל העברה למען ממנו יראו וכן יעשו. והיה זה לעיני משה ולעיני עדת ישראל. ואז עשה פנחס ע"ה המעשה הנורא ההוא. והספיק אותו הזכות הרב לעצור המגפה ונתבטלה הגזרה. מעתה המואבים שלא היו הם המתחילים להחטיא את ישראל. אלא ישראל התחילו לזנות את בנותיהם אינם ראוים לעונש. חבל מדין שהם נתנכלו עד שנצמד ונעשה ישראל טפל להם. עליהם אמר צרור את המדינים כי צוררים הם לכם. ובנושא שלנו נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים לא אמר מהמדינים אלא מאת כלומר נקום נקמתם ממה שהיו אתם עמם נטפלים אל המדינים. ובאמת כסתה כלימה פני כל המסתכל בענין המתועב הזה אשר הוא בלי ספק הריסת כל שרש קדושת ישראל באות ברית החתום בבשרנו. כי בו נפלינו בסימן מובהק מכל עם אשר על פני האדמה. וצדקו מאד ז"ל במה שאמרו במדרש רבה. נשיא בית אב לשמעוני שכל הפוגם את עצמו פוגם את משפחתו עמו. זמרי בן סלוא הכתוב מתמיה עליו פורץ גדר ישכנו נחש. אביו קנא אל הזנות תחלה ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי. וזה פורץ גדר שגדר אביו. ויש לדייק למה דרש תחלה נשיא בית אב ואח"כ זמרי בן סלוא הקודם בכתוב. ועוד שאמרו בן סלוא אין בו תמיהה מאביו אלא מהשמעוני ששמעון היה שקינא על הזנות. וא"כ איך הכניס בין הדבקים זמרי בן סלוא. גם מלת עמו נראית מיותרת. ואולי הם ז"ל ראו כי אצל כזבי אמר כזבי בת צור ראש אומות וגו' שראש אומות חוזר אל צור אבי כזבי. ולפ"ז היה מקום לטעות ולפרש ג"כ בזמרי בן סלוא נשיא בית אב אב לשמעוני שנשיא בית אב חוזר אל סלוא אבי זמרי, וזה אינו כי נודע היות זמרי הנשיא וא"כ להוציא מזה הטעות. היה נכון שיאמר הכתוב נשיא בית אב לשמעוני זמרי בן סלוא. וכבר ראית תשובת הרשב"א ז"ל שהביא הרב ז"ל בב"י סימן מ"ט על שטר שכתוב בו שמעון בן יוסף נ"ר אי נ"ר קאי ליוסף או לשמעון ע"ש. לכן פירשו כי כבר קבלנו היות שם זמרי בן סלוא נאמר עליו לגנאי כי שמו העצמי הוא שלומיאל בן צורי שדי ועכשו ירצה הכתוב להודיענו כי הפוגם את עצמו באיזה מין פגם הוא גורם שגם את משפחתו יהי פוגם עמו ממש שיתייחס למשפחה אותו הפגם עצמו שיש לו באופן שיהיה עמו. עם היות המשפחה רחוקה מאותו הפגם. תדע שהכתוב אומר זמרי בן סלוא. ופירושו זמרי שנעשה כביצים מוזרות הוא בן סלוא בן שסלא והעוה והפך ממש מה שהיה נשיא בית אב לשמעוני. כי מה שנתפאר שמעון בגדר וקנאת הזנות זה פרץ אותו וסלהו. באופן שפגם משפחתו עמו. שידבק בה הפגם שלו עצמו שנזכרה ונתייחסה בענין זנות מה שהוא ממש להפך. והתבונן כמה גדול כח זוהמת העון הנמאס הזה. כי אפילו הרועה הנאמן ע"ה אשר תמיד עמד בפרץ להשיב חמתו יתב' בתפלתו כפעם בפעם. כאן נתרשלו ידיו ולא מצא מקום להתפלל עליהם. כי ראה לא תועיל תפלה בעברה חמורה כזו והוא ית' רחוק מלקבל אותה. וכמה נתאמת זה בצרותינו אשר עליה אנו מתאוננים בין המצרים האלו. כי כבר גלה יתברך אזן הנביא ירמיהו ע"ה לא תקובל תפלתו בעבור זה העון המר והנמהר באמרו סי' י"א. ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רגה ותפלה כי אינני שומע בעת קראם אלי בעת רעתם מה לידידי בביתי וגו' עשותם המזימתה הרבים ובשר קודש יעברו מעליך וגו'. וראוי לדעת תאר זה של ידידי. והם זכרונם לברכה דרשוהו על אברהם עליו השלום וגם לשון זה של רנה ותפלה מה הוא. ואני אומר עם שאינו מדרכי להכנס במופלא ממני כי לא זכיתי לסודות האמת. מ"מ זה הדבר מורגל בהרבה מהאחרונים ז"ל מה שכתוב בספר הזוהר שנפש ירמיהו ע"ה היא נפש שלמה ע"ה כי רצה ית' יראה בעיניו חרבן ביתו אשר הוא בנה. ועתה אומר כי הוא ע"ה נקרא שלמה מפי אביו. ושם נאמר ששלח ה' אליו נתן הנביא וקרא שמו ידידיה וכשכלה בנין הבית סדר כל אותה התפלה הארוכה. ועיקר בקשתו היתה ופנית אל תפלת עבדך לשמוע אל הרנה ואל התפלה אשר עבדך מתפלל להיות עיניך פקוחות אל הבית הזה. ולפ"ז יאמר ה' לירמיהו ע"ה אתה עם היות בזמן שבנית הבית התחננת לפני אהיה שומע הרנה והתפלה אשר תתפלל ובפרט להיות עיני אל הבית הזה לשמרו ולקי מו. אתה עצמך הזהר והשמר שלא תתפלל בעדם רנה ותפלה כאשר בקשת אז לשמוע אל הרנה ואל התפלה כי אינני שומע כלל. וכי תאמר איך לא אתפלל אני על הבית אשר בניתי. אשר להיותו פעל ידי ובהשתדלותי הוא כשלי. ע"ז אמר ה' מה לידידי בביתי. אתה אשר שמך ידידיה. כי אני קראתיך בשם זה. מה לך בבית אשר באמת שלי היא ולא שלך. עם היות שאתה בנית אותו. כי הנך כאומן ופועל. דע שאין מקום לקבל התפלה. יען נמצא בידם עון הזמה והזמה היותה רעה שאפשר היא אותה אשר בשר קדש העבירו בה מעליהם דהיינו בעלו בת אל נכר ומכל מקום סיים בדברי נחמה ואמר דע כי אין גזרתי זאת גזרה אכזריה קשה ומרה מחרבן הבית כי רעתכי אז תעלוזי מרעתך זאת תעלזי ותשמחי שהיא לטוב לך. על דרך מזמור נאסף באו גוים בנחלתך שיש לשורר שיר מזמור כי כלה חמתו בעצים ובאבנים ואליו יתברך נשאנו את עינינו ובכל לב נתפלל נקום נקמת בני ישראל מאת הקמים עליהם והבט דם עבדיך השפוך להחיש מפנט לנו. במהרה בימינו אכי"ר: דרוש לשבת איכה רב לכם שבת בהר הזה