בינה לעיתים – חלק ב – דרוש ו', קטע 13

ואני בעניי איני רואה שום סתירה מהכא להתם אפילו יהיה שם בספק אם מקבלין כדמשמע מסתמיות הדברים. דלכל מאן דחזינן דקאכלי ושתו עד שתחשך לא אמרינן להו ולא מידי מטעמא דהנח וכו' וכן בשאר מילי דמייתי התם לסתם כל אדם ולא מחלקינן בין ודאי לא מקבל לספק. והחילוק לע"ד הוא מבואר דהתם כל הנהו מילי כי עבדי להו אינשי היינו משום דבעינייהו אין שם איסור דלא ידעי שהתורה צותה להוסיף מחול על הקודש. וכן באחרים שאסרו חכמים סברו דמותרים הם. ולפיכך אמרינן דאפילו על הספק מוטב הוא להניחם על טעותם דסוף סוף שוגגים הם ואינם עושים במזיד כיון דלא ידעי דאיכא איסורא. דאם יאמרו להם שלא יעשו כן מפני שיש איסור בדבר אז אם לא יקבלו איכא פשיעותא גבייהו ותכבד אשמתם שהם מזידים ולפיכך אמרינן מוטב שיהיו שוגגים וכו'. אבל בהך דבי ריש גלותא הנהו לא היו חוטאים בשוגג כי יודעים היו שיש איסור במה שהיו עושים וברשע ופשע היו מזידים: הילכך א"ר ר' זירא דמ"מ לוכחינהו משום דכיון דגם אי לא מוכח להו לאו שוגגים נינהו אלא מזידים גמורים אדרבא מוטב להוכיחם שמא יחזרו בהם ויהיה הריוח גדול מאוד יותר מההפסד אם לא יקבלו דבין הכי ובין הכי מזידים הם ולא יתחלף אלא בפחות ויתר ולענין הא דלפניהם מי גלוי דמשמע דאם היה גלוי לפניהם שלא יקבלו ניחא דלא מיחו אף על גב דהיו עוברים במזיד. יראה לע"ד דמעיקרא קושיא ליתא. והדבר מבואר דמה"ד הכי קאמרה בשלמא לפניך יתברך הדבר גלוי באמתות קיים שאין מקום להיות באופן אחר ממה שהוא גלוי לפניך אבל לפניהם מי איכא מידי שיוכל לומר שהוא גלוי לפניהם שלא יקבלו הא אפי' הוכיחם אלף פעמים וראו בפועל שלא קבלו מכל מקום כבר הוא בחק האפשריות שעתה יקבלו ואינו גלוי לפניהם באמתות ודאי שלא יקבלו ולפיכך היה להם לעשות את שלהם להוכיחם עכ"פ כיון שהיו מזידים כאמור ושמא בפעם הזאת יקבלו. ואם לא ישמעו הם את נפשם הצילו. והיינו ממש מאי דקאמר ליה ר' זירא לרב סימון אף על גב דלא מקבלו לוכחינהו מר והוא פשוט:

ואולם טעם רשימת התיו לצדיקים ולרשעים הוא. כי ברצותו יתברך להעניש האנשים החטאים ולשמור נפשות חסידיו ממות. ראה בחכמתו כי אולי ימצא בעל דין מקום לחלוק בזה ובזה ויעשה קטגוריא על הצדיקים וסנגוריא על הרשעים לבלתי יענשו. כי על הצדיקים יבא בטענת שלא מיחו ולפיכך הם ראויים לעונש. ולרשעים יבקש התנצלות לדונם כשוגגים מזה הטעם עצמו כי כיון שהיו שם חכמים וצדיקים שלא מיחו בידם לא עלה בדעתם היות העונות עצומים וחמורים כל כך ותקל אשמתם לבלתי היותם ראויים לעונש קשה כזה. ונמצא שבצאת ג"ד מלפני בית דינו ית' להמית החייבים מיתה ע"י שלוחי השגחתו שמא יחליפו הכונה על פי טענות אלו. ואדרבא ימיתו הצדיקים ואת הרשעים יחיו. ע"כ הקדים ית' לעשות גדר על שניהם. כי על הצדיקים צוה לרשום תיו של דיו כדי שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה מפני קטרוג זה שלא מיחו. כי הוא יתברך ברחמים היה דן אותם לכף זכות לפטרם מטעם שהיה גלוי לפניו שלא יקבלו מהם ועל מצחות הרשעים תיו של דם. וזה כדי שישלטו בהם מלאכי חבלה שלא ימנעו מלשלוט בהם מפאת התנצלות שלא הוזהרו על כך והוה סליק אדעתייהו דהוצרך התיו לצדיקים כדי להצילם מאשמת העון שהיה תלוי בהם וכ"ש שינצלו הרשעים אשר אין אשמם כבד. ואלו היה נרשם לרשעים בלבד יאמרו הוצרכו לכך כדי שלא יועיל להם ההתנצלות האמור אבל הצדיקים שאין שום התנצלות לאשמם מכ"ש שיענשו. כי מה נשתנו אלו מאלו. ראוי הוא שיהיו שוים או לטובה או לרעה. אם ינצלו הצדיקים ולא תחשב אשמתם לכלום גם הרשעים ינצלו לקלות אשמתם ואם הרשעים יתחייבו ולא יקובל שום התנצלות אצלם. גם הצדיקים יאשמו על חטאתם כי כבדה מאד ועל כן הוצרכו שניהם תיו דיו לצדיקים ותיו דם לרשעים. כי בבית דינו הצדק ית' היה מוצא בחסדו התנצלות לצדיקים ממה שהיה גלוי לפניו שלא יקבלו. ומזה הטעם עצמו חובה לרשעים כי היו יודעים רשעם ולא ישובו מפני כל ואין לדונים כשוגגים. ואולם הבינונים לא הוצרכו לשום רושם כי נשארו כדינם בעלמא אחרי שבא הקטרוג בפועל ועבר הויכוח ממה"ד והוסיפה טענת לפניהם מי גלוי. הוכרח הוא ית' כב"י להודות ולחזור בו ממדה טובה לרעה. באופן שראינו כמה גדול עונש מניעת דברי התוכחות אשר לא נגרע ערכו מעונש הבלתי שומעים ונמנעים מלקבל תוכחות מוסר. ואיתא במדרש רבה ואשימם בראשיכם ואשמם כתיב אמר ר' יהושע בן לוי אמר להם משה אם אי אתם נשמעים להם אשמם תלוי בראשיכם למה"ד לנחש הזה שאמר הזנב לראש עד מתי אתה מתהלך תחלה אני אלך תחלה אמר ליה לך הלך ומצא גומא של מים והשליכו לתוכה מצא אש והשליכו לתוכו מצא קוצין והשליכו לתוכן מי גרם לו על שהלך הראש אחר הזנב. כך כשקטנים נשמעים לגדולים הם גוזרים לפני המקום והוא עושה. ובשעה שהגדולים מהלכין אחר הקטנים הם נופלים לאחר פניהם. וראוי לדייק בזה היכן נרמז בכתוב שאמר משה ע"ה לישראל אותם הדברים ולמה הוצרך למשל ואיך המשילו לנחש ולא לב"ח זולתו כי בכל מין בהמה וחיה שיש להם ראש וזנב היה יכול לעשות משל זה ומה הכונה בג' ענינים אלו גומא של מים אש וקוצים. ונאמר כי הוא הדבר אשר דברנו היות הסבה העצמית לכל מאורעותינו הרעות היא הרכבת שני החטאים האלה הכבדים. אם מעוט קבלת דברי המוכיחים והמודיעים את העם דבריו יתברך כי אינם רוצים לקבל מהם וקצו בתוכחותיהם. ואם ממה שנתחברה לה סבה הפכיית והיא שהראשים הרשומים אשר היה להם להשיב רבים מעון ולהוכיחם על רוע מעלליהם. היו נמנעים מזה והניחו המון העם ללכת על פי דרכם. וכל זה נכלל בפסוק. כי הרגיש בו ריב"ל ע"ה שאמר הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם ואשימם בראשיכם. שאם אמרו ואשימם בראשיכם הוא שמרע"ה עצמו רוצה לשים ולמנות אותם. איך אמר מתחלה הבו לכם אנשים. שנראה היותו מטיל הדבר עליהם והא לאו בדידהו תליא מלתא. ורש"י ע"ה פי' הכינו עצמיכם לכך. והדוחק מבואר: ועוד בסדר שמות אלו חכמים ונבונים וידועים. כי אם ידועים הוא שם נרדף וכמו חכמים וכאלו אמר יודעים הרי לעולם מצינו במדרגתם שהתבונה היא בסוף ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה והחליטו ז"ל לומר גדולה חכמה וגדולה ממנה הדעת והתבונה. ואם ידועים הם דבק למלת שבטיכם ורוצה לומר שיהיו ידועים ונכרים לשבטיכם. ומלבד שהענין עצמו משולל טעם והבנה. יקשה עוד שיראה היה לו לאמרו תחלה הבו לכם אנשים ידועים לשבטיכם חכמים ונבונים. לפיכך פי' שכונת הכתוב הוא כי מלבד עיקר הדבר של שימא הראשים והדיינים כפי עצמה. באה עוד אזהרה פרטית על מה שיתחייבו הקטנים להשמע ולהכנע אל ציווי הראשים. שיקבלום עליהם לגדולים מהם כפי מה שהם במדרגתם. ולא שירצו הם להשתרר על גדוליהם ולהחשיבם לקטנים מהם. וזה הוא הבו לכם אנשים חכמים ונבונים. תזמינו ותכינו לכם אנשים גדולים במעלה זו החכמים והנבונים שודאי הם גדולי הערך הנני מצוה אתכם שהחכמים והנבונים האלה יהיו נכרים וידועים אצל שבטיכם היותם חכמים ונבונים גדולים עליהם. רוצה לומר שיחזיקום לכך ולא שיתנכרו אליהם לבלתי החשיבם לחכמים ונבונים אלא כקטנים ופחותים כדי שלא להיות נכנעים ונשמעים אליהם כי אז אשמם בראשיהם כפי המשל מראש וזנב הנחש. אשר מהיותו מוטבע כ"כ במלאכת ההסתה והפתוי מימי עולם. יאמרו ע"צ ההגזמה כמו שאמרו על הערביים שכשאינם מוצאים לגנוב מאחרים יגנבו משל עצמם. להרגלם בגנבות. כן הנחש ל"מ ישתדל לרמות את זולתו להפילו ארצה אלא אפילו את עצמו יסית וידיח מקצתו אל קצתו. כי ירצה הזנב לפתות את הראש לילך אחריו למען יחדו יספו יפלו ואין מקים להם כן הוא כשהקטנים רוצים להשתרר על הגדולים לעשות כרצונם. אשר אם בעת ההיא היו הראשים אבירי לב ותיכף ומיד יגערו בהם ויסרבו וימאנו לשמוע בקולם ואדרבא יכריחום להשמע אליהם אז היו הקטנים נרתעים לאחוריהם ונמצא הכל מתוקן והיו מצילים את עצמם ואת כל הדור עמם. אמנם בהיות הראשים נרפים הם כי תכף כשיפתח הזנב את פיהו אני אלך תחלה. מסכים הראש עמו בלי שום עכוב ואומר לו לך. לכן גרם שכלם כאחד הם יאבדו הקטנים עם הגדולים שימצאו גומא של מים וכו'. והם ג' מיני רעות ואבות נזיקין הנמשכים מהרצון ההמוני. הא' ביטול מ"ע כי לא יתנועעו ולא יתעוררו לקיים המצות ולעשותן אלא ישתעבדו אל העצלה ואל ההתרשלות ויהיו כמים קרים מבלי שום התקוממות לעבודת בוראם כאלו הם פגרים מתים ע"ד וימת לב נבל בקרבו ויהי למים אשר נאמר על בטול התנועה. הב' רעה מזאת כי יתנועעו אל ההפך. ויבער בם אש היצר להלהיבם אל העבירות קלות וחמורות. והג' חמורה מכלם כי יבאו גם לקצץ בנטיעות בדיעו' נפסדות אצל שרשי הדת. והם הקוצים שהשליכם בתוכי. וכ"ז להמשך הגדולים אחר הקטנים ולבלתי הוכיחם. כי קרה לכולם כמשל הראש והזנב. וכעין משל ריב"ל ע"ה באו סימנים ורמז בדברי הנביא ישעיה ע"ה:

ויכרות ה' מישראל ראש וזנב וגו' זקן ונשוא פנים הוא הראש ונביא מורה שקר הוא הזנב תחלה הניח המשל באמרו דרך כלל שיכרות הש"י הראש והזנב. ואח"כ ביאר מי נקרא ראש ומי נקרא זנב. ואמר זקן ונשוא פנים הוא הראש כשהזקן דהיינו מי שקנה חכמה יהיה נשוא פנים מהעם. שהעם ישאו פניו ויכבדוהו. בהחשיב אותו לגדול מהם שזו הוראה היותו גם הוא מטיל בהם מורא ואינו נגרר אחריהם. אז הוא באמת הראש ממש וראוי לשם זה. אך כשהנביא אשר יאות לו ליסר ולהוכיח את העם אדרבא הוא מורה שקר. אז אינו מן הראוי לקראו ראש. אלא הוא זנב פחות וירוד ויחדו יכליון. ואולי ראש וזנב שאמר בפסוק הקודם. הם שמות לאיש א' עצמו. כי אשר הוא יחד ראש וזנב שחוברו בו ב' תוארים הללו. אשר לא יצדקו אלא בשכל אחד יעמוד בשלו ראוי להכרת'. ופי' הדבר כי כשהזקן המורה צדק ישאו לו פנים יתר העם מפני שהוא מדריכם במעגלי יושר. הנה זה הוא הראש בלבד. ולא יצדק בו ג"כ שם זנב. אבל הנביא אשר מצד נבואתו וחכמתו ראש הוא אלא שאינו נוהג כפי הראוי לו שמורה שקר הוא הזנב. ועליו יצדק ראש וזנב גם יחד. וממילא נבין גם כן ההפך. כי המון העם המודרכים יקראו זנב כשהולכים אחר הוראת ועצת הראש החכם המוכיח. אכל כשהכת ההמונית רוצה להשתרר. יש כאן קבוץ שני השמות זנב וראש והם מעותדים אל ההכרתה. כי אוי לעיר שכלה ראשים ונמשך ע"ז להגזים בענשם באמרו. על כן על בחוריו לא ישמח ה' ואת יתומיו ואת אלמנותיו לא ירחם כי כלו חנף ומרע וכל פה דובר נבלה בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה. הפליג בעוצם העונש שהוא על בחוריו לא ישמח וגו'. אשר בלי ספק היא הגזמה גדולה וגם הרבה לזלזלם ולספר בגנותם בשמות מכוערים באומר כי כלו חנף ומרע וכו' וחתם בכל זאת וגו'. כלומר עם שמדרכו ית' כשמרבה בהגזמות ובדברי קנטור הוא משכך בזה החמה והחרון אף ואינו מביא לידי מעש' פועל הרע' עצמה כענין וינחם ה' על הרעה אשר דבר וגו'. הנה כאן לא הספיק זה כי עם שדבר הרבה בכל זאת לא שב אפו. לשיספיקו הדברים הרעים מבלי יבאו לידי מעשה. אלא עוד ידו נטוי' לעשות בפעל. לחומר הענין:

ומאחר שסבת כל חרונו ית' ונטית ידו ביסוריו ושפטיו עלינו היתה מפני החטאים האלה שהם חסרון דברי התוכחה מן המוכיחים. וחסרון ההשמעות וקבלת התוכחה אצל העם המאנים לשמוע. מבואר הדבר שתקון הכל תלויה בהשתדל על היישרה שתיהן שהמוכיחים יכריזו ויפרסמו דברי תוכחותיהם וכל העם ישמעו ויקבלו ברצון כל מוסריהם. והוא הנרמז בשבתות אלו כי היום הקדוש הזה הוא שבת דברי. כאלו מכריז ואומר שצריך להרבות בדברים כבושים להוכיח את העם וענין ההפטרה עצמו עד מוכיח אשר היא כלה מיוסד על צוויו יתב' לנביא ירמיהו ללכת בשליחותו להודיע כל היעודים הרעי' למען ישמעו וייראו ויקחו מוסר באומרו על כל אשר אשלחך תלך ואת כל וגו'. וזרזו שלא תכנס שום יראה בלבו לדבר אתם קשות אל תירא וגו'. והשבת השני הוא שמעו כשמו כן הוא. מזהיר לכל העם מקצה שמעו דבר ה' מפי המוכיחים אתכם שלא יקשו ערפם לבלתי שמוע. והנה עד עתה באו הדברים סתומים וחתומים. כי עם היות השבת הראשון נקרא דברי לרמוז שצריך מציאות דברי המדברים. והב' שמעו לרמוז צורך השמיעה לדברים הנ"ל. מ"מ עדין לא נתפרש בבאור מהו ענין ונושא הדברים שידברו המדברים ושיקבלו וישמעו השומעים לפי' בא הבאור והפי' בשבת איכה (ע"ש פ' איכה היתה לזונ' וגו') שדברי אלו יהיו תוכחות מוסר וקנטורים קשים על רוע מעלליהם בכל חלקיהם. איכה היתה לזונה כספך היה לסינים שריך סוררים וגו'. שכל אלו הם דבריה מרים המאררים מדאיבים הלבבות ומכאיבים אותם ונחתום הדבור בזה. כי הן אמת למען יוכל המוכיח להוכיח במישור מבלי שום חשש. צריך שיהיה הוא נקי מכל סיג כדי שלא יוכלו לומר לו טול קורה וכו'. והוא מאמר החכם ע"ה. יוסר לץ לוקח לו קלון ומוכיח לרשע מומו. כי מהראוי היל"ל יוסר את הלץ כמו ויסרו אותו. וכאשר אמר בסוף ומוכיח לרשע. אבל ירצה כשיוסר את זולתו מי שהוא עצמו לץ שיש בו דופי ושמצה הוא לוקח לעצמו קלון כי בפתחו פיו לומר דבר על חברו יאמר לו מי אתה הלא לץ גמור. והנה הוא מוכיח לאחרים המום שלו שנמצא בעצמו. לכן הטוב והישר הוא שתחלה יקשט אדם את עצמו כי בזולת זה לא יוכל להוכיח לאחרים כלל. וע"ז אמר המשורר ואהי כאיש אשר לו שומע ואין בפיו תוכחות. ירצה הנה אני כאיש אשר איננו שומע בקול מוריו שלא יעשה כמצות מלמדיו להועיל. וזה יגרום שאין בפיו תוכחות. כי לא יוכל להמציא בפיו תוכחות לאחרים על מה שעשו כי איך יוכיח זולתו והוא עצמו לא יאבה לשמוע לעשות הטוב והישר: דרוש לשבת שמעו נקום נקמת בני ישראל

פרק חלק אמר רבי יוחנן אם ראית דור שמתמעט והולך חכה לו שנאמר ואת עם עני תושיע וגו':

קיום הדברים בשמירת התמדתם. הוא יותר חשוב ויקר מעיקר תחלת קנינם. ודבר זה הוא כולל לכל מה שהיה לאדם הן לטוב הן להפכו. כי אם בנו לראות בקנין ההצלחות הזמניות. הלא ראינו בראשית ברכת הכהנים אמר יברכך ה' וישמרך ובא להם ז"ל הפי' עם הברכה שמירה. כי מבלי השמירה וההתמדה אין הברכה חשובה לכלום. וכן בהשגת המושכלות אמר איוב:

בישישים חכמה ואורך ימים תבונה. כי מלבד הכפל היה ראוי יאמר ובארך ימים ועוד כי ישישים הם האנשים עצמם שבהם הישישות. ואורך ימים נאמר על ריבוי הימים עצמם. והיה ראוי שכאן ג"כ יאמר המתואר שהוא ארוך הימים. והיה משמעותו על האיש שיש לו אריכות ימים. אבל יאמר כי השגת החכמה לא תמצא על הרוב אלא בישישים. כי הם קונים אותה אחרי השקידה והנסיון. אמנם היות אריכות ימים ושקידה והתמדה לחכמה זו. שישמרנה ויקיימנה זמן רב שלא תפסד ממנו. זו ודאי תבונה גדולה ומעלה רמה כאשר הקיום הוא יותר מהקנין. כי לכן אמרו מהר לשמוע ומהר לאבד יצא שכרו בהפסדו קשה לשמוע וקשה לאבד יצא הפסדו בשכרו. וכעין זה גם כן יקרה בצרות הבאות על האדם. כי יותר ראוי להרגיש ולהצטער על מה שיגרום התמדתן ושקידתם ממה שיהיה סבת התחלתן. וזה מבואר ממאמר הכתוב:

ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה. כי הנה בתחלת שעבודם עם היותו קשה עד מאד דבלי ספק נצטערו ונתפעלו ממנו שעור רב. ומה גם בבואו אחרי היותם ברום ההצלחות. מ"מ לא עשו הוראה חיצונית מאנקות וצעקות. אבל עתה שהיו ימים רבים שהתמיד השעבוד ונתארך. לא עצרו כח מלפרס' יתרון צערם שנתרבה עכשיו. עד שרבתה האנחה על רבוי הימים יותר מן העבודה עצמה כפי איכותה ומהותה. וכבר יספיק זה לטעם עשותנו מידי שנה בשנה יום צום ובכי ומספד על זכרון צרותינו וחרבן בית קדשנו. כי אין הכונה העצמית צער על מה שעבר בימים ההם אבל הוא התפעלות ודאגה על התמדת הגלות וקיום השעבוד ימים רבים שנה אחר שנה ועיקר צערנו על היותנו אנחנו סבת העכוב על רוב עונינו. וכמאמר הנביא ישעיה ע"ה:

הן לא קצרה יד ה' מהושיע ולא כבדה אזנו משמוע כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם וחטאתיכם הסתירו פנים מכם משמעו. דייק בדבריו לומר ביניכם לבין אלהיכ' ולא אמר ובין כדרך הכתובים. וכן הסתירו פנים מכם ולא אמר בכנוי הסתירו פניו מכם כמ"ש תחלה ולא כבדה אזנו. וירצה כי עכוב התשועה לא בא מצדו ית' חלילה. לא מחסרון כח ולא מהעדר השגחה שכבדה אזנו משמוע צעקתכם. אבל דעו איפה כי אתם גרמתם לעצמכם מצד עונותיכם. וזה כי להיות נודע אין כלי מחזיק ברכה אלא השלום. והוא יתברך לא ישפיע דבקות השגחתו על בעלי המחלוקת והפרוד כי ירחק מהם מאד להיות הפך עצם שלמותו. לכן עונותיכם אשר מדרכם יורדים ומשטינים עולים ומקטרגים. הם עושים זאת לכם. שתחלה הם מבדילים ביניכם גורמים להבעיר ביניכם קטטו' ומריבו' באופן שיהיה הבדל חלוק ופרוד אלו עם אלו למען ימשך בין אלהיכם. שההבדל שבין עצמכם יגרום הבדל גם בין אלהיכם. ורעה עוד מזאת כי להיות עברה גוררת עברה. ע"כ חטאתיכם אפילו והקלים והשוגגים גרמו וסבבו הסתרת פניו מכם משמוע שאתם הסתרתם פניכם משמוע דברי התורה והמצות ותוכחות המוכיחים. כאשר נודע שיש לו לאדם לדאוג על השגגות לפי שנפתח לו פתח לעבור במזיד. ועכ"ז אמר הנביא ירמיה ע"ה. עונותיכם הטו אלה וחטאתיכם מנעו הטוב מכם. שהעונות המזידים עצמם הטו וסבבו אלה הצרות והיסורין ומהיכן באת' לידי כך להמנע מעשות הטוב המתחייב לכם מהחטאים הקלים והשגגות. כי חטאתכם אשר לא חשבתם לכלום. הם מנעו מכם ועכבו בידכם עשות הטוב והישר בעיני ה'. ואמנם אחרי ידענו כי אריכות הקץ והתמדת הגלות אנו גרמנו לעצמנו. ראוי לנו לדעת אי אלו הן הסבות העצמיות למען נשתדל בתקון עותתן. ואם כי בעונותינו ודאי רבו כמו רבו ואין להם מספר. נזכיר מהן ג' היותר מוחשב ומפורסמות בדורנו זה. כי כל דור ודור כפי מה שהוא מעכב את הגאולה: