בינה לעיתים – חלק ב – דרוש ו', קטע 12

וכבר הוזהר ע"ז רבן של נביאים ע"ה וראית את אחורי ופני לא יראו שנאמר אחורים על הפעולות הנמשכות ממנו יתברך. והפנים על עצמות מהותו ישתבח לעד. ודבר מפורסם הוא כי המשתדל להשיג איזה דבר הנה בעודו עסוק בבקשת הדבר ההוא. הוא דואג ואין שמחה נכנסת בלבו עד שימצאנו וישיג אותו כי אז שקטה נחה המיית לבו והוא שמח בהשגת מבוקשו. ועתה אמר כי אצל בקשת השגת מהותו יתב' אין הדבר כן אלא ישמח לב מבקשי ה'. כי להיות תכלית מה שנדע שלא נדעהו. נמצאת ההשגה האמתית הוא שנבא לכלל ידיעה שאין אנו יכולים להשיגו ושלעולם אנו עדין בגדר הבקשה. ובקשה זו היא מה שתשמח הלב הפך שאר הבקשות שהן מעצבות ולפיכך ישמח הלב של המבקשים עצמות הויתו ית' וזה לפי שדרשו ה' ועוזו. כי מה שנתן לכם ויש בידכם לעשות בו דרישה וחקירה ולהתווכח עליו. הלא הוא ה' ועוזו. ההסתכל בו ית' בהצטרפות עוזו ויכלתו המוחלט דהיינו מה שהוא פועל בכחו הבב"ת שזה נקרא אחורים. אבל לענין הפנים שהוא המהות. אין לכם בו צד דרישה והתווכחות. אלא בקשו פניו תמיד. צריך שתמיד לעולם ועד תהיו במדרגת הבקשה. ושא"א לכם לבא לכלל מציאה והשגה כ"א תחשבו שכבר מצאתם והשגתם אותו. נפלתם בטעות גדול ושקר נמרץ. אבל בהניחכם שאתם תמיד מבקשים. ושא"א לכם להשיג ממנו מאומה אז הטיבותם אשר חשבתם. וראוי שהלב יזכה במה שנוגע לו שישמח מאד בבקשה זו כי הוא חלקו והיא שמחה של מצוה שידע שאינו יכול להרוס לעלות אל ה'. ובענין זה יוסכמו אצלנו פסוקי קהלת ע"ה. אשר היו נראים כסותרים את עצמם. בראשון אמר:

אמרתי אני בלבי לכה נא אנסכה בשמחה וראה בטוב והנה גם הוא הבל לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זו עושה. אשר בזה מגנה השמחה ומראה שהיא בלתי ראויה. ושוב אמרתי ושבחתי אני את השמחה אשר אין טוב לאדם תחת השמש כי אם לאכול ולשתות ולשמוח וגו'. שנראה מזה שהשמחה היא משובחת ושאין טוב ממנה. והיותר מתמיה שאמר זה בענין האכילה והשתיה ונראה דבר זר אלא שהוא ע"ה אמר דבריו בדקדוק עצום בו הורה כונתו הנכונה. כי בפ' הראשון אמר לכה נא אנסכה בשמחה וראה בטוב שהקדים השמח' אל ראיית הטוב. ובאחד אמר לאכול ולשתות ולשמוח. הקדים האכילה והשתיה אל השמחה. והענין הוא כי בדברי הרשות והתענוגים הגשמיים הנוהג שבעולם הוא. שקודם בואם לידי מעשה בעוד שהוא מזמינם ומכין עצמו לכך מתעלס האדם ומרבה בשמחה ולבו עלז שש ושמח. לאמר במו חלב ודשן תשבע נפשי ואתענג באכילה ושתיה כנפשי ורצוני. וכן בטיולים ויתר תענוגות בני האדם. כל תוקף השמחה הוא לכל המרבה עד שעת גמר השגת התענוג ההוא. אבל אחר שהשלים למלאת חפץ תאותו. הורה הנסיון כי שמחה לתוגה נהפכה ונולד לו צד דאגה ולבי בקרבו המס ימס כי כל מעדנות כלה כענן וילך ויעבור והנה איננו. וכמעט שהיה חפץ שלא עבר עליו מה שעבר. וכמאמר ז"ל הרשעים מלאים חרטות. אמנם בעניני המצות ומע"ט. הדבר הוא להפך. כי אפי' במצות שיש בה תענוג גופני כגון בסעודה של מצוה והמענג שבתות וי"ט באכילה ושתיה יתרה עיקר השמחה היא אחר המעשה וכשגמר לאכול ולשתות. אז הוא שמח שמחה גדולה. במה שזכה לקיים אותה המצוה אשר ידע נשארה קיימת בידו והנה שכרו אתו. ולכן אמר כשאמרתי אנסכה בשמחה שהייתי מתחיל בשמחות וגיל ואחר זה נמשך וראה בטוב שבא לידי פועל התהנות מהטוב אז ודאי אמרתי שזה שחוק של הוללות ולשמחה כזו מה היא עושה. כי היא שמחה של חפלות ואינה מתמדת. כדברי צופר לאיוב. כי רננת רשעים מקרוב ושמחת חנף עדי רגע אך מה שאני משבח את השמחה אינה השמחה שהיא קודם המעשה אלא המאוחר כי ודאי אין דבר יותר טוב תחת השמש כלומר שאפי' בדברי העוה"ז שתחת השמש נאמר שאין יותר טוב ממנו. והוא לאכול ולשתות ולשמוח. שאחר האכילה והשתיה לא באה לו שום חרטה או עצבות עליה. אלא אדרבה שמח בלבו שמחה גדולה על מה שאכל ושתה שזו הוראה גמורה שהיתה האכילה בכונה רצויה לש"ש בלב שלם. ולכך שמח לבו ויגל. וכל זה נמשך משלמות הלב הטהור בטוב הכונה וזכות המחשבה. ואמנם לאשר תועי רוח הבוחרים בחיי הבטלה וההתרשלות. הם נסמכים על יסוד רעוע ונפסד באומרם כי הכל הולך אחר כונת הלב ובה בלבד תלויה השגת האושר הנצחי מבלי יצטרך שום פועל חיצוני דרחמנא לבא בעי. ע"כ בא אלינו ההערה האלהית להורות על ההפך מזה במה שקבע בנו הידים שהם כלי המעשה אשר ודאי לא בראם ית' במין האנושי להשתמש בהם בצרכי הגוף בלבד. אלא בעבור ישמרו חקיו יתברך בפעל ועשיה ממש וישיג בהם ההצלחה הנפשיית. ואיוב הורה היותו קרוב לאמונה זו ורחוק מאד מסברת הסכלים הכוזבת שהזכרנו. והוא כמ"ש סימן כ"א בשם הרשעים שזכר:

מדוע דרך רשעים צלחה יחיו וגו'. שאומרים מה שדי כי נעבדנו ומה נועיל כי נפגע בו הן לא בידם טובם עצת רשעים רחקה מני שהרשעים האלה יאמרו שאין צורך אליו יתברך אלא הכונה והמחשבה. אבל מהעבודה והמעשה אין שום תועלת לא בבחינתו יתברך ולא בבחינת עצמם. כי לגבי דידיה מה שדי כי נעבדנו. מי שהוא מושפע כ"כ מצד עצמו. עד שאפי' העולם שברא אם לא שא"ל די היה מתפשט והולך לאין תכלית מה יהיה יותר ממה שהוא כשנעבדנו בעבודה מעשיית כי מה יתן ומה יוסיף לי טורח עבודתנו ולגבי דידן מה נועיל מה בצע ומה תועלת יגיע לנו כשנפגע בו. ולפ"ז מסיק איוב הן לא בידם טובם. הנה אלה רשעים מקיימין שאין בידם טובם. אין הטוב והשלמות שלהם תלוי עכ"פ ביד שלהם לצרף המעשה למחשבה. אך אני חלילה לי מחשוב כזאת. כי עצת רשעים רחקה מני. וידעתי נאמנה כי צריך המעשה והפועל הנעשה בידים והעבודה היא העיקר ושרש כל התכלית. וע"ז אמר דוד ע"ה. יבואו ויגידו צדקתו לעם נולד כי עשה, כי תחלה אמר זרע יעבדנו וגו'. כי זרע ישראל צריך שיעבוד עבודתו ית'. הפך שאמרו מה שדי כי נעבדנו. ולפיכך יבואו ויגידו צדקתו לעם נולד. יוכלו לבא ולהגיד צדקתו של הזרע האמור אל העם הנולד לבנים יולדו אחריהם למען ילמדו מהם. ומה היא צדקתם זה שיגידו. הלא הוא כי עשה בפעל מעשה הצדק והיושר ונתעסק בידים בעשיית המצות. ולא נאמר שתספיק הכונה ושהמחשבה הטובה הקב"ה מצרפה למעשה. אלא כשיש איזה המנעות או עכוב שאינו יכול לעשות מה שלבו חפץ. שאלו יוסר המונע לא היה מתבטל מן המעשה. אז הוא ית' מקבל רצונו הטוב. ובלאו הכי לא המחשבה הוא העיקר אלא המעשה. ויש עוד ענין אחר יקר וחשוב מאד במעשה המצות והוא החריצות והזריזות אשר ישים האדם בעשייתן. ועיקר ההוראה בזה הוא באברי הרגלים הממהרות לרוץ לטובה ללכת לקראת מצוה ולבקש אותה ירוץ ולא ייגע ילך ולא ייעף כאשר היה עושה א"א ע"ה. וירא וירץ לקראתם ואל הבקר רץ אברהם וצוונו ז"ל הוי רץ למצוה קלה כבחמורה. ומאמר דוד קיים זה באמרו. חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך חשתי ולא התמהמתי לשמור מצותיך. כי לפי שאליפז אמר לאיוב כושל יקימון מוליך כי עתה תבא אליך ותלה וגו'. כאשר פירשתי במקומו שאיוב היה אומר לאחרים שעל דבר השלמות אין לו לאדם להמתין שיבא אצלו אלא צריך הוא לטרוח ללכת לבקשו. ואפילו הכושל והחלש היה עושה במיליו שיקום ויתהלך אחריו. ועכשיו שאדרבה הוא בא אצלך שנזדמן לידך פעולה מעלת מדת הסבלנות שהיא נכנסה אצלך בתחומך מבלי שתבקשנו. אתה לואה. לכן אמר המשורר ע"ה כי הוא לא כן עמדי. אלא חשבתי דרכי. עשיתי חשבון ביני לבין עצמי מה הוא הנאות. והעליתי והסכמתי שלא יתכן אמתין עד שתבא המצוה לידי כדי לעשותה. אלא אני אשיבה רגלי אל עדותיך שהרגלים ילכו ויתייגעו ללכת לבקש ולרדוף אחריהן ולא בתנועה נחה ומאוחרת. אלא כאותה שאמרו. הוי רץ למצוה קלה שמצוה גוררת מצוה שהשתדלות הריצה בזריזות גורם לעשות עוד מצוה אחרת אם בטבע ואם בהשגחה כדברי המפרשים ע"ה לפיכך אני בהשבת הרגלים שאמרתי השתדלותי היה שם ריצה במהירות חשתי ולא התמהמתי וזה לזכות אל השכר האמור שהוא גרירת מצוה אחרת. וזה הוא לשמור מצותיך. ומכל מה שאמרנו בדרך כלל נמצינו למדים שכל חבור והרכבת חלקי הגוף האנושי משתתפים בהשגת האושר והשלמות. מהצד העליון שבו. שהוא הראש. עד היותר שפל והתחתון הם הרגלים ובאמצעותם הם הידים על עיקר המעשה והפעל כי בו תלוי הכל. ולתכלית נבחר זה נתנה התורה ביום חג השבועות הזה למען הלמוד יביאנו לידי מעשה בידים הנתנות בנו לכך. והוא הרמוז בנושא חג שבועות לה' מסת נדבת ידך ומעצמו הוא מתבאר. אכן גרמו עונותינו העצומים בחלוף כל זה. כי אדרבה נתקיימה בנו נבואת ישעיה ע"ה מכף רגל ועד ראש אין בו מתום וגו' ורבו משובותינו וחטאתינו בכל האברים האלו א' לא'. וכאן מצאתי מקום להוכיח על העברות הנמצאות השייכות לכל אבר ואבר. איני מעלה זכרונם בכתב. ותהי זאת נחמתנו אמרתו הצרופה של ר' יצחק ע"ה במאמרנו הכל ברבוי וכו' ומבלי האריך בדיוקים נאמר בדרך כלל שהכונה לומר. שאלו לא היה שם אלא צד אחד בלבד לקבל ממנו ית' מה שנצטרך דהיינו על קו הדין הישר ולא באופן אחר אז ודאי היתה תוחלתנו מסופק מהשיג ידי כפרנו. כי בחטאינו הרבים יש ויש מקום למה"ד לחלוק ולעכב. אבל אמרנו יש לנו תקוה. לאשר הרבה דרכים למקום להשפיע מטובו. כי מלבד הדין יש עוד מדת הרחמים. ונוסף עליהם ג"כ יש מדת החסד הפשוט. באופן שאם לא יוכל לבא הטוב מצד אחר. יבא מצד אחר. והנה כל מה שנצטרך שאת הטוב נקבל מאת האלהים נכלל בג' דברים. אם בממון ואם בנפש ואם בגוף. ועל זה אמר ר' יצחק שהכל ברבוי כל ההשפעות הצריכות באות ברבוי באופנים שונים ורבים. אם בדין אם ברחמים אם בחסד. שאם לא יספיק הא' יועיל האחר. ובאר ג' הפרטים האלה. כי לענין הממון הצדקות ברבוי. אין ספק שכל מה שיתן לנו הוא יתברך מהממון וההצלחה אפילו היו בידינו אלף אלפים מיני זכיות ומע"ט. לא נוכל לייחס כלום אל יושרנו אלא הכל הוא צדקה גמורה ממנו יתב'. וצדקה זו שעושה עמנו בנתינת הממון. היא ברבוי באופנים שונים. פעם תסכים מה"ד בצד מה ופעם יצטרכו הרחמים. ופעם לא תהיה אלא ע"צ החסד הגמור. ולענין הנפש הסליחה ברבוי מחילת העון שהוא עיקר רפואת הנפש והצלחת'. גם היא ברבוי אם שיזכה לה בתשובה גמורה ושלמה. או כשתהיה גרועה. יספיקו הרחמים. או אם תתסר עוד תבא בחסד. וזהו כי ירבה לסלוח. ולענין הגוף הפדות ברבוי. כי בעבדותנו ובגלותנו. אנחנו אסירי עוני וברזל וגופנו שרוי בצער שעיקר הגלות הוא צרת הגוף. ויש עמו הרבה מיני פדות וכאמרם ז"ל זכו אחישנ' לא זכו בעת'. ועז"א בפ' יחל ישראל אל ה'. שעכ"פ ישיג הפדות והגאולה. שאם אין בנו זכות שתהיה בדין. הלא יש מדת הרחמים בשמו ית'. וגם משתתף עם ה' החסד שהיא המדה האחרת. באופן שהרבה עמו פדות. כן נוחילה לאל על גאולתנו ועל פדיון נפשנו: עת צרה דרושים על רעות רבות וצרות חרבן מקדשי בית ה' וגלות החל הזה. דרוש א' לשבת דברי ישראל המוכה אשר הוכה

פרק כל כתבי. א"ר עמרם בריה דר"ש בר אבא אר"ש ב"א א"ר חנינא לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה שנא' היו שריה כאילים לא מצאו מרעה מה איל זה ראשו של זה בצד זנבו של זה אף ישראל שבאותו הדור כבשו פניהם בקרקע ולא הוכיחו זה את זה. א"ר יהודה לא הרבה ירושלים אלא בשביל שבזו בה ת"ח שנאמר ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו ער עלות חמת ה' עד לאין מרפא. מאי עד לאין מרפא א"ר יהודה כל המבזה ת"ח אין לו רפואה למכתו:

יום צרה ותוכחה ונאצה היום הבא עלינו בצום החמישי המר והנמהר אשר בו אנו בוכים תמיד על חרבן פעמים בית קדשנו ותפארתנו על הרג רב מעם בני ישראל במכת חרב והרג ואבדן כאשר הושאל ע"ז הנושא. העירנו לעמוד על הדבר העיקרי והשגה בכמו אלו הענינים. והוא לבקש להעלות ארוכה ומרפא אל הסבה העצמית אשר ממנה נמשכו כל צרותינו. כי לא יספיק לתקן העלים או הענפים. אבל צריך לשרש אחר העיקר כי ממנו תוצאות כל הדברים. ובהיותי מתבונן על זה נתעוררתי על אלה הג' שבתות הקודמים ליום התענית שקבעום קדמונינו ז"ל על שמות ההפטרות שבת דברי. שבת שמעו. שבת איכה. ורואה אני כי בהם נתפרשו באר היטב. הדברים הצריכים לתקן כל הרעות כי בהם יוסרו ויבוטלו סבותיהם וממילא תבטלנה הצרות המסובבות מהם ולא תזכרנ' עוד. וזה כי באמרנו הורו לנו שתי סבות עצומות לחרבן העיר הקדושה. הא' העדר התוכחת הראוי מאת השרים ותופשי התורה. והב' מניעת קבלת עול הת"ח. כי היו בוזים אותם ומזלזלים דבריהם. והנה כפי הנראה רב יהודא אינו חולק עם ר' תנינא מדקאמר א"ר יהודה וכו'. כי כן אמרו שם סבות אחרות שכל א' מוסיף על דברי חברו. וקשה לי כי לכאורה שני ענינים אלו א"א שנמצאו יחד. כי אם היה להם עון ואשם שלא הוכיחו החכמים כפי חיובם. א"כ אין מקום לומר שהיו בוזים הת"ח. דהיינו כפי הראיה שמביא שבזו דברי שלוחי ה' דפשטיה דקרא משתעי בבזיון דברי התוכחות. שאם החכמים לא היו מוכיחים איך היו בוזים דבריהם. ואם היו בוזים דברי התוכחות. א"כ ממילא היו שם מוכיחים ואפילו נימא דבזו ת"ח דקאמר. היינו בזיון ת"ח עצמו שלא היו נוהגים בהם כבוד בקימה והדור וכיוצא מ"מ הא קאמר קרא נמי שהיו בזזים דבריו. אלמא מדברים ומוכיחים היו. ויראה לי לדייק אמרו שלא הוכיחו זה את זה. כי היה מספיק לומר שלא הוכיחו ובודאי שהאחד יוכיח את האחר:

אמנם הכונה לדעתי. כי היה נמצא בדור ההוא חלול ה' גדול ועצום במה שהת"ח והשרים המוכיחים בהיותם מנהיגי הדור היו דברי תוכחותם ליסר את כל העם מסביב בעבור היותם קטנים מהם לא יגורו מפניהם. אבל כשהת"ח היו יודעים או רואים איזה דבר מגונה ובלתי ראוי בת"ח אחרים שכמותם לא היו מוכיחים אותם אבל היו מחפים עליהם ונושאים פנים אלו לאלו כדי שיהיה הדבר מתהפך גם עמהם. ולכן אמר שלא הוכיחו זה את זה כלומר שהשרים עצמם הם הת"ח לא הוכיחו זה את זה אע"פ שהיו מוכיחים יתר העם וזה באמת חלול ה' מפורסם. והוא מאמר הכתוב ויצא מן בת ציון כל הדרה היו שריה כאילים לא מצאו מרעה וילכו בלא כח לפני רודף. הנה חכמי הגמרא היו מתפארים תמיד לומר תיתי לי דאפילו לגברא דכוותך לא חנפי. כההיא דפרק אלו מגלחין והוא בלי ספק הוד והדר לגדולי הדור. אמר המקונן. כי בעונותינו יצא מן בת ציון ההוד והדר הזה יען היו שריה כאילים שכבשו פניהם בקרקע ולא הוכיחו אלו את אלו. באופן שהשרים עצמם לא מצאו מרעה. חסרו ההנהגה כי היו חבריהם נמנעים מלהנהיגם ולהדריכם בדרך זו ילכו בה ולפיכך וילכו בלא כח לפני רודף. בעבור שלא שמו כחם וגבורתם להוכיח וליסר כאשר היה ראוי ע"כ הלכו לפני רודף ורדו בהם שונאיהם. ומזה נמשך המאמר האחר כי במה שהיו מוכיחים את יתר העם נמצא עון הפכי לזה כי הקטנים לא היו נשמעים לגדולים והיו בוזין הת"ח ובלתי מקבלין דברי תוכחותיהם. נמצא כי שתים רעות עשו ישראל. חסרון דברי התוכחות כפי מה שהיו ראוי. ומניעת השמיעה והקבלה כשהיו מוכיחים. ועם היות העון הבלתי שמוע דברי מוסר ותוכחת הוא עון פלילי. כי בהיותו אוטם אזניו מדברי החכמים אי אפשר לו למצוא רפואה למכתו כדברי רב יהודה. מ"מ הנסיון הורה כי עון כבישת והעלם התוכחת אשר יעלימהו מי שראוי להוכיח הוא יותר עצום ונורא מאד. כההיא דפרק במה בהמה יוצאה

אמר ליה רב זירא לרב סימון לוכחינהו מר להני דבי ריש גלותא אמר ליה לא מקבלי מינאי א"ל אע"ג דלא מקבלי לוכחינהו מר דאמר רב אחא בר חנינא מעולם לא יצאתה מדה טובה מפי הקב"ה וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה ויאמר ה' אלי עבור בתוך העיר והתוית תיו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על התועבות הנעשות וגו'. אמר ליה הקב"ה לגבריאל לך וכתוב על מצחן של צדיקים תיו של דיו שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה ועל מצחן של רשעים תיו של דם כדי שישלטו בהם מלאכי חבלה אמרה מדה"ד לפני הקב"ה מה נשתנו אלו מאלו א"ל הללו צדיקים גמורים והללו רשעים גמורים אמר לפניו רבש"ע היו בידם למחות ולא מיחו. אמר ליה גלוי וידוע לפני שאם ימחו בהם לא יקבלו מהם אמרה לפניו רבש"ע אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי והיינו דכתיב זקן בחור ובתולה תהרגו למשחית ועל כל איש אשר עליו התיו אל תגשו וממקדשי תחלו וכתיב ויחלו באנשים הזקנים וגו'. וכבר הורגלו לדייק בזה ב' דיוקים. א' במאי דקאמר אע"ג דלא מקבלי וכו'. דהא מהראיה דמייתי מקטרוג מדה"ד מוכח דמשום דלפניהם אינו גלוי מחייבי הא אם גלוי לפניהם שלא יקבלו לא מחייבי. ואם כן השתא דקאמר דלא מקבלו מיניה היכי קאמר רב זירא אעפ"י כן לוכחינהו דאמר רב אחא וכו'. ומ"ש תוס' ע"ה בההיא דלוכחינהו מר היינו היכי דספק אי מקבלין וכו'. הוא דוחק מפורסם כיון דקאמר לא מקבלי מנאי משמע דהוי קים ליה בגוייהו דלא מקבלי ולא שהיה אצלו בספק מדלא קאמר דלמא לא מקבלי וכן נראה מדמהדר ליה אע"ג דלא מקבלי לוכחינהו. והב' למה הוצרכו ב' תוים אחד לצדיקים ואחד לרשעים דמה יהיה מהבינונים שאינם לא צדיקים גמורים ולא רשעים גמורים אם יהרגו עם הרשעים א"כ יכתוב תיו של דיו לצדיקים לבד וכל השאר שאין עליהם תיו יהרגו. ואם ינצלו עם הצדיקים א"כ יושם תיו של דם לרשעים בלבד והם יהרגו וכל השאר ינצלו. ונאמר בזה כי לענין דקדוק הראשון כתבו התוס' ואף על גב דלא מקבלי לוכחינהו מר היינו היכא דספק אי מקבלי כדאמר בסמוך לפניהם מי גלוי אבל היכא דודאי לא מקבלי הנח להם מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידין כדאמרינן בהמביא כדי יין ופרק שואל גבי תוספת יוה"כ עכ"ל ומלבד מה שאמרנו שהוא דוחק דפשיטא דלישני דר' סימון לא מקבלי מינאי מורה דעל הודאי קאמר ולא מספק. קשה לי עוד דמייתו מההיא דהנח להם וכו' דגבי תוספת יוה"כ לומר דהיינו בדודאי אין מקבלין דמשמע דבלאו הכי היה קשה אהך דהכא בהא דלפניהם מי גלוי: