בינה לעיתים – חלק ב – דרוש ו', קטע 11

ונאמר בבאורו כי רז"ל המה ראו בששאל מרע"ה אעברה נא ואראה וגו'. משמעות דברים אלו הוא שלא היה מבקש להתיישב שם בדירת קבע. אלא היה מספיק לו לעבור שם עד כדי שיראנה בלבד ולא היה חושש לצאת אח"כ ממנה. נמצא שלא היה שואל אלא הכניסה בלבד לא הישיבה בה. ועל כן חקר רבי שמלאי ע"ה. כי בשלמא אם היה רוצה לעלות שם כדי להשתקע ניחא שהיתה כונתו לזכות לדירת הארץ הקדושה מפני מעלתה וכתאות יתר האבות. אבל אנו רואים שלא נתאוה אלא ליכנס בלבד ולא לדור. כי אעפ"י שאמרו כל ההולך ד' אמות בא"י וכו' זה הוא במי שנקבר שם כאשר נתב' במקומו וא"כ מפני מה נוכל לייחס שנתאוה לכניסה זו בקרבה האם נאמר שהית' כונתו למלאת תאותו לשבוע מטובה ופריה כדרך הרוצים להכנס בגן או בפרדס למלאת כרסה כדי שבעם מפירותיו פעם אחת. אעפ"י שלשעה קלה יצאו ממנו ועוד לא ישובו. זה ודאי לא יתכן חלילה באביר הרועים הנאמן ע"ה. ולכן אמר שכונתו היתה רצויה לתכלית מעולה מאד. והוא מה שנודע מטבע עוצם שלמותו של מרע"ה כי לא הספיק לו מה שהשיג להשלים את עצמו אבל השתדל תמיד להדמות לקונו יתברך בהשלמת זולתו עד שנאמר עליו משה זכה וזכה את הרבים וכו'. ולפיכך כל המצוה שהיה יכול לזרז את ישראל לעשותם היה מעוררם ומדריכם על כך. אלא שבהיותו עמהם במדבר לא היה באפשרות לנחותם בדרך ילכו בה. אלא במצות שאינן תלויות בארץ:

ועתה אמר משה ע"ה הנני רואה שיש כמה מצות אשר קהל עדת ישראל נצטוו בכללה לעשותם שאינם מתקיימות אלא בארץ. ולפי זה איני יכול לזכות להיות אני עילה וסבה שיעשו אותם ישראל ויקיימום בהיותי חוצה לארץ ולפיכך שאלתי מאת ה' אכנס בארץ שהכניסה בלבד תספיק לי בזה. לא לשאני אקיימם שזה אי אפשר אלא בהתיישב שם בהמשך הזמן וכבר נגזרה גזרה ע"ז נגדי. אלא למען יתקיימו על ידי. שבית ישראל יקיימו אותן על ידי בסבתי ובשבילי. כי בהיותי שם עמהם במקום קיומם אפילו שעה אחת אז ארבה מאד לזרזם ולהזהירם על קיומם ועשייתם. באמור להם הנה אתם עתה במקום אשר חל עליכם חיוב קיום מצות אלו השמרו בנפשותיכם לבלתי התרשל כלל בעת בא זמן קיום כל אחד מהן. כי דברים אלו וכיוצא בהן יתרשמו בלבם ויוחקו אצללם בהיותם במקום עצמו ובלי ספק כן יעשו ונמצא שיתקיימו מישראל על ידו של משרע"ה ובסבתו. וזו היתה כונתו ברצותו להכנס שמה. אז אמר לו הוא יתברך כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר וכו'. לא ידבר על מתן שכר מהמצות ממש לא מהעולם הזה ולא מהעולם הבא. כי זה ודאי לא היה מבוקש ממנו ע"ה. אלא הכונה על השכר הפרטי. אשר יזכה אליו המזכה את הרבים. אשר בלי ספק יבקשהו וידרשהו. והוא מה שנאמר על עצמו ע"ה זכות הרבים תלוי בו. שמה שנשתלמו אחרים על ידו מוסיף שלמות על עצמו וכל שלמותם תלוי בו. והיא בקשה יקרה ורצויה אצל גדול הנפש שאינה להגדלת פרס או תועלת. אלא להיות בגדר שלם מוחלט בהיותו משפיע כמוהו יתב' כאשר אמרנו. ושכל מה שיעשו אחרים יהיה נחשב כאלו הוא עשהו. וזה הוא כלום אתה מבקש בתאותך זו לשיתקיימו אותם המצות מישראל ע"י אזהרתך והשפעתך. אלא כדי שתקבל השכר הטבעי לזה. שהוא היות זכות הרבים תלוי בך. וכאלו אתה עשית אותן המצות. הרי אתה עתה בגדר זה והשגת אותו התכלית. כי מעלה אני עליך כאלו כבר עשיתם. כי סוף סוף מה שיקיימום ישראל יקרא שהוא על ידך ממה שהזהרתם ולמדת אותם כאן. וזכות הרבים יהיה תלוי בך. וכמה נתבאר כל זה בנעימות בפסוק שמביא לכן אחלק לו לו ברבים וגו'. אשר מלת לכן היא גזרה נמשכת מהפסוק הקודם שאמר:

מעמל נפשו יראה ישבע בדעתו יצדיק צדיק עבדי לרבים ועונותם הוא יסבול לכן אחלק וגו'. כי הם באמת דברים קשי ההתוך ומחוסרי הבנה אבל בדברם על ענין זה של מרע"ה יבואו נכון ככל דברי ר' שמלאי ע"ה. כי הנה ראינו שמשה לא שאל רק אעברה נא וארא'. שהיה שבע מרוצה ומפוייס לעבור בעבור הראי' בלבד. ולא היה מבקש יותר לקביעות דירה שם. וזה הוא מעמל נפשו יראה ישבע. אם העבד הנאמן הזה מעמל נפשו ומרירות רוחו שנגזר עליו שלא יהיה לו חלק בירושת הארץ הורה בתפלתו שהוא שבע ומפוייס במה שיראה אותה בלבד כשיעבור שמה. אודיעך מה שהיה בדעתו בזה וכונתו הנכבדת. כי לא היתה לתועלת עצמו ממנה מאומה אלא בדעתו ובפנייתו היה שיצדיק צדיק עבדי לרבים. רצה עבדי זה הצדיק להצדיק את הרבים ולזכותם ולהזהירם ולגרום להם יהיו צדיקים בקיום המצות התלויות בארץ כדרכו כל הימים שזכה וזכה את הרבים. ולכן הנה שכרו אתו אחלק לו ברבים. שהוא ממש זכות הרבים תלוי בו כי זה כל פרי שלמות הצדיק המאושר. ואין הדבר יוצא מהכונה שאמרנו. כי כל זה הוא בעבור שכל המצות בכללן. משלימות כל אברי האדם ובכלל ובכל אחד מהם עובד את בוראו יתברך. ובהחסר א' מהנה יחסר השלמת אותו האבר. והיא הכונה אצלי באמרו:

לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו לשמור את מצות ה' אלהיכם אשר אנכי מצוה אתכם. עיניכם הרואות וגו' ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום. כי נראה כפל מבואר אמרו זה פעמים אשר אנכי מצוה אתכם. ואיך קושר עם זה ואתם הדבקים וגו'. אבל עם האמור מהתייחסות מנין כל המצות עם כל חלקי האדם. יאמר לא יאות לכם בשום צד להוסיף או לגרוע כלם מכללות הדבר שאני מצוה אתכם בשמירת כל המצות. והטעם בזה כי בהיותי מצוה את המצות דעו שלא בלבד את המצות גופן אני מצוה אלא אנכי מצוה אתכם שאת עצמכם ממש אני מצוה שתשמרו את הרכבתם. שהרי כל אבר ואבר וכל גיד וגיד תלויים בכל מצוה ומצוה והראיה על זה מה שראיתם בבעל וגו' מפני מה שפגמו באיברים התלויים באותן האזהרות. ולפי זה אתם הדבקים בה' אלהיכם בהיותכם דבקים בו בשמירת כל מצותיו. שזהו דבקות עצמי, אז אתם חיים כלכם. כל החלקים שבהרכבתם הם חיים בשמירת כל מצוה ומצוה השייכת לאותו החלק מה שלא יהיה כן כשח"ו תגרעו מהם. שאז לא יהיה החיות בכל חלקיכם כי ישאר כמת החלק אשר נגרעה ממנו המצוה המיוחסת לה. ועל כן אמר המשורר ע"ה לעולם לא אשכח פקודיך כי בם חייתני, אי אפשח שבשום זמן אבוא לידי שכחת הפקודים שלך לשכוח איזה מהם. כי הלא אתה נתת לי חיים לכל חלקי בהם ולא בזולתם. והרי הם כזכרון מקומי. שבהביטי כל אבר ממני שחיותו תלוי במצוה השייכת לו אני זוכר אותה המצוה. וכבר כתבתי על כוונת זה הכתוב שאמר אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת. שהזהיר לבלתי הוסיף על מנין המצות. לומר שהן יותר מרמ"ח ושס"ה פן יעשה הוכחה ויביא מופת וראיה על ההפך. בך בעצמך מסכום מניני אבריך וגידיך. שכיון שאין בך אלא רמ"ח אברים ושס"ה גידין. וכל המצות הן כנגדן אם כן תשאר אתה בכזב ושקר במה שהוספת על מנינן. ואמנם עם היות אמת שכל האברים ושאר חלקי הגוף. כלם משתתפים בשמירת המצות. או להפך. מ"מ יש בהם אברים ראשיים שבהם מתרשמות הפעולות יותר. והם העיקרים במעשה השלמות ונכללים בארבעה היותר עצמיים. הראשון הוא הראש בכללו אשר בו השכל והעינים והאזנים והפה עם הלשון ויתר החלקים. השני הלב שהוא המנהיג הגדול וכמלך לכל אישי הגוף. הג' הידים שהם כלי המעשה. הד' הם הרגלים בעלי התנועה בהליכה. ובמה שנוגע לראש נודע מעיקר ענינו היות בו ההשכלה להשיג העיון והלמוד בתורתנו הקדושה שתתעלה שהיא תוקף כל השלמות אשר עליו אמרו חכמינו ז"ל. צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה. שפירשוהו על המושכלות המושגות בראש כנודע. ואני מדייק זה מאמרו ועטרותיהם בראשיהם. כי אות הבי"ת שעל הרוב היא בי"ת הכלי מורה על המקום שהדבר המתקומם בו הוא מונח בתוכו והדבר מבואר שהעטרה היא סובבת את הראש. והיא חוץ ממנו ונמצא הראש מונח בתוך העטרה ולא העטרה בתוך הראש. וא"כ לא היה לו לומר ועטרותיהם בראשיהם ויותר היה צודק ועטרותיהם על ראשיהם כמו ועטרת תפארת על ראשיהן דיחזקאל. וכן נזר זהב על ראשו. ואקח את הנזר אשר על ראשו הנאמר אצל שאול. או לכל הפחות אות הלמ"ד מתיישב יותר כמו תשית לראשו עטרת פז. אבל הענין הוא כי כבר התפרסם היות המרכז בערך העגולה יקר ומעולה מאד שהדבר הסובב הוא כמו שומר מה שבאמצעיתו. ואמרו מי גדול השומר או הנשמר וכו'. ולפיכך לגדולתו יתברך אנו אומרים בדרך משל שכל פינות צבאות מלאכי מעלה סובבים כסא כבודו ע"ד ששים גבורים סביב לה. שזה הוד והדר למסובב. ובזה מובן לקצורי הפסוק שאמר זכריהו ע"ה:

ואני אהיה לה חומת אש סביב נאם ה' ולכבוד אהיה בתוכה. שהם דברים צריכים באור. ומאמר נאם ה' הוא לבלי צורך כי כל אותם הפסוקים דברי ה' הם ונכנס בין הדבקים. אלא הוא הדבר אשר דברנו שלעולם הנשמר גדול מהשומר. והסובבים את המלך הם קטנים בערכו ואם כן אין הפה יכול לדבר שהוא ית' סובב את ישראל כחומה לשמרם. כי אינו דרך כבוד כלפי מעלה. ועכ"ז מרוב טובו הכתיב על עצמו אהיה חומת אש סביב לה. וזה נאם ה' כי הוא ית' לבדו יכול לומר כן ומנאומו יצא. שאלמלא לא אמרו ה' אנחנו לא היינו מורשים לומר כן. אבל עכ"ז לכבוד אהיה בתוכה. עם היות שאני הוא הסובב ובגדר העגולה והם בגדר המרכז שהוא בתוך ואמצע העגולה. מ"מ ברבות הכבוד שלי וליקר תפארת גדולתי אהיה בתוכם אצמצם שכינתי להיות בתוכם ושהם יסובבו אותי. כאלו אני באמצע והם סביב סביב לי. כענין המלך המסובב מעבדיו. ולפ"ז אני הוא המרכז ועגולה הסובב והמסובב כב"י הכל בו ית'. ונאמר לעניננו כי הצדיקים להיותם עושים עיקר מהאושר האמתי שהוא השגת המושכלות בעוה"ב. והוא תכלית ההצלחה הנפשיית. לכן אמר שהצדיקים יש להם העטרות הפך העולם. שהמלכים ישימו העטרות חוץ לראש וסביב לו להתכבד בהם. אבל הצדיקים העטרות שלהם הם כמרכז בתוך ראשיהם מבפנים שהם ההשגות השכליות אשר במוח והשכל שבתוך הראש. כי בזה השלימו את ראשם בעוה"ב. ומהחשובים שבאברים אשר בכללות הראש. הוא הפה שבו הלשון. וממנו תוצאות חיי השלמות או הפכו. כדברי החכם ע"ה במשליו מות וחיים ביד לשון ואוהביה יאכל פריה. ולא בא בדקדוק אמרו אוהביה בלשון רבים. ואח"כ יאכל לשון יחיד והיל"ל יאכלו פריה. מלבד שהוא כפל מבואר שכיון שאמר מות וחיים ביד לשון דהיינו שהלשון גורמת המות והחיים אם כן זה הוא הפרי שאוכלים אוהבי הלשון והכל אחד:

ונראה שיפורש על פי דבריהם ז"ל בערכין שהלשון נקראת שלשית לפי שהורגת שלשה. האומרו והמקבלו ומי שנאמר עליו. ואין ספק שמי שנאמר עליו אינו אוהב הלשון הרע ההוא. כיון שמוציאים עליו שם רע ומזיקין אותו אבל השנים האחרים האומרו והמקבלו הם אוהבים אותו ומתהנים ממנו זה לאמרו וזה לשמעו. ועל מיתת שלשתן דבר הכתוב כי תחלה המיתה הפשוטה והמזומנת היא של הנאמר עליו. כי המקבלו הולך להמיתו. וזה הוא מות וחיים ביד לשון שהלשון גורמת בידים מיתת האיש שעליו ספרה הלשון הרע. ולא תהא נידונית כגרמא בנזיקין. אלא כדינא דגרמי שמזיק בידים. וזולת זה גם את שני אוהביה שהם האומר והמקבל שאוהבים וערב להם אותו הלשון הרע. גם אותם יאכל ויכלה הפרי של הלשון. כי הפרי אשר יצמח מהלשון ויוצא ממנו ימית גם שניהם. וזה פריה. ולפי זה אוהביה פעול ופריה הוא הפועל. באופן שיש ללשון מבוא גדול להצלחת האדם או להפסדו. ובזה איישב דקדוק אחד שיש על פשט מוטעם שהובא משם רשב"י ע"ה בספרו הקדוש על מה שנאמר ביוסף ע"ה ענו בכבל רגלו וגו'. עד אימתי ענו בכבל רגלו עד עת בא דברו. דברו דמאן דברו דיוסף ואיתבחן ההיא מלה אי איהי מלה דכשרא הה"ד אמרת ה' צרפתהו כדין שלח מלך ויתירהו. ודקדקו על זה למה באה ההבחנה והצרוף בדבור. והיה יותר ראוי במעשיו. ותירצו מה שתירצו. ולי נראה כי אמת הוא כל דרכיו יתברך הן מכוונות תמיד מדה כנגד מדה. אבל מצינו נתנהג כן ביחוד עצמי עם יוסף ע"ה. וכדבריהם ז"ל על פסוק ויסר פרעה את טבעתו. יוסף משלו נתנו לו פיו שלא נשק וכו' גופו שלא נגע וכו' צוארו וכו' וכך מתבאר לי מאמר קשה ההתוך בפרק המקנא. אמר ר' יהודה אמר רב מפני מה נקרא יוסף עצמות בחייו מפני שלא מיחה בכבוד אביו דהא א"ל עבדך אבי ולא מחי ולא אמר להו ולא מידי. והקושי בזה מבואר מה מקום יש לשאלה כי כיון שיוסף ע"ה מצוה לאחיו על דבר שיעשו לו כשיגאלם הוא ית' שכבר ידע תהיה גאולה זו אחר עבור מספר גדול מהשנים אחרי מותו. הרי לא היה אפשר זה אלא כשהוא כבר גל של עצמות יבשות מאורך הזמן. שכבר אין שם זכרון כלל מיתר חלקי הגוף כי הכל נאכל ושב אל העפר. ובקושי יוכל להיות ישארו העצמות קיימות. וא"כ בהכרח היה שיאמר שיעלו את עצמותיו ולא היה מקום לומר והעליתם אותי מזה שמשמעותו הוא שישאוהו כמות שהוא בכללו. וגם צריך לראות מה התייחסות יש לעונש זה עם המעיטו בכבוד אביו ע"ה. ונאמר כי כל זה הוא מיוסד על העיקר שעליו סבב כל אותו הפרש' במדה שאדם מודד בה מודדין וכו'. ואמרו שם יוסף זכה לקבור את אביו ואין באחיו גדול ממנו מי לנו גדול מיוסף שלא נתעסק בו אלא משה וכו'. נראה שבשכר מצוה זו שעשה עם אביו אחרי מיתתו בהתעסקו להעלותו ממצרים ולקברו בארץ ישראל זכה גם הוא בעסקי קבורה שיתעסק בו מרע"ה להעלותו משם כדי שיקבר בא"י. ולפי זה יש מקום חקירה. אם כן למה לא היה השכר שלם מדה כנגד מדה. וכמו שהוא העלה את אביו מיד תכף למיתתו אחר עבור אותם הימים בהיות גופו שלם ולא העצמות בלבד אחר כלות בשרו. כן היה מן הראוי. יזכה יוסף שתכף אחרי מיתתו יעלוהו ויקברוהו בא"י בכל גופו. והוא ית' הי"ל לשים בפיו בצואתו יצוה את אחיו באופן עצמו שצוה אביו שיאמרו להם ישאוהו ממצרים מיד ויקברוהו בקברות אבותיו ולמה לא ערב אל לבו אלא לצוות על עתים רחוקות ולזמן ארוך שע"י הזמן ההוא לא יוכל לומר אלא שיוליכו עצמותיו. וזה הוא שאמר רב יהודה. מפני מה נקרא יוסף עצמות בחייו. הוצרך להקרא כן בהיותו מצוה להקבר לזמן הגאולה היה מן הראוי יצוה על הדבר ההוא שיעשוהו מיד אחר מותו אשר לא היה קורא את עצמו עצמות אלא כלו שלם. כי מה שפי' רש"י ז"ל בפרשת בשלח אני יש בידי ספק לעשות מה שאין כן באחי שלא יניחום. לא ס"ל לרב יהודה. כיון שעתה אנו בענין השכר מדה כנגד מדה. והואיל והיה זה הזכות ממה שעשה עם אביו בענין זה. כבר יגדל כח הזכות הזה לסתום פי המצריים שלא יעכבו ויסכימו למאמר יוסף באותה שעה שהוא סמוך למיתתו שעדין היתה אימתו מוטלת עליהם. ואין סברא שמיד בההיא שעתא יתנו כתף סוררת. והשיב דממקום שבאת לתת סבה לשלא היה ראוי להקרא עצמות. היא הנותנת שהיה ראוי להענש על זה. והוא כי עם היות כבד את אביו בכבוד גדול אחרי מותו. מ"מ יש בידו עון אשר חטא מנגד לזה במעוט כבוד אביו בחייו ששמע קראוהו אחיו בפניו בשם עבד לו כמה פעמים. ולא חש בכבודו למחות באיזה אופן אשר לא תתעלם ממנו איזו המצאה על כך שיאמר לאחיו דברים יסבבו לא יקראוהו עוד בשם עבדו. וזה הוא ולא מיחה ולא אמר להו ולא מידי. וכיון שידע בעצמו היות בידו זה החטא מפגמו בכבוד אביו. אמר ודאי זה יהיה לו לקטרוג עצמי שלא יזכה להדמות ממש ולהיות מכל וכל שוה לאביו בענין הקבורה שיוליכוהו מיד בכל גופו להקבר אצלו. והלואי יהיה מקום להעלות העצמות בזמן הגאולה. ולפיכך קרא עצמו עצמות בחייו כנגד מה שהוא אשם על אביו בחייו:

וכמה יבא נכון ע"ז מה שפירשתי על אנכי אעשה כדברך. יעויין במקומו. נמצינו למדים שהנהגה זו של מכ"מ הוחלטה בפרטות בעניני יוסף ע"ה ברוב דבריו. ונודע כי הסבה אשר לעבד נמכר יוסף. היתה בעבור לשונו מה שדבר על אחיו. ובפרט על שהיו מזלזלים בבני השפחות וקורים אותם עבדים. וא"כ כדי שיצא מעבדות לחירות ויתבטל העונש. צריך שיתקן עותתו באותו הדבר עצמו שעליו נענש בדבור ובלשון. ולפיכך נמשך עבודתו וברזל באה נפשו. עד עת בא דברו של יוסף. וצרף הוא ית' והבחין דבור של יוסף דהוה מלה דכשרה והחזירו למוטב ואז נסתלק העונש ושלח מלך ויתירהו. ונמצא הלשון סבבה הצלחתו בהיותה בשלמות. כמו שגרמה צרתו מעיקרא בנטיתה מזה. ומחשובי האברים שבראש הם העינים אשר נתנו בחלק העליון שבו למעלתם. והם מצרנים שכנים אל השכל. כי מן המוחש מהם בא האדם אל המושכל. ולא הושמו בו אלא לעיקר הראייה באותיותיה של תורה ולעיין בהם להשכיל ולהטיב. וע"ז אמר המלך שלמה עליו השלום בחכמתו: חכם עצל בעיניו משבעה משיבי טעם. ופשוטו של מקרא במספר זו של שבעה. הוא על הרבוי ברוב המקומות שבמקרא. והוא שהעצל יראה בעיניו ומחשיב את עצמו היותו הוא חכם יותר מהרבה חכמים שמשיבים דברי טעם ועיקר. והעצל מחזיק את עצמו בעיניו לחכם יותר גדול מהם. ולדעתי יפורש באופן מתחלף. כי אז"ל במדרש בסדר נצבים. רבנן אמרו ז' דברים אמר שלמה על העצל כיצד אמרו לעצל רבך בעיר לך ולמוד תורה ממנו והוא משיב אותם ואומר אני מתיירא מן הארי שבדרך שנאמר אמר עצל שחל בדרך א"ל הרי רבך בתוך המדינה א"ל מתיירא אני שלא יהא ארי בתוך הרחובות א"ל הרי הוא דר אצל ביתך א"ל הארי בחוץ א"ל בתוך הבית א"ל ואם אני הולך ומוצא את הדלת נעולה אני מחזיר ובא א"ל פתוח הוא לסוף שלא ידע מה להשיב אומר פתוח או נעול מבקש אני לישן עוד מעט עמד משנתו בבקר נתנו לפניו לאכול הוא מתעצל לתת לתוך פיו. והנה הם ז"ל אמרו שמה שאמר משה ע"ה הוא גדול מכלם באמרו בפיך ובלבבך לעשותו. ואני בעניי אומר כי שלמה ע"ה עצמו אחר אלו הפסוקים שמביא המדרש אמר עצל שחל בדרך וגו'. שבאר בהם אלו העצלים השבעה. אמר מיד שיש עוד עצל אחר גדול מכלם. והוא כי בכל אלו שהזכיר מדבר במי שהוא צריך ללמוד מן הרב בהיותו נעדר החכמה והוא מוכרח לבקשו. ולפיכך הם מתעצלים מלטרוח בעשיית שום פועל או תנועה ולהתנצל מהתרשלות משיבים תשובות בתת טעם וסבות להמנעם. אבל מה נאמר לעצל אחר. בשאינו צריך לבקש מי שילמדנו ולא לעשות שום התנועות או פעולה בענין הלמוד רק בעיניו יביט ויפתח העינים בלבד לראות הדברים מתוך הספר והוא מעצמו ישיג הבנתם בשכלו הטוב. ועכ"ז הוא מתעצל בהם ואינו רוצה להלאותם שיראו מאומה מתוך הכתב. ודאי אין לך עצל גדול מזה. ואין לו שום מענה לשון. וזהו חכם עצל בעיניו. ירצה האיש החכם ויודע ספר שא"צ לרב. כשהוא עצל בעיניו שמתרשל בעינים שלא לכוונם אל הספרים ואינו רוצה לראות שום כתב. זה ודאי הוא עצל אמתי יותר מהשבעה שאמרתי עד עתה היותם עצלים. שהם משיבים טעם וסבה לבטול תנועתם. וזה לא יוכל להשיב מאומה ומפסיד התכלית היקר לעינים אשר נבראו להביט ולראות באותיות המחכימות. וגם הושמו בראש האזנים. והם בלי ספק אברים ראשיים להשגת השלמות לשמוע את דבר ה' לקחת חכמה ומוסר. ויספיק להוראת זה משז"ל בש"ר פ' כ"ז שמעו דבר ה' הה"ד שמעו ותחי נפשכם איך חביבין ישראל שהוא מפתה אותם אם יפול אדם מראש הגג כל גופו לוקה וכו' עד אני איני כן אלא רמ"ח איברים באדם הזה והאזן א' מהם וכל הגוף מלוכלך בעברות והאזן שומעת וכל הגוף מקבל חיים שמעו ותחי וכו'. וכבר פירשתי מאמר זה במקומו בס"ד. והסתכל במה שאמר החכם ע"ה אזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין. באר דבר גדול מהיתרון שיש במה שישמע מפי סופרים. ממה שיש לאשר יקרא מפי ספרים. כי הכתוב בספר עם כל קדושתו סוף סוף אין שם אלא עצמות הדברים הנכתבים. ולאשר אין בגוילים שום חיות. אינם עושים שום רושם או התחקות מורגש שיהי' נוסף ומשתתף עם תוכן הענין להעיר לב הקורא. אבל השומע מפי המלמדים והמוכיחים. לאשר הם חיים ומתנועעים. הנה מלבד תוכן הדברים עצמם. נתוסף כח בדבור המורגש. הן מקול ההברה הן מהתנועות וענינים אחרים עד שיתחקו מאד בלב השומע ויתפעל מהם ויבואו לידי מעשה. והוא אמרו אזן שומעת התוכחת של המלמדים החיים המוציאים מפיהם דברי כבושין ותוכחות מוסר ישיגהו שעור רב מהתועלת. יותר ממי שיספיק לו בראותו הדברים כתובים בספרים אשר אינם חיים ממש. והוא כי תוכחה זו היוצאה מפי החיים היא נכנסת ומתיישבת בקרב ותוכיות החכמים שעושה בהם רושם חזק לא תסור מקרב לבם כ"כ בנקל. הן כל אלה הפרטים נקבצו באו בחלק המעולה הזה הוא הראש. להנאת ולטובת אושר האדם. ואחר זה בא האבר היקר הוא הלב. אשר נוכל לקיים היותו הוא העיקר בכל הפעולות וזולתו הן בלתי מושלמות. כי כבר נודע שכל פעל וכל מעשה שלא נשתתפה בו הכונה הרצויה לא יחשב למאומה. והנה ההוראה העצמית בטוב הכונה. היא השמחה אשר ישמח האדם בהיותו מתעסק בפעל המעלה לעבודתו יתברך. והוא מבואר היות הלב מקור השמחה וממנו תוצאותיה ולזה תמיד תתייחס השמחה אל הלב כדברי המשורר ע"ה. התהללו בשם קדשו ישמח לב מבקשי ה'. ואחשוב לחברו עם הפסוק הקודם לו ושלאחריו כי תחלה אמר שירו לו זמרו לו שיחו בכל נפלאותיו ונמשך התהללו וגו'. ואח"כ דרשו ה' ועוזו בקשו פניו תמיד. והכונה בו כשאנו מהללים שמו יתב' ומשבחים אותו. לא נוכל לומר בשום צד שאנו נותנים שום כבוד או הגדולה חלילה אל רום קדושתו. כי מה יתן ומה יוסיף לעוצם שלמותו הבב"ת כל שירות ותשבחות שבעולם. אבל אדרבא אותו השבח וההלול הוא לנו. שאנו כדאים וראוים וזכינו לזמר לשמו. והוא מתרצה ומסכים לשמוע הלולים מפינו כאלו מחשיב אותנו כב"י לנותנים לו כבוד וזה לנו לתפארת אצל כל העמים. והוא מ"ש במקום אחר. הושיענו אלהי ישענו וגו' להודות לשם קדשך להשתבח בתהלתך. אנו מחלים פניו יתב' יקבצנו מן הגוים כדי להודות לשמו המקודש יתב'. וזה לא לשיגיע לו שבח ממה שאנו מהללים אותו. אלא אדרבא להשתבח מההתפעל לקבל אנו שבח ומעלה בהלול שאנו נותנים כי יהיה לנו לגדולה וקלוס אצל הגוים ההם שאנו הגענו למדרגת הלל לשמך הקדוש והנורא. ולכן אמר כאן שירו לו וגו' ובשיר הזה שתזמרו לו. התהללו בשם קדשו שתהיו אתם המתהללים שתוכלו להתפאר היותכם ראוים להזכיר ולשורר שם קדשו ית' המרומם לכל ברכה ותהלה. ואמר ישמח לב מבקשי' ה' דרשו וגו'. כי הלא ידענו אין שום מבא לשכל האנושי להשיג כלום מאמתת מהותו ית' ולא נתן לנו לדרוש ולחקור כ"א בפעולותיו כאשר יסד הפייט ע"ה חקור פעליו רק אליו אל תשלח ידך: