בינה לעיתים – חלק ב – דרוש ו', קטע 10

הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב. ידוע כי הדבר המתוק כשיטעום האדם ממנו שעור מוגבל יערב לו ולא יקוץ בו. אך בהרבות מאכלו ממנו יהיה אליו לזרא ומואסו. כאשר הזהיר החכם ע"ה באמרו דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאותו. ואולם בולמוס אהבת כסף אינו כן כי אוהב כסף לא ישבע כסף. וכל אשר ירבה עשרו יגדל עוד כח חמדתו ליותר ויותר כמאמרם ז"ל אין נפטר מן העולם וחצי תאותו בידו. ועתה אמר מסגולת מעלת דברי התורה ומצותיה. כי נמצא בהם טבע החמדה על התוספת והרבוי וכוסף ההשפעה יותר מהזהב ויותר ממי שיש לו פז רב. שבהתרבות לו הזהב תתרבה החמדה על רבוי יותר גדול. וזה ענין נפלא בהיותם מתוקים מדבש ונופת צופים. שטבע מתיקות זה בדבש מחייב ההסתפקות בשעור בינוני. ומרחיק תאות הפלגת הרבוי להיותו בא לידי תעוב וקץ בו. ועם היות בדברי התורה יתרון עצמי על מתיקות זה. לא תפסק החמדה על הרבוי אדרבה תתעצם יותר בעד התוספת ותעבור גבול חמדתו מי שיש לו פז רב. והוסיף עוד ענין נפלא בהוראות שלמות תכליתו הנבחר והמסולא לכל זה שאינו לבקשת שום שכר וע"מ לקבל פרס. אלא גם עבדך נזהר בהם. גם יש כאן מעלה אחרת שעבדך נזהר בהם ועושה כ"כ השתדלות בעבור המעלה עצמה. כי ידעתי ששכר מצוה מצוה שעשיית המצוה הוא השכר היותר עצום שאפשר. וזה הוא בשמרם עקב רב בשמור אותם והשתדל לעשותם בזה עצמו יש שכר גדול מאד אין למעלה הימנו שהוא עקב רב. ולנזהר יערב. אשרי יבחר ויקרב. והוא יתב' מארצות יקבצנו ממזרח וממערב אמן כן יהי רצון: דרוש ה' לשבועות יום ב' חג שבועות לה' אלהיך מסת נדבת ידך:

מדרש ש"ט עושה צדקות ה' ר' יצחק אמר הכל ברבוי. הצדקות ברבוי עושה צדקות ה'. הסליחה ברבוי ואל אלהינו בי ירכה לסלוח. הפדות ברבוי. והרבה עמו פדות: כשנעמיק העיון בהפלגת חסדיו יתברך לעם סגולתו בתת להם התורה ומצותיו כהיום הזה להנחיל אוהביו האושר הנצחיי נמצא היות ביחוד חסד עצמי ומהיקרים שבהם. מה שהסכים בחכמתו הנפלאה ובגודל טובו. שתהיה קלה הבעינה. ונוחה בפעל שמירת המצות שבה מבלי ימצא אצלה צד קושי ומשא כבד שלא יוכל כל אדם להכנס בלמודה ולשמור ולעשות ככל הכתוב בה מפני קושיה. אלא דרכיה דרכי נועם. וכל הרוצה ליטול בנפש חפצה לעיון ולמעשה ימצא הדרך כבושה ובנקל ישיג מבוקשו וכבר נתבאר זה באור מספיק במ"ש ית':

כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה הוא וגו'. ובמה ששנה בלשונו דפתח במצוה וסיים בדבר כי קרוב אליך הדבר מאד ולא אמר קרובה אליך המצוה. אפשר לומר כי כבר נודע מה שנחלקו המפרשים ז"ל. אם פסוקים אלו ידברו על התורה בכללה. ויקראה בשם מצוה כדרכו. או אם הם מדברים על מצות התשוב' שמדבר בה למעלה. ואני אומר דהא והא איתא. כי להיות דבר מוסכם ומבואר. שלא יתכן יהיה לחלק שום יתרון על הכל. ע"כ אמר כי המצוה הזאת הפרטית של התשובה אשר עליה אני מצוך היום הזה ביחוד באמרו ואתה תשוב. אין מקום לצייר ולחשוב. יהיה בה שום קושי וכבדות. ובלי ספק לא נפלאת היא וגו'. והמופת על זה כי אפי' הדבר הכולל שהיא התורה בכללה הנה הוא קל מאד וקרוב אליך שלא תקשה אליך שמירתה כלל. כי בפיך ובלבבך יש הכנה מספקת לעשותה. כ"ש לחלק ממנה ולמצות פרטית שבה. ולבאר כל חלקי הפסוקים נאמר כדעת רוב המחברים ז"ל שהסכימו כי על כללות התורה ידבר. והוא כי להורות על קלותה קראה מצוה. כאלו כלה בכללה אינה אלא מצוה אחת בלבד. ובאר שלא יעכבוה הה' דברים המונעים הלמוד שכבר דברנו בהם. ועל קוצר המשיג אמר לא נפלאת היא ממך. לא יפול בה צד העלם והסתרה מחמת עצמך, שיהיה קצר מצע שכלך מלהשיגה כי היא נותנת ערמימות ומחדדת השכל שיהיה בו כח והכנה שיוכל להשיג ממנה שעור מספיק ע"ד מחכימת פתי. ועל עומק המושג אמר ולא רחוקה היא. כי היא מצד עצמה במה שהיא אינה רחוקה וקשת ההשגה מפני עמקה. אלא היא נוחה לקבלה. ועל אורך ההצעות לא בשמים היא. כי כל אחת משאר החכמות לא יוכל האדם להשיגה בשלמות אם לא אחרי שיוקדמו לה חכמות אחרות ואפי במה שיראה אין צד התייחסות לזו עם זה. כאשר נאמר דרך משל ברפואה. שצריך הרופא לידע ג"כ קצת בתכונה בתנועות צבא השמים והוראותיהם וההיקש בכיוצא. אמנם תורתנו הקדושה שתתעלה לא תצטרך לזה ולא לשום חכמה זולתה כי אם מינה ובה הכל ימצא בתוכה. וזה הוא לא בשמים היא. והכוונה על הדרך שהבין שמואל ע"ה במדרש שאמר. אין תורה מצויה באיצטרולוגין שאומנתה בשמים אמר ליה והלא אתה אסטרולוגוס וגדול בתורה. אמר לו לא הייתי מביט באיסטרולוגיאה אלא בשעה שהייתי פנוי מן התורה בשעה שהייתי נפנה לבית המים. והן אמת כי לכאורה נראה שבתחלת דבריו דקדק לומר באיצטרולוגין שאומנותן בשמים. לרמוז מה שהשיב אחר כן שלא היה מביט בה אלא בשעה שהיה פנוי וכו'. באופן שאין צד איסור בדבר כשהוא בדרך עראי ושלא בקביעות. וכל כן אמר שאין התורה מצויה באיצטרולוגין. ופי' שלא על כל האיצטרולוגין אמר. אלא לאותם שאומנותם בשמים. דהיינו שההבט' בשמים היא להם כאומנו'. שעושין עיקר ממנה דרך קביעות. כעין מה שאמרו במשנה. במה דברים אמורים כשאין לה' אומנות אלא היא וכו'. אמנם לדקדק יותר שלפ"ז היה לו לומר שאומנתם בכך. דודאי האיצטרולוגין בענין השמים הם עסוקים. נאמר כי לכאורה יש בזה מהסתירה מה שאז"ל פרק כלל גדול אמר ר' שמואל בר נחמני מנין שמצוה על אדם לחשב תקופות ומזלות שנאמר כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים. איזו היא חכמה ובינה שהיא לעיני העמים. הוי אומר זה חשוב תקופות ומזלות. ואין ספק שחשוב תקופות ומזלות. הוא מהדברים העצמיים שבאצטרולוגי"אה. ויראה מזה שלא בלבד אינה בלתי ראויה אלא שהיא מצוה חביבה לפניו ית' יתעסק בה כל אדם מישראל אם יזכה לכך. ואיך הרחיק שמואל ע"ה כל כך ההתעסק באסטרולוגי"אה ושאין להביט בה אלא כשהוא נפנה לבית המים. האם נאמר שהמצוה לחשב בתקופות היא שיחשוב בהם באותה שעה המאוסה חלילה. אבל הענין לדעתי מתבאה בפ' עצמו שממנו למדו זאת המצוה. כי תחלה אמר:

ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשת' ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. כי הדיוקים מבוארים מה זו ראיה שאמר ראה למדתי וגו'. ומהו שאמר לעשות כן בקרב הארץ. ודאי יעשו בארץ ולא חוץ ממנה. ולא יתכן לומר שדוקא בא"י יעשום ולא בחוצה לארץ. שהרי בסתם חקים ומשפטים בכלל מדבר אשר רובם אינם תלוייה בארץ ונעשים בכל מקום. ואיך התחיל בלשון יחיד ראה. ונמשך לשון רבים למדתי אתכם ומה טעם לומר ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם. ובאיזה אופן ימשך מזה שיאמרו העמים רק עם חכם ונבון וגו'. ונאמר כי ההבדל בין חכמי ישראל המשתדלים לעמוד על חשבון התקופות והמזלות. ובין חכמי העכו"ם החוזים בכוכבים ומתעסקים בתכונה ואסטרולוגיאה. רב ועצום כפי התחלפות הכונה והתכלית אצל כל אחד מהם. כי הוברי השמים אשר לא ישגיחו ולא ישימו לב כלל על הצלחת הנפש ואשרה. כי לא יאמינו או לא יחושו להשארותה. כשיתעסקו בחכמת הככבים והמזלות. לא יהיה זה לבא בכך לידי שום מעשה ופועל בעבור שלמות הנפש. כי אין תכליתם אלא מה שידרוש טבע האנושית שיתאוה לדעת כל מה שיש בשמים ובפרטות ובדקדוק הן מאיכות אותן הגופות הן ממספרם ותנועותיהם ומהוראותיהם. וכשבאו לכלל ידיעת פרטיים אלו שבשמים כבר השיגו תכליתם ולא יעברו מזה. והוא מבואר כי יבאו לידי השגה זו על פי מה שיגזור השכל האנושי בחקירות ודרישות ובטענות מופתיות. מיוסדות על חכמת ההנדסה והתשבורת ואם כן לא יוכלו לבא לידי מדה זו אלא מתי מספר. אשר הם דקי השכל וזכי הרעיון. לא כללות הכת ההמוני כל העם מקצה. אכן חכמי ישראל רחוקים מזה מרחק רב. כי כל פינות שהם פונים. אינן אלא למה שיהיה דרך ומבוא להצלחת הנפש להשיג האושר הנצחי בהשארה לעולמי עד. כי לכך נוצרנו ולא לשום דבר אחר אשר לא יתיישר אל זה המכוון. ולכן באה להם מאתו יתב' מצות חשבון התקופות והמזלות ולא לתכלית השגת החכמה עצמה לדעת את כל אשר בשמים ממעל אלא לתכלית מה שימשך ממנה לבא לידי מעשה כאן למטה בארץ בקביעות החדשים והמועדות למען ישמרו כל ישראל מצותיו ית' בימים הטובים שיהיו בזמנם ובמועדם הראוי כפי מה שיסדרו חכמי ישראל המומחים והבקיאים בחכמת חשבון התקופות והמזלות. אשר יראה בלי ספק לא היו לומדים אותה מתוך ספרי חכמי העכו"ם ולא הוצרכו להנדסה של אוקלידי ולא לאלמגיש"טו של טולומ"יאוס וזולתם. אלא החכמה ההיא האמתית קבלוה במסורת איש מפי איש עד מפי מרע"ה שלמדו הוא יתברך אופן מולד הלבנה כאמרו החדש הזה ראש חדשים כדבריהם ז"ל. וכן כל שאר הפרטים הצריכים לזה לבא לידי קביעות החדשים והמועדים מסרם לו והוא ליהושע ע"ה. וכן מדור לדור. ור"ג כשהיה מרא' להדיוטות צורות לבנות וכו'. הכל היה כפי מה שקבל. והן אמת כי השגת החכמה עצמה היא קשה המציאות לכל המון העם כי לא רבים יחכמו אלא אחד מעיר וגו' אבל למה שבכל הדברים העיקר הוא התכלית. ובבואו אל המציאות. אינו צריך אל האמצעיים המביאים אותו. א"כ בהשגת התכלית כבר יאמר שהשיג האמצעיים. מעתה יבוארו הכתובים מאליהם. כי אמר משה ע"ה. ראה למדתי וגו'. כי כבר באר רשב"ן ע"ה במאמר שהבאנו איזו היא חכמה שהיא לעיני העמים זו חשבון תקופות וכו'. הרי שחכמה זו תלויה בראיית העין. ועליה אמר ראה. ירצה ראה אתה היחיד בדור בראיש בעיניך חכמה זו. כי לא רבים יחכמו להשיגה. ועכ"ז אומר לכללות העם היותי מלמד אתכם לכלכם חקים ומשפטים השייכים בחכמה הזאת על האופן אשר צוני ה' אלהי. וזה כ"א היה התכלית בלמוד מכוון לעצמו בלבד לדעת מה שיש בשמים ולא לענין אחר. אז ודאי לא היה משיג זה אלא היחיד המיוחד שאני מלמדו. אבל אין הדבר כן. אלא הוא לעשות כן בקרב הארץ. כדי לבא לידי מעשה כאן למטה בארץ ולא שישאר הדבר בשמים ולא יצא משם. וגם נתכוון לומר כי הוא לקבוע חדשים בעבור המועדות ועבור השנים. וזה אין לעשות אלא בא"י שמנדין את הקובען בח"ל כפי שרשי חלוקי הדינים במקומ'. וא"כ כיון שבפועל כלכם שוין. כי הכל יעשו המעשה כפי מה שימשך מן החכמה שלמד היחיד ההוא בקביעותו. דהיינו בשמירת המועדות. נמצא שכבר יצדק לומר בכם שלכלכם למדתיה וע"כ אזהיר אתכם אזהרה רבה שתקפידו מאד על שמירת המעשה. כי הלא זה הוא הבדל עצמי שיש ביניכם ובין יתר העכו"ם שאצלם אינה נקראת חכמה אלא מה שהשכל משיג בדרכי המחקר ואתם אינכ' כן כי החכמה והבינה שלכם הוא המעשה עצמו להיותה תכלית החכמה. ולפי זה יאמרו על כרחם. שלא נמצאת שום אומה ולשון זולתכם. שהעם הגדול עם כל רבויו וגדלו. יהיה חכם בכללו רובו ככלו אלא אתה. כי הם לפי שאין חכמתם המעשה אלא ההשכלה א"א שיהיו חכמים אלא מעטים. אבל אתם שהחכמה האמתית שלכם היא המעשה הנעשה בארץ יקרא חכם ונבון הגוי הגדול כלו ומקביל לזה אמר שמואל ע"ה אין התורה מצויה באסטרולוגין שאומנותם בשמים. רצונו אותם האסטרולוגים שהאומנות והמלאכות שלהם בהתעסקות החכמה. היא בעבור המעשה למטה בארץ וזה תכליתם לקיים מצות ראשי חדשים ומועדות כתקנם. אלו ודאי שומרים הכונה האמתית והתורה מצויה בהם. אבל אינה מצויה באותן האסטרולוגין. שהאומנות שלהם היא בלבד בשמים שאין פנייתם אלא לבא לכלל ידיעת הגרמים השמימיים במה שהם. וזו כונה נפסדת לא יחפוץ בה הוא יתברך. כי לא יאות להביט בזה. אלא כענין שהיה עושה שמואל ע"ה בשעה שלא היה אז מקום לעסוק בתורה והיה פנוי ממנה ולמדנו מדבריו היותו מפרש לא בשמים היא על האסטרולוגין. ולפי דרכנו נאמר שיכוין אל המונע השלישי מאורך ההצעות שלענין התורה לא יצטרך לחכמה זולתה כעין חכמת התכונה. כי בה בעצמה ימצא כלול הכל. ועל בקשת הצרכים אמר ולא מעבר לים היא. שפירשוהו ז"ל בפ' כיצד מעברין לא תמצא בסחרנים ולא בסוחרים. ויאמר לעניננו אינך צריך לעבור ארחות ימים להסתחר ולהיות תגר כדי לבקש צרכי מזונותי בהשתדלות וחריצות רב באופן שתאבד זמנך. כי לא יחסר כל לך. וה' יתב' יזמין אצלך כל המצטרך כשתסתפק בהכרחי וכאמרם ז"ל לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן. כנודע מה שפירשו שכונתם על ההסתפקות מבלי רדוף אחר המותרות. וכמו שהיה במן איש לפי אכלו. כי באופן אחר לא יוכל האדם לבא לכלל ידיעה. והוא מאמר הכתוב. ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי' ה' יחיה האדם. ואחשוב בכונתו כי אמר משה ע"ה. מה שרצה הוא ית' לעשות זאת שענה אותך והרעיב איתך. וכשנתן לך מזונות נתנם ע"י המן והאכילך בצמצום. היה הסבה לזה כי רבוי המאכלים. הוא מעיק גדול לידיעה שמטמטמים המוח ונעשה גם השכל. ולא יכנסו בו המושכלות. ולא ידע להבחין כלום. כאשר אמר ברזילי למלך דוד ע"ה:

בן שמונים שנה אנכי היום האדע בין טוב לרע אם יטעם עבדך את אשר אוכל ואת אשר אשתה אם אשמע עוד בקול שרים ושרות כי הדבר קשה אמרו האדע. דבשלמא אם אטעם ניחא שבזקנה ורבוי השנים מתמעט חוש הטעם. אבל לומר האדע בין טוב לרע. איך יתכן זה מפני שהיה בן שמונים שנה. אדרבא היא הנותנת שיוסיף דעת ובינה לפי רוב השנים. דודאי לאו מסבי דבהתתא היה מחשיב את עצמו שכל זמן שמזקינים דעתם מטורפת בהם. אבל ירצה לפי שהמלך אמר לו עבור אתי וכלכלתי אותך עמדי. שהיה רוצה להאכילו ולכלכלו יחד עמו במאכלי המלכים ובכל פרטיהם. לזה אמר כי זה לגבי דידיה יהיה לו לנזק גדול והפסד עצום. כי בהיותו זקן בא בימים. אשר הוא זמן ראוי להשתדל ולהתעצם מאד במושכלות והנטייה אחר הערב הוא ממפסידי שפיטת השכל. אם כן איך יתכן שאוכל לדעת ולהבחין בין טוב לרע. אם אהיה נמשך אחר חוש הטעם לטעום וליהנות ממה שאוכל ואשתה. או אם אתענג לשמוע קול שרים ושרות כאשר הוא מורגל בחצרי המלכים. כי כל זה לזולתם גורם בטול ההשכלה והידיעה. ועל כן אמר משה ע"ה ויענך וגו'. שהביא לך הענוי ולא רצה להאכילך אלא המן בצמצום. פי שראה היותך חסר הידיעה וההשכלה. כי לא ידעת כלום לא אתה ולא אבותיך ממה שצריך לידע להצלחת הנפש. ולפיכך האכילך את המן למען הודיעך. ולבעבור הביאך לכלל ידיעה שע"י האכילה המצומצמת והמפסקת בלי רבוי ומותר תוכל לידע ולהשכיל מה שלא היה כן במרבה לאכול למלאות בטנו. ואל תחשבו כי צמצום האכילה ומעוטה יגרום להם חלישות כח או המעטת החיים. כי הלא תדעו שבאכול האדם הלחם לבדו מבלי הצטרפות עדוני מאכלים אחרים ללפת את הפת. אל יעלה בדעתכם שהלחם עצמו ;הוא הנותן החיים לאדם. שבזה תבואו לספק שמא ימעטו החיים בשביל מעוט האכילה. אלא עיקר מה שיחיה האדם. הוא מה שיצא מפי ה' תורתו הקדושה ומצותיו אשר יצא מפיו. ואם האכילה המועטת מביאה אתכם לידי השגה זו. א"כ ממנה תוצאות חיים:

וממילא אין לכם להרבות בבקשת הצרכים כי אינה צריכה לכך. וזה הוא לא מעבר לים היא. ועל רוע המזג והתכונה הטבעית אמר כי קרוב אליך הדבר מאד וגו'. שאין טבעך מנגד לזה. אלא הוא דבר מתקרב מאד אליך. ותקבלהו לא תדחהו להרחיק ממך מאשר אצל פיך ולבבך הוא דבר קרוב מאד לעשות. אותו כי תמיד תאמר בפיך ותחשוב בלבבך לעשות אותו. שאתה מתאוה ומתפרסם בדבריך היות רצונך וחפצך לעשותו כאשר הוא גלוי שאין לך אדם מישראל אפילו המופלג ברשע שלא היה רוצה להיות שלם שבשלמים אלא שיעצרהו המשכו אחר תאותו הבהמית. וזו הוראה עצומה כי הנטיה אל השלמות היא נטיה טבעית. וההמעדה ממה שיאות הוא מקרה חיצוני. דומה ממש כל זה לחום הטבעי עם האש הנכרי. כי החום הטבעי הוא המחזיק הבריאות ומעמיד על עמדו. והנפילה בחלי אינה אלא מחמת חום נכרי תתייחס לסבה מקרית ולא אל הטבע, והוא ממש אמרם ז"ל גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך אלא ששאור שבעסה מעכב. על הדרך שאמר המשורר ע"ה. לעשות רצונך אלהי חפצתי ותורתך בתוך מעי שאפילו הבני מעים שהם החלקים היותר גסים ועבי' שבטבע הרכבת האדם. אינם מצד עצמם מנגדים את התורה ומתרחקים ממנה. אלא תורתך בתוך מעי. שגם הם נוטים לה. וכל שכן החלקים המעולים כמו הפה והלב. וצדק אמרו קרוב בפיך ובלבבך לעשותו. ואולם נכלל עוד בכונת קרוב אליך הדבר מאד. כי למען לא תכבד העבודה עלינו תהיה התורה בכלל דבקה בעצמנו ובבשרנו סדרה חכמתו יתברך תהיינה כל מצות התורה מכוונות במנינה לכל אברי וגידי הגוף באופן שיצדק עליהם לומר כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך. שכל אבר ואבר יש לו התייחסות פרטי עם מצוה ממצוא התורה. עד שעל ידי שמירת כל התורה כפי האפשרות ישתלמו כל האברים. ומכאן נמשכה התשוקה העצומה אשר ראינו לכל השלמים להשתדל בכל כחה. שלא יחסר מהם קיום שום מצוה. ולנו לעינים אדוננו משה רע"ה שאמרו עליו בפ"ק דסוט':

דרש רבי שמלאי מפני מה נתאוה משה רבינו ע"ה להכנס לארץ ישראל וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך אלא כך אמר משה רבינו הרבה מצות נצטוו ישראל שאינן שאינן מתקיימות אלא בארץ אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו על ידי א"ל הקב"ה כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר מעלה אני עליך כאלו עשיתם. שנא' לכן אחלק לו ברבים וכו'. ומפשוטו נראה בבאור כמה היה מצטער שלא יהיה חסר מקיום המצות שלא יהיה יכול לקיימן בח"ל. וראוי להרגיש בו על מה נתייסדה שאלת רבי שמלאי ע"ה מפני מה נתאוה משה להכנס לארץ. האם לא ידענו כמה וכמה גדול זכות הדר בא"י מפני קדושתה. והאבות ע"ה וזולתם מהקדושים לעולם נתאוו לזה. ויצחק ע"ה לא הורשה לצאת ממנה להיות עולה תמימה. ואם כן מה זו שאלה מפני מה נתאווה משה להכנס וכו'. גם אמרו יתברך כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר. יראה דבר זר לייחס לאדון הנביאים ע"ה יכוין לשמש את רבו על מנת לקבל פרס כי אפי' יהיה לשכר העולם הבא לא יאות כנודע. ואגב אורחין יש לדייק למה האריך לומר הרבה מצות נצטוו ישראל שאין מתקיימות וכו'. כי פשוט הוא שהמצות נצטוו לישראל יאמר בקציר עיקר הכונה הרבה מצות אינן מתקיימות אלא בארץ. וכן אמרו כדי שיתקיימו על ידי הוא לשון כבד ולא היה לו לומר אלא כדי שאקיימם. ואיך מוכיח מפסוק לכן אחלק לו ברבים שיתן לו שכר כאילו עשאם ושעל תאותו לקיים אותם המצות נאמר. כי אין אנו רואים רמז מזה בכתוב עם שנדרשו כלם על משה רבינו ע"ה: