בינה לעיתים – חלק ב – דרוש ו', קטע 9

הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד. ירום מאברהם ונשא ממשה וגבה ממלאכי השרת וכו'. ועם היות המאמר ארוך בראיות לא אומר בו אלא תמצית הכונה המובנת לי מדבריו כי לדעתי הם הרגישו בכתוב אם אלו הדברים הנזכרים בו הם יעודים לטובה יהיו למלך משיחנו בימינו יגלה או לכנסת ישראל ומספרם ארבעה. ישכיל ירום נשא וגבה. יקשה למה הפסיק ביניהם במלת עבדי. הוי ליה לכללם יחד ולומר הנה עבדי ישכיל ירום ונשא וגבה. ועוד למה תחסר וי"ו העטוף במלת ירום כיון שבאה במלת וגבה. על כן פירשו כי כונת הכתוב בהודיענו מה שישפיע הוז"י מהפלגת החכמה וההשכלה למלכנו המשיח עד שיהיה לו יתרון בה על כל זולתו כי כן יאות לו כיון שרוח מבינתו יחלוף על כל העולם כלו ולעמים רבים לקרא כלם בשם ה'. וזהו הנה ישכיל עבדי. ירצה המעלה הגדולה אשר תהיה לעבדי צמח הלא היא שישכיל במוחלט. תהיה לו השכלה וידיעה מופלגת אשר יאמר עליו היותו משכיל בשלמות. וזה כי יתעלה על כל זולתו בג' מיני ההשגת המפורסמים שהם מצד החקירה מצד הקבלה ומצד המוחש:

וכבר נודע כי ראש החוקרים היה אבינו אברהם ע"ה שע"י שכלו וחקירתו בא לכלל ידיעה והכרת בוראו ית' אשר לא למדוהו אבותיו. וע"ז אמר כי מלך המשיח ישתלם כ"כ בעניני החקירה והעיון עד שירום בה יותר מאברהם. ועל צד הסמך הביאו פ' הרימותי וגו'. וראש הקבלה ושרשה היה אדוננו משה ע"ה וממנו נשתלשלה לבאים אחריו. ובו התחיל התנא ע"ה לומר משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע וכו'. וע"ז אמר כי משיחנו יפליא השכלתו גם מצד המקובלות יותר ממרע"ה. ואולם השגת המלאכים הוא דבר מבואר. שאין אצלם שום מין חקירה עיונית. וגם אין אצלם סדר קבלה מראשונים לאחרונים. כי מה שנא' בהם ומקבלין דין מן דין הוא ענין אחר נתבאר במקומו. אבל כל מה שישיגו הוא מה שיזדמן להם בההיא שעתא שהיא בהשגה חושיית במראה העין. ועליהם נאמר וגבותם מלאות עינים סביב שהוא הפסוק שמביאים לראיה דהיינו שכל השגתם וידיעתם הוא מה שיזדמן לעיניהם מכל צד. וגם בזה יגבה המלך המשיח מהם. וא"כ יהיה מושלם בתכלית אופני ההשגה. ויצדק עליו לומר בשלוח הנה ישכיל עבדי. והנה תורתנו הקדושה דרך כלל היא מושגת ונודעה לאומה הנבחרת ויחידיה בכל הצדדים האלה השלשה. והוא מה שבאר המשורר ע"ה באמרו:

תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ה' נאמנה מחכימת פתי. ירצה כי עם בני ישראל אשר תורתו יתברך בלבם. יוכלו לשוש ולשמוח במה שזכו להיות להם התורה הקדושה הזאת. יען נשתלמו בה בשלשת האופנים הנזכרים. והתחיל מן המקובלת באמרו תורת ה' תמימה וגו' היא משיבה ונותנת שובה ונחת רוח והשקט הרעיון למחזיק בה. יען עדות ה' נאמנה מחכימת פתי. מה שבא בה מהעדות שהוא המקובל כי המקובל הוא מה שמעיד האחד לאחר. וזה יקבלוהו ממנו. הנה עדות זה בריא לו שהיא נאמנה בלי תערובת שקר להעיד במה שאינו כי הקבלה היא אמתית איש מפי איש. וכן נשתמשו בלשון זה במסכת עדיות. העיד רבי פלוני וכו' על עצם הקבלה. והמקבלים אומרים לחוזק האמינם בה קבלנו עדותכם וכו'. ועל המוחשות אמר פקודי ה' ישרים משמחי לב הם גורמים שמחה לבב. יען בא האות עליהם מהחוש וראית העין. כי מצות ה' ברה מאירת עינים. כנודע ממעמד הר סיני באופן שלא יפול שום ספק במה שראינו בעינינו ועל המושג בעיון וחקירה אמר יראת ה' טהורה תהיה נצחית ותעמוד בלב העוסקים בה לעולמי עד. וזה כי משפטי ה' אמת צדקו יחדו. בהעמיק העיון בהם. ובדרוש בם על צד החקירה אשר אינה דבר אחר כ"א בקשת האמת בהבחנת הצודק מהבלתי צודק. ימצא כי המשפטים האלה הם האמת בעצמה והם מצודקים אצל השכל ואינם יוצאים מגדר הצדק. מעתה כיון שהתורה כלה תשתלם השגתה בשלשת הענינים האלה. ראה אדוננו משה ע"ה. כי גם אמונת ההשגחה אשר היא שרש ועקר כל הדת. תתאמת גם היא אצלנו בשלשת מיני ההשגה. הכל למען תשאר חקוקה בקרבנו במסמרות נטועים. אם מצד המקובל. כתב חמשה חומשי תורה. אשר הם מלאים על כל גדותם מעידים ומגידים בכל עבר ופינה מפרטות השגחתו יתברך בענינים אין מספר. ואם מצד המוחש באה ההרחבה לכתוב בפני עצמו כל ענין בלק ובלעם אשר אז עינינו ראו ולא זר נפלאות תמים דעים בהשגחתו הנוראה להגן על עמו בחירו ולהציל אותן מכל הסכנות ולרסן פי בלעם להכריחו להביא עליו ברכה ולא קללה. וכן בפרוע לו מדה כנגד מדה. להפילו בחרב. כאשר בלי ספק נתבאר כל הספור ההוא עם כמה ענינים אחרים באורך באות' הפ' שכתב לבדה. ואם מצד החקירה והעיון כתב ספר איוב אשר נודע מענינו היותו כלו ויכוח מחקריי על ענין ההשגחה. בהצעת הטענות בכמה חלקי הסותר. עד שנתבאר אמתתה מהכרח העיון הצודק אשר בהתחבר שלשת הספרים האלה נשלמה האמונה בדרוש ההצלחה בסלוק כל ספק. והסתכל עד היכן הגיעה גסות הרוח של השוטה בלעם הרשע הזה שהי' מתפאר ומשתבח בעצמו על שלשת הדברי' האלה. לומר שהיו אצלו ביתר שאת מכל אשר זולתו. כשנשא משלו אמר נאם שומע אמרי אל ויודע דעת עליון מחזה שדי יחזה נופל וגלוי עינים. הגזים הבליעל בעניניו שהמקובלות אצלו אינם מב"ו אלא ממנו יתברך כי הוא שומע אמרי אל וממנו מקבל. והידיעה המושגת לו במדע שכלי ומחקרי אינו דעת אנושי כאחד מבני האדם. אבל הוא יודע דעת עליון. ומוחשיו ע"י חוש הראות אינם דברים חמריים וגשמים אלא מחזה שדי יחזה בהגלות עיניו. תיפח רוחו כי מגובה לב אמר דברים אשר לא כן. ואינו מן התימה כיון שידענו זדון רשעו ושנאתי העצמית לישראל יותר מבלק. כאשר הורה כשיעצו להפקיר בנות מואב להרחיק השגחתו ית' מעל ישראל כמו שדרשו ז"ל על פסוק ועתה הנני הולך לעמי לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים. ואני משער בכונת בלעם. כי בתחלת הכ' אמר וירא בלק וגו'. ויגר מואב וגו' יאמר שבלק שהיה ממדין הומלך על מואב ועמו ולפי שעתה ראה בלק כל מה שעשה ישראל לאמורי ושהוא קרוב לעשות כן למואבים. ועכ"ז עמד בלק מנגד ולא עשה שום מין התעוררות להגין על מלכותו. נכנסו בחששא שהוא אינו חושש עליהם כלל ולפיכך ויגר מואב נכנס מגור בלבם ושלחו דברי תרעומתם לזקני מדין עמו של בלק לאמר עתה ילחכו הקהל וגו'. כלומר עתה שהמלכנו מלך מביניכם. אנו בצרה הזאת שאינו חס עלינו. כי אלו היה מבני עמנו כאשר בתחלה אולי לא היינו בסכנה זאת. ובאר הכתוב הטעם למה אמרו עתה. והוא לפי שבלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא. וזו היא סבת תלונתם. אז הוכרח בלק לשלוח מלאכים אל בלעם. ובאר לו כונתו כי אינו חפץ בכליון עם בני ישראל. אלא שלפי שעה באותו העת בלבד יקללם בעודו מלך שלא יתרעמו ממנו. וזה הוא:

ועתה לבה נא ארה לי וגו' לעת כזאת אולי אוכל לגרשו מן הארץ בעודני מלך. כי לא איכפת לי במה שיהיה אחרי. ובלעם ברוע לבו אמר לו ואגרשנו לגמרי. כדבריהם ז"ל. ועבר מה שעבר ממה שמנעו ה' לקלל עד עכשו. שנשלמו הנבואות ובא להשיאו עצה. ואמר לו הנני הולך אל עמי. כי אפי' בדרך עצה לא אוכל לומר לך מאומה מקום הזה אלא במקומי. ולכן גם אתה לכה אל המקום אשר אלך שם ואז אתן לך עצה באופן שיצא מכוונך לפועל. שמה שיעשה העם הזה לעמך. לא יהיה עתה בזמן הזה עודך מלך עליהם אלא באחרית הימים ורק שלום ואמת יהיה בימיך. והיא עצת הזמה כי בזה יסלק הוא ית' שכינתו מישראל ולא יוכלו עתה להלחם נגדך. וכן היה כי וישב בלעם למקומו וגם בלק הלך לדרכו. פירוש גם בלק עצמו הלך לדרכו של בלעם לקבל עצתו ותכף שקבלה וישב העם וגו'. שצרפה למעשה לולא רחמיו ית' ע"י פנחס ז"ל. ונמצינו למדים מכל האמור כי במה שנוגע אל חלק הדעות והאמונות. תאות החקירה השכלית לא יגיע ממנה שום נזק. ואולם בענין המצות המעשיות אין הדבר כן. כי אחר אשר אין לשכל מבוא במציאותן שאינן מחוייבות מכח ההקש והטענות. לפיכך צריך להסכים בשמירתן בהחלט מצד השתעבדות אל צווי התורה המסודר' ממנו ית'. ואחרי מונח זה אם אולי ירצה להזדרז בהשתדלות לדרוש ולבקש איזה טעם אל המצות לא הפסיד כלום כי אפילו אם לא ימצאהו ולא ישיג בשכלו מאומה. לא יניח בעבור זה מלשמור ולקיים כל מצות ה' אשר צוהו הוא מאמר דוד המלך ע"ה לכל קהל ישראל בד"ה. ועתה לעיני כל ישראל קהל ה' ובאזני אלהינו שמרו ודרשו כל מצות ה' אלהיכם למען תירשו את הארץ הטובה וגו'. אמר להם שבענין המצות תהיה תחלה השמירה ואח"כ הדרישה. מש"כ בענין האמונה שאף אם תקדם הדריש' אין בכך כלום וכן אני מבין מ"ש דה"מ ע"ה:

דרך אמונה בחרתי משפטיך שויתי. ירצה כשבאתי למה שנוגע אל האמונה אני בעצמי בחרתי בבחירה מה שהוא דרך האמונה והדעת האמתי שהוא לבחור הצודק מהבלתי צודק ע"פ הטענות המחוייבות מהשכל. כי בזה בלי ספק יסכים ג"כ אל האמונה המושרשת בתורה. כי אין בה אמונה אשר לא יבחרנה השכל. אבל במשפטי ה'. אין הדבר כן. משפטיך שויתי. כל המשפטים והמצות שלך כלן אני משוה אותן יחד מבלי שאבחר במשפט זולת משפט לומר זה מחייבו השכל וזה אינו מחייבו כי כבר אמרנו שאין לרובן מבוא לשכל בהם ואפילו אותם שהם שכליים. שהאדם היה עושה אותם מעצמו אני משוה אותם לאחדים. לשמרם מצד המצוה אותם ית'. ולא מצד האנושית. ואמנם לבא כלל השגת המצות לשמרן על מתכונתן רצה יתברך יהיה על שני דרכים גם יחד. יתבארו בהבנת מ"ש הנביא ישעיה ע"ה:

לך ואמרת לעם הזה שמעו שמוע ואל תבינו וראו ראה ואל תדעו השמן לב העם הזה וגו' והם פסוקים מבוארי הקושי. אם ממה שהוא נגד מורגל איך יכביד לבם למנוע מהם הרצון אל התשובה כי לא יתייחד בזה הוא ית' ואם שנראה סותר את עצמו כי תחלה צוה שמעו שמוע וראו ראה שרוצה בשמיעה ובראיה ואח"כ אמר אזניו הכבד ועיניו השע פן יראה וכו' שיורה היותו חפץ שלא יראו ולא ישמעו ואם אומר אזניו הכבד ועיניו השע איך יצוה שמעו וראו ואין זה שוה אל הלב כי בו תצדק השלילה שאמר אל תבינו ואל תדעו כי לזה אמר השמן לב העם הזה. אבל באזן ובעין הדבר קשה. וידוקדק כפל שמעו שמוע וראה ראה וכן שבענין הראיה אמר פן יראה בעיניו באות הבי"ת וגם בשמיעה ובאזניו ישמע. אבל בהבנה אמר ולבבו יבין ולא אמ' ובלבבו יבין לא בא זה בהזדמנות. ויראה כי בשמירת המצות היתה כונתו ית' לבלתי ירצה האדם להתחכם בהם כפי סברת שכלו ושלא לשמור מה שלא יגזרהו ההקש חליל' אבל רצה שישתעבד בהם לשני מלמדים. והם התורה שבכתב והתורה שבע"פ אשר לשניהם ישתמש בשני חושים. חוש הראות וחוש השמע. חוש הראות לראות מה שכתוב בתורה משטחיות עצמות המצוה וחוש השמע לשמוע מפי המקבלים האמת בפירושי' ודקדוקיה איש מפי איש עד מרע"ה שקבל מהמלמד הראשון ית' שמו. ובמה שיראה כתוב בה ובמה שישמע מפי המקבלים פירושה לא יתחכם בהקשים וטענו' שכליו' לנגד ולחלוק על נקודה קטנה. כי באמת עם שיש הרבה דברים שאינם מחוייבים ולא מושגים בהשכל. מ"מ אינם סותרים המושכלות הראשונות ואין בהם מההמנעות כלל. שזה ודאי לא נכנס בגדר שיתכן לסובלו ולא בחר ה' באלה. אבל בהיותם בלתי מושכלים וידועים בסבותם לא יסבב זה מניעת שמירתם כאלו כב"י היה הוא ית' מדבר עמנו והמציא הוא ית'. כי אחרי אשר נתן לישראל אלו החושים לכן כל עוד שיהיה בהם כח השמיעה וכח הראות ישתמש מהם לטוב לשמוע אל דברי המלמדים ולראות בס' התורה לעשות ככל הכתוב בם. ולא שירצו להיות הם מבינים מעצמם ויודעים מדעתם מה שיראה להם. וזה הוא שמעו שמוע ואל תבינו בהיות לכם שמיעה. שכח השמע הוא במקומו שמעו מפי המורים מה שהם יורו אתכם בקבלתם כפי מה שהיה רצוני ולא תבינו אתם מבינתכם ככל העולה על רוחכם. וראו ראה בהיות לכם כח הראות. ראו מתוך הספר מה שכתוב בו ולא תרצו אתם לידע בידיעתכם מה שבא אצליכם לכלל מדע. וכיון שבהיות לכם כח השמיעה אתם מצווים לשמוע ובהיות לכם פח הראות אתם מצווים לראות. ואינכם עושים כן שאינכם משתמשים באלו החושים כפי תכליתן אלא אתם משתדלים לשום שכל ולהבין מלבכם באופן שהלב והשכל לבד עושה פעולתו. ולא העינים והאזנים. א"כ יותר טוב הוא לכם שתהיו נעדרי הכח מהראות והשמיעה כי בזה תקל אשמתכם. וגם יוסר מכם כח ההשכלה לבלתי תחטאו לבקש רפואתכם כפי שכלכם ובינתכ'. וזה הוא השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע שיהיו נעדרים וחסרים בכל האברים האלו מכחות פעולתם כ"א לא אעשה כן אלא אניחם כמות שהם תכבד אשמתם. פן יראה בעיניו. לא אמר יראו עיניו כי היה מובנו שיעשו ממש פועל הראיה וזה היה נרצה אצלו. אבל יראה בעיניו ירצה שהעין שלו יש בו ראיה שיראה בה אם ירצה וכן באזניו יש כת השמיעה שישמע בם אם ירצה אבל הוא לא יפעל בהם. אלא מה שיפעל ממש הוא הלב שבלבבו יבין כפי שכלו. והוא ישוב ורפא לו ר"ל הוא ירצה לרפאת את עצמו כפי מחשבות לבו. ולא כפי ההשתעבדות אל מאמרי התורה וחכמיה וזה פשע מכופל שיהיו להם עינים רואות ואזנים שומעות. ולא ישתמשו מהם אלא מהלב. ע"כ טוב טוב הוא שיהיו נעדרים מכלם להקל מעליהם פשעם. מעתה נבא אל מכוונתו כי ואת היתה אחת מכונותנו יחברך במעמד הקדש לצרף וללבן שני החושים האלה לכל עדת ישראל שישעבדו העין והאזן לתורה שבכתב ולתורה שבע"פ כי ע"י המראות הגדולות והנוראות. יכינו עיניהם לראות המאור הגדול אש' בספ' התור' כבקשת המשורר ע"ה גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. ועל ידי הקולות והשופר יטו אזנם לשמוע קול השופר היוצא מפי המלמד ומדריך. אשר נמשל לשופר והיה הקול הזה חזק מאד כבנושא. לעוצם וחוזק החלק המקובל בע"פ. אם בכמותו שהוא תילי תילים של הלכות. ואם באיכותו כי טובים דודיך מיין שצריך לעשות חזוק לדבריהם יותר משל תורה:

ועוד אני מדבר לתת איזה התייחסות לחג זה של שבועות עם שני הרגלים האחרים. פסח וסכות. כי כבר קדם לנו בפירוש משנת איזהו חכם וכו'. שבכל הג' האהבות והנטיות הטבעיות שהם הטוב והערב והמועיל צריך רסן והגבלה. ואפילו במה שיראה טוב ונאות שהוא החכמה והלמוד בה לא הותרה הרצועה בשילוח לכל באופן אחד עצמו שוה לכל הרוצים ליטול את השם ללמוד. כי בהבנת איזהו חכם הלומד מכל אדם. אני אומר שנתכוון למה שאמרו חז"ל פרק אין דורשין. ור"מ היכי גמר תורה מאחר והאמר ר' יוחנן ה"ד כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא. אם דומה הרב למלאך ה' צבאות תורה יבקשו מפיהו. ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו. א"ר נחמן ר' מאיר קרא אשכח ודרש הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי. לדעתם לא נאמר אלא לדעתי קשו קראי אהדדי. ל"ק הא בגדול הא בקטן. יראה מכאן פי הקטנים לא הורשה להם ללמוד אלא מת"ח הגון שדומה למלאך ה'. אבל מי שהוא גדול יכול ללמוד אפילו מהבלתי הגון כמו אחר. כי ידע להזהר שלא ללמוד ממנו שום דבר רע כאשר עשה ר"מ ע"ה. דתוכו אכל קליפתו זרק. ואלו בפחות וקטן יש מקום חשש שמא יהיה נגרר אחריו. והוא מה שאמר בן זומא ע"ה. מי הוא אשר יאות לו גדר החכם והשיב כי הוא אותו אשר בלי שום חשש. הוא למד מכל אדם איזה שיהי' ואפילו בלתי הגון כאחר שלא יצטרך לחפש אחר חכם כמלאך ה'. איש כזה ודאי חכם הוא שדומה לר"מ ע"ה. כי הוא מקיים לבך תשית לדעתי ולא לדעתם כדברי דוד ע"ה. מכל מלמדי השכלתי. אפילו מהבלתי ראוי שאינו כמלאך ה'. יען עדותיך שיחה לי איני מביט אל האומרם. אלא הדבר הנאמר בעצמו שהם עדותיך הקדושים היוצאים מפיו. ולבי אשית לדעתך. כי העדות שלך עצמם הם המשיחים עמי. ולא לדעתו של האומר. ואל הכונה הזאת עצמה אמר ר"מ ע"ה בריש פ' קנין תורה. כל העוסק בתורה לשמה זובה לדברים הרבה ולא עוד אלא שכל העולם כלו כדאי הוא לו אמר תחלה כי העוסק בתורה לשמה דהיינו כפי התכלית האמתי שהוא לבא לידי מעשה. כי לא תהיה מגמתו העיון מצד עצמו. הנה יהיה לו מ"ש התנא ע"ה במקום אחר הלמד ע"מ לעשות מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות כי יעלו בידו שני ענינים נחמדים. האחד הוא שמירת ועשיית המצות כי מצות הלמידה לשמה. גוררת לו מצוה אחרת. וכן ממצוה למצוה כיון ששכר מצוה מצוה וזהו זוכה לדברים הרבה. זוכת הוא לעצמו לכמה דברים וחבילות חבילות של מצות. והב' שמספיקין בידו ללמד אחרים ולהשלים זולתו. וזה ביתר שאת. כי אעפ"י שגם הלמד שלא לשמה מלמד אחרים. ואחר יוכיח. מ"מ לא כל הרוצה לבא ללמוד ממנו הוא ראוי והגון אליו לבקש תורה מפיהו. אלא דוקא גדול כר"מ שלא יזיקהו פחיתות המלמד. אבל זה כל העולם כלו כקטן כגדול. ראוי אליו לעמוד לפניו ולשמוע תורתו. כי כיון שהוא כמלאך ה'. ילמדו משלמותו אפי' הפחותים ואין כאן שום חששא. ויצא לנו מזה כי לא בלבד בשתי האהבות הפחותות מהערב והמועיל צריך הגבלה ורסן. אלא גם בטוב האמתי שהוא העיון ולמוד התורה. לאו כל אנפין שוין. והנה לנו שלש רגלים בשנה מורים על ג' הענינים האלה. כי פסח באכילת המצה מבואר מענינו שהוא לחם עוני להמעטת התאוה הגשמיית והכנעת היצר שהוא שאור שבעסת כנודע המעורר אל הערבות ותענוגות בני אדם. וסוכות זמן האסיף אשר כנס האדם כל תבואותיו ומלא ביתו אוצרות מלאות כל טוב עושר ונכסים אז צונו לצאת מדירת קבע ולהכנס לדירת עראי. לבלתי החשיב דירת העוה"ז לכלום ולההביל כל המון הצלחותיו ומחמדיו הונו ואיתנו כאשר נתקיים זה בקריאת מגלת קהלת. ואולם חג השבועות הקדוש הזה עולה על כלם להיותו מיוסד על בנין יקר תפארת גדולת התורה שתתעלה שהיא תכלית הטוב המוחלט. וכבר אנו מורים כמה וכמה חביב עלינו המועד הנורא הזה במה שאנו סופרים ימי העומר מליל שני של פסח ואילך. כאלו אחרי שיצאנו בלילה הראשון מתחת יד היצר הנוטה אל הערב ואכלנו לחם עוני להכניעו ולרסן התאות. מיד אנו מתאוים להכנס תחת שעבוד עבודתו ית' באהבת הטוב שהוא קבלת התורה. ולא ידענו מתי יגיע יום זה. ובכל יום ויום אנו סופרים והולכים כבר הלכו למו כך וכך ימים ומתקרב הזמן להגיע אל חפצנו. כאשר המורגל מאד אצל הולכי דרכים היודעים כמה מילין יש להם לילך. כי בכל שעה ובכל רגע שאול ישאלו ויבקשו לדעת כמה מילין הלכו עד עתה. וכל זה לחשקם מתי יגיעו אל מקום מאוויים. ונחתום בדברי המשורר עליו השלום שאמר: