בינה לעיתים – חלק ב – דרוש ו', קטע 8

מי בכם ידא ה' שומע בקול עבדו אשר הלך חשכים ואין נוגה לו יבטח בשם ה' וישען באלהיו. רצונו כי אי אפשר לו לאדם להיות עבד של שני אדונים הפכיים ונגדיים מן הקצה אל הקצה ומה שירצה זה לא ירצה זה ואיך יעבוד את יוצרו אם הוא עבד יצרו. והוא אמרו כמתמיה מי בכם ירא ה' שומע וגו' כלומר מי הוא זה ואיזה הוא אשר ימצא בכם שיהיה ירא ה' ובמצותיו חפץ מאד. בהיות האיש הזה שומע ומשתעבד אל קול עבדו עושה מה שאומר וגוזר. אותו שהוא עבד של עצמו. ומפרש מי הוא זה העבד. הלא הוא אותו אשר תמיד הלך חשכים ואין נוגה לו. הוא יצרו הרע אשר לעולם אין דרכיו אלא דרכי חשך וצלמות. ואם זה הוא שומע בקולו לאשר ישאל ממנו. איך יוכל בשום צד להיות ירא ה'. כי ודאי הם שני הפכים בנושא א'. אלא מה שראוי לו הוא שמכל וכל יכניע את העבד הזה. ורק בו ית' יהיה מבטחו ואליו ישא את נפשו להשען עליו. כי בלי ספק זה יחייבהו להשתעבד אליו לעשות רצונו ולעבדו בלבב שלם וישאר בן חורין מהיות עבד עבדו. ולא יעבוד בלתי לה' לבדו מעתה הי"ט המקודש הזה זמן מתן תורתנו. הוא מתחלף מחג המצות שעבר. כי אז יצאנו לחירות משעבוד הגוף ועליו אנו אומרים זמן חירותנו. אך עדין לא באנו לכלל החפשיית האמתי אל הנפש כי לא קבלנו עול תורה ומצוה אבל עתה בחג הזה ע"י מתן תורה בהיותנו נכנסים בעבדות והשתעבדות מלכותו ית' והיותנו עבדים לו קנינו החירות העצמי והגמור. ובזה מתבארת הכונה באמרו אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. והיא פשוטה עם האמור. אין צורך להאריך בה. ובפ' קנין תורה:

אמר רי"בל בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה שכל מי שאינו עוסק בת"ת נקרא נזוף שנאמר נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם. ואומר והלחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות אל תקרי חרות אלא חירות שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה וכל העוסק בת"ת ה"ז מתעלה שנאמר וממתנה נחליאל ומנחליאל במות. והמתיישב יותר בפירושו כפי פשוטן של דברים הוא כי התורה שתתעלה יש בה מעוצם שלמות ממציאה ית' אשר לא יגרע ולא יחסר חלילה אצל גדולת מעלתו. מה שיחטא ואשם האדם נגדו. אבל המגרעת והחסרון הוא אל החוטא עצמו ואתו תלין משוגתו ע"ד שחת לו לא בניו מומם. והוא מה שהיה אומר איוב:

חטאתי מה אפעל לך וגו' ואהי עלי למשא. יאמר כמתרעם על שהרבה עליו ה' ית' יסורים קשים על עונותיו. כאלו ח"ו יגיע לרום גדולתו מהם איזה דבר ושבעבור זה ינקם ממנו וזה אינו כי האמת הוא שאם חטאתי מה אפעל לך נוצר האדם. איזה התפעלות חלילה יהיה לך ממה שאני חטאתי. והדבר הוא בהפך. וא"כ למה שמתני למפגע לך. למה אתה שם אותי היותי פוגע בך ח"ו כאלו אני בחטאתי עושה איזה מפגע בעצם שלמותך. מה שאינו כן אלא ואהיה עלי למשא. המשא כבד דהיונו כובד החסרון והעדר השלמות בחטאי הוא עלי על עצמי. ואליך לא יגש מאומה. ולמה תייסרני כמי שפוגע בך חלילה. כמו כן התורה הקדושה. כל העושה לה איזה עלבון. אל יחשוב שיש אצלה שום עלבון ממש לגביה דידה. אלא אדרבא אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. אוי והאבוי מהעלבון שעושין הבריות לתורה היא להם בעצמם. כי הם באמת הנעלבים בעצם וחסרים טוב במה שעולבים את התורה. והיא בתמימותה טהורה עומדת לעד מבלי תקבל שום חסרון שהיא ממש כנזם זהב אשר באף החזיר שבטנפו אותו אין הזהב עצמו מקבל שום חסרון ולכלוך כי לעולם הוא זהב בשוויו אלא שהחזיר עצמו אובד בטנפו אותו. שעד עכשיו היה מקושט בתכשיט זהב נכר ונגלה. ועכשיו שלכלכו אינו מצהיר בו ולא נודע היות בו תכשיט זהב מאומה:

ואולם אני מבין עוד בכונת הברייתא בנוסח לשון זה אוי להם לבריות וכו' שכל מי שאינו עוסק וכו'. כי מהראוי היה שיאמר מתחלה ג"כ אוי להם לכל העולבים התורה שכל שאינו עוסק וכו'. ומה לו לזכור הבריות אבל יראה כי נודע שקיום מציאות כל הנבראים אינו אלא על התורה וזולתה אין להם שום העמדה כדרשתם ז"ל על נמוגי' ארץ וגו'. וכן אם לא בריתי וגו'. ע"כ אמר כי לא יחשוב העולב את התורה ומתבטל מעסוק בה. שהוא מזיק ומפסיד לו לבדו ואין לזרים אתו. כי אין הדבר כן אלא אוי להם לבריות מעלבונה של תורה נמשך הפסד כללי לכל הבריות כלם. מחמת העלבון שעושה הפרטי הבלתי מתעסק בתורה. כי כיון שקיומם תלוי בה נמצא שהעולבה גורם לכל הבריות אוי והמעדה שהם מוכנים אל התמוטטות. כי אמנם העולב עצמו. שהוא מי שאינו עוסק בתורה. זה אין שום ערך לכובד ענשו ולא יכנס בגדר אוי גרידא. שכל מי שאינו עוסק בתורה. הנה הוא נזוף מנודה מופרש ומובדל ממחיצתו ית' ר"ל. שאין שום צרה בעולם ושום רעה שוה לה. ובאר מעוצם הפסד והשחתת הפחות ונבזה הזה שאינו עוסק בתורה באמרו ואומר והלחות ממשה אלהים המה אל תקרי חרות וכלו. ואני מבין זה בדבריהם ז"ל פ' אלו נדרים:

אמר רבי יהודא אמר רב מ"ד מי האיש החכם ויבן את זאת דבר זה נשאל לחכמי' ולנביאים ולמלאכי השרת ולא פרשוהו עד שפירשו הקב"ה בעצמו דכתיב ויאמר ה' על עזבם את תורתי וגו' ופירש"י ז"ל לחכמים דכתיב מי האיש החכם. לנביאים ולמלאכי השרת דכתיב ואשר דבר פי' ה' אליו ויגידה. ויש לדקדק מנלן לכלול נביאים ומלאכי השרת באמרו אשר דבר פי ה' אליו דתפסת מועט תפסת. ואולי אינו אלא על הנביאים שגדרם האמתי הוא שהוא יתברך מדבר אליהם דברי נבואתו ומאן דכר שמייהו דמלאכי השרת. שאין פרטית גדרם שידבר פי ה' אליהם אלא שהם שמשים לפניו יתב' לעשות שליחותו כי ע"כ נקראו מלאכי השרת המשרתים את פני האדון. והר"ן ז"ל כתב מדכתב ויאמר ה' על עזבם את תורתי מכלל דליכא דידע לאהדורי טעמא אלא קב"ה בלחוד וכו'. משמע דלאו בפי' איתמר בקרא האי דמלאכי השרת. אלא מכללא דלא אהדר אלא קב"ה. ויקשה דא"כ מהאי כללא כלהו אימעטו מ"ה נביאים וחכמים דהקב"ה בלחוד אהדר ולא זולתו וא"כ למה צריך לפרט חכמים ונביאים ומ"ה. יאמר בכלל דבר זה נשאל ולא פי' אלא הקב"ה וקרא גופיה ל"ל מי האיש וגו' אשר דבר ה' וגו' יאמר בקצור מי יבין את זאת ויגידה ויאמר ה' וגו' וממילא הוא דכלהו ממועטים. או אם בא לפרט יפרט ג"כ מ"ה. ובמאמר עצמו יראה זר איך סכלו כלם ולא מצאו מענה וכי צדיקים היו באותו זמן ואכשור הנהו דרי. והלא נודע בפרסום כמה גדלה רשעתם ועצמו חטאתם. ולא יספיק מה שאמר רבינו יונה ז"ל בודאי עוסקים בתורה היו תמיד אלא שלא היו עוסקים לשמה וזה לא נודע אלא ליודע תעלומות בלבד וכו'. דתינח מעסק התורה. אבל רבוי עונותיהם לאין מספר. מי לא הוו ידעי להו דודאי היו ראויים לכמה וכמה עונשים. ועוד דלפי דבריו ז"ל היו עוסקי' בתורה שלא לשמה ומלבד שלשון עזיבה מורה העדר הלמוד בה בהחלט. הוא הפך דברים ז"ל במדרש בפתיחתא דאיכה דמייתי התם ר' הונא ור' ירמיה האי קרא גופיה דעל עזבם את תורתי. וקאמר תו ואותי עזבו ואת תורתי לא שמרו הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו מתוך שהיו מתעסקים בה המאור שבה היה מחזירן למוטב. רב הונא אמר למוד תורה אף על פי שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה וכו'. אלמא מוכח בהדיא דאפילו שלא לשמה לא היו מתעסקין בה שאלו היו עוסקין בתורה אפילו שלא לשמה היתה מחזירתן למוטב. ואם כן הבינו עזבם את תורתי עזיבה מוחלטת. ורחוק מאוד הוא להעמיד מחלוקת במדרשים על המציאות אם היה שם עסק בתורה שלא לשמה או לא. והנראה בזה כי שם במדרש הנז' אמרו:

מצינו שויתר הקב"ה על ע"ז ועל ג"ע ועל שפיכות דמים ולא ויתר על מאיסה של תורה שנאמר על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי על ע"ז ועל ג"ע ועל ש"ד אין כתיב כאן אלא על עזבם את תורתי. והקושי מבואר כי אפי' נניח היות עון מאוסה של תורה עון חמור יותר מהג' עברות האלו. אכתי איך אמר שלא נכתבו כאן. דתינח ג"ע ושפיכות דמים שלא נזכרו כאן. אבל ע"ז בהדיא כתיב ויאמר ה' על עזבם את תורתי וגו' וילכו אחרי שרירות לבם ואחרי הבעלים וגו'. הרי מפורש העון החמור לכתם אחרי הבעלים שהוא גוף הע"ז. א"כ גם על ע"ז נכתב כאן שאבדה הארץ. והיכן נמצא בזה שויתר הקדוש ברוך הוא על כל שלשה עברות אלו:

אמנם ענין כל זה אצלי. כי הכתוב אומר על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר ויאמר ה' על עזבם וגו'. כי אמרו מבלי עובר יראה ללא צורך מאחר שאמר לשון נצתה והמשילם למדבר. ממילא משמע שאין שם עובר. ע"כ הבינו ז"ל כי מבלי עובר זה. לא נאמר על העדר העוברים ושבים בארץ או במדבר מפני השממון. אלא הרצון בו על עובר עברה. ונכשל בחטאים ועונות. וחוזר אל תחלת אמרו על מה אבדה הארץ וכאלו סמך לו מבלי עובר. והכונה כי היה זה מהפלגת שאלתו יתברך מי הוא אשר ישיג וידע סבת אבדת הארץ אשר נצתה כמדבר והיתה לשממה וחרבה. והיה אבוד זה מבלי עובר כלומר מבלי בחינת היות שם עובר על מצותיו ית' וחוטא בנפשו איזו עברה קלה או חמורה כי לא היה עובר עברות ביד רמה סבה עצמית לאבדת הארץ. כי על כלם היה מקום לוותר שלא לאבדה. אלא סבה יותר עיקריית וגרמא בנזקין מכל עברה שבכולם. וע"ז באמת לא נמצא שום נברא ידע להשיב על דבר כזה. שהוא זר יצוייר עונש כבד ולא יתלה ולא יתייחס לסבת שום עברה אפי' מהחמורות שבהם כי כלם נכללו באמרו מבלי עובר. עד שהוצרך הוא יתברך בעצמו לפרשו ואמר על עזבם את תורתי וגו' וילכו אחרי שרירות לבם ואחרי הבעלים וגו'. ירצה מה שהבאנו מהמדרש כי עם היות היו בהם כמה עבירות ואפי' היותם חמורה שבהם שהיא הע"ז והליכתם אחרי הבעלים וכ"ש שאר העברות מ"מ לא היו הם סבה עצמית לאבדת הארץ. כי על העברות מצד עצמם היה צד שלא להחמיר על עונשם ולדונם כאנוסים בהם וכאלו לא היו בבחירתם כשעשאום שיצאו חוץ מדעתם ואבדה שפיטתם. וזה לסבה שעזבו את התורה מכל וכל ולא התעסקו בה אפי' שלא לשמה. ובזה נכנסה בהם רוח שטות כי לא היה להם מה שיאיר שכלם וירחיקם מן החטא אלא נמסרו ביד היצה"ר ונשתעבדו לו כעבדים תחת רבם. כי אם העוסק בתורה יצרו מסור בידו ולא הוא מסור ביד יצרו כמאמרם על אשריכם זורעי על כל מים:

אם כן ממילא בהפך כל שאינו עוסק בתורה. הוא מסור ביד יצרו ואין יצרו מסור בידו. ועל כן ישלוט בו להחטיאו כאלו אינו ברשותו. וא"כ מצד העברות עצמן יש להם קצת התנצלות מטענת ההכרח. ואמנם העונש הוא על הדרך שאמרו חכמי המדות אצל השכור המשליך האבן וממית כי על מה שהמית בהשלכת האבן אינו נענש. לפי שהיה פועל בלי בחירה בהיותו חוץ מדעתו. אבל יענישוהו על הסבה העיקרית והוא שנשתכר מדעתו הרבה בשתיית היין שהוא גרם לעצמו צאתו מדעתו. עם שידע מתחלה שיאבד שפיטתו ברבוי היין וימשך מזה הפועל המגונה מהשלכת האבן. כן יתברך שהסבה האמתית לאבדת הארץ. היא עזבם את התורה ולא שמעו בקול דבריו ית' ולא הלכו בה בתורה שלא התעסקו בלמודם כלל אפילו שלא לשמה. וזו היתה גרמת נזקיהם כי מזה נמשך שלבם הרע הוא היצר הצורר נשתרר עליהם ונשארו מסורים ביד לבם עד שהוכרחו ללכת בשרירות לבם. במה שלבם נעשה שר ושליט עליהם בעל כרחם ונפלו ברשת אפי' בעברה יותר חמורה שהיא ע"ז שהלכו אחרי הבעלים. וכ"ש שאר כל העברות הקלות ממנה. וא"כ היה ויותר על כל אלה העברות מה שלא היה כן על עזיבת התורה. ורב יהודה אמר רב שאמר מ"ד מי האיש החכם וגו'. דקדק ההרגש בכתוב למה בחכם אמר מלת האיש מה שלא אמר אצל אשר דבר פי ה'. יאמר סתם מי החכם ויבן את זאת כדברי המשורר ע"ה מי חכם וישמור אלה. וכן הושע ע"ה מי חכם ויבן, אלה. מזה הוציאו שכונת הפסוק הוא כי לענין החכם שאל לחכם שמבין האנושי בלבד דהיינו החכמים. אמנם יש כאן עוד שאלה שלא היתה בפרטות אל איש דהיינו למין האנושי לבדו. אלא אשר דבר פי ה' אליו יהי' מי שיהי' בין שהוא איש בן אדם בין שאינו איש. וא"כ נכנסו בזה הנביאים שהם אנשים וגם מ"ה שאינם אנשים. לכלם אמר שיגידוה. ונמצינו למדים מתשובתו יתב' שהבלתי עוסק בתורה. אבדה בחירתו ונשאר כפוף ומשועבד לעשות רצון יצרו בע"כ. והם דברי התנא בברייתא שלנו שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף כמדובר. ועוד תשוב תראה הפסד עצמי בו. כי הלא אמר הכתוב והלוחות וגו' אל תקרי חרות אלא חירות שאין לך בן חורין וכו'. הוא הדבר אשר דברנו כי בהיותו עוסק בתורה הוא חפשי בבחירתו. שהיא תסלק מעליו שלטנות היצה"ר שאינו נמסר בידו ונשאר בן חורין לעשות כחפצו אם ירצה ללכת בדרך טובים. אבל כשאינו עוסק בתורה הוא מסור ביד יצרו ונעשה עבד לו. ויצא מחירותו ומכריעו לחטא שלא בטובתו. ואין לך אבדה גדול מזו. וכל דברינו נרשמים במאמרנו אשר הוא בפרשת השבוע. וכונתו אצלי מבלי דיוקים והערות כי בכלל האנשים יש ג' כתות שהם שני הקצוות אם קצה השלמות והמעלה. ואם קצה הפחיתות והרשע. וכת הבינוניים. והוא מבואר היות שלמי המעלה מועטים כדברי רשב"י ע"ה יחיד בדורו וכיוצא. והוא הגבר הוקם על שלמות העיון שאין עסקו אלא בתורה ואין לו שום משא ומתן אחר זולתה. ועל זה אמר אשריך ארץ שמלכך בן חורין. ופירשו הענין באמרם אימתי הארץ באשרי כשמלכך והוא הת"ח המיוחד בדור הוא עוסק בתורה. ר"ל שכל עסקו ומתנו ומשאו הוא בתורה ולא בדבר אחר. כי בזה הוא בן חורין שאין לך בן חורין אלא מי שהוא עוסק בת"ת בלבד כי במלת בלבד רצו לשלול שום עסק אחר זולת התורה שאם עוסק בסחורה או כיוצא. הנה אינו בן חורין בהחלט כי הוא משועבד לאותו הדבר במעשיו ובמחשבתו. ואין דעתו פנויה. אבל בהיותו עוסק בתורה בלבד. הוא בן חורין גמור. ואחר כך דבר מהבינוניים הם כת הסוחרים ואנשי המדינה ובעלי מלאכה וכיוצא שהם אוחזים בזה וגם מזה. והן רבים עתה מזה הכת עליהם אמר ושריך בעת יאכלו שקובעים עתים לתורה. כי אינם מתעסקים כל היום בתורה אבל יש להם עתים קבועים. ונקראים שרים בערך המלך החכם ומתגברים לתת חלק תחלה לתורה. והיא להם רסן והגבלה לבלתי התגבר בשתיות היין אבי אבות הנזיקים ואולם ישעי' ע"ה דבר מכת הקצה האחר שאין פנייתם אלא אל הגשמות ותענוגות בני האדם כאמרו הוי גבורים לשתות יין. ופירשו בו שאמר גבורה של תורה היא באשרי. אבל גבורת היין הוא באבוי כי הרגישו שהיל"ל הוי גבורים שותים יין. אבל באמרו לשתות. כיון לומר כי אותם שמשימים גבורתם לשתות יין הם באבוי. מכלל דאיכא אחריני שאינם מתגברים בשתיית היין אלא בדבר אחר שאינו באבוי והם המתעסקים בגבורה של תורה שהם באשרי מצד החירות אשר הם קונים בה כאשר אמרנו. וזה כל פרי שמחתנו בחג הקדוש הזה. והנה אנחנו עתה בעבדותנו בכפלים עבדים לשאור שבעיסה ולשעבוד גליות. ולמען יתקע בשופר גדול לחירותנו. נדע מה נעבוד את ה' אלהינו לשמור חקיו ומשפטיו. כי בם אנחנו נגאלים. ואם השתא הכא עבדי. לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין אכי"ר: דרוש ד' לחג השבועות קול השופר הולך וחזק מאוד

ירושלמי פרק כשם שהמים. משה כתב חמשה ספרי תורה וחזר וכתב פ' בלק ופ' בלעם וכתב ספרו של איוב:

כל פרטי הדברים אשר נמצאו ונזכרו במעמד הקדוש והנבחר היו ענינים נפלאים מיוסדים על כונות עמוקות ועליונות לא יהרוס השכל האנושי להעלות על דעתו. יבא עד תכונת השגתם באמתות אך לא בעבור זה יתרשל בהחלט מלהשתדל לחקור ולדרוש בהם כפי מה שיוכל במה שהורשה. אם יוכל לדעת איזה מהתכליות אשר היו שם וכדברי המשורר ע"ה גדולים מעשי ה' דרושים לכל חפציהם. כאלו יאמר עם היות מעשי ה' רבתה מאד גדולתם. לא עבור זה נסגר הפתח מלדרוש בענין המכוון בהם אבל הם דרושים לכל חפציהם. יש בהם מקום להיותם נדרשים ונחקרים לכל החפצים והכונות שנמצאו בהם. ואם ישיג האמת הנה מה טוב. ואם לאו לא הפסיד כלום ע"כ שמתי פני על שני סוגי מופתים ופלאים היו בעת ובעונה. הזאת של מ"ת בהם נכללו כל המינים והפרטים שבאו בפרשה. הא' כל מה שהוא מובט אל חוש הראות. והב' כל מה שהוא מובט אל חוש השמע. כי אל מה שנוגע לחוש הראות היו ברקים אש וענן ועשן וכיוצא. ולחוש השמע היו קולות וקול שופר וראינו כי בקול השופר הפליג לומר חזק מאד כאשר בא בנושא. שמורה היה כחו גדול בערכו יותר ממה שהיה כח מובט הראות בערכו. וכל זה מעורר אל התבוננות:

ונאמר כי הוא ידוע שתורתנו הקדושה תכלול ב' חלקים. חלק מה שיקיף בדעות ואמונות וחלק מה שיקיף מצות מעשיות. ואמנם במה שנוגע אל האמונות. אין ספק כי החקירה בהן בטענות שכליות לא תזיק כלל. אדרבא תועיל מאד להשגת האמת יען הן כלם דעות מוכרחות ומחוייבות מכח הטענות אשר אין המלט מהן. ומתוכם יבא האדם להאמין בהכרח כל העיקרים והיסודות. כי כשיחקרו לא יוכל להכחיש מציאות סבה ראשונה וממנה אל שלילת הגשמות ומשם אל ההשגחה. וכן לכל שאר הפינות התוריות שכלן נתאמתו בטענות מופתיות ואדרבא המסרב מלחקור בהם נופל ברשת האפיקורסת. והוא מה שכיון הכתוב אצלי במאמרו על מה נאץ רשע אלהים אמר בלבו לא תדרוש. כי אם אמרו לא תדרוש לנוכח. מדבר עמו יתברך. היל"ל לא ידרוש כמו שאמר ג"כ אמר בלבו שכח אל. אבל לדעתי עם עצמו ידבר והכונה שאומר דוד ע"ה על מה היה זה שהרשע הוא. מנאץ האלהים ב"ה ומואס בו ולא יפחד מגדולתו. הלא הוא כי תמיד הוא אומר אל עצמו בתוך לבו. לא תדרוש לא תבא לידי דרישה וחקירה לדעת אם יש מציאות אלוה שליט ואדון וכו'. ומתוך המנעו מדרישה זאת אינו בא לכלל ידיעת והשגת מציאותו. שאלו היה דורש וחוקר. על כרחו השכל מחייבו להאמין בו ובכל השרשים הנתלים בזה ובצרוף אל החקירה הזאת מה שתסכים בה התורה שתתעה במה שהשרישתנו באלו הדעות שאינם מנגדים השכל אלא אדרבא הם מחוייבים ממנו. תהיה אז האמונה בהם שרירא וקיימת. כי ימצא בתורה ממש קיום מה שהשיג בהקש המדעי. הלא תראה אמונת ההשגחה האלהיות בפרטי האישים אשר תכלול כל עיקרי ושרשי הדת. נמצא בבאור לקדושי עליון באו לעמוד על השגתה בדרך טענות ומופתים. כאשר נתבונן על מאמרנו אשר לכאורה יש בו מהקושי כיון שכבר כתב מרע"ה כל חמשה ספרי תורה למה הוצרך לחזור ולכתוב פר' בלק ופר' בלעם הנכללים בתורה. כי אפי' זה יהיה ספר בפני עצמו בהרחבה יתירא כדברי רש"י והריטב"א ז"ל מכל מקום ראוי לדעת למה יצא ספור זה מכלל יתר ספורי התורה העצומים והגדולים כעון מלחמת עמלק וכיוצא. ולמה לא עשה ממנו ומן הדומה לו ספר רחב בפני עצמו. אמנם לאשר היתה השרשה אמונת ההשגחה בלבות עם בני ישראל דבר הכרחי מאד לקיום כל התורה כאמור. לכן השתדל הרועה הנאמן מרע"ה. להעמידנו על ידיעת אמתת הפינה הזאת בכל מיני אופני הצדדים אשר תושלם בהם כל ידיעה והשגה. נתבארה לנו על פי דבריהם ז"ל על פסוק: