בינה לעיתים – חלק ב – דרוש ו', קטע 7

אך מה שמץ נוכל להבין על בוריו ממצות התורה מבלעדי הקבלה ואיככה נדע מהות התפילין ואופן כתיבתן ומה יכתבו בהם וכן בציצית וכן מה הוא פרי עץ הדר אם לא שקבלנוהו עד מפי משה רע"ה. לפיכך בא על הארון הכפרת עם הכרובים שהם שתי צורות אחד זכר ואחד נקבה שזה משפיע וזה מושפע כי הוא ממש השתלשלות הקבלה זה מזה ויש להם כנפים להורות על ההתעופפות לרחוק כי לימים רבים עד עת קץ תתמיד תמיד קבלת תורה שבע"פ. ובזה הם סוככים ומגינים על התורה הכתובה המנוחת בארון. כי זולתה היו כעורים הממששים קיר בהבנתה. והי' הארון מעצי שטים ושני ארונות של זהב אחד לפנים ואחד לחוץ אולי רמז מ"ש בפ' אין דורשין:

ור"מ היכי גמר תורה מפומיה דאחר והאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו גו' אם דומה הרב למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה וכו' כי אתא רב דמי אמר אמרו במערבא ר' מאיר אשכח תמרה אכל תוכלא ושדי שיחלא לברא וכו'. ורבא בר רב שילה אמר ר"מ רימון מצא תוכו אכל קליפתו זרק. והרגישו האחרונים ז"ל מאי מתרץ תוכו אכל קליפתו זרק. וכי המקשה הוה אסיק אדעתיה דר"מ אכל גם קליפתו ח"ו. פשיטא דידע דר"מ לא לקח מלמודו ממנו אלא הטוב. ועכ"ז הקשה דאפילו תורה תמימה אסור ללמוד ממנו לפי שאינו דומה למלאך ה'. וא"כ איך יתורץ באמרו קליפתו זרק. ובשלמא למאי דתריץ מעיקרא הא בקטן הא בגדול. ניחא דר"מ להיותו גדול ידע להשמר שלא ילמוד ממעשיו הרעים. אבל לאידך תירוצא דקליפתו זרק קשה. והן לתירוצא דתמרא. ועם כי לפי הפשט יש מקום לומר דהיא היא דדוקא ר"מ היה כח בו לאכול הראוי לאכילה ולזרוק הפסולת שהיה גדול. אבל אחרים הקטנים יאכלו הכל ביחד וילמדו ממנו הטוב והרע. ואפשר לי עוד לומר ע"פ דרכם כי כונת אלה התירוצים היו לדקדק בלשון הפסוק ולומר כי מה שאמר הכתוב ותורה יבקשו מפיהו אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו וכו'. היינו דוקא לענין בקשה ממש לילך האדם לבקש ולשאול ממנו שילמדהו תורה זה לא יעשהו אלא כשיהיה הרב דומה למלאך ה'. כי ודאי לא ילמדהו אלא דרכי ה' ודבריו בפיו אמת. אבל אם אינו דומה למלאך ה' כי רשע הוא. לא יבקש ממנו בבקשה מפורשת שישכילהו וילמדהו דעת. כי בראותו שזה שואל בפיו ומבקש ממנו ללמוד. אז להכעיס ישתדל ללמדו אורחות עקלקלות אם באמונות כוזבות ואם במדות פחותות ומגונות. ויהיה מתעצם על ככה לחקותם בלב התלמיד. אמנם ר"מ ע"ה נתחכם על זה כי לא היה מבקש ממנו או שואל לו שום ענין. אלא היה אדרבא הוא משתדל בפיו להחזיר את אחר למוטב אלא שאגב אורחין היה אחר אומר מילי דמעליותא מבלי שיבקשם ר' מאיר. כי אחר היה שואל ממנו פי' הפסוקים. ור"מ משיב כפי סברתו. ואח"כ אחר מאליו היה אומר פירושם. ובזה היה ר"מ מוצא למודים אלו כמוצא מציאה בהיסח הדעת כי אחר היה אומרם מעצמו. ולא היה בזה מתעצם להכשיל את ר"מ. לא בדעות הפנימיות ולא במדות החיצוניות. ונמצא בזה כי בענין הדעות. היה ר"מ כמוצא תמרה. כי מה שמוציא לחוץ מהאמונות שהוא אינו מאמינם להשחתת שכלו. היה ר"מ אוכל ומקבל לטוביותם. אבל מה שנשאר בפנימיות הם האמונות הנפסדות שהיה אחר בדעתו מאמינם. זרקם ר' מאיר לחוץ ולא לקחה אזנו שמץ מנהו. ובענין המדות היה ר"מ כמוצא רמון. כי מה שהיה אחר אומר בפיו ממה שמוציא משכלו במעלות המדותיות היה אוכל ומקבל כתוכיות הרמון. אבל מלבושו החיצוני הם המדות הפחותות שהיה אחר מתנהג במעשים רעים. קליפה זו זרק לחוץ. ולא למד ממעשיו כלל. בו שהתלמיד חכם האמתי לשילמדו ממנו צריך שיהיה מסולסל. אם בדעות הפנימיות ואם במעשים החיצונים. ע"כ הארוץ עץ אשר הוא רמז לת"ח שהוא כלי המחזיק התורה הנתונה בו. צריך שיהיו לו ארון של זהב מבפנים בטהרה וזכות אמונותיו כזהב טהור. וגם ארון זהב מבחוץ במעשים ומדות טובות טהורות ומזוקקות כזהב:

ואמנם השלחן נרמז בו תקון בקשת המזונות. כי התורה תזמין לו כל מזונותיו כשלחן ערוך לא יחסר בו לחם פנים לפניו תמיד והמנורה רומזת אל כללות החכמות כלן מפותחות בתורה עצמה. מבלי שתצטרך לזולתה. כי כלה מקשה זהב ומינה ובה עצמה יוצאים שבעה נרותיה שהם השבע חכמות. ואופן הארת נרותיה יורה בבאור כי היא הנותנת אורה לשאר החכמות ואין שאר החכמות מאירות אותה. ולרוע התכונה המזגית לסבת החמר. באו המזבחות אשר שם יזבחו זבחי צדק עולה וכליל ושם יותך הבשר והדם. והוא מזכרת עצמי אל האדם הנוטה אחר החמר ישחטהו וישרפהו בהבל התורה ויכניעהו באופן לא יחטא. ועל קוצר המשיג מעביות השכל. בא הכיור וכנו במראות הצובאות. כי התורה רוחצת חלודת המוח ותעשהו בית קבול. ותתן לו הארה שיפותחו בו צורת הלמודים כעין המראה. אשרי עין ראתה כל אלה בזמנם. ובכל זה שאמרנו נעמוד על דבריהם ז"ל בחמישי דערובין:

אמר ריב"ל המהלך בדרך ואין עמו לויה יעסוק בתורה שנאמר כי לוית חן. חש בראשו יעסוק בתורה שנא' הם לראשך. חש בגרונו יעסוק בתורה. שנאמר וענקים לגרגרותיך. חש בבני מעיו יעסוק בתורה. שנאמר רפאות תהי לשריך. חש בעצמותיו יעסוק בתורה שנא' ושקוי לעצמותיך חש בכל גופו יעסוק בתורה שנאמר ולכל בשר מרפא. והכונה אצלי כי עם היות להשגת יתר החכמות יקובצו החמשה מונעים האמורים. הנה תורתנו שתתעלה עלה תספיק היא עצמה לתקן את כלם ולהדיח ממעל לומדיה כל אחד ואחד מאלו המעיקי'. ועל אורך ההצעות שצריך הקדמות רבות לכל חכמה והתחלות לקוחות מחכמה אחרת. אמר המהלך בדרך שהוא העיון כאשר נודע ומורגל מאמרם הליכות עולם לו. והוא חסר לויה כי לא נתלוו ונתחברו אצלו ההקדמות הצריכות מכמה הצעות המלוות כל חכמה וחכמה. דע כי חכמת התורה אינה צריכה לשום הקדמות והצעות זולתה שילווהו אלא הכל בה והיא מנוה את עצמה וכן אני מבין אמרו: שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך. אשר בלי ספק לא נכפל על חנם. אבל מבואר שהבורות והבארות אפילו יהיו ממים נובעים מ"מ ודאי הם מתמלאים מהמבוע והמקור שהוא מחוץ אשר משם המים נגרים והם נוזלים אל תוך הבורות. וכן כל חכמה וחכמה הצריכה אל הקדמות מבחוץ. יהיו אותן ההקדמות שופכות ונוזלות אל תוך החכמה ההיא והיא מתמלאת מהם. אמנם חכמת התורה איננה כן. אלא שתה מים מבורך. תשתה מי החכמה והידיעה מתוך הבור שלך האמתי היא התורה. ואל תחשוב תצטרך הצעות מבחוץ שיזלו בה כדי שתוכל אח"כ לשתוך מימיה כי אדרבא הוא להפך ונוזלים מתוך בארך. מחכמת התורה ומתוכה יזלו החוצה כל החכמות והידיעות. ע"ד חלונות בית המקדש שהיו שקופים אטומים צרים מבפנים ורחבים מבחוץ. כי אורה יצאה מן המקדש להאיר לחוץ. כן מהתורה נובעות ונוזלות כל החכמות החוצה. ואין שאר החכמות מריקות אליה. ועל קיצר המשיג אמר חש בראשו שאם יש לו חלישות בראש מקוצר השגת מוחו. יעסוק בתורה שהיא תחבר המוח ותתן הכנעה למעיין שיבין בנקל ע"ד מה שפירשנו בעדות ה' נאמנה מחכימת פתי ועל עומק המושג אמר חש בגרונו. אם העיון אצלו היא עמוק עמוק ורחוק ממנו. עד שהוא מוצרך לקראו בגרון ולצעוק אחריו בקול גדול ונחר בקראו גרונו. יעסוק בתורה כי היא תענהו בנקל ותכבוש לפניו הדרך שלא תקשה כל כך השגתה. ועל צורך ספוק הצרכים אמר חש בבני מעיו אם יש לו חולי בבני מעים. דהיינו שהוא צריך לתת טרף לבני מעיו במזון ההכרחי מאכילה ושתיה. גם בזה יעסוק בתירה כי היא תצליחנו בנכסיו ותספיק לו די מחסורו אשר יחסר לו. ועל רוע התכונה מנטיית הטבע אל החמריות אמר חש בעצמותיו. אם החולי הוא עצמי ופנימי שיצרו נוטה אל הפחיתיות שע"ז נאמר אין שלום בעצמי מפני חטאתי. גם בזה יעסוק בתורה כי היא תזכך ותכניע היצר. כאמרם בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין. באופן שכל אחד מאלו המעיקים יותר ויתוקו ע"י למוד התורה. ובאר עוד כי אפילו שיקובצו כלם כאיש אחד תספיק לתקונם א' מהם לא נעדר. וזה הוא חש בכל גופו יעסוק בתורה. את כל אלה עשה האלהים במעמד הקדוש כי בו נתעצמנו לשכל אחד ממנו יוכל לעלות אל רום הר חכמת התירה כאשר רמזתי בנושא. יוכל העם לעלות וגם נכלל בזה שנתרוממני לעלות מעלה מעלה על יתר האומות עכו"ם ולהבדל מהם לא בלבד בצורת נפשותינו אשר אין לה ערך ודמיון עם מהות נפשות זולתנו כנודע. אלא אפילו בחלק החמרי נזדככנו כל כך עד שגופנו לא יכנס במין ולא בסוג עם גופם. וכבר הודה בע"כ איש רע עין בלעם הרשע באמרו:

כי מראש צורים אראנו וגו'. אני משער בכונתו שהוכרח לשבח את ישראל שנתעלו על כל העכו"ם בכל הד' סבות. על הפועלת אמר כי מראש צורים אראנו. אני רואה את ישראל שהוא בא מגזע ויחס שהוא ראש וראשון לכל הצורים וההתחלות כאמרו הביטו אל צור חוצבתם וגו'. כי מי גוי אשר לו אבות קדושים כמונו. וכי יאמרו ישמעאל ועשו גם אנחנו מבני בניהם. הלא לא נשתתפו עם כל האמהות הקדושות אשר להם קדושה פרטית כנודע וזה הוא ומגבעות אשורנו ועל הנוריית אמר הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב. שנבדלו צורתם שהן מין בפני עצמו. ולא יכנסו שחשבון וסכום יחד עם גויי הארץ. ועל החמרי' אמר מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל. כי אפילו החלק העפריי שבהם. שהוא הגוף והחומר מי מנה אותו לרשום גדרו ביתר החמרים. ורובע ישראל הם הד' יסודות שמהם הורכב חמרם האם הוא נכנס במספר להשיג מהותו לומר היותו כחמר וגוף כל המין האנושי. אין זה כן כי נעשה חמר גופם דק ומעולה במעמד הר סיני. ועל התכליתית אמר תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו. מי יתן שיהיה לי אחרית טוב ותכלית שלם במיתתי כאשר יש להם אשר ישיגו מבחר התכליות. באופן שאפילו מהעצים שבמתנגדים אשר לנו נתפרסמה מעלתנו על זולתנו. כי כן היה תמיד חפצו יתברך. והיה שבחנו מתפרסם אפילו מפי האומות כאומרו ברוך תהיה מכל העמים ולא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך. ודרשו ז"ל אין שבחה של מטרונא וכו' ולי קשה בפ' כי מאחר שקדם לומר ואהבך וברכך והרבך פרי בטנך וגו'. מה מקום יש עוד לומר לא יהיה בך עקר ועקרה האם אפשר יהיו מרובים וברוכים מפרי הבטן בהיותם עקר ועקרה. ואם ירצה לאומרו. אין מקומה כאן אלא למעלה שיאמר תחלה לא יהיה בך וגו'. ואח"כ וברכך וגו'. כי מה שיכות יש לאמרו לא יהיה בך עקר עם ברוך תהיה וגו':

אמנם יראה כי לפי שאז"ל בטעם רבקה אמנו ע"ה למה נעקרה שהיה מפני שברכו אותה לבן ובני ביתו אחותנו את היי לאלפי רבבה. שלא יא יאמרו תכלתנו עשתה פירות וכו'. ע"כ אמר כאן כי הוא ית' יברכם ברבוי הבנים ושכר פרי הבטן ואפילו מפי כל העמים יבורכו כך. שיברכום על רבוי זרעם. אבל אל תחושו שבעבור ברכתם יגזור האל ית' שיהיה בכם תחלה עקר ועקרה כדי שלא יאמרו שבשביל ברכתם באה לכם ההשפעה ההיא מרבוי הבנים. ותצטרכו להתפלל עליה ואז יתקיים בכם פסוק זה של ואהבך וברכך וגו'. כאשר היה ביצחק ע"ה. כי מיד יהיה לכם רבוי הזרע. אלא שרצונו יתברך שאפילו העמים יברכו אתכם ויודו על מעלתכם. כמו שעשה בלעם בהכירו היותכם מובדלים מן העכו"ם אפילו ביתרון החומר מפני מעמד הר סיני. והוא יתברך יגלה קץ וזמן שיוכל העם לעלות אל הר ה' ואל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו אמן: דרוש ליום ש"ק שני לחג השבועות עבד היית במצרים ושמרת ועשית את החקים האלה:

נשא רבה מיין ושכר יזיר וגו'. הה"ד הוי גבורים לשתות יין וגו' מצדיקי רשע עקב שחד וגו'. תמן כתיב אשריך ארץ שמלכך בן חורין אימתי הארץ באשרי בזמן שמלכה עוסק בתורה שנא' והלוחות מעשה אלהים המה וגו'. אל תקרי חרות אלא חירות שאין לך בן חורין אלא מי שהוא עוסק בתורה בלבד. וע יוי בעת יאכלו שקובעים עתים לתורה ואח"כ הם אוכלים לקיים מה שנאמר לך אכול שמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה אלהים את מעשיך. הה"ד אחריו בגבורה ולא בשתי בגבורה של תורה ולא בשתיה של יין. לכך אמר ישעיה גבורה של תורה היא באשרי אבל גבורת יין היא בהוי:

הגדיל תושיה החכם החבר ז"ל בתת טוב טעם על הצווי הראשון והעיקרי אשר בא בעשרת הדברות אנכי ה' אלהיך למה תלה הדבר ביציאת מצרים באמרו אשר הוצאתיך מארץ מצרים שהוא נס פרטי בערך כללות בריאת העולם כלו ויותר היה נראה להגדיל אלהותו ותוקף ממשלתו בשיאמר אנכי ה' אלהיך אשר בראתי את השמים והארץ וכל צבאם. ודבריו ז"ל בזה צדקו יחדו יעויינו במקומם:

וכעת אומר כי כבר נודע ההקדמה המונחת מאחרונינו ע"ה היות החפשיות והחירות נכסף מאד בדרך טבע לא בלבד אל המין האנושי אלא אפי' לחיים בלתי מדברים. וכלם מוטבעים להצטער ולדאוג בהיותם משועבדים תחת יד זולתם ושמחתם לתוגה נהפכה. הלא ראינו קול צפור כל כנף המצפצים והמהגים בהיותם מעופפים באויר ישמיעו קולם בקול וזמרה. ובבואם תחת יד האנשים בהיותם כלואים ואסורים. מזמריהון שבתו. בלי נשמע קולם רק קול דממה דקה. עד אשר הזמן יתקן זה בהרגל. ומכ"ש האדם כי לא יוכל שאת עול ההשתעבדות והיותו נכנע לאחרים. והיא הסבה אשר הגדילה שנאת אחי יוסף עליו כי תחלה אמר הכתוב ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום. והכונה ששנאה זו בראשונה לא באה אלא מחמת קנאה שאביהם אהבו מכל אחיו. אך לא היתה שנאה עצומה כל כך עד שיהיו מוכרחים עכ"פ לגלות אותה גם בדבור. אלא עצרו רוחם להטמין אותה. יען לא יכלו דברו לשלום. לא יכלו לדבר ענין זה מהשנאה ולגלותו בפירוש. וזה בעבור השלום שלא יגיע הדבר לאזני הזקן ויבא עמהם לידי קטטה בשביל ככה. אמנם אח"כ באומרו להם חלומותיו הרומזים שהוא ימלוך וימשול עליהם והם ישתעבדו אליו הנה בזה לא עצרו כח ולא יכלו עוד הצפינו ובפה מלא אמרו לו:.

המלוך תמלך עלינו אם משול תמשול בנו ואגב ארחייהו השתדלו ג"כ אם יוכלו ע"י טענה להתעיב הדבר אפילו בעיני יוסף עצמו שלא ירצה לקבל עליו כך. ואמרו ע"ד שאמר ר"ג ע"ה לרבי יוחנן בן גודגדא ולר' אלעזר היסמא בפ"ג דהוריות כששלח להם להושיבם בראש ולא באו. חזר ושלח להם כמדומה לכם ששררה אני נותן לכם עבדות אני נותן לכם והם הם דברי אחי יוסף המלוך תמלוך וגו' ירצו גם אם יהיה הדבר כן שתגיע למבוקשך להיות מלך עלינו. התחשוב תהיה לך זאת ממשלה ושררה שבאמת ועצם תמלוך עלינו הלא הדבר יהיה בהפך. כי המלכות הזאת עבדות תהיה אצלך. ומ"מ היה הדבר רע ומר להם ציור ההכנעה והשתעבדות אל יוסף. ומזה התבאר כמה וכמה יאהב האדם החפשיות. האמנם יותר ויותר בטוב ההתבוננות. ראוי יהיה נכסף ונדרש ההכנע וההשתעבד אל מי שראוי לכך כי הוא החירות האמתי והחפשיות הגמור. ובטענה זו החניף חושי הארכי ריע דוד ע"ה לאבשלום כאשר אמר לו זה חסדך את רעך למה לא הלכת את רעך. השיב.

לא כי אשר בחר ה' והעם הזה וכל איש ישראל לו אהיה ואתו אשב. והשנית למי אני אעבוד הלא לפני בנו כאשר. עבדתי לפני אביך כן אהיה לפניך. ופי' הכתובים אצלי מבלי האריך בדקדוקים. כי חושי בבואו אל אבשלום אמר יחי המלך. וחשש אבשלום פן אמר זה על המלך דוד רעהו ולא על עצמו. והוכיחו על ב' דברים הא' הוא אומר זה חסדך את רעך. ירצה זה החסד שלך שברכת יחי המלך. הלא ידעתי כי אל רעך הוא ואותו ברכת ולא אותי וזה דבר רמאות ולא יאות. והב' למה לא הלכת את רעך למה בגדת בברית האהבה ואחוה ולא הלכת בחברתו. כי מחקי האוהב הנאמן להשתתף עם אוהבו בכל אשר יארע לו ולמה א"כ באת כאן. לזה השיב תחלה לו. אין הדבר כאשר חשבת שדעתי בדברי היה על אביך ולא עליך ודברתי בנפשי שפת שקר ולשון רמיה. חלילה לי מזה. כי אשר בחר ה' וכו' רצונו הדבר אשר הוא יתברך תמיד בחר בו והוא טוב בעיני אלהים ואדם. שהוא האמת הגמור וההתרחק משקר ותרמית. לו אהיה ואתו אשב. אל הדבר הזה אני הוא נתון ומשועבד. ותמיד אשב אתו ולא אצא ממחיצתו. כי אהיה תמיד דבק ומתחבר אל האמת המוחלט שהוא נבחר מה' ומישראל ולא אשקר באמונתי. והשנית ר"ל התוכחת השניה שאמרת לי למה לא הלכת את רעך. אשיבך תשובה נצחת כי למי אני אעבוד. ירצה אלו הייתי איש אחר מאן דהו. ודאי כבוד גדול היה לי לעבוד אביך המלך הקדמון לגודל מעלתו. עם שאינו בן מלך כי סוף סוף אין ערכי כערכו. אמנם אני שאני גדול הערך למי ראוי שאני אעבוד הלא לפני בנו כי יהיה מלך בן מלך חמרא בן חמרא ולא לפניו שהוא חמרא בר חלא. שאין זה לפי כבודי. ולפ"ז ימשך כי כאשר לפני אביך עבדתי שאצלי נחשב לעבדות בעמדי לשרתו. כן ממש לפניך אהיה. ר"ל אקבל הוי' ולא יחשב עבדות כי לגדולתך הרמה בהיותי משרת אותך אני קונה הויה. כי כן הוא באמת כפי ההנחה האמורה שהשעבוד למה שיאות הוא הוא החפשיות האמתי:

וכמה נתחכם בזה פרעה מלך מצרים אשר דרשו ז"ל על פסוק ולה שפחה מצרים ושמה הגר אמר רשב"י הגר בתו של פרעה היתה וכיון שראה פרעה מעשים שנעשו לשרה בביתו נטל בתו ונתנה לה אמר מוטב שתהא בתי שפחה בבית זה ולא גבירה בבית אחר. ועם זה אני מפרש מה שאמר לה המלאך. הגר שפחת שרי אי מזה באת ואנה תלכי ותאמר מפני שרי גברתי אנכי בורחת. אמר כמתמיה איך עלה על לבך כזאת אחר שזכית להיות שפחת אשה מעולה ויקרת הערך כשרה. הלא תשכילי מאין באת מעיקרא כשנכנסת לביתה כי היית בבית אביך בת מלך עצום ורב. ועכ"ז באת משם להסתופף בצל קורת אדונים אלו. כי ראה אביך היה מוטב לך שתהיה שפחה בבית זה ולא גבירה בבית אחר. ומעתה אנה תלכי לאזה שום מקום אחר תוכלי ללכת שלא יהיה שם ערכך פחות ונבזה יותר מהיות שפחה לשרה. אז השיבה מפני שרי גברתי אנכי בורחת גם אני יודעת זה כי לא אוכל להשיג מעלה יותר מהשתעבד לשרה. ואיני בורחת חלילה מהיות לה שפחה ואמה לעבדה עבודת עבד. אבל מה שאני בורחת. הוא בלבד מהפנים של זעם וחרון אף של שרה. ולא מפני שהיא גברתי ואנכי שפחתה כי מענין זה לא אצא חפשית לעולם לעבוד ולמשא. אך פני חרונה וזעמה הפתאומי לא אוכל שאת ואני מקיימת בעצמי חבי כמעט רגע עד יעבור זעם. באופן שנתברר כי לא יברח האדם מלהשתעבד למי שיאות אפילו יהוה המשתעבד בן גדולים בן חכמי קדם. כאשר ישער היות מעלת האדון כמה וכמה יתירה על מעלתו. ואם אצל בשר ודם הדבר כן מה יהיה אצל אדון האדונים אשר לו הגדולה המוחלטת ישתבח שמו. כי בהיותו מלך מלכי המלכים אין ספק לא נוכל להשיג שום מעלה וגדולה יותר מהיותנו עבדים לו והשתעבדותנו לתורתו לקבל עלינו עול מצותיו לעבדו שכם אחד כי זה לנו חפשיות אמתי להוציאנו מתחת יד היצה"ר המושל עלינו בהיותו באמת עבד פתות ונבזה. כאשר דרשו ז"ל על פסוק מפנק מנוער עבדו שמדבר על היצה"ר שהוא עבד האדם. והוא מאמר הנביא ע"ה: