בינה לעיתים – חלק ב – דרוש ו', קטע 6

ונבא אל מאמרנו כי ר' חמא ע"ה הרגיש מה הוא זה שאמר הפסוק כתפוח בעצי היער כן דודי וגו' שהם דברי האומה שהמשילו את חשוקם הבורא ית' לתפוח. והלא מצאנו שאדרבה הוא ית' המשיל את ישראל לתפוח ואיך אפשר שישובח הוא ית' באותו הדבר עצמו שהוא משבח את ישראל. לזה אמר אל תתמה מזה. כי הלא תסתכל בטעם למה נמשלו ישראל לתפוח כששבחם הקב"ה. ותמצא שאותו הדבר עצמו יתן טעם לשבח אצלו ית' להמשילו אליו. וזה כי סבת המשיל את ישראל לתפוח הוא במה שהראו טוב כונתם ונטייתם מיושר לעבודתו יתב'. כי הקדימו נעשה לנשמע לומר שיראת חטאתם שהוא המעשה ופריו כל השלמות יקדים לחכמתם שהוא השמיעה שפירושה ההבנה העיונית ולמוד החכמה. כאשר יובן בכלל אמרו שמע ישראל. אשר זהו במדרגת העלין. ונמצא שהיו כתפוח שקודם בו הפרי אל העלין א"כ גם בו יתב' יבא המשל על נכון מאד מצד זה. כי עם היות מדרך העולם העובד עבודה לזולתו תחלה יקדים מעשה העבודה ואח"כ בא לו התשלום. אצלו יתברך הוא להפך כי לעולם הוא מקדים ההטבה אל מעשה העבודה כאמרו מי הקדמני ואשלם. כלום עשית מעקה אם לא נתתי לך תחלה הבית לבשת ציצית אם לא נתתי לך הבגד מלת בנך וכו'. וסוף דבר מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש שהוא יתברך מזריח לנו כדבריהם ז"ל. באופן שלעולם יש לנו הפרי קודם חנטת העלים. ואחר אשר השגנו כל המעלות האמורות להיות סגולה מכל העמים ע"י התורה אשר קבלנו זאת הכל עשה ה' זה היום נגילה ונשמחה בו בשמחה יתירה מינה ובה בהפליג יותר השתדלו' בלמודה ולא נמוש מעשות פרי בהצלחתה. אמן כן יהי רצון: דרוש שני לשבועות יוכל העם לעלות אל הר סיני

דברים רבה והיה אם שמוע תשמע וגו' וש"ה לריח שמניך טובים רבנין אמרי בחמשה דברים נמשלה תורה במים וביין ובדבש ובחלב ובשמן. במים מנין הוי כל צמא לכו למים. ביין מנין שנ' ושתו ביין מככתי. בדבש ובחלב מנין שנ' דבש וחלב תחת לשונך. שמן מנין שנ' שמן תורק שכך מה השמן הזה תחלתו מר וסופו מתוק כך הם ד"ת אדם מצטער בהם בתחלה ועושה בהם אחרית טובה שנ' והי' ראשיתך מצער וגו': ד"א מה השמן הזה חיים לעולם אף ד"ת חיים לעולם כה השמן הזה אורה לעולם אף ד"ת אורה לעולם. ד"א מה השמן הזה אין יכול להתערב במשקין אחרים אף ישראל אין יכולין להתערב בעכו"ם מנין שנ' ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי כה השמן הזה אתה נותן אותו בכמה משקין הוא נעשה עליון על כלם כן הם ישראל עליונים על כל עכו"ם כמו שכתוב ונתנך ה' אלהיך עליון על כל גויי הארץ:

התכלית העצמי בין שאר התכליות במעמד הקדוש והנורא אשר היה ביום תת ה' יתברך תורתו שתתעלה כפי מה שיורה ויתפרסם מאמתת ענינו. היה להציב עמודיה על יסודות בריאים וחזקי' נמנעי הנפיל' ורחוקי' מן ההתמוטמו'. והוא מה שנודע כי החכמות אשר הן נשענות על התחלות החקירה ובנויות על טענות שכליות. הם מסוכנות ובלתי מאומתות הקיום והחזוק כי להיות השכל האנושי מוגבל קצר וחלוש. הוא מעותד ליפול בקלות במכשול הטעות והשגיאה והעדר השגת האמת על מתכונתה. אמנם הדברים אשר יעידון עליהם החושים והנסיון הם מאומתים. לא יפול בהם שום ספק או חשש טעות וידיעה כוזבת. והשגה זאת היא ידיעה קיימת וחזקה אמר עליה החכם בקהלת:

כל זה נסיתי בחכמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני יאמר כאשר על ההתווכחות אשר עשיתי ואמרתי עד עכשיו. היה בהשגת הנסיון אשר השיגתני הבחנה נסיונית בעניני החכמה. אז אני בוטח ואומר בלי ספק שאתכם ואדע הדברים על אמתתם. אבל והיא היא מצד עצמם במה שהיא חכמה מתקרית מופשטת ומשוללת מהנסיון החושיי. ודאי רחוקה ממני כי לא אוכל להשיג אמתת הדברים על בוריין וע"כ ראתה חכמתו ית' שלא תהיה תורתנו הקדושה מקובלת אצל האומה ישראלית בדרך השגת חכמה בעיון ומחקר וכיוצא. אלא שתגיע הידיעה אצלנו בדברים מוחכים ומורגשים ע"י ראיה ושמיעה כי בעינינו ראינו ובאזנינו שמענו קולו ית' מודיע ומלמד לנו תורתו. באופן שנתרחק בזה כל מין ספק וחשש מכשול חלילה. וע"ז היה מתרעם הנביא ע"ה באמרו:

למה האמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מה' ומאלהי משפטי יעבור הלא ידעת אם לא שמעת אלהי עולם ה' בורא קצות הארץ לא ייעף ולא ייגע אין חקר לתבונתו. היתה מרשעת חטאי הדור ההוא לומר שהיה נעלם ונסתר מהם אופן השגת הדרך ילכו בה ושבא להם העלם זה מסבתו ית' שהטיל הדבר עלינו ולהשגת שכלנו בהיותו קצר ובלתי משיג על מתכונתו. וע"ז אמר הנביא איך תאמר דבר כזה שנסתרה דרכך ממך ושהיה זה מצדו ית' ומחמת האלוה ב"ה עבר משפטך ממך ונעלה מנגד עיניך לפי שלא הודיעך הדברים באופן שתוכל להשיגם כי הלא תענה ותגיד לי ידעת אם לא שמעת. ידעת שום דבר מן התורה מצד ידיעתך. אם לא מה ששמעת מפיו יתב'. כי הוא השמיעך את קולו שלא תקצר ידו וכחו העצום על ככה. כ"א הוא בורא קצות הארץ והמציא הכל יש מאין מבלי שום עמל ויגיעה. כ"ש שיעצור כח להשמיעך דברות קדשו ולהכינך לכך. ושקר הוא שהניח לך השגת ידיעת התורה לחקירת שכלך. כי אין חקר לתבונתו אין תבונת התורה הנתונה ממנו יתב' מושגת על ידי החקירה. כי הכל עשה יפה ע"י השמיעה החושיית הרחוקה הרחק מכל מין סכנה. וזה היה עיקר התכלית באותו הפרסום הנורא. האמנם עדין יש לנו להתבונן מגודל התחסדותו יתב' עמנו להקל מעלינו משא. טורח הלמוד והעיון ע"י תורתנו התמימה. וזה בשנעמוד על כונת מאמרנו. אשר ראוי להרגיש בו כיון שכל עיקר דרשתו היא על פסוק לריח שמניך טובים ואומר על השמן כמה דמויים מה השמן הזה וכו'. למה הוצרך להקדים מה שנמשלה תורה למשקים אחרים מים ויין וכו' יאמר מיד נמשלה תורה לשמן מה השמן הזה תחלתו וכו' ונראה שכונתם ז"ל להודיע כי התורה נמשלה לחמשת מיני משקים וימשך מזה קושי על הפסוק שהביאו משלמה ע"ה לריח שמניך וגו'. כי אחר שיתחיל ספרו הקדוש הזה בהוראת שלמות התורה כאשר רמז באמרו ישקני מנשיקות פיהו מה ראה להמשילה כאן על השמן יותר מלשאר הדברים כי וודאי לא לחנם בחר בשמן מזולתו. וישבו זה באמרם מה השמן הזה וכו'. לומר שהמשילה עתה לשמן למה שבשמן נמצאו כל הסגולות יחד אשר בעשור כל אחד מהם נמשלה לאחד מאלו החמשה משקין ובאור זה כי כבר הוא מפורסם מה שלמדנו הרמב"ם ז"ל בביאור השבות המונעות הלמוד והשגת השלמות שהם ה' עומק המושג וקוצר המשיג ואירך ההצעות ובקשת הצרכים ורוע התכונה מנטיית החמר. ואצלי להם רמז ר"ט ע"ה באמרו:

היום קצר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים והשכר הרבה ובעה"ב דוחק. ואמר כי אמת הוא דרך כלל יש כל אלו העכובים להשגת השלמות אם מצורך הצעות רבות וכמה הקדמות מחכמה אל חכמה עד שיהיה כל זמן חיי האדם קצר וחסר לבא עד קצה כלם. וגם מצד עומק המושג המלאכה מרובה. לא אמר רבה שהיה מורה על הכמות. אבל אמר מרובה. דהיינו קושי באיכותה ואם מקצר המשיג הפועלים עצלים הם הכלים הצריכים אל ההשכלה השכל באמצעות החושיים. הם כלם עצלם ונרפים. באופן שקצרה ידם מהשיג. ואם מצורך ספוק המזונות השכר הרב' יצטרך הגוף לשכר הרבה מכמה מיני דברים מוכרחים למזונותיו ושאר צרכיו. ואם מסבת הנטיה הגשמית אל החמריות. בעל הבית דוחק. היצה"ר אשר הוא נעשה אדון וגביר לבית הזה הגופני. כאמרו אם רוח המושל יעלה עליך. ובא אליה מלך גדול וסבב אותה. ורז"ל אמרו בתחלה הלך ואחר כך אורח ולבסוף איש שנעשה בעל הבית לזה אמר כי בעל הבית הזה צר ואויב. הוא דוחק מאד את האדם ומבקש להכניעו. באופן שכל אלו העכובים נקבצו יחדיו לשתהיה השגת השלמות קשה המציאות. אמנם הוא היה אומר. הוא עצמו היה מתקן כל זה באמרו כי לא נאמרו דברים אלו לאדם במה שהוא אדם מבלי בחינת היותו בעל דת אלהית. אבל אתה הישראלי אשר זכית לאור באור תורת השי"ת. כל אלו הדברים יקלו מאד אצלך. ואין בהם מהקושי כלל. כי סגולת התורה משלמותה. תסייע אותך לסקל המסילה ולהרים כל אלו המכשולות מפניך אם מצד שכלך שקצר ואין בך כח לגמור ההשגה מפני קצורך. דע כי לא עליך המלאכה לגמור. אין זה מוטל עליך לגמור. כי ה' יגמור בעדך. והתורה עצמה תסייע על ידך לגמור ולקיים ככל הכתוב בו. ואם יקשה לך להתעסק בה. מצד עומק וקושי עצמה. לא היא כי אינך רשאי ואין לך טענה להפטר מלהתעסק בה. ממנה מצד עצמה שתמצאנה קשה ועמוקהי. כי היא תתן דודיה לך ותעשה עצמה נוחה ונקלה ללמדה. ושתא תאמר תצטרך הקדמות רבות מחוץ להבינה. זה אינו כי כל רבוי הלמוד יהיה מינה ובה בעצמה וכל שתרבה ללמוד בתורה נותנין לך שכר הרבה. ואם יצרך הרע מצערך בנטייתו הרע באופן שתצטרך להתייגע בעמל גדול ומלאכה כבדה. להכניע בעל הבית הזה הדוחק אותך. הנה לפום צערא אגרא. ונאמן הוא יתברך. עם היותו הוא בעל מלאכתך זו. שעיקר מלאכת הנצוח הזה נעשית על ידו כאמרם אלמלא הקב"ה עוזרו וכו' מ"מ ישלם לך שכר פעולתך בעמלך. ואם תצטרך לבקשת המזונות לרדוף אחריהם לפרנס את הגוף לעומת זה הסתכל בעין שכלך. כי אין ראוי לך לאבד זמנך להשתדל בהבריא חמרך להתענג במעדני העה"ז כי דע נאמנה שעיקר השכר לצדיקי' הנאמנה הוא לע"ל ולא בעה"ז וכשתשים זה לנגד עיניך. לא תהיה בהול אחר בקשת רבוי המזונות. ואדוננו דהע"ה באר כל זה בשלמות תורתנו שהיא מספקת לתקן כל אלו החסרונות במ"ש:

תורת ה' תמימה משיבת נפש וגו'. אמר תחלה דרך כלל כי תורתו יתברך היא בתכלית השלמות שלא ישיגנה שום חסרון ממה שישיג בלמוד ועיון שאר החכמות. ומזה ימשך שנפש הלומד והמחעסק בה תשקוט בשובה ונחת מבלי תתפעל במחשבתה המעיקים מהמטרידים יען היא תסלק אותם אחד לאחד. אם לסבת קוצר המשיג וחסרון ידיעתו. הנה עדות ה' נאמנה מחכימת פתי. ירצה עם היות הקדמה מונחת ומורגשת כי פתי יאמין לכל דבר ובכל מה שיאמרו לא יתרצה ויתפייס יהיה אמת או שקר. ולא יתעורר לחקור ולידע אם מה שהעידו לא היה כן באמת או יש איזו ערמה בדבר. מ"מ יקרה בתורת ה' להפך. כי יש בה כ"כ מהנאמנות והאמתות במה שתעיד שעור מספיק ועכ"ז תחכים הפתי. תהיה סבה שהפתי יתעורר להתחכם לידע הדבר על בוריו וישיגהו השגת מאומתת. ויתקן חסרון קצורו ופתיותו. ואם מפני צורך בקשת המזונות. פקודי ה' ישרים משמחי לב. הלב שהוא מצטער ודואג על מה שיחסר לו מצרכי פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו מבלי היות לו די ספוקו דלבא תליא בכיסא ישמח ויגל באמצעות פקודי ה. כי ע"י שמירת מצותיו לא יחסרו כל טוב ולא ראיתי צדיק נעזב וייטב לבו בכך כאמרו כל ימי עני רעים וטוב לב משתה תמיד. ואמר יתברך ושמחת בכל הטוב וגו'. וכדברי הנביא ע"ה הנה עבדי יאכלו וגו' ומסיק עבדי ירונו מטוב לב. ואם לקושי הדבר המושג היות עמוק מכוסה ומוצנע. הלא מצות ה' ברה מאירת עינים. נשתנה לעלויא גדר ידיעת מצוחו יתב' בתורה הקדושה מידיעת חכמה זולתה. כי לא ישיג אדם שום מושכל אם לא באמצעות החושים. ומן המוחשות יבא אל המושכלית. וכמאמר החכם מי שיחסר לו חוש מן החושים תעדר לו ידיעה מן הידיעות. באופן שלפי זה נמצא שחוש הראות הוא המאיר והמכין הדרך לידיעת המושכל התלוי בו. אמנם תורתנו שתתעלה. היא להפך כי אינה צריכה להארת והדרכת העינים להשיגה. כי היא כ"כ קלה וברורה מצד עצמה. שאדרבה היא תאיר העינים. והיא נותנת עוז ותעצומות להשגת החוש. ואם מצד נטיית החמר המתלכלך בטנופת הדברים הכלים ונפסדים מעניני העוה"ז. הרי יראתו ית' מטהרת ומזכרת בטהרתה ופרישותה כל כתמי ולכלוכי העונות בענינים הגשמיים. באופן שתעמוד לעד ולנצח נצחים. ואם לסבת רבוי ההקדמות ואורך ההצעות. דע כי לא כחכמות החיצוניות הצריכות זו לזו. חכמת תורתנו הקדושה. כי החיצוניות לא תצדק אחת מהנה על מתכונתה אם לא בהקדמת זולתה. כי לא יוכל להיות תוכן מי שלא קדמה לו ידיעת ההנדסה והתשבורת. ולא יהיה רופא מי שלא נתעסק תחלה בפילוסופיא הטבעית. ולא ישיג שום ידיעה אם לא הורגל בהגיון וכיוצא. נמצא שהאחת היא המצדקת ומכינה את חברתה שזולתה לא היה לה מציאות. אבל תורתנו אינה צריכה לשום חכמה ושום למוד מבחוץ דכלא בה ומינה ובה היא מרגלת ומודיעה את עצמה בהקדמותיה התחלותיה ומושכלותיה. והוא אצלי מאמר שהע"ה:

לכו לחמו בלחמי. כי בי"ת בלחמי נראית כבדה והיה ראוי לומר לחמו לחמי. וגם מלת נחמו עם שהכונה היא על האכילה והושאלה בזה להיות הלחם כעיקר המאכל. מכל מקום למה לא לקת לשונו האמתי והפשוט ויאמר לכו אכלו לחמי. אבל לדעתי הכוונה כי מטבע העולם על הרוב לבלי אכול פת חרבה לבדה כי יקוץ האדם בהתמדתה. אבל יאכל עמה דבר אחר ללפת את הפת. שהמאכל האחר יעזור לאכול הלחם בחברתו. הלא תראה מה שאמר הכתוב:

ויראו בני ישראל ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא ויאמר משה אליהם הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה. וכבר הרגישו המפרשים ע"ה. אם לא היו יודעים מה הוא. היאך קיימו ואמרו שהוא מן. ופירשו כי מן הוא אמרו דרך שאלה כמו מה. ורש"י ז"ל פירש שהוא הכנת מזון כמו וימן להם המלך. ואפשר לומר כי הם בראותם דבר דק כזה על הצורה ההיא. חשבו שאין זה עצם המזון ממש שיאכלו לפרנסתם. אבל הוא דבר נתן להם לאכול בתחילת סעודתם לעורר התאוה אל האכילה או ללפת את הפת וכיוצא. וזה הוא מן הוא. כלו' זה מזמין ומכין התעוררות האכילה. ואמרו כן לפי שסכלו מהותו העצמי כי לא ידעו מה הוא. ואז אמר משה אליהם הוא הלחם וגו' לא כמו שאתם סוברים שזה מביא אל האכילה לגרור התאוה אל הלחם אלא הוא הוא עיקר האכילה והלחם כי נתנו ה' לכם לאכלה ממש. ע"ז אמר שלמה בפסוק שאנו בו לכו לחמו בלחמי. אל תחשבו כי לאכול לחמה של תורה תצטרכו לחכמות שונות זולתה. שתהיינה אצלם כערך הלפת אצל הלחם אלא לכו לחמו בלחמי. הלחם שלה תאכלוהו עם הלחם שלה עצמו מבלי שום מאכל אחר כי הכל תמצאו בו. כעין המן שנמצאו בו כל הטעמים והוא אמרם ז"ל לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן. ירמזו כי לא תסבול תורתנו שיאבד האדם זמנו ומיטב חייו בעיון החיצוניים כדי להבין מתוכם בתורה אלא כל חכמה ובכל למוד ימצא בתור' עצמה וממנ' יטעום כל טעמי הלמודים וזהו לא נתנה תורה אלא לאותה אשר בהתעסקם בה הם אוכלים המן שטועמים בלמודה כל טעמי החכמות מבלי מאכל מחוץ כענין המן:

והם דברי דוד המלך ע"ה משפטי ה' אמת צדקו יחדו. יאמר לרוב אמתת משפטי ה' לא יוכרחו אליהם הקדמות והצעות מחוץ. אלא הם מצודקים בעצמם אלו עם אלו יחד. ובזה נבוא אל מאמרנו. אשר בעניותי נתעוררנו לכל זה. לומר שנתחכמו הכתובי' להמשיל תורתנו הקדושה לחמשה משקין אלו. להעירנו כי היא תתקן מה שעוותו חמשת המונעים הנזכר בהשגת השלמות. כי להורות קלותה מצד עצמה ושאין בה עומק המושג והקושי הנאמר אצל שאר הלמודים. נמשלה למים. כי מה המים בחנם ונמצאים בכל מקום שאין מציאותם קשה והם ביסודם יסוד פשוט בלי הרכבה. כן התורה קלה מאד להמצא לכל דורש אותה. כי ע"כ מכריז הנביא ואומר הוי כל צמא לכו למים. שכל הרוצה יכול לרוות צמאו ממימיה. ואם להורות על שלא יהא מעיק קוצר המשיג להיותו פתי וגס ההבנה. נמשלה ליין. המחדד את השכל ללוקח ממנו השעור הראוי. כאמרם חמרא וריחני פקחין. כץ התורה תתן פקחות והרחבת לב להולכים בה. ואם להורות שלא יטרידוהו המזונות בבקשת ספקם. נמשלה לדבש. כי היא תזמין לו כל ההכרחי שיהיו לו מזונותיו מתוקנים בלי צער ותדריכהו אל הנאות כדבש שלא להרבות במעדנים. אלא שיסתפק במה שצריך בצמצום כי דבש מצאת אכול דייך. ואם להורות שלא יעכבהו הגשמיות מנטיית החמר ורוע המזג. נמשלה לחלב. כי באמצעותה החמר העכור וגם אשר עולם חשך בעדו. יתברך ויתלבן ויהיה צח מחלב. כי תדריכהו אל לובן השלמות וטוב המדות. ע"ד בכל עת יהיו בגדיך לבנים. ואם להורות שלא תצטרך הקדמות מחוץ. כדי להשכיל ולהתבונן בה. נמשלה לשמן אשר לא יתערב בו שום משקה אחר זולתו אלא הוא תמיד עומד בעצמו. כן התורה שתתעלה עומדת בעצמה ואין לזרים אתה:

ועכשיו יקשה מה שאמרנו מעיקרא. כיון שכל אחד מאלו המשקין אשר בהם נמשלה התורה. יורה על שלמות פרטי למה אם כן שלמה המלך בתחלת שירו המשילה לשמן יותר משאר הדמויים. ע"ז השיב כי היה כן להיות בשמן בלבד כלם נקבצו באו יחד אחת מהנה לא נעדרה. כי לעומק המושג מה השמן תחלתו מר וסופו מתוק כך דברי תורה. כי הן אמת בתחלת ההכנס בהן יראו למעיין קשים ועמוקים אבל עוד מעט בשקידתו יעשה פרי ומוצא בהם אחרית טובה כי יקלו מאד. ולצרכי המזונות מה השמן חיים לעולם אף דברי תורה חיים לאדם. באופן שתספיק אל הפרנסה לצורך החיים. ולקוצר המשיג אשר שכלו חשוך בעב ענן הסכלות והפתיות והעדר הידיעה. מה השמן הזה אורה לעולם אף דברי תורה אורה שיאיר אפלת השכל ויפתחו עיני המעיין בהם. כעין אמרו ממש מצות ה' ברה מאירת עינים. ולאורך ההצעות מה השמן אין יכיל להתערב במשקין אחרים כאמור. שלא יצטרכו ישראל להתערב בעכו"ם ללמוד מחכמותיהם להבי התירה שת שתתעלה כי הכל ימצאו בה כאשר אמרנו. ולטרדת רוע המזג הנוטה אל הארציות מה השמן עולה על כל המשקין אף ישראל עולין על כל העכו"ם כי העכו"ם ההם אין פנייתם ונטייתם רק על המטה החלק הארציי. אבל ישראל באמצעות התורה הקדושה תהי' פנייתם אל המעלה בתנועת השלמות וזהו אם שמוע תשמע וגו' ונתנך ה' אלהיך עליון על כל גויי הארץ. כי פשיטא היותם גויי הארץ ולא גויי השמים ויאמר סתם על כל הגוים אבל הכוונה במה שתשמע בקול ה' אלהיך ותתעסק בתורה הקדושה. יתנך ה' נוטה אל הצד העליון מחלק הנשמה. באופן שתעלה על כל העכו"ם אשר הם לטבעם גויי הארץ אין נטייתם כי אם אל האדמה והארציות מרוע מזגם. וגל עיניך והביטה נפלאות תמים דעים. ממה שבאו סודות נכמסים בכל מעשה המשכן ומקומותיו וכליו אשר מכללם יש הסתכלות נפלא במיוחדים שבכליהם המקודשים. אשר מצאנו היות הראשיים שבהם חמשה שהם ארון שלחן מנורה מזבח וכיור עם כנו. כי האופן מבואר מענינו. שבו התורה הקדושה מונחת. יורה על קלות השגתה שאין בה מהקושי וההמנעות. כי על כן כתוב בה ועשו לשון רבים כי כתר תורה מונח לכל הרוצה ליטול יבא ויטול על דרך הוי כל צמא לכו למים. וזו לדעתי אחת מן הסבות שלא היתה קומתו יתירה על רחבו לרמוז קלותה שאינה עמוקה למטה או גבוהה למעלה שלא יוכל להשיגה. ובאר אופן השגתה בצוותו על הארון. ועליו הכפרת עם הכרובים הסוככים בכנפיהם וכו'. כי בעניותי ירמוז היות כל אושר נפשנו תלוי באחוז בכנפות שתי התורות תורה שבכתב ותורה שבעל פה לומר כי שתיהן עיקר. ולא יוכל האדם להשתלם בעבודת ה' ושמירת מצותיו באחת זולתי האחרת. כי בתוך הארון הושמו הלחות אשר בכללה כל תורה שבכתב: