בינה לעיתים – חלק ב – דרוש ו', קטע 5

ונראה שהם ז"ל ראו כפל ושנוי הלשונות. כי, אצל המשפט אמרו שמרו ועל הצדקה אמרו עשו. ולאו בחדא מחתא מחתינהו לומר שמרו משפט וצדקה או עשו משפט וצדקה. או שמרו ועשו משפט וצדקה. לפיכך פירשו. שהכונה כי כבר נודע מיושר התקנה שחייבו לאשה היות מעשה ידיה לבעלה תחת מזונותיה ופירות נכסיה תחת פרקונה אבל אם היא מסרב' וכובשת תחת ידה מעשה ידיה ואינה רוצה לתת לו מפרי נכסיה אלא מחזקת את הכל לעצמה. איכא איבה ולמה יפרנסה או יפדנה. והנה הוא יתברך לא ירצה לעצמו כלום מנכסינו בי לו תבל ומלואה וממנו הכל. אבל מה שמבקש מידינו הוא שנתן מממוננו לקרובים אליו הם העניים. להפליג בצדקה. וזה כל פרי הנכסים שהוא ית' כב"י נהנה מהם. וע"ז אמר ע"י הנביא ע"ה אם תרצו שאני אעשה את שלי לפדות אתכם זאת בכל הארץ. שהכל ידעו ויכירו הנסים ולקרב ישועתכם. גם אתם עשו את שלכם ושמרו וקיימו המשפט. והדין הקצוב בזה. והוא שתעשו הצדקה הראויה לעניים. כי היא חלקי מפירות הנכסים. ואז גם אני אפדה אתכם. ותהא קרובה ישועתי לבא וצדקתי אשר בכל עת ובכל שעה אני עושה עמכם צדקה וחסד. אלא שהיא נסתרת ולא מפורסמת. בזה תהיה גלויה ומודעת אשר אני עושה לכם. ועדין כפי הדינים האלו יראה שיש עכוב אחר לפדיוננו בגלותנו זה הבטיחנו על בטולו המשורר ע"ה באמרו:

נפשי לה' משומרים לבוקר שומרים לבקר. יחל ישראל אל ה' כי עם ה' החסד והרבה עמו פדות. וכבר פירשנו פסוקים אלו במקום אחר באופן מתיישב ועתה יפורשו לפי כונתנו. כי חיוב הבעל לפדות את אשתו אינו אלא בפעם הראשונה. אבל אם נשבית עוד פעם שניה אינו חייב לפדותה עוד. וא"כ מאחר שכבר גאלנו יוצרנו יתברך לזמנים שעברו שמא לא יחפוץ חלילה לגאלנו עוד. כי כן הוא משפט הבעל עם אשתו לזה אמר כי לא יהיה זה כן אצלו יתברך. שלא יתנהג עמנו ע"פ עצומו של דין. אבל יתחסד להכנס לנו לפנים משורת הדין. כמנהגו הטוב להיות רב חסד. וזהו נפשי לה' משומרים לבקר שומרים לבקר. אמת הוא שנפשנו היא מאותם שממתינים בקר הישועה והגאולה. אחרי חשך השביה והגלות לא פעם אחת בלבד. אלא עוד חוזרים ושומרים לבקר פעם אחרת. ואולי יצמח יאוש מהפדיון פעם שניה. לא היא כאשר אנו אומרים בקדושת מוסף של שבת יגאלנו ברחמיו שנית לעיני כל חי. הן גאלתי אתכם אחרית כראשית והוא אמרו יחל ישראל אל ה'. כי אלו לא היה מתנהג אלא כפי הדין הגמור. היה מקום לחוש שלא יפדה אותנו פעמים רבות. אלא הפעם הראשונה בלבד כהלכת גוברין יהודאין. אמנם עם השם יתברך משתתף החסד שעושה לפנים משורת הדין ולכן הרבה עמו פדות. הרבה פעמים יפדה ויחזור ויפדה כפי המצטרך ואין לחוש. האמנם זה ה' קוינו לו לא נצטרך עוד לפדיון אחר אחרי גאולה זו. כי אז יהיה הקשר אמיץ ויעלה הזוג בינינו לעולמי עד לא יפרד עוד. וימשכו האירוסין לנצח נצחים. אשר זכינו להם מעת זמן מתן תורתנו והיא סבה עקרי' לשמתתנו העצמית בזה החג הקדוש. ומצטרף לזה כי יתר המועדים עיקר זכרם ושרש הויתם הוא בעבור מה שקבלנו בהם מההטבה וההצלה לענינים נוגעים אל הגופות כעין יציאת מצרים והקפת ענני כבוד וכיוצא. אך חג העצרת הזה כלו לה' לבדו. לדבר הנוגע אל ההצלחה הנפשיית והאושר האחרון. אשר השגנו בקבלת התורה שתתעלה. וא"כ כפי ערך יתרון האושר הנפשיי על ההצלחות הזמניות. כן ירבה וכן יפרוץ עוצם השמחה בחג זה מכל האחרים. וכמה רמזה זה לנו התורה במה שאמרה פרשת ראה:

ועשית חג שבועות לה' אלהיך מסת נדבת ידך וגו' ושמחת לפני ה' אלהיך אתה ובנך ובתך וגו'. כלומר אחר אשר חג השבועות אתה עושה כלו מכוון לה' אלהיך על דבר הנוגע לאלהותו בקבלת התורה ומצותיה. מזה נמשך שתשמח בו שמחה שלמה ומוחלטת והיא נעשית לפני ה' אלהיך מגעת לפני כסא כבודו ונראית לפניו כי אין כאן שום תערובת אל הגוף. אולם בחג הסכות נאמר:

חג הסוכות תעשה לך באספך וגו'. שחג זה נעשה מכוון לך לנוגע אליך בהגנת ענני כבודו ובאסיפת הממונות. ולפיכך ושמחת בחגך. תהיה לך שמחה לא לפני ה' אלהיך כאותה של שבועות אלא כשמחת חג שלך. ולא שמחה שלמה ומוחלטת. רק כי יברכך ה' אלהיך והיית אך שמח. כיון שסבת השמחה היא בעבור ברכת ה' שמברך אותך ברוב התבואה ובמעשיך. שהם טובות העוה"ז ע"כ תהיה אך שמח. השמחה ממועטת חסרה ובלתי שלמה. משא"כ בחג השבועות. ואולם יסוד כל זה הוא כי על ידי התורה הקדושה נתעלו ישראל על כל העכו"ם להיות סגולה מכל העמים כפי הנושא שלנו. במה שנתייחדו לאומה הזאת ארבעה דברים אשר מעולם לא יעברו מהם לשום אומה אחרת כי לא יצדקו אלא לישראל בלבד:

הדבר הראשון היא התורה עצמה בכללה. כי לישראל להם לבדה נתנה לעולמי עולמים ומאז הוטבע בה לבלתי הנתן לשום אומה זולתה כדברי המשורר ע"ה מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לי לישראל לא עשה כן לכל גוי וגו'. והוא אצלי הנרצה במאמר הכתוב. תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. כי מה טעם בשה זה של מורשה. אבל נודע בדין המצוה על נכסיו ואומר אחריך לפלוני שאם היה הראשון ראוי לירש אין לשני כלום משום דירושה אין לה הפסק אלא בדרכים ידועים. ועל כן אמר כי התורה הזאת אשר לבני ישראל אינה בידם בתורת מתנה שתוכל להפסק מהם ולהעבירם לזולתם. אלא היא להם בתורת ירושה שאין לה הפסק. ולפיכך זכרם לא יסוף מזרעם ובזה נמצא טוב טעם במה שראינו כמה הגזים ית' בקראו לישראל בשם בן. בני בכורי בנים אתם וגו'. כי לאשר הוזהרנו ע"י חכמינו הקדושים ע"ה שלא להעביר הירושה ואמרו עליו אין רוח חכמים נוחה הימנו. והפליגו בזה עד אמרם לא תהוי באעבורי אחסנא אפי' מברא בישא וכו'. לכך רצה ית' להבטיחנו על התמדת ירושת נחלתנו היא התורה התמימה ושעוד כל ימי עונם לא יתננה לזולתנו. אפי' אם ח"ו לא נהיה כדאי כי אחרי היותנו הבנים האמתיים ואין שום יורש קרוב ממנו. לא ירצה מעולם ה' להעביר הירושה. כיון שהוא מגונה כ"כ אפי' מבישא לטבא. וזה הוא מה שאמר הכתוב אף חובב עמים כל קדושיו בידך וגו'. כלומר אפי' יונח יהיה ה' חובב ואוהב העמים לאיזה שמץ דבר טוב נמצא בם וכל קדושיו בידך והם עם בני ישראל בהפך זה מוכים ומעונים לרגלך ולסבתך. וישא עול צרות רבות מסבת דברותיך שאינם משמרים אותם. מ"מ לא יגרום זה חלילה להעביר ירושת התורה מהם וליתנ' לאותם העמים שמראה להם חבה. כי התורה אשר צוה לנו משה היא לעולם בירושה לקהלת יעקב ואין לאחרים חלק בה:

הדבר השני הוא השפע הנבואיי אשר לא יצוייר שם נביא אמת מתמיד בנבואתו כי אם בישראל ואם באיזה זמן רוח ה' דבר באיזה פרטי מהעכו"ם. לא היה אלא במקרה ולצורך שעה כאבימלך ולבן ובלעם ומיד פסקה נבואתם. וכבר בארו זה ז"ל במדרש ויקרא רבה שלהי פ"א באמרם עד שלא הוקם המשכן היתה נבואה מצויה בעכו"ם משהוק' המשכן נסתלק' מביניה' והרי בלעם נתנבא לטובתן של ישראל נתנבא וכו'. ואפי' אותה נבואה עצמה היתה חסרה בערך נבואת ישראל אמרו שם מה בין נביאי ישראל לנביאי עכו"ם וכו' הביאו כמה הבדלים. ולבסוף אמרו מה בין משה לכל הנביאים רבי יהודה בר אלעאי ורבנין רבי יהודה אומר מתוך ט' אספקלריאות היו הנביאים רואים הה"ד וכמראה המראה אשר ראיתי וגו' ומשה ראה מתוך אספקלריא א' שנא' ומראה ולא בחידות ורבנן אמרו כל הנביאים ראו מתוך אספקלריא מלוכלכת הה"ד ואנכי חזון הרביתי וביד הנביאים אדמה. משה ראה מתוך אספקלריא מצוחצחת הה"ד ותמונת ה' יביט ומבלי הכנס בסוד נכמס ראוי להתבונן באלו התשע אספקלריאות ובכונת אספקלריא מלוכלכלת ומצוחצחת. היאך יתכן לכלוך וצחצוח שם. ואפשר לומר בדרך הפשט כי רבי יהודה ע"ה דבר כסדר ואופן דרך ההשגה וסברתו היא שנבואת כל הנביאים בהשיגם מהבורא ית' מה שמשיגים. אינו בדרך ישרה מלמעלה למטה שתכף ומיד יודיעם ית' ענינו שיבואו להשיגו מצד עצמו. אלא ישיגוהו באמצעות הגלגלים התשעה אשר הם אצלם כעין אספקלריאות ועל ידם הם באים לכלל ידיעה מלמטה למעלה מגלגל לגלגל עד הגיעם אל העשירי קדש יתרומם על כל ברכה וכבר הורה ענין זה יחזקאל בתחלת נביאתו באמרו. נפתחו השמים ואראה מראות אלהים. ירצה תחלה נפתחו ונגלו אלי שערי השמים שידעתי ענינם. ומשם באתי לראות מראות אלהים. אמנם מרע"ה לא נצטרך לכל זה כי זכה שתכף ומיד בלי שום אמצעות ישיג ממציאותו יתברך מה שאפשר. ונמצא לפ"ז שאין התחלפות בינו לשאר הנביאים אלא באיזה דרך עולים למדרגת ההשגה. אבל בהשגה עצמה כלם שוים:

אולם רבנן ע"ה ירצו לתת חלוף עצמי במהות ההשגה עצמה שאינה שוה בכל כי הוא היה באספקלריא מצוחצחת והם במלוכלכת. כי נודע מאלו המראות של זכוכית לא תתרשם בהם איזו צורה שתהיה. אלא כשמצד אחד של המראה היא חשוכה שאין האור מתפלש מעבר אל עבר ע"י איזה דבר שמדביקין בעבר אחד שמחשיכו ומונע זהירותו ואז מן הצד האחר יקבל רושם הצורות אשר יושמו לפניו ויראה הרואה בתוכו דמיון ותמונת הדבר העומד לנגד המראה. אבל לא יוכל לראות מתוכו הדבר עצמו. אלא רשומו. אבל כשהוא מצוחצח בלי שום דבר מודבק בעבר האחד שהאור מתפלש אז אם יעמוד איזה דבר אחר מראה הזכוכית ואדם העומד לפניו יביט נגדו. הנה יראה ממש אותו הדבר עצמו מתוך המראה הצח ולא דמיונו. שאין כאן אלא הפסקת המראה שאינ' מונעת ראיי' עצם הדבר העומד לנגדו. והוא ממש משל הפרש נבואת מרע"ה לשאר הנביאים. כי האחרים משיגים ממנו יתברך כמו שרואה באספקלריא מלוכלכת דהיינו שאין האור בוקע משני עבריו. ולפיכך לא יראו אלא כעין דמיון מה שיתחקה שם וזה הוא וביד הנביאים אדמה אבל משה ראה את הכבוד מתוך אספקלריא מאירה. כי היה עומד לנגדו ומביט בו ית' ע"י ההפסק כי סוף סוף לא יראהו האדם החי בלי שום הפסק. אלא שעכ"פ יצדק בו לשון מביט להיות דבורו פנים אל פנים דהיינו שפני האחד פונים אל פני האחר ובהיות כן א"א אלא בראיית הפנים ממש לא דוגמתן. אבל בנבואת כל ישראל ומכללם כל יתר הנביאים נאמר פנים בפנים דבר וגו'. שלא היו פנים אל פנים אלא פנים בפנים זה אצל זה שכלם פונים אל האספקלריא. אשר בהיותה מלוכלכת ובלתי מאירה כבר יוכל הא' לראות חקוי ודמיון צורת פני האחר אשר בצדו. ואפי' אופן זה מהנבואה עם שאינו תכלית השלמות לא נמצא אלא בישראל ויתר העכו"ם היו חסרים ממנה כאמור:

הדבר הג' היא הארץ הקדושה כי מסגולתה לא תקרא לעולם אלא ארץ ישראל כי להם לבדם יאתה וגם עליה הבטיח יתברך ונתתי אותה לכם מורשה שהיא לנו בתורת ירושה להקרא על שמנו מבלי הפסק ואם בעונותינו גורשנו ממנה והיא נתנה ביד אחרים. הוא מבואר כי אינו אלא דרך עונש מחזקת עראי וכמי שמחזיק במה שאינו שלו ולעולם היא בחזקתנו. ומהפלא מ"ש הרמב"ן ז"ל בפי' ותטמא הארץ. ולזה רמזה המשנה במגלה באמרה והשימותי את מקדשיכם קדושתם אף כשהם שוממים כי אפי' בזמן שוממותם וחרבנן. נראית קדושתן מצד השוממות עצמו ע"צ הפלא במה שאנו רואין שאין אומה ולשון יכולים לחזור ולבנות שום דבר על תלו שיתקיים. ולעולם הם חרבים ושוממים כאשר בתחלה. כי המה יבנו ואני אהרוס. וזו הוראה עצומה שאי אפשר להם להשתלם בבנינם וישובו אלא בהיותם לחלוטין ביד ישראל שהם הבעלים האמתיים:

הדבר הרביעי הוא שם ישראל שיהיה הוא לבדו עמו בחירו יתברך ושלעולם לא יחליפם באומה אחרת וזכרם לא יסוף מזרעו כאמרו אני ה' לא שניתי ואתם בני ישראל לא כליתם. וע"ז אמר ירמיהו ע"ה:

כה אמר ה' אם ימדו שמים מלמעלה ויחקרו מוסדי ארץ למטה גם אני אמאס בכל זרע ישראל על כל אשר עשו נאם ה'. ולכאורה נתן פתחון פה חלילה להתייאש מבטחון נצחיות עם ישראל במה שתלה המאיסה במדידת השמים וכו'. שהרי נודע השיגו החכמים בשכלם מלאכת השמים לידע מדת כל גלגל וגלגל וחייליו באמצעות הצל והמצאות אחרות:

אבל ירצה לומר כשנדקדק יתור מלת למעלה. כי כבר נודע היות השמים לצד מעלה וכן הארץ למטה. אלא שהכונה כי הן אמת חתרו האנשים בשכלם להשיג מדת הגלגלים. על ידי המצאותיהם אמנם היה זה באמצעות הענינים התחתונים כעין הצל ובכלים הנודעים. אבל לא שידעוהו ממקורו ושרשו שמלמעלה במקומו ממש מדדום כי מי עלה שמים וירד וזה הוא אם ימדו שמים מלמעלה אם יש בחק האפשרות למדוד השמים ושתפו המדידה מלמעלה ולא שתתחיל מלמטה וכן אם אפשר לחקור במוסדי ארץ לא ע"י חקיר' מדבר מדבר לדבר. אלא שתהיה מיד למטה בחקירה וידיעת המרכז מצד עצמו. אז גם אני אמאס. חבל כיון שידיעות אלו הם נמנעות על האופן האמור. גם אי אפשר שאני אמאס בכל זרע ישראל, ודייק לומר זרע. ולא אמר בעם להוציא מלב המתפקרים הרוצים לשנות שם ישראל לזולת אומתנו ולומר שבנים יקראו הדומים לישראל ועושים כמעשיהם. כי זה לא יצדק כלל בשם זרע שאין לו שום הוראה אלא ליוצאי ירכו הבאים מזרעו ממש. שהבאים אחריהם יהיו גוי לפניו כל הימים. אלה המעלות ארבעתם השגנום על ידי התורה אשר בה בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון. תחת אשר נשתעבדנו לעבודתו בקבלת עול מצותיו כשאמרנו נעשה ונשמע כאשר בא במאמרנו. והדקדוק מבואר איך שאל למה נמשלו ישראל לתפוח. והפסוק הם דברי ישראל שאמרו להקב"ה כתפוח בעצי היער כן דודי וגו': וכבר עמדו על זה בעלי התוס' ע"ה בדבור פריו קודם לעליו וזה לשונו, הקשה ר"ת הרי אנו רואים שגדל כשאר אילנות. ומפרש דתפוח היינו אתרוג וריח אפך כתפוחים מתרגמינן כריחא דאתרוגא. ואתרוג פריו קודם לעליו שדר באילן משנה לשנה ואחרי שנה נושרין עליו של אשתקד ובאים עלים אחרים והוי פריו קודם לאותם עלים. אך תימה שמביא קרא כתפוח בעצי היער דנאמר על הקב"ה כדכתיב כן דודי בין הבנים וה"ל לאתויי טפי קרא דוריח אפך כתפוחים ע"כ. וקשה לי על ראייתם מן התרגום. דודאי תרגום כל המגלה היה לפניהם. ופשיטא שראו היאך הוא מתורגם כאן פסוק כתפוח בעצי היער. וא"כ תקשי ממה נפשך אם פסוק כתפוח מתורגם גם כן כאתרוג א"כ מה להם להביא מפסוק וריח אפך כתפוחים. יאמרו דבפסוק זה גופיה מתרגמינן כאתרוג. ואם כאן לא תרגם כאתרוגא אלא כתפוחי דגנתא דעדן. זה קשה מן הראשונה. דכיון דפסוק וריח אפך תרגם כריח אתרוגא. והאי דכתפוח תרגם דתפוחי. ש"מ שאין הפי' כאן כאתרוג אלא תפוח ממש. והדרא קושיא דר"ת ז"ל אדוכתא. ואגב ארחין נדייק קשר אמרם אך תימא כו' שנראה היות זה נמשך ממה שאמרו. והרי תמיהא זו עומדת בעצמה בגוף המאמר. ושמא נאמר כי הן אמת דתרגום שלנו מתרגם כתפוח כאתרוגא ושם בפסוק וריח אפך כתפוחים מתרגם כריחא דתפוחיא דגינתא דעדן. אמנם כפי הנראה בגירסת התוספת הוא להפך. וכונתם לומר שעם היות המתרגם פי' האי כתפוח תפוח ממש. מ"מ ר' חמא בר חנינא ס"ל שפירושו כאן הוא ג"כ אתרוג כעין התרגום של וריח אפיך כתפוחים ושניהם ענין אחד דהיינו אתרוג. והשתא קאמרי בשלמא אי נימא דסבר רב חמא כסברת המתרגם דאין הפי' שוה בשניהם ושתפוח זה אינו אתרוג כההיא דריח אפך באופן שנצטרך לבקש טעם אחר למה שאמר פריו קודם לעליו ולא מטעם שדר באילן משנה לשנה. איכא למימר דאמטו להכי לא מייתי מקרא דוריח אפך משום דהתם הוי אתרוגא. וכאן הוי תפוח ממש. ולדידיה לא שייך פריו קודם לעליו אלא כתפוח ממש לאיזה טעם אחר ולא לדמיון האתרוג. אבל השתא דאמרת דקדימת הפרי היינו מפני שדר משנה לשנה. דמפרש רב חמא תפוח של פסוק זה כתפוחים דפ' וריח אפך. א"כ יקשה דטפי ה"ל לאתויי קרא דוריח אפך כתפוחים:

האמנם אחרי המחילה הראויה נוראות נפלאתי מעוצם חכמתם ז"ל. מה מקום יש לתמיהתם זו שהניחוה בלי תירוץ. דהרי הדבר מבואר דריח אפך כתפוחים לא מיירי באילן והעץ העושה הפירות אלא בפירות עצמן שיש להן הריח ולז"א בלשון רבים אבל פ' כתפוח בעצי היער מיירי בעץ ואילן התפוח בין שאר האילנות. ולא שייך פריו קודם לעליו אלא באילן שיש בו ב' הדברים פרי ועלים ולא בפרי עצמו. ולומר דכונתם היא להקשות דה"ל לאתויי קרא דוריח אפך שבו נמשלו ישראל לתפוחים ולדרוש עליו טעם אחר להמשילם אליהם. אין זה כלל במשמעות דבריהם. ואולי דקדקו במלת טפי שאמרו דה"ל לאתויי טפי קרא דוריח וכו'. והכונה שלפי האמת גם קרא דוריח לא הוי ליה לאתויי משום דלא שייך ביה פריו קודם לעליו. אבל מ"מ כיון דקרא דכתפוח מיירי בהקב"ה ולא בישראל. יותר טוב היה לסבול הדוחק דקרא וריח אפך שאינו מדבר באילן עצמו ולדרוש שנמשלו ישראל לתפוחים. מפני שהם מעץ שקודם פריו לעליו. או מפני שהתפוחים עצמם קודמים לעלים בהיותם בעץ. או בכיוצא בזה. מדוחק פסוק כתפוח דלא איירי בישראל:

ולענין המאמר אפשר שנדייק אמרו מ"ד כתפוח וכו'. שנראה היותו מרגיש ענין אחר זולת אמרו למה נמשלו. וצריך לדעת מה הוא. וגם מה ענין יחס קדימת נעשה לנשמע אל קדימת הפרי לעלין. ונאמר כי אם היות נמנו וגמרו למוד גדול שהלמוד מביא לידי מעשה. שיראה היות המעשה בגדר התכלית. והלמוד אמצעי אליו. ואם כן היה צריך שיקדים לאדם תחלה הלמוד ואח"כ יבוא אל המעשה. כדרך האמצעיים שהם קודמים אל התכלית. מ"מ הורונו ז"ל באבות. כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת וכו'. ואין ספק שיראת חטא היינו המעשים הטובים וחייבו להקדימם לחכמה שהיא הלמוד. ואצלי אין סתירה במאמרים אלו. כי שני מיני למוד הם האחד למתחילים קודם שידעו מאומה. כי ע"כ צריך שילמדו תחלה למען יודעו איך יעשו המעשים הטובי' שאם לא ידע הדרך ילך בה. איך ישתלם במעשה. והלל עליו השלום קיים זה במאמרו:

אין בור ירא חטא. ועל זה אמרו שהלמוד מביא לידי מעשה. כי למוד זה היה תכליתו המעשה. וכשנחלקו מעיקרא ר' עקיבא ור"ט ע"ה זה חומר למוד גדול או מעשה גדול. היה על הלמוד הסתמי שתכליתו הלמוד עצמו. אך נענו כלם בהסכמה אחת בלי שום מחלוקת שמין זה מהלמוד שהוא מביא לידי מעשה שתכליתו ומגמתו הוא ללמוד כדי לידע היאך יבא לשמור ולעשות. הוא ודאי גדול מאד. ומוכרח עכ"פ לתת לו משפט הבכורה והקדימה. אמנם על הלמוד האחר שבו נחלקו. אשר הוא מכוון לעצמו להשגת הידיעות וחקירות העיון. זה לא יהיה מצודק ונשלם. אם לא שיקדמהו המעשה ויראת חטא. ואולם לעולם המעשה הוא הפרי המבוקש והלמוד והעיון הוא במדרגת העלה. כי אם הוא בעל המעשה בלי עיון. איננו נעדר השלמות ויאכל פרי מגדיו כפי החלק המגיעו. אך אם בעל החכמה חסר המעשה. אין כל מאומה בידו כי אם עלה נדף: