בינה לעיתים – חלק ב – דרוש ו', קטע 4

ועל הענין הזה בא בראש פרשתנו מצות מנין הלויים ומנוי עבודם בחלוף מדרגתם. כי עם היות שלשתם גרשון קהת ומררי יוצאין מחטר א' וראש יחוסם א'. שנתעלה שבטו ונבחר מיתר השבטים. עכ"ז אין מנוים שוה. וגם לא נשמר בזה לתת המעלה הגדולה לבכור. אלא כל א' משלשתם נתמנה ונבחר כפי מה שנתעלה בשלמות עצמו. ולפיכך קדמה מעלת קהת השני למעלת, גרשון הגדול ממנו. ורצה ית' להודיעם כי המעלה הנתנה להם בפרטות אינה מפני היחס והמשפחה אלא לפי מה שיש בהם מהשלמות. ועז"א

נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבותם למשפחותם. ופשוטו ידוע שגם הם חוזר לבני קהת האמורים בפ' הקודמת. אך אפשר לומר אל יחשבו ירימו ראש ויהיו מעולים בעבור כבוד משפחת בית אבותם הנשאים אע"פ שהם עצמם לא יהיו כן. אלא נשא את ראש בני גרשון יהיה נשיאות ראש ומעלה וכבוד לבני גרשון. כאשר גם הם לבית אבותם למשפחותם. כשהם יהיו גם כן נמשכים ומתייחסים לבית אבותם שילכו אחריהם ויעשו כמעשיהם. ואז יהיה כל אחד מהם בר אבהן ובר אוריין יאי ויאי. אבל בלאו הכי אין כל מאומה בידם:

הסבה השנית לגרמת הגאוה. הוא היופי וקלסתר הפנים. כי בראותו עצמו נחמד למראה בקומתו וצביונו ותאר אבריו יגבה לבו ויפחז עליו יצרו. ורפואתו שיעריך יפיו החיצוני עם כעורו הפנימי וטנופת מעיו ושתן כיסו. שאלו ראה כל זה על שלחנו. היה בעיניו נמאס ויזכור העפושים המתילדים בגופו כנים ופרעושים ונגעי בני האדם אשר יעלה בשרו גילדי גילדי טינרי טינרי. וסופו בא לידי מיתה יבאש גופו ותכסהו רימה ויהיה משחת מאיש מראהו. אז יכנע לבבו ואל יביט אל מראהו ואל גובה קומתו. וע"ז בא הצווי השני צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. למען ישגיחו כמה נתעב ונאלח הגוף הנגוף הזה. ויהיה להם מאוס מראות המצורעים מלאי נגעים. והזבים אשר הוא עבר דרך אותו המעבר. והטמאים לנפש אשר נטמאו על מת ואז יכנע לבבם ולא תשלוט בהם הגאוה. וספר הכתוב:

ויעשו כן בני ישראל וישלחו אותם אל מחוץ למחנה כאשר דבר ה' אל משה כן עשו בני ישראל. והוא מבואר הכפל כי כיון שאמר שעשו כן בני ישראל וכי שלחום. מה זה חזר לומר כאשר דבר ה' אל משה כן עשו. אמנם יאמר כי למה שה' צוה להם הפעל עצמו לשלוח אותם. והכונה והתכלית בזה להכניע החמר בל יתגאה בשביל יפיו והדרו. שזה בארו ודבר אותו למשה ע"ה. העידה התורה כי שניהם עשו בני ישראל תחלה עשו בפעל ששלחו אותם. ועוד ג"כ כאשר דבר ה' אל משה שיהיה זה מניע להשפיל גאונם מיופי תמונתם. כן עשו בני ישראל כי ראו לקחו מוסר ושמרו הכונה המבוקש:

סבה שלישית ועצומה היא אצל האנשים. והוא העושר והצלחת הנכסים כי בראות האדם היותו מלא על כל גדותיו מרוב כל הון. יגבה לבו ויתקיים בו ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך. ורפואתו שיחשוב היות העושר בלתי מתקיים באדם. וכמה צרות באות על העשיר בעבור עשרו. ואולי יצבור העושר לרעתו. ויצייר בדעתו כי מאומה אין בידו משלו. שהכל ממנו ית' ואינו אלא פקיד ונאמן על אותו הממון לפרנס בו עניים. שהם שלוחיו יתברך הבאים בהורמניתא דידיה. כדרך הסוחרים השולחים ממונם לפקידיהם במקום אחר. אשר ע"י כתב חלוף מסדרים יפרעו סך כך לפלוני מהממון שיש להם שם. והפקיד יחוייב לפרוע ככל הכתוב בפיתקא ההיא. ואם אולי המביא הפתקא אחר שקבל המעות יברח עמהם ולא יביאם אל בעליו. אין לפקיד בזה כי אם להראות הכתב חתום מיד בעל הממון כי על פיו נתנו לשלוחו. ואם ימאן מלתת לו ה"ז פושע ומועל בחיובו. כן העני בא בשליחותו ית' ומראה כתב ידו פ' נתון תתן לו הענק תעניקנו וכיוצא. וכיון שממונו יתברך בידינו. ואנו מחזיקים היות זה עני. מחוייבים אנחנו ליתן לו. ואם אחר כך נמצא רמאי והולך בדרך לא טוב. אנו את נפשנו הצלנו. ועל כתב ידו יתברך סמכנו. וכבר יומלץ ע"ז מה שאמר המלך דוד:

כי ממך הכל ומידך נתנו לך. כל מה שיש לנו הוא שלך. ואנו פקודיך. ואשר אנו נותנים בעבורך מידך נתנו לך מחתימת ידך וממה שכתבת עלינו וצויתנו לתת נתנו לך. אשר אם ח"ו לא עשינו כן היינו מועלים מעל. ואם בממון אשר הוא אצלנו כך כ"ש וק"ו שאין לשלוח יד בממון חברו ולגזול ח"ו. וממנו נקח עוד ק"ו אחר. אם המועל בשל חברו תאשם הנפש ההוא ויתחייב בקרן וחומש כ"ש המועל אצלו ית'. וע"ז באה פ' מעילה לגדור גדר לבעלי הממון. אל יתגאו לרדוף אחריו ויסתפקו בשלהם מבלי נגוע בממון זולתם. ומן הכל יתנו לכהן שהוא שליח ה' החלק המגיע לו. וממילא ג"כ לעני שהוא כיוצא בו. וע"ז סיים:

ואיש את קדשיו לו יהיו איש אשר יתן לכהן לו יהיה. חתם בהודעת האמת בענין הממונות. כי הפתאים יחשבו שהממון אשר להם בביתם ובחומותם הוא שלהם ומה שיוציאו החוצה לתת לקדש ולשלוחי ה' הם משוללים ממנו ואינו עוד שלהם. והוא ממש להפך. כי אשר לאיש כמוס עמו חתום באוצרותיו אינו שלו. אבל מה שיקדיש ויתן לה' או בעבורו. הוא שלו באמת. וזה הוא ואיש את קדשיו לו יהיו. מה שהוא מקדיש הוא ודאי שלו ומה שהוא נותן לכהן. לא נשאר נעדר ממנו. אלא אשר יתן לכהן לו לנותן יהיה וא"כ אל יתגאה בממון שאינו שלו:

הרביעית רוב הקרובים. כי יראה רבים מבני משפחתו קרובים אליו מוכנים לעזרתו לכל המצטרך אליו. יתגאה לחשבו כי זה יספיק לשיקיימו הכל את דבריו ולא ישנו את תפקידו. כי יקומו כל קרוביו מקצה לתמכו ולסעדו אפי' שלא כדין. רפואתו שישים אל לבו כי בזה יהיו הם סבת מפלתו להרחיקו מקרבת אלהיו הקרוב אליו כי קרוב ה' לנשברי לב. ויסתכל כי לא לנצח יהיו נאמנים באהבתו ועבודתו. ובעודנו באבו ברוב עשרו יתקרבו אליו. ואם יתחיל לנפול ישנאוהו ויתרחקו ממנו כמטחוי קשת. וסוף דבר אין מי שיוכל להמלט מהבגידה. ואיזה קרוב יותר עצמי יש באדם מאשתו שאר בשרו אשר היא עצם מעצמיו וחלק ממנו פלג גופו. ועכ"ז כבר יביא הזמן מקרה תבגוד בבעל נעוריה ומעלה בו מכל להמיר אהבתו באחר. ואיך א"כ ישים בטחונו בקרובים אחרים שאינם מגיעים לגדר זה מהקורבה. וזה הוא מה שאמר כמתמיה איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל. ואם היא מועלת כ"ש זולתוה מהקרובים וא"כ אל תבטחו בקרובים:

ויש עוד ג' סבות אחרות להתגאות בהן והן החכמה והגבורה והכבוד מהממשלה וגדולת האדנות ועל שלשתן בא פרשת הנזיר בג' אזהרות. מכל אשר יצא מגפן היין לא יאכל. תער לא יעבור על ראשו. על נפש מת לא יבא. נודע שהגבורה באה מתגבורת הדם האדומה פועלת בבעלי הכח. והמבוא הגדול לתת עז ותעצומות לאדם הוא היין. זכר לדבר הוי גבורים לשתות יין. שלסבת שתותם יין הם גבורים. כי זה הוא אחד מהטעמים שרצה יתברך יהי שמשון נזיר. כי לאשר היה מעותד להיות גבור חיל בכח משונה אלהי לא טבעי. לכן צוה ינזר מן היין ולא תהיה לו בו שום התחלה אפי' מן הבטן למען לא יתלו גבורתו אל הטבע מחמת היין. ע"כ לבל יתגאה האדם בגבורתו. צוה לנזיר הרוצה להיות פרוש ונבדל מעניני העולם שיזיר עצמו מן היין. למען החליש כחו ולא תזוח דעתו עליו בעבור הגבורה. ועל החכמה יגדל פרע שער ראשו. כי נודע ע"פ הטבעיים היות שער הראש למחסה ולמסתור אל המוח לשמרו. ולפיכך יגדל שער ראשו. כי ידע בחלשת שכלו היותו מעותד אל כמה מקרים עד שהוא צריך שמירה גדולה. ואיך יתמוך ויבטח על חכמתו היוצאת ממנו. ועל הממשלה והשלטנות צוהו לא יטמא למתים. שיסתכל תכלית עפוש האדם. עד שנבלתו מטמאה אפי' באוהל אחרי מותו. ואיש אשר אלה לו לעצמו איך יתגאה בשלטנותו ואין שלטון ביום המות. ולא אחשוך פי מהתעוררות הרגשתי בענין חירות שמשון ע"ה שנאמר לאמו אל תשתי יין ושכר ואל תאכלי כל טומאה וגו' ומורה לא יעלה על ראשו. כי מהג' דברים שנאמרו לנזיר באר שהא' שהוא השער ינהוג הוא בעצמו שהוא מורה לא יעלה על ראשו. אבל האם אע"פ שהיא תגלח שערה אין בכך כלום. כי הגלות שלה לא יעשה שום רושם בו, ולכן לא באה עליה שום אזהרה על זה כלל. ובאחר שהוא היין אם היא תשתה אותו גם הוא יהיה נזון ממנו ולפיכך הוזהרה היא מן השתיה ממש כאלו היתה היא עצמה הנזירה ואולם ענין הטומאה נצטותה בה. למחצה שלא הוזהרה לבלתי הטמא למת. אבל צוה עליה שלא תאכל כל טומאה. וזה אצלי מיוסד על הסוגיא שבפ' בהמה המקשה דטהרה בלועה אינה מטמאה. הילכך אע"פ שהיא תטמא למת. לא תטמא העובר שהוא בלוע במעיה. אבל אם תכנס בה טומאה בלועה. אז תגע בעובר שהוא גם כן בלוע ותטמאנו והוא כשתי טבעות בלועות. ולחמרת הנזיר המופלא הזה. ירצה הכתוב שהטמא יטמא את הטהור כדהוה ס"ד התם וכ"ש למאי דמחלק שם בעובר. עיין שם הסוגיא. ובעבור זה אמר לה אל תאכלי כל טמא:

ונחזור לעניננו כי אחרי אשר סיים הוא יתברך לפרט שבעה מיני פורעניות אלו שהם שבעה סבות גורמות הגאוה. ורמזם בפרשיות הנדברות בא עתה לכללם יחד בפרשת ברכת כהנים להעיר להם אזן יכירו וידעו היות הכל תלוי בו ית'. ממנו יתד ממנו פנה באלו ההצלחות. אם ברבוי הממונות יברכך ה'. הוא ית' בלבד יוכל לברך אותך בשופע עשרך כי ברכת ה' היא תעשיר ולא זולתה. ואם בגבורה וישמרך. אל תחשוב כי גבורתך ועוצם כחך יצילוך מידי אויביך אלא מאת ה' לך השמירה. ואם בחכמה יאר ה' פניו אליך. הוא יתברך נותן לך הארה בידיעתו כי חכמת אדם תאיר פניו ויתרון החכמה כיתרון האור. הנה אור זה ממנו יתברך ויתעלה שמו בא וכאמרם ז"ל יאר ה' במאור תורה וגו'. ואם מתואר פניך שאתה מוצא חן בעיני כל רואיך ליפיך וטוב תמונתך. ויחונך הוא ית' הנותן חנך בעיני הבריות. ואם מיחס המשפחה. ישא ה' פניו אליך. דע לך שאין ה' נושא פנים אלא אליך בשביל עצמך. לפי מה שהוא מביט ורואה היותך אתה מצד עצמך ולא מצד יחס אבותיך, ואם מצד הקרובים שיסייעוך לבל ימרה איש את דבריך וישלימו הכל עמך. גם זה הבל כי ה' יתברך הוא אשר ישים לך שלום ולא קרוביך. ואם מצד השלטנות שאתה מושל באחרים ונתנך עליון עליהם והם כפופים תחתך. לעומת זה ושמו את שמי על בני ישראל. יחתו מפני שמי הגדול וישימו את שמי עליהם לאדון ומושל. ויכירו שלטניתי על כלם. ובהתבוננם כל השבעה הדברים האלה אז אני אברכם אשפיע עליהם ברכות. כי יהיו כדאים לכך. יען ודאי לא יתגאו ולא יבאו לידי חטא ויהיו בהם אלו ההצלחות לטוב ולא לרעה. והוא מה שקיים ר' שמעון כן מנסיא ע"ה בברייתא שהתחלנו בה. הנוי והכח וכו'. רצה כי הדברים האלה בהיותם נמצאים אצל פחותי המעלה. לא יאותו להם כי הם מזיקים לעצמם שיגרמו יתגאו בהם ויגיסו את רוחם. וימשך מזה נזק לעולם. כי יחשבו לרדות ולהשתרר על כל זולתם. אבל אצל הצדיקים נאה להם וגם נאה לעולם שהצדיקים יתקשטו באלו המעלות. כי הם יתנהגו בהם כפי השכל והדת ולא יגיסו דעתם. באופן שלא יוזקו חבריהם. והדברים מבוארים. כי הנוי הוא היופי והדרת התמונה. והכח הוא הגבורה וההתאמצות. והעושר הוא רבוי הממון. והחכמה היא השפעת ידיעת המושכלות. והשיבה היא מה שיבא את אדם לזכור מהדורות שעברו ולידע לאחור יחס אבותיו ואבות אבותיו. שזה אמנם ידעהו האדם לפי רוב השנים אשר בו והבנים הם הקרובים אליו כי יראה רוב בניו הסמוכים אצלו סביב לשלחנו. והכבוד שיכבדוהו הבריות להיותו שליט ושר עליהם. והעיד התנא כי כל אלו נתקיימו ברבי ובניו ע"ה. לומר שבהיותם ביד אחרים שאינם משתמשים בהם כפי שלמות המעלה הנה אם ישיגום ויחזיקו בהם זמן מה. לא יתמידו בקיום והעמדה. אבל ברבי ובניו נתקיימו בקיום מתמיד בלי הפסק. כי לא עשו בהם שום רושם להתגאות שיבואו לאבדם. אלא אדרבא הוסיפו בהם ענוה ונמיכות רוח. ומדעת ראש יחוסנו א"א ע"ה היה בהם. שנאמרו בו כמה וכמה מעלות טובות והצלחות מופלגות. וכשבא ללמד סנגוריא על אנשי סדום ועמורה אמר לפניו ית': הנה נא הואלתי לדבר אל ה' ואנכי עפר ואפר כאלו יאמר עם היותי עתה עסוק לדבר עמך ית' שמך שאין לצייר מעלה רמה ממנה. ובעסק מצוה רבה להשתדל בהצלת כמה נפשות רבות. לא בעבור זה גבה לבי כלל כי אדרבא אני מחשיב את עצמי לעפר ואפר אפילו בעת ובעונה הזאת. והיא באמת ענוה מופלגת והכנשה עצומ' ראוי ללמוד ממנה. ואולי בעבור היות נמצאת מדה זאת בתכלית השלמות באבינו זה הקדוש ע"ה אמר הכתוב אצל מרע"ה והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה. וכבר יראה מבואר היתור אמרו אשר על פני האדמה:

אמנם יאמר איני רוצה עתה להכנס בהבחנה גודל ערך הענוה שהיתה במרע"ה לגבי הענוה שקדמה לאברהם קדוש אשר בארץ הוא ע"ה כי אולי שקולות הן. אבל זה אומר בטח שמכל האדם אשר הוא היום על פני האדמה עם היות דור זה דור דעה, ודאי היה משה ע"ה ענו מאד כלם. אבל מהאדם שאינו על פני האדמה שכבר מת כמו א"א ע"ה. לא אמר היות משה ענו מאוד ממנו. כי באמת גדלה מאד ענותנותו באמרו אנכי עפר ואפר בעת ובעונה ההיא. ואמנם במה שאמר:

והאיש משה ולא הזכיר שמו לבדו וברבוי מלת כל אני אומר שירמוז הכתוב למה שנודע מהמוסר הנאות של אותו החכם אשר שאלוהו מה היית אדון לכל בני דורך ואמר מפני שלא פגע בי אדם שלא ראיתי בו מעלה יתירה עלי. אם הוא יותר חכם הוא יותר ירא שמים. ואם אינו כ"כ חכם יקל חשבונו ליום הדין כי יחשב לשוגג. ואם יגדל בשנים ירבו זכיותיו. ואם רך עונותיו מעטים. אם הוא עשיר מצאה ידו לעבוד הבורא. ואם הוא דל או חולה יש לו מעט מהדברים החמריים ולא יתגאה בהם. ולא זזתי לכבדם כלם ולהכנע להם. ובזה הייתי אדון להם. וזה אמרו והאיש משה. כי מלת איש נאמר על האדנות. כמו איש סוכו איש צרדה. איש ירושלם. וכן מי שמך לאיש. וירצה מה שהיה האיש משה שנעשה איש ואדון על הכל. הוא להיותו ענו ושפל בעיניו מאד יותר כל איזה מין האדם אשר על פני האדמה. כי כל איזה אדם שיהיה היה מחשיבו ליותר מעולה ממנו שהיה לו יתרון עליו. ולפיכך היה עני אצלו ומכבדו ובאופן זה נעשה מרע"ה איש אדון וגדול על כלם. אשריו שזכה לכך. ככה יזכנו ה' לעבודתו ויקרבנו לימות המשיח. אכי"ר: עת דודים דרושים לחג השבועות בו נעשינו דודים עמו יתברך בזווג עליון ושם נתן את דודיו לנו תורתו הקדושה:

סגולה מכל העמים

פרק רבי עקיבא אמר רב חמא בר חנינא מ"ד כתפוח בעצי היער וגומר למה נמשלו ישראל לתפוח לומר לך מה תפוח זה פריו קודם לעליו אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע:

לא היו ימים טובים לישראל ראויים להפליג בהם השמחה כל כך. כחג השבועות המקודש הזה. אשר בו בשם ה' אל עולם נגמר הזווג המבורך בין החתן המרומם על כל ברכה ותהלה יתעלה שמו לעד. ובת זוגו כ"י אלהים יכוננה. ויום זה של מ"ת הוגבל לזה החתון כדבריהם ז"ל בנשא רבה פ' י"ב. ביום חתונתו זה סיני חתונים היו שנאמר וקדשתם היום ומחר וביום שמחת לבו זה מ"ת שנא' ויתן אל משה ככלותו ככלתו כתיב כי לדעתי דייקי ז"ל כפל מלת ביום למה לא ערבינהו ויאמר ביום חתונתו ושמחת לבו. אלא שנתכוון לימים חלוקים וזמנים שונים שלא תהיה שמחה אחת בכל חלקי הזווג. כמנהגנו לחבר קדושין וחפה גם יחד. אלא רצה שיהיו שמחות מתחלפות כל אחד בפני עצמה. שמחת קדושין לחודה והיא הקריבה לסיני שלא היו אלא חתונים דהיינו קדושין. כאומר וקדשתם היום ומחר. ולפי שאין כאן אלא קדושין בלבד היו יכולין להעשות על ידי מרע"ה כי נמנה לשליח על כך. אבל מ"ת היה היחוד הבא ע"י החפה. ולכן הוצרך יהיה נמצא שם הוא ית' בעצמו פה אל פה ידבר אליהם דברות קדשו. כי א"א חפה ויחוד ע"י שליח. ומאז נכנסנו לחפה עמו ונתיחדנו לאשתו נהג עמנו בהלכות חתן עם כלתו בכל הדברים המתיחסים בין איש לאשתו. ויתבאר זה בדבריהם ז"ל במדרש חזית מה יפו דודיך אחותי כלה ר' ברכיה ור' חלבו בשם ר' שאן אמר בי' מקומות נקראו ישראל כלה שיתא הכא וד' בנביאי. שיתא הכא אתי מלבנון כלה. לבבתני אחותי כלה. מה יפו דודיך אחותי כלה. נופת תטופנה שפתותיך כלה. גן נעול אחותי כלה באתי לגני אחותי כלה. הא שיתא. וד' בנביאים קול ששון וגו' קול חתן וקול כלה. וככלה תעדה כליה. ותקשרים ככלה. ומשוש חתן על כלה. ולכאורה נראה תפל מבלי מלח. דכי רוכלא חשיב ואזיל כל המקומות שנקראו ישראל כלה ואינו מחדש שום דבר בכתובים. ומי לא ראה את כל אלה במקומם. ואי נחית למנינא לא ידעתי לאיזה תכלית ומה איכפת לן שיהי' י' פעמים או זולתן. ולא די לו זה אלא דאיכפל להודיענו היות כאן ו' בשיר השירים וד' בנביאים. ע"כ אני אומר כי שמא בא הרמז בזה למה שנדע משרשי הדינים שהבעל כשישא אשה יתחייב לה תכף ומיד בי' דברים. שהם שאר כסות ועונה מן התורה רפואתה ופדיונה וקבורתה מזונותיה אחר מיתת הבעל. ומדור לפי כבוד. ומזון הבנות וכתובת בנין דכרין:

והנה הוא ית' באר בכתובים אלו. כי בטובו ובחסדו מתרצה שיהי' לכנסת ישראל שם כלה לשינהוג בה בכל אלו העשרה דברים. אבל באופן יותר שלם שיהנו מן התועליות הנמשכים מהם. ולא ידבק בידם מאומה מן ההפעליות ועצב ודאגה אשר בקצתם. ונתכוון ר' ברכיה ע"ה להעיר אזן ולומר אם לא באו הכתובים כפי סדר האמור שהוא סדר ראוי ונכון. אל תתמה על החפץ כי הלא לא נאמרו העשרה פסוקים כלם סמוכים בענין אחד זה אחר זה. אבל באו מפורדים במקומות שונים. כי ששה נאמרו כן וארבעה בין הנביאים לפי שאין כונתם המיוחדת והפרטית בענין זה. כי פשט כל אחד מהם במקומו מונח לפי ענינו אלא שאגב אורחיה רמז גם כן לאחד מאלה. וא"כ אין להפלא אם לא שמר בהם הסדר בקדימה ואיחור. אמנם אנחנו נזכירם כפי סדר לברוח מהבלבול. כי על השאר שהם המזונות אשר לדעת רבים וגדולים הם הם מדאורייתא עם שיש חולקים אמר נפת תטופנה שפתותיך כלה דבש וחלב תחת לשונך. כי הכתוב כשירצה להפליג בשופע שובע המזונות ורבויין וטובן. אמר ארץ זבת חלב ודבש. ע"כ אמר ית כי לעולם ישראל לא יחסרו כל טוב מזונותיהם. אבל תמיד יזובו ויטפו שפתותיהם נופת צופים. ויהיה הדבש והחלב תחת לשונם מרוב כל טוב. ועל הכסות אמר הנביא ישעיה ע"ה שוש אשיש בה' תגל נפשי באלהי כי הלבשני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כליה. והוא מבואר מפשוטו על הלבושים ובגדי החמודות אשר אתה. ועל העונה אמר כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך. ובזה גם כן שטחיות הדברים יורה על היחוד הקדוש והדבוק האלהי. ועל הרפואה אמר לבבתני אחותי כלה וגו'. יאמר הלא את טרוף טרפת את לבי וכל מעיני בך. ואיך אוכל לסבול לראותך בשום צער וכאב. ואם כן פשיטא שלא בלבד ארפאך בהיותך חולה אלא שאשתדל לא תאונה אליך שום מחלה. ועל הפדיון אמר גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום. הנה אנכי לשומר לך באופן תהיה סוגרת ומסוגרת כגן נעול ומעיין חתום ולא יכנס אצלך שום בריה לשתהיה בשבי ואצטרך לפדותך. ועל הקבורה אמר הנביא ירמיה ע"ה קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה. לא יהיה מקום לקבורה כי אין שם מיתה. ובמקום אשר קול נהי נשמע בכי תמרורים בהיות שם מת חלילה. ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה וגו'. ועל המזונות שאחר מיתת הבעל אמר מה יפו דודיך אחותי כלה מה טובו דודיך מיין. פעמים יושאל היין על כללות האכילה והשתיה. כעין משתה היין. והמלך והמן ישבו לשתות. ולכן אמרו פשיטא שאל יחסר המזג לך לעולם ממה שתצטרך למזונותיך ולא ישוה בעיני לכלום כל יין וכל ממון שבעולם. כי כמה וכמה יפו וטובו דודיך ואהבתך יותר מכל יין ומזון. וא"כ ודאי שלא אצמצם בשום זמן עמך. אלא שיהיו לך תמיד ברבוי. אפי' יצוייר היות בך צד אלמנות חלילה. מה שאינו כן כאשר יבואר. ועל המדור אמר אתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבואי תשורי מראש אמנה ממעונות אריות וגו'. אמנם הן אמת לעולם יהי' לך בית דירה ומעון לשבת בו אבל לא יצוייר תהא יתבא בביתי את לבדך בלעדי. שיצדק בך לומר ימי מיגר אלמנותך. אלא תשבי יחד עמי אתי מלבנון. ע"י הבית הקדוש והנבחר תהיה דירתנו יחד ותשורי מראש אמנם ממעונות אריות מדירת האריות וממושב המקומות הבלתי ראויים לך. תבואי אתי מלבנון להיות עמי תמיד בביתי ובחומותי. ועל מזון הבנות אמר. באתי לגני אחותי כלה אריתי מורי עם בשמי אכלתי יערי וגו' אכלו רעים שתו ושכרו דודים. איך יעלה על הדעת אהיה צר עין בממוני. לבלתי תת מזון לבנות בנותי יוצאי ירכי. שהרי בבואי לגני ובהיותי נהנה ממה שאלקט ממני אני מוותר לכל. ובנדיבות לב אמרתי כל דכפין ייתי וייכול אכלו ושכרו דודים. אם כן על אחת כמה וכמה לבנותי מה אעשה לאלה היום כל הימים אשר הן על האדמה. ועל כתובת בנין דכרין שיירשוה אחרי מיתה האב. חתם בזה במה שיספיק לכל החלוקות האחרות כדברי הנביא. שאי סביב עיניך וראי כלם נקבצו באו לך. חי אני נאום ה' כי כלם כעדי תלבשי ותקשרים ככלה. יבטיח על רבוי הבנים יהיו לנו. אבל לא ישארו יתומים לא ממיתת האב ולא ממיתת האם שיבאו לגביית הכתובה. כי מצדי חי אני נאם ה'. וגם מצדך כלם כעדי תלבשי ותקשרים ככלה וכאשר. נחמנו ע"ז הנביא ירמיה ע"ה באמרו לא אלמן ישראל ויהודה מאלהיו מה' צבאות וגו'. ואם יאמר האומר אם אנו בגדר זה אצלו יתברך הרי אנתנו בשביה בגלות החל הזה וגם בכלל מזונותינו אינם מרווחים. ולמה אינו פודה אותנו לפרנסנו ולזון אותנו בהרחבה. גם ע"ז פקחו עיניהם ז"ל והודיעו הסבה במה שאמרו פרק השותפין. תניא ר' יהודה אומר גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה שנאמר שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות. והרגשו מבואר כי לא על הצדקה לבדה אמר הכתוב שקרובה ישועתו. שהרי הזהיר גם על המשפט. ואם כן היל"ל גדולים משפט וצדקה שמקרבים את הגאולה: