בינה לעיתים – חלק ב – דרוש ו', קטע 3

והלמוד השני הוא כי התכלית האמתי בפעולות המעשה ושמירת המצות אין ראוי שיהיה מכוון לשום מין שכר יהיה מה שיהיה אפי' מהשכר הרוחני רק כל ישעו וכל חפץ יהיה בלבד המעשה עצמו ולא יתהנה כי אם מהתעמלו במצוה עצמה. כפי מה שהיא ויחשוב בלבו שלא יוכל להיות לו שכר גדול מזה. יען בזה משלים ומשיג התכלית אשר בעבורו נברא. שהוא לעבודת קונו יתברך. וכל הנבראים כלם לא ישיגו שלמות יותר גדול. כי אם בהיותם שומרים מה שהוא תכלית פעולתם ואליו יתנועעו תמיד בטבעם. ובו שמים כל חשקם והוא מנוחת תשוקתם בשמחות וגיל מבלי שום פניה אחרת. כאשר אנו אומרים בברכת הלבנה לקצת גירסאות. ששים ושמחים לעשות רצון קונם פועלי אמת שפעולתם אמת וכו' שבהיותם שמחים ושמים תכלית ששונם העשייה עצמה כפי רצונו יתברך. הנה הם בזה הפועלים האמתיים. והפעולה בעינה תוכל להקרא באמת פעולה. לאפוקי הפועלים לתקות השכר ולאיזו כונת הנאה מופרשת מגוף המעשה. שזו אינה פעולת אמת והם פועלים בלתי אמתיים:

והסתכל כי בין תבין בזה כונה נכבדה בפסוקי פרשת השמטה אשר יש בהם שני דיוקים ראויים להתעוררות. הראשון מה צורך לומר שש שנים תזרע שדך וגו'. כי הצווי אינו אלא על מניעת הזריעה בשנה השביעית. אבל היתר זריעת השש שנים אינו ממה שיצטרך. והיה מספיק לקצר ולומר ושבתה הארץ שבת לה' בשנה השביעית שדך לא תזרע וגו'. כי בלי ספק היה מובן שהיא שנה שביעית משנות הזריעה. או יאמר מקץ שבע שנים שדך לא תזרע כמו שאמר בשמיטת כספים מקץ שבע שנים תעשה שמטה וגו'. והב' אמרו וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית וגו'. שנתקשו בזה כל המפרשים ז"ל שהרי הנוהג שבעולם הוא לאכול בשנה הבאה ממה שנזרע בשנה הקודמת. וא"כ בשנה השביעית יאכלו ממה שקצרו מזריעת השנה הששית. ולא היה מקום לספק אלא מה נאכל בשמינית כיון שלא נזרע ולא נאסף בשביעית:

אמנם יראה בעיני כי כונתו ית' להשריש בלבנו כי כל עניני האומה הנבחרת הם מונהגים מהשגחתו ית' הפרטית. ואין להם שום שייכות עם המרוץ הטבעי שיצטרכו להתנהג בעבודת האדמה כדרך עובדיהם האנושיים. לתת לה איזה זמן של מרגוע ומנוחה לבלתי יחלש כחה. כי אין הדבר כן. דבר אל בני ישראל כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם. הארץ אשר אתם באים אליה אני הוא הנותנה ומידי היתה זאת לכם ע"י השגחתי. ממילא תדעו היותי משגיח בכל עניניה. ולא תחשבו תצטרכו לתת איזה שבות והנחה לתועלתה. כי אדרבא ושבתה הארץ שבת לה'. שש שנים תזרע וגו' ירצה השביתה והמנוחה האמתית אשר תשבות הארץ. היא אדרבה במה שתזרעו אותם ותקצרו ותאספו את תבואתה וזו היא עונג דידה ואין לה מנוחה גדולה מזו להיותה עמלה ועסוקה במה שהוא לצורך מחייתכם שזה הוא תכלית שלימותה. ולפיכך התעמלות זה הוא אצלה התענוג האפשרי. אך בשנה השביעית מה שצויתיך שתשבות אינו מכוון לעצמה רק לשמו יתברך כפי הרמזים והסודות אשר במצוה זאת. ובאר הענין בתכלית באמרו והיתה שבת הארץ לכם לאכלה. כלומר השבת האמתי לארץ ומנוחתה הנכספת אצלה. הוא מה שנוגע לכם לצרככם להזמין לפניכם לאכול ולכל הנגררים אליכם. כי בזה משגת תכליתה כאמור. וא"כ שביתתה בשביעית הוא ענין רוחניי מאד נפלא מהמנהג הטבעי. ועתה נמשך מזה הרגש עצמי. כיון בו באמרו וכי תאמרו מה נאכל וגו'. והוא כי כיון שכל תכלית שלמות הארץ תלוי במה שהיא עסוקה וטורחת להוציא לחם לעבודת האומה לאכול לשבעה וזה עצם אושרה. א"כ תינח שהיא משגת שלמות ותכלית זה בששת שנות המעשה. אבל בשנה השביעית היא חסרת השלמות הזה ונמצא שלא השיגה בה תכליתה. וזה הוא מה נאכל בשנה השביעית. ירצה נחזי אנן מה הוא הדבר אשר נאכל בשנה השביעית שבו תשתלם הארץ. הרי אינו אלא ממה שקדמה זריעתו וקצירתו בשנה הששית. אבל בשנה השביעית עצמה אין בה לא זריעה ולא קצירה. וא"כ שנה זו של שמטה חסרה הארץ עיקר שביתתה כיון שאינה עמלה ולא עושה כלום לתועלת ישראל ע"ז השיב שאם נתבונן היטב נמצא שהיא עמלה ועושה גם בשנה הזאת. וזה כי בשנה הששית לא תעשה כיתר השנים בלבד. אלא תוסף תת כחה בהעדפה יתרה שתוציא תבואה רבה בכמות וחזקת הטבע בריאה וטובה כ"כ שתספיק לשלש השנים ונמצאת בזה כאלו היא עושה ופועלת בשלש השנים. אלא שהיא עושה את הכל בפעם אחת. וכבר יצא ידי חובתה בהשגת תכליתה לכל המצטרך שנה בשנה. ואם בדברים הדוממים ובלתי מדברים וחסרי ההרגשה כן. כ"ש האיש הנלבב המכיר ויודע עצם חובותיו אצלו ית'. כי בלי ספק יחוייב לצייר בדעתו היות טרחו ועמלו הוא תכלית שכרו. ואין לו להתאוות תגמול גדול ממנו. כאשר פירשתי על פסוק כי פועל אדם ישלם לו. ואיתא פ"ק דברכות:

אמר ר' חייא משמיה דעולא גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים. דאלו גבי ירא שמים כתיב אשרי ירא את ה' ואלו גבי הנהנה מיגיעו כתיב יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב ולגבי ירא שמים וטוב לך לא קאמר. ורחוק הוא להבינו כפשוטו שהנהנה מיגיע כפיו יהיה יותר חשוב מהירא שמים ולומר שזה הנהנה הוא ג"כ ירא שמים כאשר הבין הרב בעל ע"י ז"ל. נראה דאין זה במשמעותו. ועוד ראוי לדייק שהטוביות אשר בנהנה מיגיעו אינו מצד מה שמתהנה. אלא מפני שהוא עמל ויגע וא"כ היה ראוי שיאמר גדול היגע ליהנות. וגם בפי' אמרו ולגבי ירא שמי' וטוב לך לא קאמר. נדחק הרב הנזכר ז"ל לאשר כמו זר יחשב להעלות על לבו שלא נכתב וטוב לך אצל י"ש להורות שאין לו מטוב העוה"ב. ונאמר בפירושו היות הכונה מה שאמרנו במהות שלמות התכלית בעמל וטורח המצות שהוא בהיות כל פניית מחשבתו וכונת הפועל עצמו בלבד בציירו שעבודת המעשה בלבד היא עצם תגמולו והוא חלקו מכל עמלו אפילו לא יהיה שם שום שכר אחר. וזה הוא גדול הנהנה מיגיעו ירצה מי שהוא מתהנה ומענג מגוף היגיעה עצמה שכל עצם התענוג שלו הוא היותו יגע ועמל בעבודתו יתברך זה ודאי הוא גדול המעלה יותר ממי שהוא י"ש שאמר זה על העובד לתכלית קבלת השכל איך שיהיה אפילו לשכר העוה"ב. והוכיח כן מן הכתוב שאמר יגיע כפיך כי תאכל. שלא אמר הכתוב מיגיע כפיך כי תאכל אלא יגיע כפיך דהיינו שהיגיעה עצמה והעמל היא האכילה שלך. שנפשך שבעה ומתהנת בתענוג מושלם בגוף היגיעה בכפים ולא לתכלית אחר. הנה שכרך אתך הרבה מאד. כי תחלה אשריך בעה"ז שבהיותך בעה"ז אתה ממש מאושר שמגיע לך מאושר העה"ב כיון שאתה מקבל להנאה שכרך היגיעה של כפיך ועכ"ז סוף השכר לבא לעתיד עם שלא דרשת אותו ואינו מבקשתך טוב לך לעה"ב. משא"כ בירא שמים העושה בעבור השכר. כי הן אמת הקב"ה לא יקפח לו שכרו ויהיה מאושר כמשמעות סתם האושר שהוא בעה"ב שכן הבנתו בכל מקום אשרי אדם שומע לי אשרי נשוי פשע אשרי דרכי ישמורו אשרי תמימי דרך. וכמה כיוצא בהם שכלם לא נאמרו על אושר העה"ז אלא סתמן לאושר המוחלט לנשמות לעוה"ב. כן כאן אשרי כל ירא ה' יזכה לשכר העתיד לעוה"ב אך לא יקרא מאושר בעוה"ז כיון שהוא אינו מתהנה ומתעדן מגוף היגיעה והעמל עצמו לא יצדק לומר בו שהוא זוכה בעוה"ז באושר השכר. ועתה הרגיש כיון דבין בירא שמים בין בנהנה מיגיעו כתיב אשרי בסתם. מאי חזית דאושר בירא שמים מפרשת ליה לאושר הסתמי שהוא בעוה"ב. ובנהנה מיגיעו מפרשת ליה לעוה"ז. ומתרץ בעצם תירוץ יפה אף נעים. דגבי ירא שמים לא כתיב וטוב לך. אלא אשרי גרידא. הלכך אין לפרש זה האושר אלא כסתמיותו בכל מקום שהוא לעוה"ב. אבל בנהנה מיגיעו דכתיב ביה וטוב לך דודאי וטוב לך לא נאמר אלא על טוביות העוה"ב א"כ ממילא בהכרח אשריך דקאמר גביה תחלה הוא על העוה"ז שהוא מאושר כאן בקבלת השכר ממה שמתענה ומתעדן מגוף היגיעה והיא היא כוונת התנא ע"ה לפום צערא אגרא. יאמר תדמה בנפשך. וחשוב בעצמך שלפי הצער והטורח אשר לך בעבודת קונך כן אתה מקבל השכר שתצייר בדעתך היות רבוי הצער הוא הוא השכר עצמו הנכסף אצלך מבלי עילה אחרת. ועוד יוצא לנו למוד שלישי מדבריו אלה עם דברי בן בג בג ע"ה שקדמו באמרו הפוך בה והפוך בה דכולא בה ובה תחזי וסיב ובלה בה ומינה לא תזוע שאין לך מדה טובה הימנה. בן הא הא אומר לפום צערא אגרא. אשר לדעתי באו לבטל כל מין התנצלות שיוכל לומר המתרשל ורפה ידים להנצל מעסק התורה. בעבור החמשה דברים המונעים והמעכבים הידועים מדברי הרמב"ם ז"ל. אם לעומק המושג אמר אל תתנצל בזה לומר שהדבר הוא עמוק מכוסה ונסתר ואינה נגלית לעין כל. כי הפוך בה והפוך בה אם היא למטה באיזה כסוי למעלה תהפכנה מלמטה למעלה ותתגלה וחזור והפוך דכלא בה כל מה שתרצה תמצא בתורה בקלות דברים עמוקים וקלים מכל המינים יש בה. ותוכל לבחור במה שתרצה ואם לקוצר המשיג שחשכו עיני שכלו מהשיג שום דבר לקוצר אורו. ובה תחזי. היא תתן לך אור גדול וראות עינים שעל ידה. תוכל לראות אפילו בהיותך עור ע"ד מצות ה' ברה מאירת עינים. ואם מצד נטיית החמר כפי הטבע. וסיב ובלה בה. ע"י התורה תתקרר רתיחת הדם ולא תהיה כבחור חזק התאוות. אלא עשה אותך זקן גם שב גם ישיש שנתקרר דמו ואין לו התגברות התאוה. ואם מפני אורך ההצעות ומינה לא תזוע וכו'. אינך צריך לסור ממנה אל חכמה אחרת כדי להבינה. כי אין לך שום מדם אפילו בדברי מוסר טובה הימנה וממנה יוצאת כל ההקדמות. ואם מהסבה אשר אצל ההמון היא עיקרי מבקשת המזונות בא מאמר בפני עצמו מבן הא הא. דע שהדבר הוא הפך מה שתחשוב. שאין עמל התורה תלוי כפי רבוי ההצלחה. אלא אדרבא לפום צערא בעסק התורה כן ירבה השכר וההצלח' ולא יחסר לך כלום. ע"כ לא ימוש ספר התורה מפינו להגות בו יומם ולילה לעבודתי יתברך אמן: דרוש ח' לפרקים

פרק קנין תורה. ר"ש בן מנסיא אומר משום ר"ש בן יוחאי הנוי והכח והעושר והכבוד והחכמה והזקנה והבנים נאה לצדיקי' ונאה לעולם שנאמר וכו':

אחרי אשר חוברה לה יחדו בזו השנה פרשתנו זאת של נשוא עם פרקין האחרון דאבות: נתעוררתי לתת להם התקשרות מה כמלתא דשויא לתרווייהו דלאו בכל שתא ושתא קוראים אנו אליהם יעמדו יחד. ומהראוי אצל ההסתכלות בסודות תורתנו שתתעלה. לתת לב אל יחוסי הענינים הבאים זה אצל זה. כי מסדרן ואופן הצטרפותם. לעולם נוציא למודי נחמדים ורמזים נפלאים אים מדריכי' איתנו אל טוב השלמות. ואינו רחוק שיכלול זאת הכינה המשורר ע"ה באמרו משפטי ה' אמת צדקו יחדו. ורצונו מה שבא בתורה משפטי ה'. מלבד שהם עצם האמת מצד עצמם. עוד יש בהם מהצדק וטוב ההישרה בהיותם יחדו מונחים ונאמרי' זה אצל זה. כי האיש הנלבב יתעורר להשכיל להטיב למה נאמר זה המשפט האלהי אחד זה הקודם אליו ומה התייחסות יש ביניהם יחד ויוציא מזה פרי תבונה להצלת נפשו. הן זאת לנו להעירנו בפרשת היום על מה שבאו בה מצות סמוכות זו לזו. לתת איזה סדר כללי להתחברותם לשיצדקו יחדו אלו עם אלו. כי תחלה בא הצווי על מנין הלוים. ומשם נעתק אל שלות הטמאים. ומיד באה פרשת מעילה. ואח"כ פר' סוטה. וסמיך לה פ' נזיר וחתם בברכת כהנים. כי בלי ספק הלא דבר הוא. ונאמר כי כאשר נרצה להתבונן על הסבות העצמיות המביאות את האדם לידי עבירה. נמצא שהעיקרית שבכלם היא מחמת הגאוה וגבהות הרוח. כי היא תגרום לאדם להתפקר. להיות הכל הבל לנגד עיניו. וממנה תוצאות כל גופי עבירות. וכמה הורו זה רז"ל בפ"ק דסוטה באמרם:

תועבת ה' כל גבה לב א"ר יוחנן משום רשב"י כל אדם שיש בו גסות הרוח כאלו עובד ע"ז. כתיב הכא תועבת ה' וכתיב התם ולא תביא תועבה אל ביתך. ור' יוחנן דידי' אמר כאלו כופר בעיקר שנ' ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך. וראוי לדייק באריכות זה הלשון כל אדם שיש בו גסות הרוח. כי היה מספיק לומר כל הגס רוח וכו'. ומה בין עע"ז לכופר בעיקר. ויראה כי הם ז"ל הרגישו בכתוב למה תלה הגבהות בלב. יאמר בסתם תועבת ה' כל גבוה או כל גאה. לכן פירשו כי כונת הכתוב בזה לפי שיש שני מיני גאים. הא' הוא אשר לו גאוה מפורסמת שמסכמת גאותו עם מעשיו ודבורו. את הכל עושה בגאוה וגאון. ודרך רע הוא זה בלי ספק. אך יש עוד דרך ב' רע ומר ממנו והוא אשר לו גאוה מסותרת בתוך קרבו. ומראה בחוץ ענוה ושפלות נמרצה אם כדי לרמות הבריות ואם שמרוב גאוה עושה כן. כי בז הוא להתנהג בגדולה בחשבו שכל זולתו הוא פחות ממנו ואינו נכנס בערכו. ואין ראוי להורות מענה ורוממות אלא אצל גדולים למען יחשבוהו ויגדל ערכו בעיניהם. אבל עם הפחותים מה הם שישתדל להתכבד אצלם. וע"ד זה אני רגיל לפרש:

גאות אדם תשפילנו ושפל רוח יתמוך כבוד. יאמר יש גאוה באדם אשר תסבב לו להשפיל את עצמו. כי מעצם רום לבבו עושה עצמו שפל. בחשבו שאין כבודו להתגדל בשפלים ולכן ידחה ויסרב הכבוד הנעשה לו מזולתו כי הבל הוא בעיניו. אמנם מי שהוא שפל רוח בעצמו. שרוחו בקרבו שפל ונדכה. הנה זה יתמוך ויעשה סמוכות לכבוד הנעשה לו שלא יתמוטט ממנו. יען הוא מחשיבו וחושש לאבדו. נאשר הוא מעצמי שפל בעיניו. ולפי שאמר כי הגאוה היא סבה ומקור כל החטאי' לזה אמר רשב"י כל אדם אשר הגסות הרוח ישנו בקרבו: שמור בתוך עצמו ואינו מתראה בו לחוץ. הרי זה בלי ספק כעובד ע"ז. כי הוא מעותד ונכון למועדי רגל העבירות כלן וקל בעיניו לחטוא בהנה מרוב זדונו וגאונו. ור' יוחנן דידיה הוסיף כי המין הזה הפרטי מהגאוה המסותרה יש בו עוד מההפסד. כי בהיותו מסתיר גאותו בפני הבריות והיא צפונה בלבו. הרי הוא כאלו יחשוב ח"ו שאין ה' רואהו וכופר בעיקר מציאותו. וע"כ אומר שמא יראני שום אדם ואינו אומר שלא יראני הקב"ה. והוא ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך כשלבבך במצפוניו הוא מתרומם. הנה זו הוראה היותך שוכח את אלהיך כי הוא יודע תעלומות לב וזהו לדעת ר' יוחנן תועבת ה' כל גבה לב. שאין פירושו כמו שמובן מדברי רשב"י שה' מתעב כל גבה לב. אלא הכונה שהגבה לב הוא מורה כאלו ח"ו יש בו תועבת ה' שהוא תועב וכופר בעיקר. במה שמדמה להצפין גבהותו בלבו ולהעלימה מעין כל. ולפ"ז מידיעת ההפכים יתבאר שתרופת כל תחלואי הנפש להדריכה אל היושר והמעלה בכשרון המעשה. היא החשובה שבמעלות המדותיות אשר זולתה לאפס ותהו נתשבו כל האחרות. הלא היא ההכנעה ושכלות הרוח לבלתי רום לבב אנוש לשום סבה אפשרית. ומאן דדא ביה יוכל לומר בטח כי כל השלמיות כלם נקבצו באו לו. אם בעיון ואם במעשה. להיותם מפתח להכנס בשני שערים אלו. אם בעיון בארו החכם ע"ה באמרו:

מים עמוקים דברי פי איש נחל נובע מקור חכמה. והוא מיוסד על דבריהם ז"ל למה נמשלו ד"ת למים מה מים מניחים מקום גבוה ויורדים למקום נמוך כך ד"ת וכו'. וע"כ אמר שע"ה כאשר יהיה האיש עניו מאד. ויורה זה במה שדברי פיו יהיו בשפלות ונמיכות רוח עד שיצדק עליו לומר שהם מים עמוקים ונמוכים לתכלית השפלות והענוה בהן הנה זה יהיה נחל נובע מקור חכמה. כי יתקבצו אליו ד"ת ויפוצו מענותיו חוצה מרוב עיונו. ואם במעשה כדבריהם בשלהי סוטה ענוה מביאה לידי יראת חטא ומייתי בירושלמי פ"ק דשבת בפסוק עקב ענוה יראת ה'. ואמר שם ר' יצחק בר"א מה שעשת' חכמה עטרה לראש' עשת' ענוה עקב לסנדל' דכתיב ראשית חכמה יראת ה' וכתיב עקב ענוה יראת ה'. ירצה לפי פשוטה להגדיל מעלת המדה הזו המשובחת. כי היראת חטא שהיא תכלית השלמות במעשי' ובה תתפאר החכמ' ויהיה לה קיום והעמד' כדברי התנא ע"ה כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת. וזה הוא ראשית חכמה יראת ה' הנה זו היראה עצמה אינה במדרגת התכלית בעינו ועיקרו אם לא בהיותה מקושטת ממעלת הענוה. באופן שתהיה הענוה עיקר אצלה. ויראת חטא בערך עקב אצל הרגל. ואולם מה שיורה היות באדם מדה זו בקנין בסימנים מובהקים בארו הרב החסיד ז"ל בשער הכניעה כשיראו בו דברים אשר כלם כשנסתכל בהם נמצאם כלולים בב' סוגים אם בהיותו במצב הגדולה והצלחה או הכבוד והשבח וכיוצא. שלא יעשה כל זה בו שום התפעלות להתגאות בעצמו. ואם בהיותו בהפך מוכה ומעונה או יפגענו פגע בממונו או באיז' מקרוביו או כשיכעיסוהו ויבזוהו. אם על כל זה יגביר השכל על החרדה ולא יעיז פניו להטיח דברים חלילה או להשיב חורפו דבר בגאוה ובוז. אלא יקבל הכל בסבר פנים יפות זה הוא באמת העניו האמתי. ואצלי על אלו נתכוון הנביא ע"ה כשאמר בשמו יתב':

כי יום לה' צבאות על כל גאה ורם ועל כל נשא ושפל. וכבר נודע מה שפירשו הראשונים ז"ל בטעם זה הכפל. ואני מפרש עם מה שאמרנו שיעד הוא יתברך להנקם מאותם אשר נשתקעו בתכונה רע של הגאוה בהתפתותם על אחת משתי הסבות האמורות. אם על אשר הוא גאה ורם. שבהיותו ברום המעלות והגדלות סבב לו היותו גאה. וגם על כל הנשא ושפל. שלסבת היותו שפל המצב. הוא מתנשא לבלתי סבול השפלות ההוא. כי יראה בעיניו אינו ראוי לכך. ושנתעלתה מדרגתו מהיותו בשפלות ההוא. אמנם הוא מבואר כי המין הראשון הוא יותר עצמי תמידי וכולל. להיות נזוק ונכשל במוקש הגאוה. מחמת הרוממות ושומע הגדולה. הנה כי כן כאשר עתה ישראל נתעלו ברוממות ראש ממנו ית' בהקמת דגלים והיו מן אז והלאה כל מוצאיהם למסעיהם ביד רמה ובהתנשאות מעולה גדולה וכבוד נושאים נסו יתברך. ע"כ בא יתברך לתקן את אשר יוכל לעוות ח"ו תוקף הגדולה הזאת פן יגרום תבואם רגל גאוה וממנה יתהוו חטאים גדולי' ורצה להרחיק מרחק רב מלהכשל ברשת גבהות הלבב. כי בהבטל הסבה ינצלו ממקרי פגעי העונות הנמשכים ממנה וכמאמר המשורר ע"ה. אל תבואני רגל גאוה ויד רשעים אל תנידני. דקדק לבלתי שמור סדר א' בשתי החלוקות. שלא אמר בשניה ואל תנידני יד רשעים. כי כונתו לומר העיקר אשר אני צריך אליו להזהר מאד בכל מאמצי כחי. הוא שאל תבא אצלי רגל הגאוה. באופן שתתרחק ממני ולא תמצא בעצמי שום חלק ממנה. ואולי רגל ישמש כאן כפי שתופו לסבה כנודע. כי אמנם אם לא תבואני סבה זו של הגאוה שהיא עילת כל העבירות כבר אני מובטח ונכון לבי שיד רשעים אל תנידני לא יהיה בי שום התנועעות לעשות מעשה הרשעים כי כבר נתבטל המעורר הגדול לחטא שהוא חטא גאוה. כי באמת שם נפלו פועלי און. שם באבן נגף הגאוה הנכזר נפלו פועלי האון כי נכשלו בה וממנה נמשכו כל החטאים עד שלא יוכלו קום מההסתה וההדחה הבאה משרש הגאוה. ולמען לא יהיה בישראל שום רושם מזה רצה ית' לשרש אחריה ולעקור את כל הדברים המביאה את האדם לידי גאוה ולבטלה מהם כי יראו הבל המה מעשה תעתועים. ובחפשנו אמתחות יסודות הגאוה על מה אדניה הוטבעו. כבר כבש לנו את הדרך והקל מעלינו הטורח הר"ר מוהררי"א ז"ל בנחלות אבות על משנת מאד מאד הוי שפל רוח וכו'. בהניחו שבע סבות לחלי הגאוה. אחת מהנה נשיאות המשפחה בבואו ממשפחת רם בן חכמי קדם ירום לבו מאדוניו ויאמר מי ישוה לי. רפואתו ליתן אל לבו כי המתים שכבר מתו. אם קנו כתר שם טוב במעשיהם הטובים והוא אינו הולך בדרכיהם. לא בלבד הם לא יועילו לו להאיר אפלת חסרונו. אלא הוא יזיק להם להחשיך זהר מעלתם בדרכיו המקולקלים. ומעשה דר' עזרא בר בריה דר' אבטילס יוכיח שאמר ר' פרידא אי בר אבהן ולאו בר אוריין הוא אשא תיכליה: